Monthly Archives: יולי 2012

רדיו

פעם, כפי שאני אוהבת להזכר ולהזכיר, לא היתה טלויזיה, אלא רק רדיו. בהתחלה זה היה כדי להעביר מידע למאזינים ומדי פעם גם לבדר אותם במוזיקה כזו או אחרת. מי זוכרת את התעמלות הבוקר של מיכאל בן חנן שהעירה אותנו ללא רחמים אחרי החדשות של 6 בבוקר ואחריה את הקטעים המוזיקליים הקלסיים שליוו אותנו בהכנות לקראת היציאה לבית הספר?

והיו התסכיתים! איך היינו צמודות, משפחות-משפחות, אל פול טמפל ואחר כך אל משפחת שמחון! קשה לדמיין את זה לחושך המציאות העכשוית, שהתרבות ממש בשפל, אבל המוני בית ישראל נהגו להאזין בשקיקה לדברים הנפלאים ההם. אריאל הירשפלד, במאמרו ימי הרדיו, מספר כי קול ישראל לא שמר את הקלטות התסכיתים. לא להתרגז? הרי הורינו שילמו את האגרה כבר אז!

בחלוף השנים, הפסקתי להאזין לחדשות והקשבתי רק לתחנות ששידרו מוזיקה. חבל שזו היתה מלווה בפרסומות מעצבנות, אבל הרי אין דברים מושלמים בחיים. במהלך השנים היתה חלוקה מעניינת ביני לבין דור היורשים: אני הייתי מאזינה בעיקר לרדיו וקצת לאוסף התקליטים שלי (ואחר כך לקסֵטות ולדיסקים) והם האזינו לקלטות שלהם. אחר כך הם נצמדו לדיסקים ואני מצאתי את עצמי מדלגת על ההאזנה לרדיו במשך שעות רבות ביום ומפעילה את הפטיפון ואת נגן התקליטורים, כי בלי מוזיקה אינני יכולה לעבוד. מסתבר, שבלי שנרגיש, סולקה המוזיקה הטובה מהרדיו (פרט לתכניות אזוטריות מעטות) ונותרנו עם בליל מעצבן.

בראשית (1973) היתה תחנת קול השלום, ששידרה מוזיקה שונה ממה ששמענו ברדיו הישראלי עד להקמתה. מי זוכרת את רצועת "עם שקיעת החמה" (Twilight Time) ששודרה אחרי שאייבי קרא לשלום בין העמים ("עם שקיעת החמה תפסיק תחנת קול השלום את שידוריה למשך 30 שניות, לזכר קורבנות האלימות באזורנו ובעולם כולו")? מי שאין לה עכשו צמרמורת, ודאי לא שמעה זאת ונולדה מן הסתם ה-ר-ב-ה אחרי.

אחריה (1976), קמה רשת ג' והיתה לאורים והתומים למוזיקה חדשה מהעולם. קריָיניות מצוינות כמו שמירה אימבר ואורלי מורג, ששידרו מוזיקה "אחרת" בנימה אישית ופחות מכופתרת, ריתקו אותי לתוכניותיהן ובאמצעותן גיליתי שיש הרבה עושר צלִילִי מעבר לשירי "אנו באנו". היו גם תוכניות של אלבומים שלמים, שתענוג היה להקליט ולשמור לשמיעה חוזרת וחוזרת ונשנית עד כדי שחיקת הטייפ והקסֵטות (קלטות בלשון ילדינו) שלו. קשה להאמין שזה היה, אחרי שהתחנה הפכה למה שהיא כיום.

בגלי צה"ל (ובהמשך בגלגל"צ), שידרה אורלי יניב את המוזיקה הכי-הכי מעניינת, הן בימי השבוע בשעות היום וגם ביום ששי בין חצות לשתיים לפנות בוקר, מיד אחרי התוכנית "עשן בעינייך" של גדי ליבנה. הייתי פורשת לישון מיד אחרי סעודת השבת כדי שאוכל לקום רעננה ולשבת עם האוזניות על מנת שלא אעיר את הישנים בדממת הבית. היתה לה גם תכנית ראיונות מרתקת, "פגישה יומית", שעבורה הייתי מוכנה לוותר על שנת הצהרים. בין היתר, אני זוכרת את הראיון עם המשורר אשר רייך ("אשה בודדה היא קצת אשה והרבה בדידות קשה"). הלואי ואפשר יהיה למצוא אותן ולהעלות לאינטרנט. גם כדי ללמד את הקריינים הנבובים וחסרי הסבלנות של היום מהי תרבות שיחה, מהי הקשבה ואורך רוח לשמוע תשובות מלאות בלי לזרז את הדובר לקצֵר. ממש לא ברור לי למה בכלל מזמינים מרואיינים לאולפן אם אין זמן לשמוע את תשובותיהם. אולי ישנן כאלה הזוכרות את השאלה הארוכה כאורך הגלות ששאל איזה יורם אחד את פרופסור ישעיהו ליבוביץ' וזה האחרון המתין בסבלנות לסימן השאלה וכשזו סוף-סוף הגיעה, לגם הפרופסור הנכבד מכוס התה שלפניו, הרהר בכובד ראש בתשובתו, לגם שוב מן התה ולאחר מספר רגעים ענה במלה אחת… אני חושבת שהיום היו גאים בו עד מאוד על כך.

סימן ההכר לתוכניות של אורלי יניב היה המוזיקה של רביב גזית. שנים אחר כך, כשהילד שלי יהיה בצבא וישמע בזמן ארוחת צהרים את נעימת הפתיחה של תוכניתה הבוקעת מהטרנזיסטור, הוא יספר לי על כך ויגיד שחש את הבית, כי זו "המוזיקה של אמא". אני גאה בהחלט על שעד היום זה מושג מפתח במשפחתנו ואני מקוה שהשפעתי לטובה על טעמם המוזיקלי של ילדַי.

בהשראת הרדיו (ודברים נוספים) כתבתי את ספרי הראשון, סגול, העוסק בסיפור אהבה בין קריינית למאזינה. חלום חיי היה להיות קריינית ברדיו.

אז היה אחרת: הן משום שלא היו תחליפים ראויים והן משום שאנשים עבדו עם כל הלב ונהגו לתת תמורה לאגרה. היום, בגלל שתרבות החפיף וחוסר הסבלנות להקשיב פשה בכל חלקה טובה – התוצאה העגומה היא שרוב הקריינים באים לעבודה ומעטים הם אלה שבאים באמת לעבוד כי הם אוהבים את העבודה שלהם, למרות השכר המביש. צריך לאהוב את זה, משום שלא קל להכין תוכנית שתיגע במאזינים. כשהקריָן עושה את עבודתו נאמנה והוא גם במצב רוח טוב – אפשר לחוש את ההשראה במוזיקה שהוא משדר וזה סוחף את המאזינים.

למדתי, שעם השנים נעלמים כל אלה שהמלצתי עליהם ומקומות שאהבתי – נגוזו ואינם יותר. לכן אני נמנעת מלנקוב בשם הקריין היחיד שאני עדיין מאזינה לו היום ב-88FM, למה להתגרות בגורל? אני עוד מעוניינת לשמוע את המוזיקה שהוא משדר, גם אם זו רצועה בודדת במהלך היום. הנושא של רצועות השידור של השדרנים/ות, גם הוא עגום, לטעמי. בתחנות רדיו המכבדות את עצמן, באים הקריינים לעבוד לפחות לשלוש שעות (אחרי שהם שוקדים על ההכנה זמן דומה ויותר). מגוחך בעיני לבוא לשעת עבודה או לזגזג בין רשתות ולא להתרכז בתוכנית אחת. רדידות כבר אמרתי?

פעם, הייתי פותחת רדיו וזה היה משמש לי השראה לאורך כל היום. היום, אם אני רוצה להתרכז, אני מאזינה בעיקר לתחנות באינטרנט ואם אני רוצה להתעלות ולעוף – אז למוזיקה באייפוד, אליו העברתי את השירים שאני הכי אוהבת מתוך הדיסקים הרבים שצברתי. אני מקוה שזה יחיה לנצח, כי אפל הארורים החליטו לסגור את הגן שלהם ואי אפשר להעביר כלום מהמכשיר למחשב, רק מהאיטונס למכשיר, כך שזה המקום היחיד בו נשמרה המוזיקה עליה טרחתי במשך שעות. המוזיקה הזו באמת יחודית במונחים של היום, כפי שהתבטא לועזי אחד בשפה ברורה ונוקבת:

"Man, there sure was a lot of world class music in the 70's. WTF  happened?"

בקיצור מאוד:

תודה לגדי ליבנה הנפלא (שחבל מאוד שאין לו תוכנית קבועה) על שידור Nightporther אתמול בבוקר. איך אמר: "אמנם לפני 40 שנה, אך יפה-יפה". זאת תמצית המוזיקה בעיני.

ועוד קטע עדין ומדהים בעוצמתו (מתאבן לרשומה שאני מכינה על להקת פוקוס ההולנדית)

נעים באוזן:

  1. נעימת פול טמפל האנגלית (לא ממש עושה צמרמורת, למרות שיש אנגלים שיעידו אחרת)
  2. נעימת פול טמפל בתרגום הישראלי (מעבירה חלחלה עד עצם היום הזה!) לא מצאתי! אך אני עדיין מנסה לדוג
  3. תחנת קול השלום להאזנה באינטרנט
  4. תסכיתים ברדיו אלי אשד באתר האגודה הישראלית למדע בדיוני ולפנטסיה

שהטובים ינצחו!

טקס פתיחת אולימפיאדת לונדון 2012

אין – אין על האנגלים, אין! מעולם לא צפיתי בטקסי הפתיחה של האולימפיאדה לפני כן, גם לא בזה של הסינים, אף שהכל היללו, כך שאינני יכולה להשוות, אך נהניתי מאוד-מאוד. הפעם, אי אפשר היה להתחמק מזה – לא כשיש לך אזרחית בריטית בבית. בעצם, אני יכולה לומר שהודות לשרה, די ציפיתי לצפות במה שבני בריתה מסוגלים לעשות. אכן (indeed), הם בהחלט יכולים להיות גאים במה שהבמאי דני בויל הוציא תחת ידיו ועל הביצוע המעולה והמרהיב של צוות המשתתפים. על אף כשרונם הלקוי בתחום הכלכלה ומצבם האקונומי העגום, עדיין יש להם עושר תרבותי החסר במקומות רבים אחרים בעולם.

שרה מקוננת על שיכולנו לנכוח שם ומתחרטת על שנמלטנו על נפשנו מהקור והשטפונות. אני לא. מעדיפה קיץ חם ונעים ולא גשום ועגום. חוצמזה, דברים שרואים בטלויזיה, אין רואים במציאות ועם כל הכבוד לזו האחרונה – אני מעדיפה את הספה הנוחה ואת המסך בסלון הפרטי שלי.

שני דברים הפריעו לי להתפעם מהמשדר עד הסוף:

הראשון, חבל שלא הניחו לאורן נהרי להתבטא כראוי מהאולפן. אני מעדיפה לשמוע אותו מאשר את שני הפטפטנים מטעם רשות השידור בלונדון, שלא השכילו להסביר את שנוגע לסצנות שראינו – והיה הרבה מקום להבהיר, כי הרי לא כולנו בקיאים בתרבות הבריטית ומזל שהיתה שרה להאיר את בורותי. בכל זאת, אין דין מי שגדלה על התרבות הזו כדין צברית פשוטה (גם אם נשואה לליידי כשרה), גאה ככל שתהיה.

השני, היה מקום בהפקה הבריטית להוסיף כתוביות למען אלה שאינם שומעים וכן כדי לתת מידע על מה שאנו רואים.

אני תוהה אם היה אי מי ברחבי העולם שלא רחבו שפתיו מאוזן לאוזן למראה דמותה של המלכה הצונחת, שהראתה שוב שהיא מסוגלת לנהוג כאחד האדם ושיתפה יפה פעולה עם ההפקה עד ליציאה מהמסוק. טוב, אי אפשר היה לדרוש מהוד מעלתה לצנוח ממש. בכל זאת, ישישה בגיל מתקדם…

אין זה סוד שלבריטים חוש הומור מפותח, גם כשמדובר בתזמורת הפילהרמונית של לונדון. שרה ואני איננו חסידות של רואן אטקינסון כמיסטר בין, אך הפעם הוא בהחלט תרם לחויה. הסצנה שלו ושל התזמורת היתה מעולה ביותר. פעם ראשונה מזה שנים שהוא באמת מצליח להצחיק אותנו. יחד עם זאת, איננו יכולות שלא לתהות אם לא היה מוצלח יותר להביא את דון פרנץ' וג'ניפר סונדרס שהן הכי-הכי מבחינתנו.

המשלחות יוצאות לדרך. מעניין איך כמעט כולנו הפכנו לצלמים. אין אנו זזים מטר בלי להקליק בכל מקום ואתר. גם אנשי המשלחות צועדים כשידם מונפת במועל מצלמה. חשבתי שאולי כדאי היה להמציא איזה סרט-ראש, כזה שיחזיק בתוכו את המצלמה כדי שזו תצלם ואז תהיינה שתי הידיים פנויות לנפנופים ולמעשים טובים אחרים.

הנה המשלחת הישראלית. בהחלט ציפיתי שיענדו סרט שחור על זרועם לאות אבל וציון זכרון לאחד-עשר הנרצחים באולימפיאדת מינכן. בכל זאת, מספר עגול של ארבעים שנים שחלפו. אני חושבת שזה צריך היה להיות המנהג של המשלחת הישראלית בכל אולימפיאדה מאז זו של מינכן. מאוד הופתעתי שזה לא קרה. היה מקום גם להצמיד סרט שחור לדגל. חבל שלא עשו כן. מצד שני, המחוה של הטלויזיה הישראלית ריגשה אותנו מאוד. שרה מעירה:

"If the dead athletes were any other nation except Israel, they would mention them and make them a symbol".

אני מסכימה איתה, כמובן. מספרת לה איך, ב-1972, הייתי בדרכי למשמרת לילה בצבא כשהחדשות תפסו אותי. עד היום אני זוכרת את האוירה, הלוויות, הצמרמורות.

שיערה של המלכה מתבדר ברוח עת קולה הדקיק של הוד רוממותה מכריז על פתיחת המשחקים בקיצור בריטי יעיל:

"I declare open the games of London, celebrating the 30th Olympiad of the modern era".

נשיאת הדגל האולימפי. מאוד מרגש לראות בין האוחזים בו את דניאל בארנבוים שלנו. לטעמנו, היה מיותר להביא את מוחמד עלי. לא יפה ולא ראוי לתפוס אדם בחולשתו ורפיסותו, עדיף היה לזכור אותו בריא ובשיאו.

יש שהתאכזבו על שלא הצליחו לנחש מי מבין המועמדים שהוזכרו ידליק בפועל את הלפיד האולימפי, אך אני חושבת שהמחוה לספורטאי העתיד של בריטניה היתה במקומה ומאוד מוצלחת. הרשים אותי לצפות בשבעת המוכשרים (שהומלצו בידי זוכי מדליות בריטיים) העומדים יחד ובכוחות משותפים משיאים את המשואה האולימפית לצלילי המוזיקה המדהימה של הפינק פלויד מתוך "הצד האפל של הירח".


הסיום היה לא מוצלח וחבל, כי זה העיב על החויה. אפשר היה להסתפק בסר פול מקרטני שר את "The End" בלי להמשיך עם "Hey Jude" המיותר. הוא הרי שר את זה בחגיגות היובל למלכה, למה לחזור על מסטיק לעוס? לא ממש טעים.

בתמצית:

שלוש לפנות בוקר. אנו יוצאות לטיול קצר כדי לשאוף קצת אויר לאחר ההצמדות לטלויזיה. איננו היחידות, גם השכנים מחלצים את עצמותיהם. אני לובשת סוודר. מזג האויר קריר, מזכיר את לונדון. מתחילות לחזור. האורות, בבתים על פניהם אנו חולפות, כבים בזה אחר זה. בשבת הזו לא יהיו משכימי קום בקציר.

עוד מראות:

  1. תמונות מטקס פתיחת המשחקים האולימפיים באתר הרשמי של אולימפיאדת לונדון 2012
  2. תמונות נוספות מטקס פתיחת המשחקים האולימפיים יוטיוב


האסטרונאוטית האמריקנית הראשונה בחלל

סאלי קריסטן רייד (26.5.1951-23.7.2012)

לפני איזה מליון שנה (בשנת 1999), בראשית מסעי אל עצמי, השתתפתי בעריכת תוכנית הרדיו של אביב רוס לקהילה הגאה. היו אלה ימים של למידת דברים חדשים, של פקיחת עיניים והתחלה של הבנה. בשנה ההיא נפטרה דאסטי ספרינגפילד והספדים קורעי לב הושמעו לזכרה בקהילה הגאה על היותה ביסקסואלית מוצהרת. טפטופים של שמועות על מי שנמצאים בארון או שיצאו ממנו החלו לזלוג אלינו לאט אך בטוח והפכו לשטפון. פתאום, ממצב של 'האם אני היחידה שהיא כך?' עברנו למצב של 'וואו, גם היא כזו, אז זה לא כל כך נורא ואפשר לחיות עם זה' (לא חשבנו על אושר, עדיין). כל מי שלא חשש להצהיר על עצמו כשייך לקהילה – קיבל מיד מחיאות כפיים סוערות.

אני מאמינה בבחירה חופשית של האדם ומתנגדת בכל תוקף להוצאת מאן דהוא מן הארון נגד רצונו. ראינו כמה מן האושיות המוזיקליות אצלנו, שכלפי חוץ שרו על אהבה לגבר בעוד הן חיות עם אשה, ראינו אותן מבלות במקומות של הקהילה, אך השתדלנו לשמור עליהן למרות שלא קל היה כלל לצפון סוד הגלוי לאנשים רבים כל כך. מאחר ואלה החיים האינטימיים של הפרט, אני מחזיקה בדעה שלכל אחד הזכות לבחור את הזמן שלו ואין לאף אחד רשות לפגוע בפרטיות רעהו, גם אם הלה ידוען.

אני מעיינת הבוקר בחדשות ומוצאת ידיעה מעציבה על סאלי רייד, האסטרונאוטית האמריקנית הראשונה בחלל שהלכה לעולמה אחרי 17 חודשים של מאבק בסרטן הלבלב. לצערי, לא זכרתי אותה. היו לי גיבורות אחרות. אני משתפת את שרה וזו מעירה לי שהמנוחה חיה עם זוגתה ב-27 השנים האחרונות. "Good for her!" היא מוסיפה. אני מסכימה איתה ומנסה למצוא אזכור לעובדה הזו בשפתי, אך מעלה חרס בידי.

בויקיפדיה העברית, מן הסתם אין מכירים בחיים פרטיים של אדם. אין שם אזכור לכך שהיתה לה בת זוג. כמה קשה לתרגם מהערך בויקיפדיה באנגלית? שם נכתב במפורש:

Ride died at 61 on July 23, 2012, after a 17-month battle with pancreatic cancer.  [17][18][19][20]  After death, her obituary revealed that Ride's partner was Tam E. O'Shaughnessy, a female professor emerita of school psychology at San Diego State University and a childhood friend who met Ride when both were aspiring tennis players. [21][22][23][24]

מסתבר, שהמנוחה בחרה לחיות עם זוגתה בפרטיות ורק לאחר מותה, גילתה מודעת האבל את העובדה שהיתה ידועה למשפחתה ולסביבתה הקרובה.

מתוך "הארץ" באינטרנט: "רייד היתה נשואה בשנות ה-80 לאסטרונאוט, אך ב-27 שנים האחרונות היתה בת זוג לתאם או'שנסי, שהכירה כשחקנית טניס מצטיינת בת 12." פרווה, ממש לא מפורש. מה אנו יכולות להסיק מכך על מגדרה של אותה 'תאם או'שנסי'?

מעריב, הידוע בהצמדותו לעובדות, שלא לדבר על בדיקתן לעומק, הגדיל עשות וכתב: "ריד הותירה אחריה את בן זוגה מזה 27 שנה, טום או'שונסי." אז קודם כל, שמה רייד ולא ריד ושנית, כמה מטומטם זה להפוך את טאם לטום! גם אם נניח שזו טעות שמקורה בתום לב, אין הצדקה לשטחיות שפשתה בכל חיינו, של העתקת ידיעה ממקורות זרים בלי לבדוק אותה לעומק. ושלישית, אמנם הלה היתה נשואה תקופה קצרה לגבר (קורה שגם הטובות בקרבנו טועות לפעמים), אך היה זה האסטרונאוט Steve Hawley, רחוק מאוד ממה שנכתב במעריב הרדוד. זה מה שקורה כשטייקונים חסרי עמקות, תאבי ממון ושליטה משתלטים על מה שאין להם בו הבנה. בצעירותי, נוהגים היו לומר: 'מה מבין חמור במרק פירות'. ודי לחכימא ברמיזא.

שרה אומרת שלולא היתה בארון – Don't ask, don't tell המפורסם – היא לא היתה מגיעה להיכן שהגיעה. לא עצוב שבמאה ה-21 עדיין עלינו להסתיר את מי שאנו?

הגרסא המקוצרת:

יהי זכרה ברוך והלואי ותשמש השראה לדורות הבאים.

חפירות:

  1. סאלי רייד ויקיפדיה
  2. פרידה מסאלי רייד ליטל לוין, הארץ
  3. מתה האסטרונאוטית האמריקאית הראשונה מעריב NRG
  4. Huffpost Gay voices (Huffington Post)  Sally Ride, first American woman in space
  5. Talking with Sally Ride and Tam O'Shaughnessy Sally Ride Science
  6. Sally K. Ride (PH.D.) NASA Astronaut, Deceased הביוגרפיה בנאסא

 

 

אַל תַּשְׁלִיכוּנוּ

 "אַל תַּשְׁלִיכֵנִי לְעֵת זִקְנָה כִּכְלוֹת כֹּחִי אַל תַּעַזְבֵנִי"(תהלים ע"א 9)

אצל האסקימוסים היה מנהג: בהגיע זמנו של אדם, עת הפסיק להביא תועלת לחברה בה חי – הוא יצא אל השלג כדי למות. את חושבת לעצמך: היה גיל, שמי שהגיע אליו נחשב לנטל על החברה שלו והוא משולח לעבר האופק כדי למות. איך אני הייתי מתמודדת עם זה בהגיע זמני? לא ממש קל לדמיין.

בסרט "שמש ירוקה", לוקחים את סוף חיי הישישים צעד תועלתי קדימה. במקום שאלה סתם ייקברו ויתפסו שטח אדמה יקר, מעבדים את גופותיהם למאכל עתיר פרוטאין. שרשרת המזון מקבלת משמעות רחבה יותר.

אנו נמצאים בפרשת דרכים, בתפר בין מה שחונכנו אליו לבין מה שחוזים לנו בספרים הדמיוניים לגבי העתיד. יש לנו ברירה אם לנהוג בקשישים בחמלה ולדאוג להם לכל צרכיהם כדי שיוכלו לחיות בכבוד או שנשליכם מעל פנינו משום שאין בהם תועלת עבורנו. וזה כולל גם את הנכים. מה צריך להיות היחס שלנו כלפי אלה שאינם מסוגלים לפרנס את עצמם? אני כבר לא מוסיפה בכבוד…

בילדותי, נהגה אמי לספר לי את הסיפור על הסב והנכד:

סבא היה זקן מאד. רגליו חדלו מלכת, עיניו לא ראו טוב ואוזניו לא שמעו כראוי. הוא גר בבית עם בנו, כלתו ונכדו. בפיו חסרו השיניים ויום אחד שמו לב שהאוכל נוטף על זקנו בגלל זה. מאז, הושיבו אותו בצד, כי לא היה להם נעים בחברתו והם לא רצו שישב יחד איתם.

פעם נתנו לו מרק בספל. משום שידיו רעדו, לא הצליח סבא לקרב את הספל לפיו וכתוצאה מכך נפל הספל ונשבר והמרק נשפך לכל עבר. כעסה כלתו ואמרה: "לא אגיש לך עוד מרק בספל, כי אתה שובר הכל. מהיום תאכל את האוכל בכלי עץ, כמו אלה של בעלי החיים שלנו".

לאחר מספר ימים, ראו האב והאם שבנם הקטן בונה דבר מה מעץ ושאלו אותו לפשר מעשיו. ענה להם הפספוס: "אני מכין כלים מעץ, כמו אלה שאנו מגישים בהם אוכל לבעלי-החיים שלנו, כדי שיהיה לכם במה לאכול לכשתזדקנו".

הביטו האיש ואשתו זה בזה והתביישו מאד, משום שהבינו מה עשו, שהעליבו את הזקן על לא עוול בכפו. מאז הושיבו את הזקן ליד שולחנם וטיפלו בו במסירות.

ההורים היו זקוקים לילדם הקט שילמדם פרק בהלכות דרך ארץ והדרת כבוד כלפי הקשיש. מה איתנו? האם זוכרים אנו שגם זמננו בוא יבוא ונגיע לשיבה? האם לטובה? מה יגרום לעומדים בראשנו להפסיק להתעלל בקשישים ולהתיחס אליהם בכבוד כדי שיוכלו לחיות בצורה ראויה את השנים שנותרו להם ושלא יצטרכו להתחנן כדי לקבל את שמגיע להם כבני אנוש?

עדיין יש בקרבנו א/נשים טובות המקדישים מעצמם למען הקל את חיי אלה שקדמו לנו. כזו היא טל טפר, אופטומטריסטית שקבעה לעצמה לשרת את ציבור הקשישים במקום בו הם גרים, במקום לטלטלם אליה. הנה אחד מן הסיפורים המרשימים בהם נתקלה במהלך עבודתה – על הצרפתיה השותקת.

בתמצית:

מִפְּנֵי שֵׂיבָה תָּקוּם וְהָדַרְתָּ פְּנֵי זָקֵן (ועל אחת כמה וכמה – זקנה!) וְיָרֵאתָ מֵּאֱלֹהֶיךָ אֲנִי ה' (ויקרא י"ט 32).

חפירות:

  1. אינואיט (אסקימו בויקיפדיה)
  2. שמש ירוקה (Soylent Green) ויקיפדיה
  3. והדרת פני זקן ויקישיבה
  4. לחיות מ-1000 ש"ח בחודש דה מרקר
  5. על ההסתה והבורות – אשר שכטר, דה-מרקר
  6. מיתון? לא בכנסת – צבי זרחיה, דה-מרקר

טֶרוֹרִיסטָה קָמִיקָזָה

Terrorista Kamikaza

http://www.youtube.com/watch?v=WTSeL52S1x0

["The Lord Is My Shepherd", Howard Goodall]

התמונות על המסך רצות, הקרין הבולגרי מוסר מידע מקוטע. מבין בליל מלותיו אני מצליחה לפענח בקושי שתיים: טֶרוֹרִיסטָה קָמִיקָזָה. מחבל מתאבד.

בכל פעם שיש פיגוע, אני נזכרת בקודמים לו. כמו כולנו, מן הסתם. הפעם הראשונה בה נחשפתי לטרור, היה הטבח בנמל התעופה לוד. הייתי בטירונות בצריפין ולאף אחת מאיתנו לא היה מושג מה קורה במרחק מספר קילומטרים מאיתנו. רק העיתונים בישרו לנו למחרת שבשעה שעסקנו בשלנו – פעל הרוע במטרה לטבוח חפים מפשע.

מאז, זרמו מעט מדי מים בירדן והטרור הלך וגבר. וגם התקרב.

The pictures on the screen are running while the Bulgarian speaker delivers fragmented information. Among his medley words I hardly succeed to decode two: Terrorista Kamihaza. A suicide terrorist.

Each time when there is a terrorist attack, it reminds me of the previous. As all of us, probably. The first time I was exposed to terror, was at the Lod Airport massacre. I was at basic training in Tzrifin and none of us had any idea of what was going on a few kilometres from us. Only on the next day the papers informed us that at the time we were mining our business (meaning – training to become soldiers) – evil acted and slaughtered innocent people.

Since then, a lot of water ran in the Jordan River and the terror increased. And came near as well.

יום רביעי, ב' באיר התשנ"ד (13.4.1994)

יום הזכרון לחללי צה"ל

אני נפגשת עם אמי בתחנה המרכזית בתל אביב כדי להמשיך משם לאזכרה בבית הקברות בחולון. אמי יורדת מן האוטובוס ופורצת בבכי של הקלה כשהיא מבחינה בי. "אל תשאלי", היא מסבירה למראה גבתי המורמת, "כששמענו את החדשות ברדיו – חשבתי שאני יוצאת מדעתי. פחדתי שאת שם."

אכן, הייתי אמורה להיות שם, בתחנה המרכזית בחדרה, בשעה שהמטען הראשון התפוצץ. היתה לי התלבטות אם לקחת את המכונית או את האוטובוס. תמיד העדפתי את זה האחרון, אך הפעם החלטתי להתפנק.

Wednesday, B Iyar 5754 (13.4.1994)

Day of Remembrance for the Fallen Soldiers of Israel

I am meeting with my mother at the Tel Aviv Central Bus Station in order to continue from there to the memorial at the cemetery in Holon. My mother gets off the bus and bursts into tears of relief when she spots me. "Don't ask", she explains to the sight of my raised eyebrow, "when we heard the news on the radio – I thought that I'm going out of my mind. I was terrified to the thought that you might be there."

Indeed, I was supposed to be there, at the Hadera Central Bus station, when the first explosive device exploded. I was uncertain about what I should do: weather to take the car or the bus. I always preferred the latter, but this time I decided to indulge myself.

יום ראשון, כ"א בחשון ה'תשס"ג (27.10.2002)

צומת כרכור, כביש 65

אמנם כפו עלינו שעון חורף, אך גם בשעת אחר צהרים זו עדיין חם למדי, שום חורף באופק. אני יורדת מן האוטובוס הממוזג שהביא אותי מקציר, הישר אל החיק החמים של החוץ הבוהק. פוסעת על האספלט זרוע הנקבים, משתדלת לא לדרוך על הפחם השחור המרוח עליו. חוצה את השדה המפריד בין התחנה לקניונית אלונית לעבר בית הקפה, שם ממתינה לי פגישה עסקית. שרידי מתכת פזורים סביב, נעוצים באדמה הנטפלת לנעלי, מעידים באלם על שארע כאן שבוע לפני כן.

Sunday, 21 Heshvan 5762 (27.10.2002)

Karkur Junction, Road 65

Although we were forced to change to winter time, but in this hour of the afternoon is still quit hot, no winter in the horizon. I'm going of the bus that brought me from Kazir, directly to the warm lap of the gleaming outside. I'm pacing on the perforated asphalt, trying not to step on the black charcoal which is spread on it. I'm crossing the field that separates between the bus station and Alonit shopping centre, towards the coffee shop, where I'm expecting a business meeting. Metal remains are scattered around, stuck in the soil that glues to my shoes, silently evident about what had happened a week ago.

האנדרטה בצומת אלונית

יום רביעי, א' באדר ב' ה'תשס"ג (5.3.2003)

חיפה

אני יוצאת מבית הדין הרבני שמחה וטובת לב: לאחר מסכת דיונים מתישים, אני משיגה סוף-סוף החלטה לטובתי. שמה פעמי לתחנת האוטובוס הקרובה. מספר דקות של המתנה ואז… מה שנדמה לי כבום על קולי, מהדהד במרחק מספר רחובות מאיתנו, הממתינים. אני נושאת עיניים השמימה, אך שום מטוס אינו חולף מעל. "זה פיגוע", אומרת מישהי לידי. אינני שואלת אותה מִנַיִן לה. פטריית עשן עולה מעלה ונעה לכל רוח, גם לכיווננו.

אוטובוס מגיע, מכוסה כולו בפיח ובריחות חריכה. הדלת נפתחת. בפנים, נוסעים נרגשים. הנהג מושך את בלם היד וקם, חיוור כסדין. "מה קרה?" אני שואלת, "באמת פיגוע?" הנהג מוציא מתיקו בקבוק מים ולוגם ממושכות. אני מבחינה בגפיו הרועדות. "נורא!" הוא ממלמל, לוגם שוב. הצבע עדיין לא שב אל פניו. "האוטובוס שנפגע היה מאחורי, ראיתי את הפיצוץ דרך המראה." הוא פונה אל הנוסעים: "כולם בסדר? מישהו רוצה מים?"

כל מי שהיה לו סלולר, החזיקו ליד האוזן, מרגיע את בני שיחו שהוא עדיין חי.

Wednesday, A Adar B 5763 (5.3.2003)

Haifa

I'm leaving the rabbinic court pleased and happy: after a web of exhausting hearings, I finally achieve a decision in my favour. I'm heading to the nearby bus station. A few minutes of waiting and then… What seems to me as a supersonic boom, echoes in a distant of a few streets from us, the waiting. I'm lifting my eyes to the sky, but no passing airplane is in sight. "This is a terror attack", says somebody near me. I don't ask her how she knows. A smoke in a shape of a mushroom rises up and moves in every direction, towards us as well.

A bus arrives, covered all over with soot and smells of burning. The opens. Inside, excited passengers. The driver pulls the brake and stands up, pale as a sheet. "What happened?" I ask, "really a terror attack?" The driver pulls out of his bag a bottle of water and takes a long sip. I notice his shivering limbs. "Awful!" he mumbles, taking another sip. The colour hasn't yet return to his face. "The bus that was hit was behind me, I saw the explosion trough the mirror." He turns to the passengers: "Is everybody all right? Does anybody want some water?"

Everybody who had a cellular phone, held it tight to their ears, calming the other side they are still alive.

שבת שובה, ח' בתשרי התשס"ד (4.10.2003)

מסעדת מקסים, חיפה

האשה שלי ואני תכננו להפגש אחר הצהרים עם הילדים והנכדים במסעדת "מקסים" בחיפה. יורדות אל שפת הים. שבת חמימה, נעימה. רחש האדוה ממלא אותנו עדנה, נחת. ידה האוחזת בידי משלחת בי רטטים. היא משהה פסיעתנו ומביטה עמוק בעיני. זרועותיה נכרכות סביבי ואני שוקעת לתוכן, אהבתה עוטפת אותי. מעולם לא חשתי חמימות כזו. שלמות. ודאות. נשיקתה… מעולם לא ידעתי חמדה כזו…

פיצוץ נורא מחריש את אוזנינו. נדמה כי האדמה סביבנו רועדת, אך אלה הם רגלינו המסרבות לשאת אותנו ואנו קורסות על החול המתערבל. שביבים נישאים באויר, מקשים על הנשימה. עשן סמיך מיתמר משרידי המקום בו היינו אמורות להתכנס על טפינו בעוד זמן קצר.

קמות. מנערות את בגדינו. היא מביטה בי בדאגה. קשה לי להשתלט על הרעד שאחז בי. היא מחבקת אותי, נוסכת את אהבתה. אחר, מזדקפת, מניחה ידיה על כתפַי ואומרת בקולה הרגוע שאנחנו בסדר ומודה על כך לא-לוקימה. אני לא ממש, אך סומכת עליה, שואבת ממנה כוח. נחלקות בתפקידים: היא מתקשרת למרפאה שלה ומארגנת את צוותי החרום. אני מתקשרת לילדים לבדוק היכן הם. בקול הלום, רועד, אני מדווחת להם על שארע ומפנה אותם לביתנו.

למחרת, ידווחו בעיתון שהמחבלת עברה דרך ברטעה, ליד קציר, בדרכה לְפַגֵעַ.

Shabbat Shuva, Heit Tishrey 5764 (4.10.2003)

Maxim restaurant, Haifa

My woman and I planned to meet in the afternoon with our kids and grandkids at the Maxim restaurant in Haifa. We are heading to the beach. A warm pleasant Shabbat. The gentle sound of the wavelet fills us with tenderness, pleasure. Her hand holding mine sends quivers all over me. She slows down our pacing and gazes deeply into my eyes. Her arms are wrapped around me and I sink into them, her love envelopes me. I never felt such warmth before. Completeness. Certainty. Her kiss… I never knew such pleasure…

A horrible explosion deafening us. It seems like the earth around us is shaking, but it's our feet refusing carry us, and we collapse onto the stormy sand. Fragments float in the air, making it hard to breath. A thick smoke ascends from the remnants of the place we meant to gather with our offspring in a short time.

We get up. Shaking our cloths. She looks at me worriedly. I find it hard to stop the trembling that controls me all over. She embraces me, pouring her love. Then, standing straight, she puts her hands on my shoulders, saying in your calm voice that we are OK, and thank the G-ddess for it. I am not really so, but trust in her, depending on her strength. We divide our duties: she calls her clinic and arranges the emergency team. I call the children to check where they are. In a shocked, trembling voice, I report to them about what has happened and direct them to our home.

The day after, the papers will report that the terrorist went through Barta'a, near Kazir, on her way to execute her terror attack.

חדרה, יום שלישי, ב' בחשון ה'תשס"ז (24.10.2006)

אני בכיוון השוק כדי לרענן את מצבת הירקות והפירות. הדוכנים מציגים כל טוב, שפע של תאוה לעיניים ומן הסתם גם לחך. שעה לאחר מכן, אני עומדת בתחנה, ממתינה עמוסת מצרכים לאוטובוס שיסיעני הביתה. מספר מטרים מכאן, ליד חנות הפלאפל, יישמע פיצוץ עז, שיחריד את כל חדרה וירצח קונים ועוברי אורח תמימים 24 שעות לאחר מכן, עת אהיה בביתי בקציר, חותכת לי סלט טרי מהירקות שקניתי.

Tuesday, B Heshvan 5767 (24.10.2006)

Hadera

I'm heading the market in purpose of refreshing the vegetables and fruit stock. The stands present abundance of the best merchandise which is delight to the eye and probably to the palate. An hour later, loaded with ingredients, I'm standing at the bus stop, waiting for the bus to take me home. A few meters from here, near the falafel store, a mighty explosion, which will horrify all of Hadera and will murder innocent customers and passers-by, will be heard 24 hours later, when I will be at my home in Kazir, cutting the vegetables I bought to to make a fresh salad.

שוק עירוני חדרה

הגרסא המקוצרת:

טרור. זה לידנו, בכל מקום אליו נשים פעמינו. למה? כי אנחנו יהודים.

The short version:

Terror. It is near us, everywhere we go. Why? because we are Jews.

Lainy Alison – All Meadows and Goddesses 

חומר למחשבה:

תמיד, אך בעיקר בשעה קשה זו, כדאי לנו לעצור רגע, לעשות חושבים ולבדוק את עצמנו – היכן אנו יכולים לתרום למניעת דברים כאלה. היכן אשמים העומדים בראשנו באי השלום?

Food for the thought:

Always, but especially in this difficult time, it is worthwhile to stop for a moment, do some thinking and examine ourselves – how can we contribute to prevent these things. Where are we to be blamed for the lack of peace?

חפירות:

  1. טרור ויקיפדיה
  2. התחנה המרכזית בחדרה ויקיפדיה
  3. הפיגוע בצומת כרכור חדשות Y-net
  4. הפיגוע בקו 37 בחיפה ויקיפדיה
  5. הפיגוע במסעדת "מקסים" בחיפה
  6. הפיגוע בשוק בחדרה מעריב nrg

עדכון: פיגוע דריסה ודקירה בתחנת האוטובוס ליד קיבוץ גן שמואל (11.10.15)

Update: Terror attack at the Gan Shmuel bus stop (11.10.15)

לאן 'תוֹלֶכֶת, ארצי-מולדתי?

אנה מועדות פנייך, מכורתי?

מה אנחנו עושים בשביל העתיד? מה אנו עושים למעננו ולמען צאצאינו לדורותיהם?
היה לנו קיץ אחד קסום. קיץ שהפיח בנו תקוה. חשבנו שאפשר לשנות, להחלץ מהמחנק ולהתחיל לחיות. לא חס וחלילה לחגוג – רק לחיות. בצורה סבירה. מה בס"ה רוצה הבן/ת-אדם מהחיים?
יש לנו בתודעה את הישראלי הדופק על השולחן, כי אחרת דברים לא זזים עבורו. כנראה שפמפמו לנו את זה יותר מדי, אך המציאות היא שזה ממש לא חזון נפרץ. בקיץ 2011 ראינו שהישראלי המפגין עשוי ממשהו אחר, סולד מאלימות – מה שאי אפשר לומר על המשטרה הישראלית.
בקיץ 2011 היינו תמימים ונחושים. הבטנו זה בזו וזו בזה (וכל הצרופים האפשריים הנוספים), בטוחים שיש לנו כוח לשנות את ההווה שלנו ואת העתיד. יצאנו אל הרחובות, צועדים בנימוס, מניפים שלטים, קוראים במקהלה מנהמת לבנו. מה בס"ה רצינו?
בשלהי הקיץ ישבנו בסלון/במרפסת/בפטיו, מלוים את ההפגנות האחרונות, נימים דקים של שקט עולים מתוך הסערה שהלכה ושככה. היינו בטוחים שעכשו תלבש ממשלתנו עוז, שריה יפשילו שרווליהם ומלאכת התיקון תחל. עם כל חוסר האמון שלנו בשרצים היושבים בכנסת, המתעלקים על הצלחת הציבורית וגונבים מאיתנו את כבשת הרש – היתה בנו תקוה כי הפעם יהיה אחרת, כי הפעם הם לא יוכלו להתעלם מן הקול שלנו, מן הציבור אותו הם אמורים לשרת.
לפני שנים, רואיין מיליונר אחד. לתמיהת המראיין על שבארונו מספר סביר של בגדים, ענה המַלְיָאן: "מה אני צריך יותר מזה? הרי אינני יכול ללבוש יותר מזוג מכנסיים אחד וחולצה אחת, אם אינני רוצה להֵראות מוזר, נכון?" אמנם שמו לא רוטשילד, אך הוא בהחלט יהודי… כמה מן הטייקונים שלנו נוהגים כך?
לא להתעשר ביקשנו, לא לדרוס אָוִינו, לא לחמוס חפצנו. רק לחיות בשלוה, בבטחון כלכלי, לדעת שיש לנו עתיד, שהפנסיה שלנו מובטחת, שלא ניפול חלילה על כתפי הזולת, שלא נצטרך לעשות שבתנו חול.

כמה המלצות:

א. דּוֹר הֹלֵךְ וְדוֹר בָּא וְהָאָרֶץ לְעוֹלָם עֹמָדֶת (קהלת א' 4)

מחלה באה לא עלינו, מחלה הולכת מעימנו (אמן, כן יהי רצון!) ואנו צריכים להיות ברי מזל לחלות במחלה הכלולה בסל הבריאות, אחרת מצבנו חמור – תרתי   משמע – הן בריאותית והן כלכלית. למה צריך להיות עשיר כדי להיות מסוגל לממן תרופות? לשם מה אנו משלמים מסים? ממש לא ברור לי למה אי אפשר לממן כל תרופה אותה צריך החולה. המחיר? האם יש מחיר לחיי אדם?

ב. אַל תַּשְׁלִיכֵנִי לְעֵת זִקְנָה כִּכְלוֹת כֹּחִי אַל תַּעַזְבֵנִי (תהלים ע"א 9)

איך יתכן שאנו חוסכים לפנסיה שלנו ובסופו של דבר אנו עומדים בפני שוקת שבורה וקופתנו אינה מתמלאת למען נוכל לחיות בכבוד? הרי אין זו גזרה משמיים שהכספים יִגָזְלוּ לכיסו של גביר זה או אחר, שמעט הפרוטות שאנו נאנסים להפריש מזעת אפנו משמשים לו כאבני משחק. צריך לבנות מכשיר פיננסי שישמור על הכסף שלנו, שזה ייוחד לייעודו – לאפשר לנו רמת חיים סבירה והוגנת לעת שלא נוכל לעבוד יותר למען מחייתנו.
גם הכספים שאנו מפרישים בכפייה לביטוח הלאומי צריכים לקנות לנו שקט כלכלי ורמת חיים הוגנת לאחר פרישתנו מהעבודה.

ג. לֹא יָמוּשׁ סֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה מִפִּיךָ, וְהָגִיתָ בּוֹ יוֹמָם וָלַיְלָה, לְמַעַן תִּשְׁמֹר לַעֲשֹוֹת כְּכָל הַכָּתוּב בּוֹ, כִּי אָז תַּצְלִיחַ אֶת דְּרָכֶךָ וְאָז תַּשְׂכִּיל (יהושע א' 8)

נכון שכל דבר עולה כסף, נכון שלכל דבר יש מחיר, אבל איך זה שאין ערכים וסדר העדיפויות של הממשלה הנוכחית (וגם של חלק מקודמותיה) מעוות כל כך? איך זה שאין לימוד חינם לַכָּל – אבל לכל באמת!? מה כל כך קשה ליחד תקציבים משמעותיים למה שבאמת ראוי?
מה זה לימוד ומי קובע מה צריך ללמוד? אף שכולנו נולדים בצלם ה', מסתבר שזה די גמיש אם נשפוט לפי התוצאות – שאיננו עשויים בתבנית אחת. אז כמו שהצֶלֶם מגוּוָן – כך גם אנו. מכאן אנו למדים שיש להנחיל לכל בן ובת אדם וחוה את שמתאים להם ולא לדחוס את כולנו לאותו סד. ישנם מבחנים אוביקטיביים המסוגלים לאבחן את כישוריו של התלמיד/ה ויחד עם נטיות לבם למצוא את שביל הזהב למסלול הראוי לה/ו.
השטחיות היא אם כל חטאת. במקום להעמיק – עוברים התלמידים בשטחיות את שנות לימודיהם – העיקר שיקבלו תעודה. מצד אחד, יש את בחינות הבגרות, שאינן משקפות דבר מלבד כושר השינון של ברי המזל שנכונו בִּיכולת הקיבולת של שטויות שבהן לא ישתמשו בחיים האמיתיים; מצד שני, היה (ואני חוששת שהתופעה המזעזעת לא נעלמה מחיינו) מנהל בבית ספרם של ילדי, שכאשר תמהתי על שאין להם שיעורי-בית, הוא טען שכך הוא חושב לנכון והבטיח לפטר את המורה שיעז להשית עליהם כאלו; מצד שלישי, היה את פרופסור אמנון רובינשטיין, שעשה צחוק מתפקידו כשר החינוך וערך הגרלות לבחינות הבגרות; מצד רביעי, היתה הפרופסורית יולי תמיר, שניסתה לשנות כמיטב יכולתה, אך לא היתה מספיק פוליטיקאית, לא מספיק מלוכלכת ומלכלכת בכדי להזיז דברים. כמה חבל שאין לנו אנשים טובים וראויים בממשלה ובכנסת, שאלה בורחים משם כמו מאש.
אפשר ללמוד הכל. המוח האנושי לא ממש מוגבל בגיל צעיר. אין צורך להיות דתי כדי לדעת את מורשת עמך. לא יכול להיות שתלמיד עברי אינו יודע לקרוא בכתב רש"י ואינו לומד ארמית, כדי שיהיה מסוגל לעיין במקורותיו במקור. מה צריך ללמד, מה צריך להיות הבסיס, מה על צריך כל תלמיד לדעת כדי להיות מוכן לחיים? את זה צריכים לקבוע אנשים שמבינים בנושא, אנשים שהוכיחו יושר ונקיון כפיים, שסדר היום שלהם אינו מורכב מליחוך פנכה של גביר כלשהו המממן אותם, קרי: א/נשים מן האקדמיה ולא שרים או חברי כנסת.

ד. סוף מעשה במחשבה תחילה (י. אלקבץ, לכה דודי)

התכנון הנכון הוא המפתח ואני בטוחה שאין אני מגלה את אמריקה לאף אחד, שמי אינו קולומבוס, גם לא אמריגו. כדי לתכנן תקציב, יש להקדים מחשבה מעמיקה על מה שחשוב לנו לממן. ולפני הכל – מה צריכה הממשלה לממן עבור העם. חשבתי לתומי, שתפקידה של הממשלה הוא לשרת את העם, להעניק לו את שמגיע מכוח תשלומי המסים. סברתי שתפקידם של הממשלה ושל חברי הכנסת הוא לעבוד למען העם ולא להפך. אינני חושבת שאנו צריכים לשלם מסים בזעת אפנו רק כדי לרפד את כסאותיהם של כמה נבחרים. המסים צריכים לחזור אלינו ויפה שעה אחת קודם. אם במילא אנו משלמים מכיסנו עבור הצרכים הבסיסיים שלנו, כאזרחים, למה שנשלם גם מסים?

ה. כָּל הַנְּחָלִים הֹלְכִים אֶל הַיָּם וְהַיָּם אֵינֶנּוּ מָלֵא (קהלת א' 7)

(אמנם זה נאמר על החכמה, אך אפשר לפרש ולהכיל על דברים נוספים בחיינו).
ידוע שהתקציב הוא כמו אוקינוס שלעולם אינו מתמלא, אך ניהול נכון שלו, הַכְוונה נכונה לצרכים ראויים בהחלט יכולה לעזור לעם. יש כסף ולא מעט, השאלה לאן מיעדים אותו. יכול להיות עוד כסף לוא היו הרשויות המתאימות מתנהלות בצורה יעילה.

חומר למחשבה:

אֱנוֹש כֶּחָצִיר יָמָיו, כְּצִיץ הַשָׂדֶה כֵּן יָצִיץ.
כִּי רוּחַ עָבְרָה בּוֹ וְאֵינֶנּוּ, וְלֹא יַכִּירֶנּוּ עוֹד מְקוֹמוֹ
(תהלים קג, טו-טז)

עקביא בן מהללאל אומר:
הסתכל בשלושה דברים ואין אתה בא לידי עבירה.
דע מאין באת, ולאן אתה הולך, ולפני מי אתה עתיד לתן דין וחשבון.
מאין באת, מטפה סרוחה.
ולאן אתה הולך, למקום עפר רמה ותולעה.
ולפני מי אתה עתיד לתן דין וחשבון, לפני מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא
(מסכת אבות, ג, א)

הגרסא החטופה:

קצרים המה חיינו, צריכה להיות להם משמעות. אין מעבירין מעלינו את רוע הגזרה של הממשלה הרעה הזו? בשביל מה אנו משלמים מסים אם לא בשביל לקבל את השרות המגיע לנו? מה (או שמא את מי) אנו מממנים, בעצם?

חפירות מעמיקות:

  1. והגית: מסכת אבות ג'
  2. רפי פרסקי מיליון דולר
  3. Where Do You Go To (My Lovely)? ויקיפדיה
  4. סיפור דמיוני מעורר מחשבה – אורן פרנק בדה-מרקר
  5. איפה הכסף? גיא רולניק בדה-מרקר
  6. חומה ומגדל צדק רועי צ'יקי ארד בהארץ
  7. טיוח לאומי בלוג חשוב!
  8. הפכנו לחברה שונאת – שיר אלוני בדה-מרקר

שְׁמַע יִשְׂרָאֵל

מה עוד עלינו לעבור?

מארץ הקור והדליפות הגענו הישר אל החמימות הישראלית. עוד בנכר עקבנו אחר הדיווחים מההפגנות, מצֵרות על שלא יכולנו להשתתף. נפקדנו בשל הנסיבות.

נחתנו אל תוך מציאות עגומה. בתור למזוודות זמזמה השמועה בבית הנתיבות, עוברת בינינו בקול ענות של יאוש. אנשים מנידים ראש מצד לצד, מצקצקים בלשונם. אנו מביטות זו בזו בתדהמה. לא שבממלכה המאוחדת טוב יותר, אבל זו שייכת לגויים ואף שלא כולם ערלי לב שם, מה כבר אפשר לצפות ממי שלב יהודי אינו פועם בקרבו? את יכולה ליפול באמצע הרחוב בלונדון או במנצ'סטר או אפילו בברייטון משופעת הלסביות, ואף אחד לא יגש אלייך לסייע. פעם אחת טעיתי בכתובת וניסיתי לשאול עוברים ושבים. לאחר כמה נסיונות שוא עם מספר אידיוטים חצופים שהביטו דרכי משל הייתי שקופה (אני אמנם לבנה, אך ממש מוצקה, אנשים נורמליים מסוגלים לראותני), התמזל מזלי עם כהה עור שעבר מולי והרים גבה אוהדת למראה מצוקתי. במבטא אנגלי מהוקצע הוא הסביר לי לאט וברור להיכן עלי ללכת, מלוה את דבריו בשרטוט על פיסת נייר שהוציא מתיקו. מאז, למדתי לא לצאת יותר את פתח הבית בלי ה-GPS האישי שזוגתי הצמידה לי לבל אובד לנו. אני רק צריכה לזכור לקחת את זה איתי במסעותי בממלכה, כשזו אינה מוצפת.

בארץ זה לא יקרה. תמיד אפשר לסמוך על בני ברית שיסייעו. חבל שאין זה כך כשמדובר בעומדים בראשנו שהחליטו להפריטנו עד מוות ולהפשיטנו ערומים ועריים, מונעים מאיתנו כל מה שמגיע לנו בתור אזרחים משלמֵי מסים. ממש לא ברור לי למה יש צורך בסל התרופות (אין דבר כזה במדינות הגויים!) ולמה מאן דהוא זקוק למזל כדי שחס ושלום לא יחלה, כי אז הלך עליו ועל כל משפחתו; ואם כבר איתרע מזלו והוא חלה – לא עלינו ולא על בני ביתנו – שיתמזל מזלו וייפול על מחלה שתרופותיה נמצאות בסל. הדעת אינה משגת: למה לשלם מס בריאות, אם זה אינו חוזר אלינו בשעת הצורך? למה ההימור המטומטם הזה על בריאותנו? זה לוטו? אגב לוטו: איך זה שאצלנו עולה כרטיס הגרלה 32 ₪ (והדאבּל, כמובן כפול) ובבריטניה 2 פאונד (כ-12 ₪), פי שלוש כמעט?

המזוודות מגיעות ואנחנו פונות לעבר היציאה. 7 בבוקר. השמש כבר עומדת אֵיתן ומאירה לנו פנים בחמימות. אלה שאמורים לשרתנו – הממשלה וחברי הכנסת – לא.

בקיצור:

נתניהו, מה זה עשית? לְמה גרמת? איך נסיר אותך ואת חבר מרעיך מעלינו? עוצו עצה ותוּפָר!!!

שְׁמַע יִשְׂרָאֵל ה' אֱלֹהֵינוּ ה' אֶחָד (דברים ו', ד').

חפירות:

  1. סיפורו של משה סילמןרוני לינדר-גנץ, אורן מג'ר
  2. גם אתם יכולים להיות משה סילמן מאת ישי מישור
  3. אין משילות: ח"כ אורלי לוי-אבקסיס
  4. טיץ' קואנג דוק ויקיפדיה
  5. יאן פאלאך ויקיפדיה
  6. מוחמד בועזיזי ויקיפדיה

הממלכה מוצפת

כאילו ואני בהולנד. חסר רק פיליפ הקטן בתור הַנס ברינקר שיצמיד בוהנו אל הדליפה. כאן אין לנו חורים בסכרים, רק שמיים דולפים בלי סוף. חמישה שבועות רצופים של גשם.  ברדיו סיפרו שיוני היה החודש הכי גשום מזה עידנים, שירדו בו משקעים בכמות של שנה שלמה ויולי אינו טומן ידו בצלחת. "פִיפטִי סֶבֶן פְלַאד ווֹרנִינגס אֶנְד הֶבִי רֵיין, נוֹ פוֹרקַאסט אוֹף קְלִירִינג", מבשר לנו הבוקר הקרין ברדיו. "וֶ'ל, אִין יִזרַאֵל אִיז אֶ הֶבִי וֵ'ייב אוֹף הִיט", אני מידעת את הסביבה, "סֶרטִי סֶבֶן סֶלסִיוּס אין קציר, אֶז וִ'י סְפִּיק". בישראל השעה 8 בבוקר, אצלנו 6. הסביבה מביטה באנחה בטיפות הכבדות הנוקשות על החלון, מבעדו אפשר לראות את העץ הערום מכווץ את ענפיו להגן עליהם. גשם-גשם לך. די!

שלוש שעות לאחר מכן, אנו חולקות צלחת תותים בשמנת סויה. John Lunn על הפסנתר מתנגן ברדיו עם המוזיקה המקסימה שכתב ל- Downton Abbey Suite. לאחריה, אני מקבלת ד"ש מהארץ בדמות התזמורת הפילהרמונית הישראלית בניצוחו של זובין מהטה:

Introduction & Rondo Capriccioso Opus 28

Composer: Saint-Saens, Camille (1835-1921, France)

Conductor: Zubin Mehta

Ensemble: Israel Philharmonic Orchestra

Soloists: Maxim Vengerov

בהחלט מחמם את הלב. אני חשה את געגועי מציפים. אין לי סבלנות יותר. טוב שזו השבת האחרונה שלנו פה. אינני חושבת שהייתי מסוגלת ליותר מכך. גם הקור, גם ההצפות, גם אי אפשר לצאת לשומקום… שומכלום. הטיסה שלנו יוצאת בעשר וארבעים מהית'רו. להת' בארץ.

הגרסא הקלה:

מאוד רצינו לחזות בפתיחת האולימפיאדה. היו לנו כרטיסים לכמה מן הארועים, אך יש גבול לכל דבר. אין לנו כוונה לרעוד מקור ולהנמס. השכרנו הבית, קנינו כרטיסי טיסה ואנו שמות פעמינו אל החום המחבק של הארץ.

חפירות:

  1. מתכונים עם סויה
  2. הוראות להכנת סויה ביתית

מה נשאיר אחרינו?

בשבת הראשונה של ינואר שנת 2005 היה חם באוטובוס שעשה דרכו מחדרה למוזאון בר דוד בקיבוץ ברעם. ידידי ורעי, ד"ר אנטון בידרמן הציג תערוכת יחיד בשם "טנאטוס" (אוצרות: חנה ברק אנגל וסול לנזיני). בפעם הראשונה בחיי חלקתי מרחב בקרב קבוצה גדולה של אמנים. התרגשתי.

התערוכה היתה מרשימה ביותר. ללא קשר לצונמי שפקד אותנו שבועיים קודם לכן, תאר בידרמן בכשרונו המדהים את קץ כל בשר, משל היה נביא. אחוזת שרעפים, הסתובבתי ברחבי המוזאון, מנסה לעכל את המראות. המידות העצומות של הציורים פעלו על המתבוננת בהם בשני אופנים: מצד אחד, עמדת מול הגעש שלפנייך וחשת את החויה במלואה, מלאת יראת כבוד על כשרונו של האמן לתפוס את הטבע ולכלוא אותו בתוך ציור פחם, גם אם ענק; מצד שני, הזכרון הטרי של איתני הטבע המאיימים, הבלתי צפויים, אותם חשנו על בשרנו לא מכבר, לא נתנו מנוח, מגמדים אותנו, מבהירים לנו כמה חלשים אנו, בני האדם.

בדרך חזרה, התישבה לצדי מישהי נחמדה, מציגה עצמה כציירת. הכרתי את שמה מאחד הקטלוגים שתרגמתי לתערוכה בה השתתפה מספר שנים קודם לכן. היה נחמד לצרף פנים שהיו עלומות לָשֵׁם. דיברנו על ההתמודדות שלנו, כנשים ויוצרות, עם הפרנסה ועם שימור עבודותינו. השאיפה וההתמקדות שלי אז היו למכור את ספרי ולהגיע לקהל רב ככל האפשר. הדאגה שלה היתה המקום שהציורים שלה תפסו בביתה ובסטודיו. כשאת כותבת ספר, את מקדישה לנושא את הזמן שזה צורך ולאחר שזה יוצא לאור – את מצפה להתפרנס מעמל מקלדתך. אינך אוגרת, הוצאת הספרים היא זו שדואגת לשנע את פרי מוחך ממחסניה אל חנויות הספרים. כשאת מציירת, אינך יכולה לעצור ולומר, "ציירתי כך וכך ציורים ועכשו די. אמשיך לצייר רק אחרי שאמכור את אלה הגמורים." את ממשיכה וממשיכה ככל שההשראה נחה עלייך ואינך עושה חשבון של החלל המתמלא ביצירותייך והמקום ההולך ומתמעט. כמה כבר את יכולה למכור? כמה קונים יש לך? "אינני יודעת מה לעשות עם כל הציורים שלי", אמרה בעצב. "מה יעשו בהם אחרי מותי?"

החלקתי בידי על גב ידה, מנסה למסוך נחמה. נראה לי שלא ממש הצלחתי.

התמונות באדיבות האמן ד"ר אנטון בידרמן.

קישורים:

  1. האתר של ד"ר אנטון בידרמן
  2. טנאטוס ביוטיוב
  3. עבודותיו של ד"ר אנטון בידרמן
  4. בית האמנים חדרה

מי אמר לך שאת מוזרה

ולמה לך להקשיב לזה?

דצמבר 1996. הילדים ואני צופים בטלויזיה. ערוץ 2 מקרין סרט שנעשה בעקבות סיפור אמיתי: ארבעה צעירים נהרגים בכביש הערבה. כוכבת: מיכל זוארץ. אני מתאהבת מיד בשחקנית המדהימה ובפס הקול.

למחרת, מתחילים להשמיע ברדיו את "קח אותי" ואני נצמדת אליו, שואפת אלי את הצלילים.

בעידוד הילדים, אני טסה לחדֵרה לחפש את האלבום של היהודים. מסתובבת ברחוב הראשי, כל חנות שניה היא או אופטיקה או בית מרקחת. הלל יפה היה גאה בזה. לאחר כיתות רגליים (זה רחוב ארוך), מצאתי חנות צילום שמכרה גם דיסקים. איפה הימים המאושרים בראשון לציון, שם על כל צעד ושעל היתה חנות למוזיקה?

המוכר מביט בי במבט מוזר ותמה על הבקשה יוצאת הדופן. "זה יושב אצלי פה כבר איזה מליון שנה", הוא מדווח לי, "אבל אף אחד לא ביקש את זה קודם." למה שיבקשו, אני שואלת את עצמי בלב, זו אינה מוזיקה ים-תיכונית…

בבית, הילדים מחרימים לי את הדיסק ומדביקים את כל הסביבה בחידק היהודים. לפחות הם מרשים לי להכנס לחדרם בשעות שאינם נמצאים ולהאזין.

מארס 2009. אני בגיחה קצרה בארץ בין הטיסות שלי ללונדון. אמי אושפזה בבית החולים ואני עם הילדים בדרך לבקרה. הדרך חולפת במהירות בחלון. עצים זזים בתזזית. השמש עושה דרכה לאוסטרליה. ברדיו, הצלילים האחרונים של מטליקה ואז…

"אין, אין עליה", אומר יוצא חלצי האמצעי ומגביר את הקול כדי שהצלילים יגיעו הישר למוח. "כמה נשמה יש בשירה שלה", הוא מוסיף.

"מי אמר לך שאת מוזרה", שרה הסולנית של היהודים וממשיכה להכנס לנו ללב: "ומי אמר שזה אסור?"

מי אמר?

קישורים:

  1. היהודים ויקי
  2. היהודים האתר הרשמי
  3. היהודים קח אותי
  4. צעירים לנצח ויקי