רדיו

פעם, כפי שאני אוהבת להזכר ולהזכיר, לא היתה טלויזיה, אלא רק רדיו. בהתחלה זה היה כדי להעביר מידע למאזינים ומדי פעם גם לבדר אותם במוזיקה כזו או אחרת. מי זוכרת את התעמלות הבוקר של מיכאל בן חנן שהעירה אותנו ללא רחמים אחרי החדשות של 6 בבוקר ואחריה את הקטעים המוזיקליים הקלסיים שליוו אותנו בהכנות לקראת היציאה לבית הספר?

והיו התסכיתים! איך היינו צמודות, משפחות-משפחות, אל פול טמפל ואחר כך אל משפחת שמחון! קשה לדמיין את זה לחושך המציאות העכשוית, שהתרבות ממש בשפל, אבל המוני בית ישראל נהגו להאזין בשקיקה לדברים הנפלאים ההם. אריאל הירשפלד, במאמרו ימי הרדיו, מספר כי קול ישראל לא שמר את הקלטות התסכיתים. לא להתרגז? הרי הורינו שילמו את האגרה כבר אז!

בחלוף השנים, הפסקתי להאזין לחדשות והקשבתי רק לתחנות ששידרו מוזיקה. חבל שזו היתה מלווה בפרסומות מעצבנות, אבל הרי אין דברים מושלמים בחיים. במהלך השנים היתה חלוקה מעניינת ביני לבין דור היורשים: אני הייתי מאזינה בעיקר לרדיו וקצת לאוסף התקליטים שלי (ואחר כך לקסֵטות ולדיסקים) והם האזינו לקלטות שלהם. אחר כך הם נצמדו לדיסקים ואני מצאתי את עצמי מדלגת על ההאזנה לרדיו במשך שעות רבות ביום ומפעילה את הפטיפון ואת נגן התקליטורים, כי בלי מוזיקה אינני יכולה לעבוד. מסתבר, שבלי שנרגיש, סולקה המוזיקה הטובה מהרדיו (פרט לתכניות אזוטריות מעטות) ונותרנו עם בליל מעצבן.

בראשית (1973) היתה תחנת קול השלום, ששידרה מוזיקה שונה ממה ששמענו ברדיו הישראלי עד להקמתה. מי זוכרת את רצועת "עם שקיעת החמה" (Twilight Time) ששודרה אחרי שאייבי קרא לשלום בין העמים ("עם שקיעת החמה תפסיק תחנת קול השלום את שידוריה למשך 30 שניות, לזכר קורבנות האלימות באזורנו ובעולם כולו")? מי שאין לה עכשו צמרמורת, ודאי לא שמעה זאת ונולדה מן הסתם ה-ר-ב-ה אחרי.

אחריה (1976), קמה רשת ג' והיתה לאורים והתומים למוזיקה חדשה מהעולם. קריָיניות מצוינות כמו שמירה אימבר ואורלי מורג, ששידרו מוזיקה "אחרת" בנימה אישית ופחות מכופתרת, ריתקו אותי לתוכניותיהן ובאמצעותן גיליתי שיש הרבה עושר צלִילִי מעבר לשירי "אנו באנו". היו גם תוכניות של אלבומים שלמים, שתענוג היה להקליט ולשמור לשמיעה חוזרת וחוזרת ונשנית עד כדי שחיקת הטייפ והקסֵטות (קלטות בלשון ילדינו) שלו. קשה להאמין שזה היה, אחרי שהתחנה הפכה למה שהיא כיום.

בגלי צה"ל (ובהמשך בגלגל"צ), שידרה אורלי יניב את המוזיקה הכי-הכי מעניינת, הן בימי השבוע בשעות היום וגם ביום ששי בין חצות לשתיים לפנות בוקר, מיד אחרי התוכנית "עשן בעינייך" של גדי ליבנה. הייתי פורשת לישון מיד אחרי סעודת השבת כדי שאוכל לקום רעננה ולשבת עם האוזניות על מנת שלא אעיר את הישנים בדממת הבית. היתה לה גם תכנית ראיונות מרתקת, "פגישה יומית", שעבורה הייתי מוכנה לוותר על שנת הצהרים. בין היתר, אני זוכרת את הראיון עם המשורר אשר רייך ("אשה בודדה היא קצת אשה והרבה בדידות קשה"). הלואי ואפשר יהיה למצוא אותן ולהעלות לאינטרנט. גם כדי ללמד את הקריינים הנבובים וחסרי הסבלנות של היום מהי תרבות שיחה, מהי הקשבה ואורך רוח לשמוע תשובות מלאות בלי לזרז את הדובר לקצֵר. ממש לא ברור לי למה בכלל מזמינים מרואיינים לאולפן אם אין זמן לשמוע את תשובותיהם. אולי ישנן כאלה הזוכרות את השאלה הארוכה כאורך הגלות ששאל איזה יורם אחד את פרופסור ישעיהו ליבוביץ' וזה האחרון המתין בסבלנות לסימן השאלה וכשזו סוף-סוף הגיעה, לגם הפרופסור הנכבד מכוס התה שלפניו, הרהר בכובד ראש בתשובתו, לגם שוב מן התה ולאחר מספר רגעים ענה במלה אחת… אני חושבת שהיום היו גאים בו עד מאוד על כך.

סימן ההכר לתוכניות של אורלי יניב היה המוזיקה של רביב גזית. שנים אחר כך, כשהילד שלי יהיה בצבא וישמע בזמן ארוחת צהרים את נעימת הפתיחה של תוכניתה הבוקעת מהטרנזיסטור, הוא יספר לי על כך ויגיד שחש את הבית, כי זו "המוזיקה של אמא". אני גאה בהחלט על שעד היום זה מושג מפתח במשפחתנו ואני מקוה שהשפעתי לטובה על טעמם המוזיקלי של ילדַי.

בהשראת הרדיו (ודברים נוספים) כתבתי את ספרי הראשון, סגול, העוסק בסיפור אהבה בין קריינית למאזינה. חלום חיי היה להיות קריינית ברדיו.

אז היה אחרת: הן משום שלא היו תחליפים ראויים והן משום שאנשים עבדו עם כל הלב ונהגו לתת תמורה לאגרה. היום, בגלל שתרבות החפיף וחוסר הסבלנות להקשיב פשה בכל חלקה טובה – התוצאה העגומה היא שרוב הקריינים באים לעבודה ומעטים הם אלה שבאים באמת לעבוד כי הם אוהבים את העבודה שלהם, למרות השכר המביש. צריך לאהוב את זה, משום שלא קל להכין תוכנית שתיגע במאזינים. כשהקריָן עושה את עבודתו נאמנה והוא גם במצב רוח טוב – אפשר לחוש את ההשראה במוזיקה שהוא משדר וזה סוחף את המאזינים.

למדתי, שעם השנים נעלמים כל אלה שהמלצתי עליהם ומקומות שאהבתי – נגוזו ואינם יותר. לכן אני נמנעת מלנקוב בשם הקריין היחיד שאני עדיין מאזינה לו היום ב-88FM, למה להתגרות בגורל? אני עוד מעוניינת לשמוע את המוזיקה שהוא משדר, גם אם זו רצועה בודדת במהלך היום. הנושא של רצועות השידור של השדרנים/ות, גם הוא עגום, לטעמי. בתחנות רדיו המכבדות את עצמן, באים הקריינים לעבוד לפחות לשלוש שעות (אחרי שהם שוקדים על ההכנה זמן דומה ויותר). מגוחך בעיני לבוא לשעת עבודה או לזגזג בין רשתות ולא להתרכז בתוכנית אחת. רדידות כבר אמרתי?

פעם, הייתי פותחת רדיו וזה היה משמש לי השראה לאורך כל היום. היום, אם אני רוצה להתרכז, אני מאזינה בעיקר לתחנות באינטרנט ואם אני רוצה להתעלות ולעוף – אז למוזיקה באייפוד, אליו העברתי את השירים שאני הכי אוהבת מתוך הדיסקים הרבים שצברתי. אני מקוה שזה יחיה לנצח, כי אפל הארורים החליטו לסגור את הגן שלהם ואי אפשר להעביר כלום מהמכשיר למחשב, רק מהאיטונס למכשיר, כך שזה המקום היחיד בו נשמרה המוזיקה עליה טרחתי במשך שעות. המוזיקה הזו באמת יחודית במונחים של היום, כפי שהתבטא לועזי אחד בשפה ברורה ונוקבת:

"Man, there sure was a lot of world class music in the 70's. WTF  happened?"

בקיצור מאוד:

תודה לגדי ליבנה הנפלא (שחבל מאוד שאין לו תוכנית קבועה) על שידור Nightporther אתמול בבוקר. איך אמר: "אמנם לפני 40 שנה, אך יפה-יפה". זאת תמצית המוזיקה בעיני.

ועוד קטע עדין ומדהים בעוצמתו (מתאבן לרשומה שאני מכינה על להקת פוקוס ההולנדית)

נעים באוזן:

  1. נעימת פול טמפל האנגלית (לא ממש עושה צמרמורת, למרות שיש אנגלים שיעידו אחרת)
  2. נעימת פול טמפל בתרגום הישראלי (מעבירה חלחלה עד עצם היום הזה!) לא מצאתי! אך אני עדיין מנסה לדוג
  3. תחנת קול השלום להאזנה באינטרנט
  4. תסכיתים ברדיו אלי אשד באתר האגודה הישראלית למדע בדיוני ולפנטסיה

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • תרצה הכטר  On 30 ביולי 2012 at 7:39

    נהניתי מהמאמר של אלי אשד. הוא נחשב בעיני רבים לאורים ולתומים בנושאים שאותם הוא חוקר, ובעיקר בשימור התרבות. מדיה, ערוצים ותכנם שחלפו מן העולם ופינו את המרחב הציבורי לסוגות עכשוויות ולמדייה הדיגיטליים הם בין נכסי התרבות המעניינים שלומדים עליהם במוסדות אקדמיים. התפתחות אמצעי התקשורת ומה שקשור לכך כרוכים במסע מרתק במנהרת הזמן .

Trackbacks

  • By Ekseption « הוזה מִלִים on 5 באוגוסט 2012 at 15:37

    […] להזכר מתי שמעתי בפעם הראשונה את Ekseption, אך ברור שזה היה ברדיו, בתקופה ההיא, בה התחלתי לאסוף את מה שאני אוהבת. בשבילי, […]

  • […] שאם כן – זה היה משאיר אצלי זכרון כלשהו. אבל היה את הרדיו ששידר את השירים ואני אהבתי אותם […]

  • By במשפט אחד | הוזה מִלִים on 21 באוגוסט 2013 at 18:26

    […] לשידור הציבורי, האמור להיות פתוח וזמין לכולנו. כבר שאלתי קודם ברשומותי, אך שום דבר לא התקדם: למה אי אפשר לצפות בערוץ […]

  • […] ואיכותי. לא אחת תמהתי על טעמם המוזיקלי של העורכות/ים בתחנות הרדיו להן נהגתי להקשיב, על שהכתיבו לדורות שלמים אחידוּת ולא […]

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: