אַל תַּשְׁלִיכוּנוּ

 "אַל תַּשְׁלִיכֵנִי לְעֵת זִקְנָה כִּכְלוֹת כֹּחִי אַל תַּעַזְבֵנִי"(תהלים ע"א 9)

אצל האסקימוסים היה מנהג: בהגיע זמנו של אדם, עת הפסיק להביא תועלת לחברה בה חי – הוא יצא אל השלג כדי למות. את חושבת לעצמך: היה גיל, שמי שהגיע אליו נחשב לנטל על החברה שלו והוא משולח לעבר האופק כדי למות. איך אני הייתי מתמודדת עם זה בהגיע זמני? לא ממש קל לדמיין.

בסרט "שמש ירוקה", לוקחים את סוף חיי הישישים צעד תועלתי קדימה. במקום שאלה סתם ייקברו ויתפסו שטח אדמה יקר, מעבדים את גופותיהם למאכל עתיר פרוטאין. שרשרת המזון מקבלת משמעות רחבה יותר.

אנו נמצאים בפרשת דרכים, בתפר בין מה שחונכנו אליו לבין מה שחוזים לנו בספרים הדמיוניים לגבי העתיד. יש לנו ברירה אם לנהוג בקשישים בחמלה ולדאוג להם לכל צרכיהם כדי שיוכלו לחיות בכבוד או שנשליכם מעל פנינו משום שאין בהם תועלת עבורנו. וזה כולל גם את הנכים. מה צריך להיות היחס שלנו כלפי אלה שאינם מסוגלים לפרנס את עצמם? אני כבר לא מוסיפה בכבוד…

בילדותי, נהגה אמי לספר לי את הסיפור על הסב והנכד:

סבא היה זקן מאד. רגליו חדלו מלכת, עיניו לא ראו טוב ואוזניו לא שמעו כראוי. הוא גר בבית עם בנו, כלתו ונכדו. בפיו חסרו השיניים ויום אחד שמו לב שהאוכל נוטף על זקנו בגלל זה. מאז, הושיבו אותו בצד, כי לא היה להם נעים בחברתו והם לא רצו שישב יחד איתם.

פעם נתנו לו מרק בספל. משום שידיו רעדו, לא הצליח סבא לקרב את הספל לפיו וכתוצאה מכך נפל הספל ונשבר והמרק נשפך לכל עבר. כעסה כלתו ואמרה: "לא אגיש לך עוד מרק בספל, כי אתה שובר הכל. מהיום תאכל את האוכל בכלי עץ, כמו אלה של בעלי החיים שלנו".

לאחר מספר ימים, ראו האב והאם שבנם הקטן בונה דבר מה מעץ ושאלו אותו לפשר מעשיו. ענה להם הפספוס: "אני מכין כלים מעץ, כמו אלה שאנו מגישים בהם אוכל לבעלי-החיים שלנו, כדי שיהיה לכם במה לאכול לכשתזדקנו".

הביטו האיש ואשתו זה בזה והתביישו מאד, משום שהבינו מה עשו, שהעליבו את הזקן על לא עוול בכפו. מאז הושיבו את הזקן ליד שולחנם וטיפלו בו במסירות.

ההורים היו זקוקים לילדם הקט שילמדם פרק בהלכות דרך ארץ והדרת כבוד כלפי הקשיש. מה איתנו? האם זוכרים אנו שגם זמננו בוא יבוא ונגיע לשיבה? האם לטובה? מה יגרום לעומדים בראשנו להפסיק להתעלל בקשישים ולהתיחס אליהם בכבוד כדי שיוכלו לחיות בצורה ראויה את השנים שנותרו להם ושלא יצטרכו להתחנן כדי לקבל את שמגיע להם כבני אנוש?

עדיין יש בקרבנו א/נשים טובות המקדישים מעצמם למען הקל את חיי אלה שקדמו לנו. כזו היא טל טפר, אופטומטריסטית שקבעה לעצמה לשרת את ציבור הקשישים במקום בו הם גרים, במקום לטלטלם אליה. הנה אחד מן הסיפורים המרשימים בהם נתקלה במהלך עבודתה – על הצרפתיה השותקת.

בתמצית:

מִפְּנֵי שֵׂיבָה תָּקוּם וְהָדַרְתָּ פְּנֵי זָקֵן (ועל אחת כמה וכמה – זקנה!) וְיָרֵאתָ מֵּאֱלֹהֶיךָ אֲנִי ה' (ויקרא י"ט 32).

חפירות:

  1. אינואיט (אסקימו בויקיפדיה)
  2. שמש ירוקה (Soylent Green) ויקיפדיה
  3. והדרת פני זקן ויקישיבה
  4. לחיות מ-1000 ש"ח בחודש דה מרקר
  5. על ההסתה והבורות – אשר שכטר, דה-מרקר
  6. מיתון? לא בכנסת – צבי זרחיה, דה-מרקר
Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • תרצה הכטר  On 23 ביולי 2012 at 18:23

    לא מכירה את "שמש ירוקה" אבל מכירה את הסיפור על הסב שכלתו לא קיבלה את תופעות הגיל שלו והעיפה אותו משולחן המשפחה. מה שנהוג לעשות בארץ האסקימוסים מאוד מקובל שם, מבחינה אתית. זה נחשב למנהג המכבד את הזקן.
    בגדול, במקום זקן משתמשים כיום בביטוי קשיש. שגם הוא אינו מיטיב עם הקשישים בחברה החילונית. החברה הדתית עדיין מכבדת את הזקנים.

    • שרון הר פז  On 23 ביולי 2012 at 19:14

      שמש ירוקה הוא אחד היצירות החשובות וחבל שאין היא ידועה יותר. היא מעמידה מולנו שאלות קשות בנוסח 1984, אך בעיקר מנסה להתמודד עם השאלה הקיומית, הנוגעת לכולנו כבני אנוש, של מה לעשות עם אלה שהזדקנו

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: