טֶרוֹרִיסטָה קָמִיקָזָה

Terrorista Kamikaza

http://www.youtube.com/watch?v=WTSeL52S1x0

["The Lord Is My Shepherd", Howard Goodall]

התמונות על המסך רצות, הקרין הבולגרי מוסר מידע מקוטע. מבין בליל מלותיו אני מצליחה לפענח בקושי שתיים: טֶרוֹרִיסטָה קָמִיקָזָה. מחבל מתאבד.

בכל פעם שיש פיגוע, אני נזכרת בקודמים לו. כמו כולנו, מן הסתם. הפעם הראשונה בה נחשפתי לטרור, היה הטבח בנמל התעופה לוד. הייתי בטירונות בצריפין ולאף אחת מאיתנו לא היה מושג מה קורה במרחק מספר קילומטרים מאיתנו. רק העיתונים בישרו לנו למחרת שבשעה שעסקנו בשלנו – פעל הרוע במטרה לטבוח חפים מפשע.

מאז, זרמו מעט מדי מים בירדן והטרור הלך וגבר. וגם התקרב.

The pictures on the screen are running while the Bulgarian speaker delivers fragmented information. Among his medley words I hardly succeed to decode two: Terrorista Kamihaza. A suicide terrorist.

Each time when there is a terrorist attack, it reminds me of the previous. As all of us, probably. The first time I was exposed to terror, was at the Lod Airport massacre. I was at basic training in Tzrifin and none of us had any idea of what was going on a few kilometres from us. Only on the next day the papers informed us that at the time we were mining our business (meaning – training to become soldiers) – evil acted and slaughtered innocent people.

Since then, a lot of water ran in the Jordan River and the terror increased. And came near as well.

יום רביעי, ב' באיר התשנ"ד (13.4.1994)

יום הזכרון לחללי צה"ל

אני נפגשת עם אמי בתחנה המרכזית בתל אביב כדי להמשיך משם לאזכרה בבית הקברות בחולון. אמי יורדת מן האוטובוס ופורצת בבכי של הקלה כשהיא מבחינה בי. "אל תשאלי", היא מסבירה למראה גבתי המורמת, "כששמענו את החדשות ברדיו – חשבתי שאני יוצאת מדעתי. פחדתי שאת שם."

אכן, הייתי אמורה להיות שם, בתחנה המרכזית בחדרה, בשעה שהמטען הראשון התפוצץ. היתה לי התלבטות אם לקחת את המכונית או את האוטובוס. תמיד העדפתי את זה האחרון, אך הפעם החלטתי להתפנק.

Wednesday, B Iyar 5754 (13.4.1994)

Day of Remembrance for the Fallen Soldiers of Israel

I am meeting with my mother at the Tel Aviv Central Bus Station in order to continue from there to the memorial at the cemetery in Holon. My mother gets off the bus and bursts into tears of relief when she spots me. "Don't ask", she explains to the sight of my raised eyebrow, "when we heard the news on the radio – I thought that I'm going out of my mind. I was terrified to the thought that you might be there."

Indeed, I was supposed to be there, at the Hadera Central Bus station, when the first explosive device exploded. I was uncertain about what I should do: weather to take the car or the bus. I always preferred the latter, but this time I decided to indulge myself.

יום ראשון, כ"א בחשון ה'תשס"ג (27.10.2002)

צומת כרכור, כביש 65

אמנם כפו עלינו שעון חורף, אך גם בשעת אחר צהרים זו עדיין חם למדי, שום חורף באופק. אני יורדת מן האוטובוס הממוזג שהביא אותי מקציר, הישר אל החיק החמים של החוץ הבוהק. פוסעת על האספלט זרוע הנקבים, משתדלת לא לדרוך על הפחם השחור המרוח עליו. חוצה את השדה המפריד בין התחנה לקניונית אלונית לעבר בית הקפה, שם ממתינה לי פגישה עסקית. שרידי מתכת פזורים סביב, נעוצים באדמה הנטפלת לנעלי, מעידים באלם על שארע כאן שבוע לפני כן.

Sunday, 21 Heshvan 5762 (27.10.2002)

Karkur Junction, Road 65

Although we were forced to change to winter time, but in this hour of the afternoon is still quit hot, no winter in the horizon. I'm going of the bus that brought me from Kazir, directly to the warm lap of the gleaming outside. I'm pacing on the perforated asphalt, trying not to step on the black charcoal which is spread on it. I'm crossing the field that separates between the bus station and Alonit shopping centre, towards the coffee shop, where I'm expecting a business meeting. Metal remains are scattered around, stuck in the soil that glues to my shoes, silently evident about what had happened a week ago.

האנדרטה בצומת אלונית

יום רביעי, א' באדר ב' ה'תשס"ג (5.3.2003)

חיפה

אני יוצאת מבית הדין הרבני שמחה וטובת לב: לאחר מסכת דיונים מתישים, אני משיגה סוף-סוף החלטה לטובתי. שמה פעמי לתחנת האוטובוס הקרובה. מספר דקות של המתנה ואז… מה שנדמה לי כבום על קולי, מהדהד במרחק מספר רחובות מאיתנו, הממתינים. אני נושאת עיניים השמימה, אך שום מטוס אינו חולף מעל. "זה פיגוע", אומרת מישהי לידי. אינני שואלת אותה מִנַיִן לה. פטריית עשן עולה מעלה ונעה לכל רוח, גם לכיווננו.

אוטובוס מגיע, מכוסה כולו בפיח ובריחות חריכה. הדלת נפתחת. בפנים, נוסעים נרגשים. הנהג מושך את בלם היד וקם, חיוור כסדין. "מה קרה?" אני שואלת, "באמת פיגוע?" הנהג מוציא מתיקו בקבוק מים ולוגם ממושכות. אני מבחינה בגפיו הרועדות. "נורא!" הוא ממלמל, לוגם שוב. הצבע עדיין לא שב אל פניו. "האוטובוס שנפגע היה מאחורי, ראיתי את הפיצוץ דרך המראה." הוא פונה אל הנוסעים: "כולם בסדר? מישהו רוצה מים?"

כל מי שהיה לו סלולר, החזיקו ליד האוזן, מרגיע את בני שיחו שהוא עדיין חי.

Wednesday, A Adar B 5763 (5.3.2003)

Haifa

I'm leaving the rabbinic court pleased and happy: after a web of exhausting hearings, I finally achieve a decision in my favour. I'm heading to the nearby bus station. A few minutes of waiting and then… What seems to me as a supersonic boom, echoes in a distant of a few streets from us, the waiting. I'm lifting my eyes to the sky, but no passing airplane is in sight. "This is a terror attack", says somebody near me. I don't ask her how she knows. A smoke in a shape of a mushroom rises up and moves in every direction, towards us as well.

A bus arrives, covered all over with soot and smells of burning. The opens. Inside, excited passengers. The driver pulls the brake and stands up, pale as a sheet. "What happened?" I ask, "really a terror attack?" The driver pulls out of his bag a bottle of water and takes a long sip. I notice his shivering limbs. "Awful!" he mumbles, taking another sip. The colour hasn't yet return to his face. "The bus that was hit was behind me, I saw the explosion trough the mirror." He turns to the passengers: "Is everybody all right? Does anybody want some water?"

Everybody who had a cellular phone, held it tight to their ears, calming the other side they are still alive.

שבת שובה, ח' בתשרי התשס"ד (4.10.2003)

מסעדת מקסים, חיפה

האשה שלי ואני תכננו להפגש אחר הצהרים עם הילדים והנכדים במסעדת "מקסים" בחיפה. יורדות אל שפת הים. שבת חמימה, נעימה. רחש האדוה ממלא אותנו עדנה, נחת. ידה האוחזת בידי משלחת בי רטטים. היא משהה פסיעתנו ומביטה עמוק בעיני. זרועותיה נכרכות סביבי ואני שוקעת לתוכן, אהבתה עוטפת אותי. מעולם לא חשתי חמימות כזו. שלמות. ודאות. נשיקתה… מעולם לא ידעתי חמדה כזו…

פיצוץ נורא מחריש את אוזנינו. נדמה כי האדמה סביבנו רועדת, אך אלה הם רגלינו המסרבות לשאת אותנו ואנו קורסות על החול המתערבל. שביבים נישאים באויר, מקשים על הנשימה. עשן סמיך מיתמר משרידי המקום בו היינו אמורות להתכנס על טפינו בעוד זמן קצר.

קמות. מנערות את בגדינו. היא מביטה בי בדאגה. קשה לי להשתלט על הרעד שאחז בי. היא מחבקת אותי, נוסכת את אהבתה. אחר, מזדקפת, מניחה ידיה על כתפַי ואומרת בקולה הרגוע שאנחנו בסדר ומודה על כך לא-לוקימה. אני לא ממש, אך סומכת עליה, שואבת ממנה כוח. נחלקות בתפקידים: היא מתקשרת למרפאה שלה ומארגנת את צוותי החרום. אני מתקשרת לילדים לבדוק היכן הם. בקול הלום, רועד, אני מדווחת להם על שארע ומפנה אותם לביתנו.

למחרת, ידווחו בעיתון שהמחבלת עברה דרך ברטעה, ליד קציר, בדרכה לְפַגֵעַ.

Shabbat Shuva, Heit Tishrey 5764 (4.10.2003)

Maxim restaurant, Haifa

My woman and I planned to meet in the afternoon with our kids and grandkids at the Maxim restaurant in Haifa. We are heading to the beach. A warm pleasant Shabbat. The gentle sound of the wavelet fills us with tenderness, pleasure. Her hand holding mine sends quivers all over me. She slows down our pacing and gazes deeply into my eyes. Her arms are wrapped around me and I sink into them, her love envelopes me. I never felt such warmth before. Completeness. Certainty. Her kiss… I never knew such pleasure…

A horrible explosion deafening us. It seems like the earth around us is shaking, but it's our feet refusing carry us, and we collapse onto the stormy sand. Fragments float in the air, making it hard to breath. A thick smoke ascends from the remnants of the place we meant to gather with our offspring in a short time.

We get up. Shaking our cloths. She looks at me worriedly. I find it hard to stop the trembling that controls me all over. She embraces me, pouring her love. Then, standing straight, she puts her hands on my shoulders, saying in your calm voice that we are OK, and thank the G-ddess for it. I am not really so, but trust in her, depending on her strength. We divide our duties: she calls her clinic and arranges the emergency team. I call the children to check where they are. In a shocked, trembling voice, I report to them about what has happened and direct them to our home.

The day after, the papers will report that the terrorist went through Barta'a, near Kazir, on her way to execute her terror attack.

חדרה, יום שלישי, ב' בחשון ה'תשס"ז (24.10.2006)

אני בכיוון השוק כדי לרענן את מצבת הירקות והפירות. הדוכנים מציגים כל טוב, שפע של תאוה לעיניים ומן הסתם גם לחך. שעה לאחר מכן, אני עומדת בתחנה, ממתינה עמוסת מצרכים לאוטובוס שיסיעני הביתה. מספר מטרים מכאן, ליד חנות הפלאפל, יישמע פיצוץ עז, שיחריד את כל חדרה וירצח קונים ועוברי אורח תמימים 24 שעות לאחר מכן, עת אהיה בביתי בקציר, חותכת לי סלט טרי מהירקות שקניתי.

Tuesday, B Heshvan 5767 (24.10.2006)

Hadera

I'm heading the market in purpose of refreshing the vegetables and fruit stock. The stands present abundance of the best merchandise which is delight to the eye and probably to the palate. An hour later, loaded with ingredients, I'm standing at the bus stop, waiting for the bus to take me home. A few meters from here, near the falafel store, a mighty explosion, which will horrify all of Hadera and will murder innocent customers and passers-by, will be heard 24 hours later, when I will be at my home in Kazir, cutting the vegetables I bought to to make a fresh salad.

שוק עירוני חדרה

הגרסא המקוצרת:

טרור. זה לידנו, בכל מקום אליו נשים פעמינו. למה? כי אנחנו יהודים.

The short version:

Terror. It is near us, everywhere we go. Why? because we are Jews.

Lainy Alison – All Meadows and Goddesses 

חומר למחשבה:

תמיד, אך בעיקר בשעה קשה זו, כדאי לנו לעצור רגע, לעשות חושבים ולבדוק את עצמנו – היכן אנו יכולים לתרום למניעת דברים כאלה. היכן אשמים העומדים בראשנו באי השלום?

Food for the thought:

Always, but especially in this difficult time, it is worthwhile to stop for a moment, do some thinking and examine ourselves – how can we contribute to prevent these things. Where are we to be blamed for the lack of peace?

חפירות:

  1. טרור ויקיפדיה
  2. התחנה המרכזית בחדרה ויקיפדיה
  3. הפיגוע בצומת כרכור חדשות Y-net
  4. הפיגוע בקו 37 בחיפה ויקיפדיה
  5. הפיגוע במסעדת "מקסים" בחיפה
  6. הפיגוע בשוק בחדרה מעריב nrg

עדכון: פיגוע דריסה ודקירה בתחנת האוטובוס ליד קיבוץ גן שמואל (11.10.15)

Update: Terror attack at the Gan Shmuel bus stop (11.10.15)

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • תרצה  On 22 ביולי 2012 at 7:42

    מדהים איך כל הזיכרונות הללו עולים מיד שוב ושוב. כולנו נפגעי טרור, בין אם היינו שם ובין אם לאו. אנחנו חיים בעולם שבו הטרור מכה בכולם בלי הבדל צבע גזע או מין. כל דאלים גבר…

  • Shelli  On 8 באוקטובר 2016 at 1:21

    I was recommended this blog by my cousin. I'm
    not sure whether this post is written by him as nobody else know such detailed about my trouble.

    You're amazing! Thanks!

Trackbacks

  • By נשים בצהוב | הוזה מִלִים on 31 באוגוסט 2013 at 23:55

    […] היתה באוטובוס מקציר, בדרכי לבית הקברות בחולון לאחת האזכרות של אבי. מאז, לא יצא לבקר במקום או לעבור דרכו. מעניין איך מקום […]

  • By שבת שובה | הוזה מִלִים on 10 בספטמבר 2013 at 0:00

    […] את השבת ההיא לא אשכח לעולם. גם לא את השבת שקדמה לה ב-30 שנה פחות שבוע. ב-1973 הייתי חיילת בבור, חודשיים לפני השחרור מהשרות. ב-2003 צעדתי בחוף הסמוך עם אהובתי, דקות לפני הפיצוץ הנורא. […]

  • By אלה הם חיינו | הוזה מִלִים on 10 באוקטובר 2015 at 2:01

    […] לא מעט נקלעתי לזירות טרור בימי חיי וגם אתמול לא היה שונה. ירדתי מהאוטובוס בתחנה של עזריאלי ושמתי פעמי לקניון כדי להפגש שם עם מישהי שהכרתי באתר ההכרויות, אחרי שדיברנו בטלפון והשיחה היתה נחמדה. לא שזו ערובה למשהו. מפגש פנים אל פנים עלול לטפוח לנו על הפנים, חלילה. […]

  • By שבת שובה | הוזה מִלִים Hallucinating words on 11 באוקטובר 2016 at 14:35

    […] את השבת ההיא לא אשכח לעולם. גם לא את השבת שקדמה לה ב-30 שנה פחות שבוע. ב-1973 הייתי חיילת בבור, חודשיים לפני השחרור מהשרות. ב-2003 צעדתי בחוף הסמוך עם אהובתי, דקות לפני הפיצוץ הנורא. […]

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: