ארכיון חודשי: אוגוסט 2012

דיאנה, הנסיכה מווילס Diana, Princess of Wales

הרהורים על זמן, כבוד, צביעות

Pondering about Time, Honour, Hypocrisy

קיץ 97' היה עבורי מיוחד מאוד. ביולי אותה שנה, הוצאתי לאור את שני ספרַי הראשונים – "סגול" ו"אפס" והחיים נראו לי מחייכים ואפילו מאוד. הייתי תמימה להאמין בְּאופטימיות שהטוב, מרגע שהוא מגיע, נמשך לנצח ואינו "מתחלף". חודש לאחר מכן, היום לפני 15 שנים בדיוק, עת אספנו עצמנו לאחר חופשת הקיץ ועסקנו בַּתכונה המרגשת לקראת שנת לימודים חדשה, הגיעה הבשורה שהיכתה את העולם בתדהמה: הנסיכה דיאנה, האהובה כל כך, נהרגה בתאונת דרכים בפריז. היום, אולי אני מפוכחת קצת יותר, אך לא נראה לי שאיבדתי את התמימות (לפחות כך אני מקוה). אני עדיין אופטימית ומאמינה בַּטוב.

Summer of '97 was very special for me. On July that year I published my debut two books – Sagol (Purple) and Effes (Zero), and life seem to be smiling at me, even a lot. I was naïve to optimistically believe that good, from the moment it comes, in lingers on forever and doesn't change. A month after, exactly 15 years ago today, while we were collecting ourselves after summer holiday and we were occupied with the exiting turmoil towards a new school year, came the news that shocked the whole world: the beloved Diana, Princess of Wales, was killed in a car accident in Paris. Perhaps I'm a bit more realistic, but I don't think that I lose innocence (I hope so). I'm still optimistic and believe in the goodness of people.

אתן יודעות, אנשים שואלים בדרך כלל: "איפה היית כשזה התרחש?" "במה עסקת כשהידיעה הגיעה אלייך?" הרוב יודע וזוכר. מה איתכן?

You know, people usually ask: "Where were you when it happened?" "What were you doing when the news reached you?" Most people know and remember. How about you?

באשר אלַי, באותו אחר צהרים אומלל הייתי אצל לקוחה פוטנציאלית, מנסה לשכנע אותה להפיץ את ספרַי. עלי לציין שעבדתי קשה מאוד, משום שהפריע לה הנושא הלסבי ב"סגול", שבאותו זמן לא היה נהוג לדבר עליו בראש חוצות. לפחות מהבחינה הזו התקדמנו היום, אך אז היא לא ידעה איך לומר לי במלים עדינות שאינה יכולה לתת יד להפצת ספרות "מהסוג הזה", כפי שהתבטאה. בסופו של דבר, היא נאותה לקחת כמה ספרים ולנסות להפיצם, אף שהביעה בפני את ספקותיה באשר להצלחתה. אוכל לומר בפה מלא שממנה לא התעשרתי…

As for me, that miserable afternoon I was with a potential client, trying to persuade her to distribute my books. I have to emphasize that I had to work very hard because the lesbian subject in Sagol (Purple) bothered her, since at that time it wasn't customary to talk about it in public. At least we advanced since then, but at the time she didn't know how to tell me gently that she can't lend a hand to distribute "this kind" of literature, as she put it. In the end, she agreed to take a few books and to try to distribute them, although she expressed her doubt regarding her success. I can say that I didn't make my fortune from her…

כשחזרתי הביתה, הרהרתי בַּצביעות שלה: כשהספרים יצאו לאור, שלחתי לה עותקים לעיון והיא התקשרה אלי בהתלהבות לספר לי שאהבה אותם מאוד, אך כשניסיתי לקבוע איתה פגישת עבודה במטרה שתפיץ לי אותם, היא התחמקה במשך זמן רב, עד שהצלחתי לשבת איתה ב-31 באוגוסט 1997, ביום בו נהרגה הנסיכה. חשבתי, מן הסתם בתמימותי, שהצביעות הזו כל כך מיותרת ואינה תורמת לשום דבר חיובי. אני עדיין חושבת שאין לה מקום בעולם, אך זה אינו מתנהל לפי דעותי. הנה, לדוגמא, לקחו בחורה נחמדה, די צנועה, למעשה (שאמנם באה מבית אצולה, אך היא לא ממש עשתה מזה ענין ועבדה כעוזרת לגננת) והפכו אותה לִנסיכה, במחשבה ובכוונה שהיא תמלא את תפקידיה הייצוגיים בשקט ובציתנות ולא תעשה גלים. איך אומרים: "מחשבה לחוד ומציאות לחוד"… הוד מעלה דיאנה עשתה גלים ועוד איך, האפילה על כל בית המלוכה ובכך עוררה את יושביו עליה, שלא בטובתה. אי אפשר שלא להרהר לְמה כל העמדת הפנים הזו. אינני תמימה בנושא הזה ואני מודעת לנימוקים ולצביעות המיותרת של התנהלות בית המלוכה, אבל באמת, זה לא מיותר? למה השטויות הכובלות שמנעו מצ'ארלס להתחתן עם קאמילה – אותה אהב באמת – ולהיות מאושר, במקום לאמלל את דיאנה? כל הדרת הכבוד המזויפת הזו, של מילוי התפקיד שהוטל על מאן דהוא (במקרה דנן – ההיא) ממש מיותרת!

When I got home, I thought about her hypocrisy: when I released my books, I sent her copies to read, and she enthusiastically called me to tell me that she loved them very much; but when I tried to set a work meeting in order for her to distribute my books, she wriggled for a lone time, until I managed to sit with her on the 31 of August 1997, the day the Princess was killed. I thought, innocently, so it seems, that this hypocrisy is so unnecessary and doesn't contribute to anything positive. I still think that it has no place in the world, but alas the world doesn't run according my opinions. For example, they took a nice girl, quite modest actually (that indeed came from a nobility home, but she didn't make much fuss about it and worked as a nursery teacher's assistant), and turned her to a princess, thinking that she will fulfil her representative roles quietly and obediently without making waves. How is the saying: "thought alone and reality apart"… Her Majesty Diana did made waves and a lot, she overshadowed the whole Royal House. That caused its members to go against her, not to her advantage. One can but ponder what was all this pretending. I'm not naïve in this issue and I am aware of the reasons and the unnecessary hypocrisy of how the Royal House is conducting, but really, isn't it pointless? Why the restricted nonsense that prevented Charles from marrying Camilla – whom he really loved – and be happy with her, instead of making Diana miserable? All this phoney of keeping appearances, of fulfilling the role somebody was forced to do, is really pointless.

חמש עשרה שנים עברו מאז ודבר לא השתנה כמעט – עולם כמנהגו נוהג ואם תשאלנה בריטי ממוצע על יחסו לבית המלוכה, הרי שהלה יענה לך, שאף שהוא מסתיג מנוהג יושביו ומהשערוריות שהם יוצרים (ובולע בשקיקה את הנכתב עליהם בצהובונים ושוטף היטב את עיניו בתמונות), הוא לא היה רוצה להחליף את המסורת ולאבד את הקשר לעבר.

Fifteen years passed since then and almost nothing has changed – the world keeps on turning, and if you'd ask an average British person about their attitude toward the Royal House, that person will answer that although they reject the behaviour of its inhabitants and the scandals they create (and eagerly swallowing what the tabloids write about them, and devouring the photos), they wouldn't want to change tradition and losing connection to the past. 

גם אצלנו, עולם כמנהגו נוהג ואיננו טורחים למחות יותר מדי ולהחליף לאלתר את מנהיגינו שסרחו ועוד מגדילים עשות ובוחרים אותם שוב ושוב כדי שימשיכו להזיק לנו. אני תוהה מה זה מלמד את צאצאינו, שמזה ארבעה ימים מאיישים את ספסל העינויים, בהפתח שנת הלימודים.

Here as well, the world keeps turning and we don't bother to protest too much and immediately change our disgraced leaders. Instead of kicking them away from us, as far as possible, we keep voting them again and again so they will continue to harm us. I can but wonder what it teaches our children who are attending school the last four days.

שרק נהיה בריאים ושיהיה לנו כוח לסבול ולעבור את הצרות הצרורות הנכונות לנו מידם הקשה והמרושעת של העומדים בראשנו.

I wish us well and may we have the strength to endure and overcome the serious troubles our evil vicious leaders are going to put on us.

שבת שלום ומבורכת!

Good and blessed Shabbes!

חפירות:

  1. דיאנה, הנסיכה מווילס ויקיפדיה
  2. הגזרות הכלכליות, הארץ

ספורט כתרבות Sports as a Culture

לעולם תצעדו לבד, ספורטאינו

You will never walk alone our athletes

אנדרה ריולעולם לא תצעדי לבד

André Rieu You'll Never Walk Alone

לאחר אולימפיאדת לונדון 2012 ולקראת הִתְחרויות הנכים

After the 2012 London Olympics and ahead of the Paralympics competition

אנו חיים בעידן בו ספורט נחשב כתרבות ואוכל גם – תרבות הספורט, תרבות האוכל. לתומי, חשבתי שאוכל זה בשביל להתקיים ואין צורך לעשות מזה ענין או להקדיש לזה תשומת לב מעבר לשגרה, שלא לדבר על תכניות תפלות בטלויזיה. פעם, חינוך היה צמוד לתרבות והיה משרד ממשלתי לנושאים החשובים הללו ואנשים ישרים והגונים עמדו בראשו. מאז, הרסו לנו ממשלות ישראל הן את החינוך והן את התרבות – בעיקר אלה מהצד המצדד בראש אטום, במחשבה מוגבלת ובאופק צר. נותרנו עם חרס בידנו והשבר גדול מאוד.

We live in an age where sport is considered culture and food too – sports culture, food culture. Innocently, I thought that food is for existence and there was no need to big deal from it or pay spend time on it beyond routine, not to mention tasteless television programs. In the past, education was closely linked to culture and we had a government office for these important issues. In was called: Ministry of Education and Culture, and honest and decent people headed it. Since then, Israeli governments have demolished both education and culture – especially those who supported blocked heads, restricted mind and narrow horizon. We were left with nothing in our hands and the in deep trouble.

כבר קוננתי שהרבה עקום בעשייה של ממשלותינו, שבמקום לפעול לטובת הציבור – הגענו למצב של היום. אנה אנו באים? אמנם אינני מצויה בסוד העניינים, אך אי אפשר שלא לתהות מה, לכל הרוחות, השדים והעזאזל הם עושים שם מלבד שום דבר חיובי?

I have already lamented that there is a lot of crookedness in the actions of our governments that instead of acting for the public best interest – we have reached the present state. What can we do about it? Indeed, I'm not in on the secret, but one can't help wondering what the hell they are doing there except of nothing positive?

יש לנו שרת ספורט, שלוא היתה ישרה עם עצמה – היתה קמה ומתפטרת לאלתר ובלי לחזור יותר לחיים הפוליטיים, כי מספיק נזקים גרמה לעם ישראל בכהונותיה במשרדים השונים. היא גם אינה צריכה להקים ועדת חקירה מיותרת רק בשביל שיגידו שלא חקרה מה ולמה קרה שספורטאינו באולימפיאדת לונדון לא הצליחו להביא ולוא מדליה אחת. מה יש כאן לחקור? את הכשלון שלה?

We have a sports minister, that if she was honest and decent – she would rise up and resign immediately, and no longer return to any political life, due to the great damage she has done to the people of Israel in the various offices she was responsible for. Nor does she have to set up an unnecessary commission of inquiry just that people won't say she didn't investigate what, and why it happened that our athletes at the London Olympics were unable to bring even one medal. What is there to investigate? Her failure?

יש לנו פתגם חכם מאוד שאומר: "סוף מעשה במחשבה תחילה" ומעצבן שאין מפנימים אותו ומישמים את לקחו. הרי אי אפשר לשבת בחיבוק ידיים ו/או להתאמן בצורה אקראית ואחר כך לצפות להשיג השגים. די כבר להיות אטומים למציאות ולחשוב שמאחר שיהודים אנו – יקרו לנו נסים והמדליות תיפולנה בחיק ספורטאינו ללא השקעת האמצעים המתאימים לאימונם. מתי יפול האסימון לממונים על הנושא ויבינו שספורט כבר מזמן אינו תחביב ואלה המשתתפים באולימפיאדות מתיחסים אל עיסוקם בצורה מקצועית? מה שאומר, שהגיע הזמן להקצות את המשאבים המתאימים ולטפח את הספורטאיות והספורטאים בצורה הולמת. מי שמוכשרת – אין שמים לה רגליים ו/או שולחים אותה להתאמן על חשבונה הזעום! מה כל כך קשה להבין שמי שמקדיש את כל-כולו לספורט, שמסירים ממנו דאגות פרנסה – מגיע להשגים ייצוגיים? מה לא ברור בעובדה, שמי שראשו אינו נקי להתפנות לאימונים – אין לו מה לחלום להשתוות למקצוענים?

We have a very clever proverb that says: "End of an action is with a thought first" ("Last in deed, but in thought – prime", or in simple words: "Plan first, then act"), annoying that its lesson is not internalized and implemented. After all, you can't sit back and/or practice randomly and then expect to achieve any achievements. It is enough to be blocked to reality and think that since we are Jews – miracles will happen and the medals will fall into the laps of our athletes without investing the proper means for their training. When will the token drop in at the heads of those who are in charge on the subject and realize that for a long time sports stopped being a hobby, and those who attend the Olympics relate to their occupation professionally? Which means, it's time to allocate the right resources and nurture the athletes appropriately. All of them, including women and disabled! Anyone who is talented – don't tackle and/or send them to practice at their meagre expense! How hard is it to understand that anyone who dedicates in their entirety to sports, who is removed from their livelihood concerns – archives representative achievements? What isn't clear about the fact that whoever's head isn't clean to attend to their training – has nothing to dream of comparing to the professionals?

במקום לחלום על נסים ולסמוך על סִיַּעְתָּא דִשְׁמַיָּא, אולי כדאי לנסות משהו מעשי יותר, כמו לאמן ילדים מגיל קטן לספורט? במקום שעה-שעתיים שבועיות של ספורט בבית הספר, אולי כדאי לחשוב על שעה יומית? אולי גם כדאי לחשוב על להתחיל מגיל הגן? הרי אין דין ילדים מתרוצצים בחצר בהמולה תוססת (ולרוב ללא מטרה חיובית) כדין תרגילים מסודרים, מכוונים ומותאמים לגילם. ומה רע בלימוד טאי-צ'י החל מהגיל הרך?

Instead of dreaming of miracles and relying on Siata Dishmaya (divine providence), maybe it's worth trying something more practical, such as coaching kids to sports since a young age? Instead of an hour or two per week of sports at school, it might be better to consider a daily hour? Perhaps it's worth thinking about starting at preschool as well? After all, it is not the same of children running around the yard in a lively tumult (and usually without a positive purpose) as well as organized, deliberate and age-appropriate exercises. And what's wrong with learning Tai Chi from early childhood?

אני בהחלט מקוה ומאחלת לספורטאינו להביא כבוד ומדליות למדינה, גם אם זו אינה מעניקה להם את התנאים המתאימים לכך.

I certainly hope and wish our athletes to bring honour and medals to our state, even if it does not allow them the right conditions.

בתמצות:

ספורט אינו תרבות, אך הוא בהחלט תורם לבריאות, כמו שאומר הפתגם החכם: "נפש בריאה בגוף בריא".

רוד סטיוארט – את בלבי

Rod Stewart You're in My Heart

In brief:

Sport is not a culture, but it certainly contributes to health, as the wise saying goes: "A healthy mind in a healthy body".

קישורים:

  1. השיר שרוד סטיוארט הקדיש לקבוצת הכדורגל שלו
  2. אולימפיאדת הנכים, לונדון 2012 ויקיפדיה
  3. אולימפיאדת לונדון 2012 ויקיפדיה
  4. ישראל באולימפיאדת לונדון 2012 ויקיפדיה
  5. שהטובים ינצחו!
  6. תמונות מטקס הפתיחה של אולימפיאדת הנכים, לונדון 2012

ים של פרידה Sea of ​​Farewell

שלושה ימים לפני יום הולדתה, היא נעלה עצמה, טורקת את דלתה בְּפַני ההמומות בחבטה מהדהדת.

"תשמרי על קשר, הא?" אמרה מהפה לחוץ בטרם סובבה אלי את גבה, מנתקת את הקוּר הדקיק, הבלתי נראה, בו התעקשתי לאחוז בכל כוחי.

Three days before her birthday, she locked herself, slamming her door in my stunned face with an echoing knock.

"Keep in touch, ha?" She said just for the sake of saying before she turned her back, disconnecting the invisible thin cobweb which I insisted to hold with all my might.

ישנן פרידות בהן את יודעת שהדבר בלתי נמנע, אף שאינך חפצה בהן. להביט במבטיה הדועכים ולא להיות מסוגלת לעשות דבר. להושיט יד רוצה, חומדת, אך כלום. אין דבר שאת יכולה לעשות כדי למנוע את רוע הגזרה.

There are goodbyes where you know that it's unavoidable, even if you don't want it. Looking at her fading gazes and not to be able to do a thing. To reach out, to covert, but nothing. There isn't anything that you can do to prevent the decree.

טים הארדין – איך נוכל להאחז בחלום

Tim Hardin – How Can We Hang on to a Dream

אפילו לא הספקתי להוציא הגה, למחות, להגיב. הלב הומה, גועש. אני רוצה ללוות אותה אל מכוניתה, אך הרגליים שלי כבדות, נטועות עמוק במדרכה, אינן מסוגלות לזוז. מביטה אחר מכוניתה המתרחקת, מדמיינת את הדרך הארוכה העומדת לפניה. כמה טרחה להתנתק. ים של שתיקה הלך והתגבה בינינו. ים של אהבה נכזבת, לא ממומשת, לא ממוצה.

I didn't manage to even say something, to protest, to respond. The heart yearns, going wild. I want to escort her to her car, but my feet are heavy, planted deep in the pavement, can't move. I stare at her car moving away, imagining the long way ahead of her. How much she bothered to break away. An ocean of silence grew between us. An ocean of an unrequited love, unfulfilled, not effectuated.

Lisa Miller – It'll Never Happen Again

 

יום חם של אוגוסט. אני נוצרת בלבי את אגלי הזעה הקטנטנים שהצטברו סביב פיה המתוק. את תנועת ידה המניסה את הזבובים המרחפים סביבנו.

השירים שליוו אותנו, נותרו כחִצים בתוך הלב הכמה, הנכסף, הנכמר.

A hot day in August. I cherish in my heart the tiny sweat droplets which assembled around her sweet mouth. The gesture of her hand which drove away the flied that floated around us.

The songs that accompanied us, remained like arrows inside the yearning, craving, longing heart.

כמה שנים עברו לנו מאז?

How many years have passed since then?

היהודים ונינט טייבים של דמעות

HaYehudim (The Jews) & Ninet Tayeb – Sea ​​of Tears

Tim Hardin – It'll Never Happen Again

Connie Stevens – It'll Never Happen Again

The Dream Academy – it`ll never happen again

The Nits

אל ה-Nits, עוד להקה הולנדית מעולה שרק צלילים מעטים שלה הגיעו ארצה, התוודעתי באמצעות התוכנית של אורלי יניב, "מוזיקה", ששודרה בגלי צה"ל לפני הרבה מאוד שנים וחבל שאין היום תוכניות נהדרות כאלו יותר. הקול הערב, המהפנט, של הסולן כבש אותי מהצליל הראשון של Adieu Sweet Bahnhof. פעם, הלהקות הקפידו שלסולן יהיה קול ערב, משום שהיה להם כבוד ליצירה שלהם. עם כל הכבוד שלי לעם הצפרדעים, אני מעדיפה שהללו תשארנה בביצה ותקרקרנה שם, ולא תעצבנה לי את האוזן כשאני מאזינה למוזיקה הנוצרת על ידי בני אדם.

I was introduced to the Nits (an excellent Dutch band whose music was not much played on the radio in Israel, which is a shame) through a radio programme of one of our best presenter, Orly Yaniv. The programme was called "Music", and it was transmitted many years ago. It's a shame that we don't have such great programmes anymore. The soloist's pleasant hypnotizing voice captured me from the first sound of Adieu Sweet Bahnhof. It was in the 70's, when the bands insisted on the soloist to have a good enjoyable voice, because they respected their creations. With all my due respect to the frogs' nation, I prefer that they would stay in the swamp and croak there. I don't need my ear to become annoyed when I listen to music created by human beings.

כשהכנתי את הרשומה שלי על הלהקה ההולנדית פוקוס, הבהבה לי בראש להקת מיוחדת אחרת בשם Ekseption וכן שני שירים מעולים של להקה הולנדית נוספת שהן את שמה והן את שמות שיריה שהזדמזמו לי בגולגולת שכחתי (זה הגיל, כבר לא התרגיל). לקח לי יומיים של חפירות באינטרנט והתיאשות מגוגל ומהויקיפדיה בעברית, עד שעלה לי רעיון לחפש להקות הולנדיות באנגלית ושם נברתי בין האותיות הלועזיות ואכן, הצלחתי ושלפתי את השם הנכון. מה לעשות, כשאין שומעין ברציפות, אז ממרחק של שנים לוקח זמן רב לאתר. למזלי, השם היה לי מוכר ברגע שראיתי אותו וכך יכולתי לשתף אתכן בכיף שחויתי.

When I prepared my post about another Dutch band called Focus, one more special Dutch band was flickering in my head. It was the Ekseption. Two more excellent songs of another Dutch band were flickering in my mind, but neither of them – not the name of that band or the names of its songs I could remember (alas, it's the age). It took me two days of digging in the internet, but nothing. After giving up of Google and Wikipedia in Hebrew, I came up with an idea to search in English for Dutch bands. I delved among the letters and managed to pull out the correct name. What can one do, when you don't hear consecutively, then from the distance of the years it takes a long time to locate what one has in their mind. Fortunately, the name was familiar the moment I saw it, and I could share with you the fun I had hearing this great music.

במהלך השמיעה ביוטיוב, נתקלתי ב-Cars & Cars (הנה המלים כדי שתוכלנה לשיר איתם) שלהם ונזכרתי שזה היה להיט בגלגל"צ (מסיבות מובנות), כמו גם Drive הנפלא של ה-Cars.

While listening on YouTube, I found the Nits' great song Cars & Cars (here are the lyrics for your pleasure to sing along) and I remembered it was a hit on the Israeli radio. Another hit I found was the Cars' wonderful hit Drive.

בימים ההם הכרתי רק את שני השירים הללו של ה-Nits, כי מלבדם לא השמיעו אחרים ברדיו בארץ. בכל אופן, אלה שני השירים שנשארו לי בזכרון ולא בכדי. מזל שיש יוטיוב כדי להתענג ולעמוד על טיבם של מה שלא ידעת. במהלך הסרת הלוּטֶה והקורָה מבין עיני וגילוי מכלול היצירות של ה-Nits, נתקלתי בעושר מפתיע. כמובן ששמחתי על כך, משום שיצא לי להתוודע אל שירים נפלאים שעושים כיף בנשמה ומה כבר אני מצפה ממוזיקה, אם לא זאת? במקרה הזה, אני מעדיפה לא לחשוב על ההפסד שבעבר לא השמיעו יותר שירים שלהם ומעדיפה להתרכז בשמיעת מה שגיליתי. הנבירה השתלמה, משום ששירים נוספים הבליחו לי בזכרון, אם כי בודדים. אני זוכרת באופן מעומעם ששמעתי גם את Radio Shoes (הנה המלים) ואת Two skaters (הנה המלים) [שניהם נפלאים, כמו שאר השירים של ה-Nits], רק לא היכן. אני מניחה שגם אלה באחת מתוכניותיה של אורלי יניב הדגולה. אולי, אם אחטט בהקלטות שלי מאותם הימים, אמצא…

היה נחמד לגלות את Port of Amsterdam (הנה המלים) הולנדים, נו, איך לא ישירו על עיר הבירה שלהם? כשראיתי את שם השיר, הייתי בטוחה שמדובר בזה של ז'אק ברל והסתקרנתי לבדוק מה זה, איזו פרשנות הם נתנו לזה. אז זה לא Dans le Port D'Amsterdam ההוא, אלא משהו אחר לגמרי ויפה בפני עצמו.

יש הבדל בין תקליטי האולפן שלהם לבין הביצועים בהופעות, המוקפדים והנפלאים אף הם, אך שונים. הם עשו עיבודים חדשים וגרסאות מיוחדות להופעות, כמו Woman Cactus הנפלא (איך הפעמונים עושים את השיר!). מישהו אמר פעם באכזבה גדולה על להקה מסוימת (אינני זוכרת מי, אחרת הייתי מציינת), שהם נשמעים בהופעות כמו הקלטותיהם באולפן. לא הסכמתי עימו, משום העדפתי את הקלטות האולפן ולא סבלתי לשמוע הקלטות מהופעות חיות, היות שבדרך כלל (מה שיצא לי לשמוע), הביצוע החי היה מין "מריחה" של השיר המקורי. לרוב, זה היה בקצב מהיר יותר, בבחינת "לגמור ולרדת מהבמה" ולא נהניתי כלל. ה-Nits הם בין הלהקות שנותנות את הנשמה גם בהופעות. מרגישים את הכיף שלהם להופיע וזה מאוד חשוב, משום שכך ניתן להנות מהיצירה שלהם גם כשהביצוע שונה, כי הוא משובח בפני עצמו.

אני מחפשת שני דברים במוזיקה שאני שומעת: שהמנגינה תיגע לי בנשמה ושהמלים תהיינה בעלות משמעות. ישנם שירים, שכשאני שומעת אותם, אני שואלת את עצמי וגם את מי שחיבר ומבצע, אם באמת האזינו ליצירה אחרי שסיימו ליצור ואיך לא שמו לב שהמנגינה אינה נדבקת למלים ולהפך וגם אם שניהם נפלאים בנפרד – החיבור ביניהם לא עושה טוב ליצירה הכוללת. זה קורה, לדוגמא, כשהמלים עצובות והמנגינה עליזה עד תמהון ואינך יכולה שלא לתהות מה עבר להם בראש לחבר בין שני היצורים השונים כל כך במהותם. אצל ה-Nits זה לא קורה (אחרת הרי לא הייתי כותבת עליהם בכזו התלהבות…). המוזיקה שלהם מדהימה והמלים חשובות והדבק ביניהם הוא ההשראה הנפלאה שאופף את המאזינה. חבל שאין היום להקות כאלה. מדי פעם משמיעים להקות עבר מעולות בתוכניות נדירות ברדיו להן אני משתדלת להאזין בקביעות, אך אין "יציאה מהקופסא". משמיעים את אותן להקות (אף שלא נמאס לי לשמוע אותן שוב ושוב) וחבל שלא נותנים במה ליותר, כמו ה-Nits, שבאמת לא נס ליחם, כמו בקטע המדהים הזה בהגשה שלו.

כבר הסברתי בעבר שאינני אוהבת נאומים מוּשָׁרִים, ואני מוסיפה כאן, שאם כבר מלחינים ושרים טקסטים מחאתיים, יש לעשות זאת בצורה הולמת, באמצעים שיגרמו למאזינה להקשיב ולהתחבר ולא לדחות את הדקלומים שרק עושים לה כאב ראש. אחת היצירות החשובות והמהממות של הלהקה הנפלאה הזו, היא Sketches of Spain (המלים), הממחישה בצלילים את אֵימי המלחמה בספרד והולמת להמחשת הנזקים מכל מלחמה שהיא, שהרי אף מלחמה אינה מיטיבה עם אף אחד. היצירה הזו בעיני היא פשוט מופת: הרעש ברחובות, התנועה הסואנת – מומחיות כה מרשימה בשליטה בכלים המוזיקליים, שחבל שעברה מן העולם בעידן של המוזיקה הממוחשבת, הקרה, חסרת הנשמה. כמה שה-Nits כשרוניים! להפיק את הצלילים שהם מוציאים מכליהם – פשוט מדהים ומקסים. וכמובן, ערב לאוזן. בעצם, איזו נשמה אפשר לצקת לתוך מחשב או להפיק ממנו?

גיליתי שה-Nits עדיין פעילים ומופיעים, כמו בשיר העדין הזה מהופעה ב-2005, The Long Song (המלים) או Home Before Dark (הנה המלים) בהופעה חיה ב-2009. מחמם את הלב לראות שהם שרדו ועושים מוזיקה נפלאה וכיפית עד עצם היום הזה.

תמצית העיקר:

אני משתגעת מהיופי המדהים של השירים שלהם. הם עושים מוזיקה ממש מצוינת וטובה, שעושה כיף בלב ורצון לנוע. כדאי גם לשים לב למלים המדהימות. לכן צֵרפתי אותן. פעם, היה חשוב גם שהמלים תהיינה משמעותיות. חבל שהיום מעדיפים להשמיע שטויות שטחיות במקום מוזיקה באמת טובה וערבה.

תאוה לאוזניים:

חפירות:

♀    The nits ויקיפדיה

♀    הנרי מוּר ויקיפדיה

♀   Wimme Saari

כן, כן, כן, גם אני !!! Yes, Yes, Yes, Me too

Nits – Home Before Dark

הן צופות בשידור החוזר של פרק היציאה מהארון של אלן דג'נרס. תמר יושבת על הספה, רגליה מקופלות תחתיה. רוית רובצת למרגלותיה על השטיח, משעינה את גווה אל הרהיט. תמר מציצה אליה מדי פעם, רצון עז אוחז בה לשלוח יד וללטף את חלקת שערה. רוית משנה תנוחה ותמר ממהרת להסיט את מבטה. ידה של רוית נשלחת לאחור וכאילו באקראי, מוצאת את זו של תמר. רטט עובר בה. כולאת את נשימתה. קופאת. ליטוף קל, בלתי מורגש כמעט. תמר אינה מעיזה לזוז. נעים. פרסומות. רוית מפנה את ראשה, מחייכת אליה. תמר עונה לה בחיוך אוטומטי.

They watch the rerun episode of Alan DeGeneres's coming out. Tamar sits on the couch, her legs folded under her. Ravit lies at her feet on the carpet, leaning her back on the furniture. Tamar glances at her from time to time, a strong desire grips her to reach out and stroke her lovely hair. Ravit changes posture and Tamar quickly looks away. Ravit's hand is sent back and, as if at random, finds Tamar's. Vibration passes through her. She holds her breath. Freezes. Light petting, almost imperceptible. Tamar doesn't dare to move. It's pleasant. Commercials. Ravit turns her head, smiles at her. Tamar answers her with an automatic smile.

"בואי, שבי לידי", מבקשת רוית.

"בואי את."

רוית קמה, מותחת את אבריה בפינוק מתוק. תמר בולעת את דמותה המתיישבת קרוב כל כך אליה. אף אחד לא התקרב אלי ככה, אל חמשת הסנטימטרים של מרחב המחיה שלי. אף אחד לא כרך כך את ידו סביב כתפי ונשאר שלם. גם לא כרכה.

"Come, sit next to me," asks Ravit.

"You come."

Ravit stands up, stretching her limbs with a sweet indulgence. Tamar swallows her figure sitting so close to her. No one came so close to me like that, to the five centimeters of my living space. No one had put his hand around my shoulders and remained intact. Neither did so any woman.

"הביטי אלי." תמר מפנה אליה את ראשה, פוגשת בעיניה השחורות. נבוכה. משפילה מבט. רוית שולחת יד, מלטפת את לחיה. "הביטי אלי." עפעפיה מתרוממים לאט. מעולם לא הביטה באף אחד כה מקרוב. מבטה החודר של רוית משחרר פרפרים בשיפולי בטנה. כמה מתוק… רוית המתוקה… שפתיה של רוית מרפרפות על לחיה, תרות. פיה של תמר נפשק.

"Look at me." Tamar turns her head to her, meets her black eyes. Embarrassed. Looking down. Ravit reaches out, strokes her cheek. "Look at me." Her eyelids rise slowly. She never looked at anyone so closely. Ravit's penetrating gaze releases butterflies in her stomach. How sweet… Sweet Ravit… Ravit's lips fluttering on her cheeks, exploring. Tamar's mouth spreads apart.

רוית עוצרת ושוב שולחת אליה נחשול כהה. פניהן סמוכות מאוד זו אל זו. נשימתה המתוקה של רוית. לבה של תמר הולם בחוזקה. שפתותיהן נפגשות בנשיקה רכה. מתנתקות. תמר נושמת בכבדות, לבה מאיים לפרוץ את קירות חזה.

"את בסדר?" רוית הרכה, המתחשבת.

"אני לא יודעת…" מעולם לא חשתי כך. שתי הנשים המתנשקות בחוף הזר עולות בדמיונה. האם גם הן חשו כך?

Ravit stops and again sends a dark surge to her. Their faces are very close to each other. Ravit's sweet breath. Tamar's heart is pounding hard. Their lips meet with a soft kiss. Disengage. Tamar breathes heavily, her heart threatening to break through the walls of her chest.

"Are you OK?" The tender, thoughtful Ravit.

"I don't know…" I never felt like this. The two women kissing on the foreign coast come to her mind. Did they feel that way too?

"מה את מרגישה?"

"פרפרים…"

רוית מלטפת את לחיה. הפרפרים. הפרפרים מתפרעים שם, בלבה פנימה, בשיפולי בטנה, בכל מקום… הנשיקה הראשונה בחייה. וזה נעים. ומפחיד. והפרפרים… רוית לוקחת את ידה, מניחה אותה על לחיה. לטפי אותי. חבקי אותי. תמר מהססת. ידיה בקושי נשמעות לה. כל גופה רועד. מניחה זרועות כבדות, חשה מגושמת. אני לא יודעת לחבק. מעולם לא חיבקתי. אף פעם לא ככה. לא עם פרפרים משתוללים.

"What do you feel?"

"Butterflies…"

Ravit strokes her cheek. The butterflies. The butterflies are going wild there, inside her heart, in her stomach, everywhere… the first kiss of her life. Which is nice. And scary. And the butterflies… Ravit takes her hand, places it on her cheek. Caress me. Hug me. Tamar hesitates. Her hands barely obey her. Her whole body trembles. Laying heavy arms, she feels awkward. I don't know how to hug. I have never embraced. Never like that. Not with raging wild butterflies.

Ellen – The Coming Out episode (S04-Ep22 part 1)

"אני אוהבת אותך", לוחשת רוית באוזנה.

היא אוהבת אותי… ואני? אני… אוהבת… את… רוית… בדל המחשבה הלך והתרחב. אני? אוהבת? את?? רוית??? בוםםם! פתאום הבינה את משמעות המשפט שרפרף בתת הכרתה במהלך כל הפקסים שהחליפו ביניהן. לראשונה בחייה חשה את הרגש הזה אודותיו קראה בספרים, שהיתה בטוחה שלא תחוה לעולם. אני… אוהבת… את… רוית… וואו! היא לוחשת לי את אהבתה באוזן, אבל אני לא מסוגלת לומר לה את המלים האלה. עוד לא יכולה להניח להן לחלוף את דל שפתי.

"I love you," Ravit whispers in her ear.

She loves me… and I? I… love… Ravit… The fragment of that thought became more and more expanded. I? Love?? Ravit??? Boom! Suddenly she understood the meaning of the sentence that flicked in her subconscious during all the faxes they have been exchanging between them. For the first time in her life, she felt this emotion about which she was reading in the books, which she was sure she would never experience. I… love… Ravit… Wow! She whispers her love to me in my ear, but I can't say those words to her. I still can't let them pass my lips.

"היי, את לא יודעת איך זה עובד?"

"עובד מה?"

"כשצד א' אומרת I love you, צד ב' אמורה לענות לה I love you too. ככה זה עובד בדרך כלל כמעט בכל העולם."

"אני לא יכולה… עוד לא."

"את לא יכולה להגיד לי שאת אוהבת אותי?" ושפתיה שנפשקו לקראתי, זה לא אומר לה כלום?

"לא בקול רם."

"אז תלחשי לי באוזן, שרק אני אשמע ולא נשתף את הקירות."

"אל תצחקי עלי. גם ככה קשה לי."

"אני לא צוחקת, רק מנסה להקל."

"זה לא נשמע ככה."

"מצטערת, לא התכוונתי. אני מתה לשמוע אותך אומרת לי שגם את אוהבת אותי."

"גם זה יגיע מן הסתם. אל תלחצי." מביך. מה אני יכולה לעשות? אני לא רגילה להגיד את זה. שפתיה נעו בקושי. "את, עם הסבלנות הנהדרת שלך, אנא, הביני אותי."

"קצת קשה לי לנחש מה עובר לך בראש כשאינך משתפת אותי."

"אני צריכה קודם לעבד את זה אצלי בפנים. אני מבטיחה לך שתהיי הראשונה לשמוע את זה."

מתי? בימות המשיח? היא לא יודעת להביע אהבה? אולי היא לא בטוחה… רוית הביטה בה בתהיה, אך נסוגה ללא אומר. גלשה לאט אל הרצפה. דממה. רק הטלויזיה מטרטרת.

"Hey, you don't know how it works?"

"What works?"

"When Part A says 'I love you', Part B is supposed to answer it. I love you too. That's how it usually works in almost the whole world."

"I can't… Not yet."

"Can't you tell me you love me?" And her lips spread towards me, doesn't that mean anything to her?

"Not loud."

"Then whisper in my ear that I will be the only one to hear and we won't share with the walls."

"Don't make fun of me. It's hard for me as it is."

"I'm not making fun, just trying to make it easier."

"It doesn't sound like that."

"Sorry, I didn't mean to. I'm dying to hear you saying you love me too."

"That will probably come, too. Don't press." Awkward. What can I do? I'm not used to saying that. Her lips were barely moving. "You, with your wonderful patience, please understand me."

"It's a little hard for me to guess what goes through your mind when you don't share with me."

"I have to work it out inside me first. I promise you will be the first to hear it."

When? In Mashiach's days? She doesn't know how to express love? Maybe she's not sure… Ravit looked at her wondering, but withdrew, saying nothing. She slid slowly to the floor. Silence. Only the television is rattling.

"אז מה", תמר מתכופפת אליה קרוב. "שוב לא ראינו את אלן יוצאת מן הארון, פספסנו… את רוצה שאעביר את הקלטת אחורה?"

רוית מפנה אליה לאט את ראשה, מבטה נתקל במִפְתַח חלוקה. מתוכו מציצים שדיה. "חזה מדהים יש לך, מותר לי לגעת?" בלי לחשוב. פליטת פה. אולי לא במקומה. לא התכוונתי ממש, אבל הם נראים כל כך עסיסיים.

תמר נרתעת לאחוריה כנשוכת נחש. עיניה קרועות לרווחה בתדהמה. את חצופה! צועקת אליה באלם. זה מה שקורה כשנותנים למישהי אצבע…

רוית קמה על רגליה. "אני מבינה שכדאי שאזיז את עצמי הביתה. היה לנו יותר מדי הערב…" וכנראה שנדונתי לא לראות את האלן הזו יוצאת מהארון. אולי זה רמז? אולי גם אני צריכה להשאר שם ולא לעורר… היא כועסת עלי, אז לא אבקש ממנה שתביא לי את הקלטת. מילא. שתשאר שם, בוידאו שלה. אולי זה מה שצריך לקרות…

"So," Tamar bends close to her. "Again, we didn't see Ellen coming out, we missed it… You want me to move the tape back?"

Ravit slowly turns her head to her, her gaze encountering the split in her gown. Her breasts are peeking out of it. "Awesome breasts you have, may I touch?" Without thinking. Slip of the tongue. Maybe out of place. I didn't really mean it, but they look so juicy.

Tamar recoils like in a snake bite. Her eyes are wide open in astonishment. You're cheeky! She is yelling at her in silence. That's what happens when you give someone a finger… They demand the whole hand!

Ravit gets on her feet. "I understand that I better move myself home. We had too much this evening…" And I was probably doomed not to see this Ellen coming out. Maybe it's a clue? Maybe I should stay in the closet too and not provoke… She is angry at me, so I won't ask her to give me the tape. Oh well. May it stay there, in her videotape. Maybe that's what needs to happen…

Ellen – The Coming Out episode (The Puppy) S04-Ep22 part 2

האשה הזאת צינית! כן, מוטב שתלכי. הגדשת את הסאה. אני צריכה לעכל את הנשיקה. לנסות להבין את הרגשות שלי. זה לא פשוט. היא הולכת. מביטה בי ממרחק ולא נוגעת בי. מבינה שלא כדאי לה. אומרת שלום, שואלת אם נדבר מחר.

"כן, נדבר. לילה טוב."

"לילה טוב."

"ליל מנוחה."

"חלומות פז."

"נו, לכי כבר!"

"תחלמי עלי?"

"אני יודעת? אולי."

"תחלמי, תחלמי, כדאי לך", ממליצה רוית.

"נו, די!" תמר יוצאת ולוחצת על כפתור המעלית.

"את רוצה להפטר ממני, אה?"

"כבר מאוחר. יש לי יום עמוס מחר."

This woman is cynical! Yes, you better go. You've exaggerated. I have to digest the kiss. To try to understand my feelings. It's not simple. She's going. She's looking at me from a distance and doesn't touch me. She realizes she shouldn't. She says goodbye, asks if we'll talk tomorrow.

"Yes, we'll talk. Good night."

"Good night."

"Restful night."

"Sweet dreams."

"Nu, go already!"

"Will you dream about me?"

"I don't know. Maybe."

"Dream, dream, you should," recommends Ravit.

"Nu, enough!" Tamar comes out and pushes the elevator button.

"You want to get rid of me, eh?"

"It's late. I have a busy day tomorrow."

המעלית מגיעה. גופה של תמר מתקשח עת רוית קרבה אליה ומחבקת אותה בעדינות. רוית נסוגה באי רצון בולט, מתרחקת לאט. "אני אוהבת אותך." שולחת נשיקה באויר. תמר מביטה בה בדממה, אינה מסוגלת להסיר ממנה את עיניה. שפתיה מכווצות. דלת המעלית נסגרת. שריקה חרישית. האויר היוצא מחזה אומר הקלה.

The elevator arrives. Tamar's body stiffens as Ravit approaches her and gently hugs her. Ravit withdraws with an obvious reluctance, moving away slowly. "I love you." She sends a kiss in the air. Tamar looks at her in silence, unable to take her eyes off her. Her lips tightened. The elevator door closes. A soft whistle. The air coming out of her chest means relief.

Nits – Home Before Dark

מתוך "אחלמה", ספר בכתובים, שאם תרצֶה השֵׁמָה ובעזרתה הרבה, זה יצא בקרוב מאוד.

From "Achlama" (in Hebrew: Amethyst), my novel, that with goddess's will and her great assistance, it will come out very soon.

עוד מתוך "אחלמה"

More from "Achlama"

שיר עדין למחשבה (הנה המלים) Nits – The Long Song

A gentle song to think about (here is the lyrics) Nits – The Long Song

Ekseption

שנות ה-60 וה-70 של המאה הקודמת היו עבורי שנים מכוננות. גם מוזיקלית. אינני יכולה שלא לתהות איך זה להתבגר ולעצב "טעם במוזיקה" בתקופה הנוכחית, בה השטחיות פושה בכל שטחי חיינו. מה ינחילו הדורות הנוכחיים לבאים אחריהם, מלבד את הקשקוש המיותר של מְגַעגעות וּמְגַעגעים כגון מדונה (שהיתה מהראשונות שגרמו לשבר התרבותי זה), ליידי גאגא ושאר ראפריים וטרנסיים, להם הם מאזינים ומחשיבים לפסגת היצירה? אולי זה משום שהיום משמשת המוזיקה בעיקר לרקע ולאף אחד (מלבדי?) אין זמן להתרווח כדי להאזין בכיף ולשאוב נחת-רוח ממשמע האוזניים? אולי בגלל התזזיות המאפיינת את הדור הנוכחי?

מבחינתי, תפקיד המוזיקה זה לעשות טוב על הלב, לעורר השראה, להנעים. לא להטיף, לא לנאום. נכון שבשנות ה-60 וה-70 עלתה מוזיקת המחאה ופרחה, משום התנאים שנוצרו אז, אך זה לא נדבק אלי ואין זה פלא שלא סבלתי (ועדיין) את אלה שהתגייסו לשיר עבורה, בעיקר כשזה היה מלאכותי ולא אוטנטי, מהלב.

אני משערת שבכל דור יש את הניסויים המוזיקליים שלו, אך נראה לי שבשנים "שלי" רחשה המעבדה הכי גדולה והכי מעניינת. לצד ז'אנרים ייחודיים ואופייניים לתקופה, נוצרו הכלאות בין כמה סוגי מוזיקה. אז גם פרצה לאויר הלהקה ההולנדית Ekeption, שהעיבודים של חבריה למוזיקה הקלסית בסגנון ג'אזי, הניעו אותי לאהוב את הז'אנר הזה וקרבו אותי אליו. לטעמי, הביצועים שלהם למוזיקה הקלסית הינם אבן דרך בפרשנות מוזיקלית.

מוזיקה היא הרי ענין סוביקטיבי. אהבה למוזיקה מסוימת, תלויה בנסיבות – אם של חייך, אם של מאורעות מסוימים ואם בכלל. כמי שסבלה קשות מהקימה השכם בבוקר לבית הספר ומהליווי המוזיקלי הקלאסי ברדיו, לא היתה לי חוויית הילדות הזו נעימה, אם אשתמש בלשון המעטה. במלים מפורשות וברורות יותר אוכל לומר בפה מלא, שמאז לא סבלתי לשמוע שום מוזיקה קלאסית. גם לא ג'אז, אך זה, כמובן סיפור אחר לרשומה נפרדת.

אינני יכולה להזכר מתי שמעתי בפעם הראשונה את Ekseption, אך ברור שזה היה ברדיו, בתקופה ההיא, בה התחלתי לאסוף את מה שאני אוהבת. בשבילי, הביצוע המדהים שלהם ל-אֶר של באך, היוה את הפתח לדרך חדשה, של האזנה למוזיקה קלסית. מאחר ואני אוהבת להשוות, הובילו אותי הביצועים שלהם לבדוק את המקור. מה שלא למדתי בבית הספר – החכמתי באמצעות הלהקה הזו.

לצד הנעימות הקלסיות המעובדות, שילבו Ekseption גם שירים "רגילים" שתענוג להקשיב אליהם, בעיקר לקולות הערֵבים של הסולנים. פעם, הרי היה חשוב שלזמר בלהקה יהיה נעים להקשיב ושלא יקרקר וינקר את אוזני המאזינים.

בקיצור:

מוזיקה היא כיף וכדאי למצוא את הזמן להקשיב לה באמת.

טעימות לאוזניים:

º   אֵר י.ס. באך

º   אדאג'יו אלבינוני

º   ה-Ekeption  ב- Another History

º   ה-Ekeption  ב- My Pianoman

º   מבחר מה-Ekeption

º   התקליט הרביעי: Ekseption 00.04

º   אקספשן בטלויזיה חלק 1

º   אקספשן בטלויזיה חלק 2

º   אקספשן בטלויזיה חלק 3 

º   סולן הלהקה Rick Van der Linden (יוצא Ekseption) בקטע מעניין בהופעה חיה בלהקה שהקים Trace

º   ה-Deep Purple מבצעים בטהובן בהופעה חיה

º   עוד Deep Purple אחד למען הכיף 😉

חפירה אחת:

♀    Ekseption ויקיפדיה

פוקוס Focus

תודה ללירן על התמונה שגנבתי לו 🙂

במסגרת מסעי אל עברי המוזיקלי, נזכרתי בעידן הלהקות ההולנדיות שבשנות ה-60 וה-70 הצליחו בעולם ובעיקר עשו חיל בישראל. היה גל די גדול כזה, של The Dutch Invasion (גם Nederbeat ו-Nederpop), שהותיר אחריו להיטים גדולים שכבשו את מצעדי הפזמונים אליהם הייתי צמודה אז מאוד. גם אני, כמו עוד כמה מבנות ובני דורי, הנצחתי במחברות מיוחדות את הדרוגים השבועיים והשנתיים. יש לזכור: בזמני לא היתה טלויזיה, ודאי לא מחשב ואינטרנט, כך שלא היה לנו Facebook ולא יכולנו להקדיש את זמננו לטיפוח השדות שלנו ב-FarmTown ודומיו.

היתה תקופה עשירה מוזיקלית מבחינת העשייה של הלהקות בכל רחבי העולם ואלה ההולנדיות הפתיעו לטובה במגוון הסגנונות ובאיכות החומר. הכוונה היא, כמובן, לאיכות החומר המוזיקלי, לא ההוא, שדי ריחף באויר בתקופה ההיא, אך מעולם לא יצא לי לטעום.

אני מזכירה שוב, שבהעדר אמצעי המדיה המשוכללים של ימינו, מקורם של השירים שהגיעו לידיעתי, ברדיו וגם מהשבועון להיטון עליו הייתי מנויה ואת דפיו בלעתי בשקיקה.

אולי משום הנוסטלגיה, אולי משום שאינני מוצאת טעם בשירים המונוטוניים חסרי הנשמה של היום, שהכל ממוסחר, משעמם וחוזר על עצמו לטעמי, אך השירים של פעם יפים בעיני עד עצם היום הזה ולא נס ליחם באוזני.

פוקוס יוצגה (ובכבוד רב) במצעדי הפזמונים בארץ בשני להיטים: "הוקוס פוקוס" (להאזין ולהתפרע חופשי על כל רצפת החדר) ו-"סילביה". הראשון סחף וסחרר ולא עייפתי מלשמוע שוב ושוב (ולרקוד לצליליו ללא הרף) ומזל שהשמיעו רבות. את השני פחות חיבבתי, אך כשקניתי את התקליט (אז עוד היה דבר כזה) ושמעתי את ג'אניס הממיס – התמכרתי לצלילים ולא יכולתי לרוות. זהו אחד הקטעים העדינים הנפלאים המקסימים ביותר. למה לא השמיעו אותו ברדיו? לעורכים הפתרונים.

התקליט הזה, על כל רצועותיו, נוגן ונוגן ונוגן. הוא מלא בקטעים יפים להפליא, כגון Le Clochard, Moving Waves ו-Focus II. חליל, גיטרה, תופים – עושים לי את זה.

אין לי מושג למה, אולי לא הצלחתי למצוא בחנויות התקליטים, אך זה התקליט היחיד שיש ברשותי. בחפירות המעמיקות שחפרתי לכבוד הרשומה הזו, מצאתי ביוטיוב קטעים נפלאים נוספים של הלהקה. ממליצה בכל פה להרכיב אוזניות בפול ווליום, להתרווח ולהקשיב בנחת. שוה ביותר!

חפירות:

♀    פוקוס ויקיפדיה

♀    מנהיג הלהקה Thijs Van Leer  ויקיפדיה

♀    Music of the Netherlands ויקיפדיה

תאוה לאוזניים:

º     פוקוס בהופעה חיה ב-Rainbow Theatre ב-1973 (44:19)

º     הקטע (הלא קצר) Eruption מתוך האלבום Moving Waves (שיצא ב-1971 ונקרא גם Focus II) זמן: 11:55

º     עוד הופעה חיה (1:16:47) מעניינת