כן, כן, כן, גם אני!!!

הן צופות בפרק היציאה מהארון של אלן דג'נרס. תמר יושבת על הספה, רגליה מקופלות תחתיה. רוית רובצת למרגלותיה על השטיח, משעינה את גווה אל הרהיט. תמר מציצה אליה מדי פעם, רצון עז אוחז בה לשלוח יד וללטף את חלקת שערה. רוית משנה תנוחה ותמר ממהרת להסיט את מבטה. ידה של רוית נשלחת לאחור וכאילו באקראי, מוצאת את זו של תמר. רטט עובר בה. כולאת את נשימתה. קופאת. ליטוף קל, בלתי מורגש כמעט. תמר אינה מעיזה לזוז. נעים. פרסומות. רוית מפנה את ראשה, מחייכת אליה. תמר עונה לה בחיוך אוטומטי.

"בואי, שבי לידי", מבקשת רוית.

"בואי את."

רוית קמה, מותחת את אבריה בפינוק מתוק. תמר בולעת את דמותה המתיישבת קרוב כל כך אליה. אף אחד לא התקרב אלי ככה, אל חמשת הסנטימטרים של מרחב המחיה שלי. אף אחד לא כרך כך את ידו סביב כתפי ונשאר שלם. גם לא כרכה.

"הביטי אלי." תמר מפנה אליה את ראשה, פוגשת בעיניה השחורות. נבוכה. משפילה מבט. רוית שולחת יד, מלטפת את לחיה. "הביטי אלי." עפעפיה מתרוממים לאט. מעולם לא הביטה באף אחד כה מקרוב. מבטה החודר של רוית משחרר פרפרים בשיפולי בטנה. כמה מתוק… רוית המתוקה… שפתיה של רוית מרפרפות על לחיה, תרות. פיה של תמר נפשק.

רוית עוצרת ושוב שולחת אליה נחשול כהה. פניהן סמוכות מאוד זו אל זו. נשימתה המתוקה של רוית. לבה של תמר הולם בחוזקה. שפתותיהן נפגשות בנשיקה רכה. מתנתקות. תמר נושמת בכבדות, לבה מאיים לפרוץ את קירות חזה.

"את בסדר?" רוית הרכה, המתחשבת.

"אני לא יודעת…" מעולם לא חשתי כך. שתי הנשים המתנשקות בחוף הזר עולות בדמיונה. האם גם הן חשו כך?

"מה את מרגישה?"

"פרפרים…"

רוית מלטפת את לחיה. הפרפרים. הפרפרים מתפרעים שם, בלבה פנימה, בשיפולי בטנה, בכל מקום… הנשיקה הראשונה בחייה. וזה נעים. ומפחיד. והפרפרים… רוית לוקחת את ידה, מניחה אותה על לחיה. לטפי אותי. חבקי אותי. תמר מהססת. ידיה בקושי נשמעות לה. כל גופה רועד. מניחה זרועות כבדות, חשה מגושמת. אני לא יודעת לחבק. מעולם לא חיבקתי. אף פעם לא ככה. לא עם פרפרים משתוללים.

"אני אוהבת אותך", לוחשת רוית באוזנה.

היא אוהבת אותי… ואני? אני… אוהבת… את… רוית… בדל המחשבה הלך והתרחב. אני? אוהבת? את?? רוית??? בוםםם! פתאום הבינה את משמעות המשפט שרפרף בתת הכרתה במהלך כל הפקסים שהחליפו ביניהן. לראשונה בחייה חשה את הרגש הזה אודותיו קראה בספרים, שהיתה בטוחה שלא תחוה לעולם. אני… אוהבת… את… רוית… וואו! היא לוחשת לי את אהבתה באוזן, אבל אני לא מסוגלת לומר לה את המלים האלה. עוד לא יכולה להניח להן לחלוף את דל שפתי.

"היי, את לא יודעת איך זה עובד?"

"עובד מה?"

"כשצד א' אומרת I love you, צד ב' אמורה לענות לה I love you too. ככה זה עובד בדרך כלל כמעט בכל העולם."

"אני לא יכולה… עוד לא."

"את לא יכולה להגיד לי שאת אוהבת אותי?" ושפתיה שנפשקו לקראתי, זה לא אומר לה כלום?

"לא בקול רם."

"אז תלחשי לי באוזן, שרק אני אשמע ולא נשתף את הקירות."

"אל תצחקי עלי. גם ככה קשה לי."

"אני לא צוחקת, רק מנסה להקל."

"זה לא נשמע ככה."

"מצטערת, לא התכוונתי. אני מתה לשמוע אותך אומרת לי שגם את אוהבת אותי."

"גם זה יגיע מן הסתם. אל תלחצי." מביך. מה אני יכולה לעשות? אני לא רגילה להגיד את זה. שפתיה נעו בקושי. "את, עם הסבלנות הנהדרת שלך, אנא, הביני אותי."

"קצת קשה לי לנחש מה עובר לך בראש כשאינך משתפת אותי."

"אני צריכה קודם לעבד את זה אצלי בפנים. אני מבטיחה לך שתהיי הראשונה לשמוע את זה."

מתי? בימות המשיח? היא לא יודעת להביע אהבה? אולי היא לא בטוחה… רוית הביטה בה בתהיה, אך נסוגה ללא אומר. גלשה לאט אל הרצפה. דממה. רק הטלביזיה מטרטרת.

"אז מה", תמר מתכופפת אליה קרוב. "שוב לא ראינו את אלן יוצאת מן הארון, פספסנו… את רוצה שאעביר את הקלטת אחורה?"

רוית מפנה אליה לאט את ראשה, מבטה נתקל במִפְתַח חלוקה. מתוכו מציצים שדיה. "חזה מדהים יש לך, מותר לי לגעת?" בלי לחשוב. פליטת פה. אולי לא במקומה. לא התכוונתי ממש, אבל הם נראים כל כך עסיסיים.

תמר נרתעת לאחוריה כנשוכת נחש. עיניה קרועות לרווחה בתדהמה. את חצופה! צועקת אליה באלם. זה מה שקורה כשנותנים למישהי אצבע…

רוית קמה על רגליה. "אני מבינה שכדאי שאזיז את עצמי הביתה. היה לנו יותר מדי הערב…" וכנראה שנדונתי לא לראות את האלן הזו יוצאת מהארון. אולי זה רמז? אולי גם אני צריכה להשאר שם ולא לעורר… היא כועסת עלי, אז לא אבקש ממנה שתביא לי את הקלטת. מילא. שתשאר שם, בוידאו שלה. אולי זה מה שצריך לקרות…

האשה הזאת צינית! כן, מוטב שתלכי. הגדשת את הסאה. אני צריכה לעכל את הנשיקה. לנסות להבין את הרגשות שלי. זה לא פשוט. היא הולכת. מביטה בי ממרחק ולא נוגעת בי. מבינה שלא כדאי לה. אומרת שלום, שואלת אם נדבר מחר.

"כן, נדבר. לילה טוב."

"לילה טוב."

"ליל מנוחה."

"חלומות פז."

"נו, לכי כבר!"

"תחלמי עלי?"

"אני יודעת? אולי."

"תחלמי, תחלמי, כדאי לך", ממליצה רוית.

"נו, די!" תמר יוצאת ולוחצת על כפתור המעלית.

"את רוצה להפטר ממני, אה?"

"כבר מאוחר. יש לי יום עמוס מחר."

המעלית מגיעה. גופה של תמר מתקשח עת רוית קרבה אליה ומחבקת אותה בעדינות. רוית נסוגה באי רצון בולט, מתרחקת לאט. "אני אוהבת אותך." שולחת נשיקה באויר. תמר מביטה בה בדממה, אינה מסוגלת להסיר ממנה את עיניה. שפתיה מכווצות. דלת המעלית נסגרת. שריקה חרישית. האויר היוצא מחזה אומר הקלה.

מתוך "אחלמה", שאם תרצֶה השֵׁמָה ובעזרתה הרבה, זה יצא בקרוב מאוד.

עוד מתוך "אחלמה"

שיר עדין למחשבה (הנה המלים)

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: