Monthly Archives: ספטמבר 2012

הזכרת נשמות

כל הבוקר חלמתי עלייך בהקיץ. יושבת בבית הכנסת בעזרת הנשים, בלית ברירה, כי אינם ליברלים פה בקציר, מיחלת שבעתיד תבוא הקידמה גם לכאן. שתי גבעות מיושבות יש לקציר ועוד היד נטויה – גבעה שלישית עומדת בפני אכלוס. ארבעה בתי כנסת יש לנו, שניים בגבעה המרכזית ושניים במערבית: אחד מרכזי, רשמי; השני נבנה לזכר חלל שנרצח בפיגוע; השלישי הוקם על גגו של בית, כדי שגם בגבעה שלנו, המערבית, יהיה בית כנסת והרביעי מתמלא בחגי תשרי מתוך יוזמה אישית של אחד התושבים המשמש כחזן. כל הארבעה שייכים לזרם הספרדי. באף אחד מהם אינני מוצאת את מקומי. כאשר מדירים את הנשים לשבת מאחור ואיננו מורשות להשתתף בפועל בטקסים – מבחינתי זה מוקצה.

Arthur Honegger – Symphony No. 3 "Liturgique": I. Dies irae

אבל יום כיפור, אין לי מנין בביתי אחרי שהכל פרחו להם מהקן ואני חשה צורך להזכיר את הנשמות היקרות לי, כך שאני שמה עלי בגדים לבנים, נעליים בצבע זהה ושמה פעמי לבית הכנסת הקרוב לביתי (הכל הרי יחסי). שלא כמו בנכר, כאן אין צורך לחלל החג בנסיעה אל בית הכנסת הליברלי המרוחק.

לוא יהי – חוה אלברשטיין

מצבת הילדים על האופניים דלילה למדי. אולי משום שעת הבוקר המוקדמת להם. הרי הזיזו את השעון וכל העם טרוט-עיניים מחוסר שינה, קל וחומר הטף. יום כיפור הינו הזדמנות להשלים שעות שינה. האויר מלטף אותי ברכות, נושמת מלוא ריאותי, מברכת על הצחות, למרות המחצבה שלמרגלות ההר שלנו. אולי שמו איזה מטהר אויר בדרך אלינו ועכשו יש פחות גרגרי אבק להאבק בהם כשנושמות. אולי בשל הרוח הקלה המזיזה את הניצב בדרכה.

היא עומדת בחוץ, מהססת. אינני מכירה אותה. בכל זאת, 800 משפחות, הרי אי אפשר להכיר את כולן.

"זה הבית כנסת פה?" המבטא שלה מוכר לי, כמו אצל היהודים בנכר הלומדים אצלי עברית. אין זה משנה כמה שאטרח על תרגול ועוד תרגול ועוד ועוד – אי אפשר לעקור מן השורש את מה שהם גדלו עליו כל חייהם.

"אינגליש?" אני שואלת, חסה על שיניה לבל תשָׁברנה.

"?American, from the States. Is this the Synagogue"

אכן הסינאגוג, אני מאשרת, למרות שחזיתו אינה מגלה את שזה צופן. "אִיטְס אוֹן דֶה רוּף."

גבותיה מתרוממות בתהיה: "?How do you get there"

"קָם וִויד מִי, אַיְים גוֹאִיְנג דֶר טוּ", אני מחוה בידי, מורה לה לבוא אחרי.

גברים עטופי טליתות מתאווררים בחצר, ממלמלים פסוקים, חוזרים אחר הקולות העולים מתוך הבית.

"אני באתי בשביל האזכרת נשמות", היא מסבירה, "זה עכשו, כן?"

"עוד כמה דקות", אני עונה, מתורגלת. באתי קצת מוקדם כדי להיות על הצד הבטוח. אף פעם אינך יכולה לדעת מה הקצב של התפילה שלהם. לפעמים זה יכול להיות אטי, לפעמים מהיר וחבל לפספס, אם כבר טרחתי לצאת מהבית.

אנחנו מתמקמות בעזרת הנשים, מאחור. מיזוג האויר מקפיא לי את העצמות ואני מקוה שזה לא יארך זמן רב. סיביר בקציר אינו מתאים לי. במנותק מהארוע שלשמו התכנסנו, מתנהלת בין "הבנות" שיחה ערה על השינויים האחרונים שחלו אצלנו. עברנו משלטונו העקר של הדתי שניהל את המועצה שלנו, למועצת מנשה, בה בעצם התחלנו, כשקציר נוסדה. רוח חדשה מנשבת אצלנו, גם השירותים החלו לפעול והרחובות פתאום נקיים.

"שששש!!!" מהסים אותנו מקדימה, "הזכרת נשמות!"

אנו עוברות מיד לדום, דממה מוטלת בבית הכנסת. היא פותחת את הסידור שלה בעמוד אותו סימנה מבעוד מועד ועוקבת אחרי התפילה באותיות האנגליות המדברות עברית. סביבנו עולה רחש, כל אחת לוחשת את השמות היקרים לה, דמעות זולגות להן חופשי, מטפחות מקנחות, מנגבות, אך אינן מנחמות. הגעגועים לאלה שאינם איתנו גואים ועולים.

עושות את דרכנו החוצה, עשינו את שלנו. אני נושמת לרווחה. חמימות נעימה עוטפת אותי אחרי הקור המקפיא ששמחתי להשאיר מאחור.

"Was freezing there", היא מעירה.

"יֶס", אני מסכימה, "הוֹרִיבְּל!"

לנעילה אנחנו מביאות איתנו מראש רדיד. הייתי מביאה מעיל, אבל הסתפקתי במשהו צנוע יותר.

לשנה טובה תכתבנה ותחתמנה!

שעת נעילה – שירים ליום כיפור

בתמצות:

"אוף, לא מיצינו כבר את היום הזה?" ציטוט מהפייסבוק של מאן דהוא בדיווחו הישיר בצהרים מבית הכנסת באמצעות Wi-Fi. מזל שיש סמרטפון זמין…

חפירות:

  1. ארתור הונגר ויקיפדיה
  2. סימפוניה מס' 3 בשלמותה יוטיוב
  3. הונגר סימפוניה מס' 3 תאור באנגלית ויקיפדיה
  4. הזכרת נשמות ויקיפדיה

סליחה ומחילה

לנוצרים יש את הוידוי בכל פעם שעולה החרטה בלבבם. לנו יש יום אחד בשנה שבו אנו מרכזים את כל חטאינו ועוונותינו כדי לשלח אותם מעלינו ולהטהר. אני מאמינה במסורת, לא באל או בכל דבר שכביכול מכוון את חיינו מלמעלה וגם לא מלמטה. לפיכך, כמי שאינה שבויה בסגידה ובעבודה הזרה לנפשה, אני מדלגת על הקטע שבין אדם למקום (המקום שלי הוא אחר…) ומתרכזת ביחסים שבין אשה לחברתה.

The Christians/ Catholics have their confession or Sacrament of Penance (depend on one's belief), when they feel remorse. We, Jews, have one day in the year where we concentrate all our sins and misdemeanours in order to send them from us and become purified. I believe in our tradition, not in G-d or anything that allegedly stirs our live from above or from below. Therefore, as I'm not trapped in worshipping anything or anyone per se, I leap above the concept of "between a person and G-d" (especially because it is a He and not a She), and concentrate on the relationship between people.

Kol Nidrei Max Bruch (1st part)

משחר חיי, בגן, בבית-הספר, אני זוכרת שלימדו אותנו להאיר פנים לזולת, לעזור, להקל ככל האפשר. אחד היסודות של חיינו היה "ואהבת לרעך כמוך". עד היום אני תוהה על הפתגם הזה וגם אם ירדתי לפשרו – קשה לי מאוד להתחבר אליו. אולי יש כאלה המסוגלים לכך, אך אישית, אינני יכולה לאהוב את כל העולם, זה לא באופי שלי. ישנם אנשים שפשוט אינני יכולה להתחבר אליהם, קל וחומר לאהוב. את רֵעַי (בבחינת חברַי/חברותי, לא הזולת סתם) אני בהחלט אוהבת, אחרת לא היו נמנים על אלה.

From the dawn of my life, at the kindergarten, at school, I remember that we were taught to treat kindly the people we meet, to help them, make it easy for them. One of our basic rules was "love thy neighbour as thyself". I have no idea why somebody translated this to English as "thy neighbour" and no "thy friend" as it is origin in Hebrew. Can't understand why so many simple words got distorted and lost their original meaning when translated. Anyway, neighbour or friend, I still have my doubts about the meaning of this "love thy neighbour as thyself", and I find it hard to do so. Perhaps there are people who can spread their love all over (I know shlongs do…), but personally, I'm not capable of loving the whole world, it's not in my nature. There are people that I just can't befriend, let alone love. My friends (in terms of my friends, not just people, others) I do certainly love; otherwise, they wouldn't be counted as such.

Kol Nidrei by Louis Lewandowski

אומרים שאנו נוטים להכאיב יותר לקרובים לנו, בעיקר לאלה המרעידות לנו את הלב. אם נסלק מעל פנינו את הסדיסטים ונעלים אותם מחיינו, הרי שנותרנו עם חידה. אדם נורמלי, שאינו נמנה על מְעַנֵי זולתו, נמנע מכך, לפחות במודע. זאת אומרת, שיתכן והקרובים לנו נפגעים מאיתנו על לא עוול בכפינו, גם אם לא עשינו להם כלום. כבנות אדם, יש לכל אחת מאיתנו את נקודת המבט שלה. כיהודיות, יש לנו מבחר דעות מגוון, לפעמים אפילו על אותו הנושא. קשה למצוא מישהי שתראה איתך עין בעין. אני חושבת שהחוכמה היא לנסות לראות גם את הצד של זולתך ולהשתדל להבין. זה קשה, אפילו מאוד, אולי אף בלתי אפשרי.

Some say that we tend to hurt the people who are close to us more than others, especially those who make our heart tremble. If we'll remove the sadists and clear them from our life completely, then we remain with a puzzle. A normal person, who doesn't belong to those who like to torture people, avoids doing so, at least consciously. That is to say, perhaps the people who are close to us could be offended by us without any fault on our behalf, even if we did them no harm. As wuman beings, each of us have our own point of view. As Jews, we have a diverse choice of opinions, sometimes even on the same issue. It is hard to find somebody who shares the same opinions as you. I think that the point is to try and see the other's side too and make the effort to understand them. It is difficult, even very, perhaps impossible.

כך יוצא, שגם אם נשתדל מאוד, אי אפשר למנוע פגיעה. גם אם בכלל לא התכוונו, גם אם דברינו הוצאו מהקשרם, לא הובנו כהלכה, גם אם עשינו משהו בתמימות רבה – עלול להיות מישהו שיחוש נפגע. אני מבדילה בין אלה שנפגעים באמת, שאף שלא התכוונתי – "הצלחתי" בכל זאת לפגוע; ובין אלה שכל דבר, אבל כל דבר – מה שתעשי ומה שלא, גם אם תנהגי בהם בשיא העדינות – יציק להם איכשהו ואז הם יציקו לך בחזרה. המה אינם נמנים על רֵעַי, כמובן, כבר לא.

That leaves us with the problem that although we would try our best, offending is inevitable. Even if we didn't mean to, even if our words were out of context, we were misunderstood, even if we did something innocently – there might be somebody who will feel insulted. I distinguish between those who are really offended, that even I didn't mean to, nevertheless I "succeeded" to offend them; and those who anything, but really anything – what one might or might not do, even if treating them with the most gentle behaviour – somehow they would be annoyed, and in return they will irritate you. Those are not counted as my friends, of course, not anymore.

קשה לבקש סליחה וקשה למחול; קל לבקש סליחה וקל למחול – תלוי מה האופי שלך. אם את לוקחת את החיים מהצד הקל יותר שלהם, גם אם אלה קשים עלייך מאוד ואינך מלקקת בהם דבש – הרי שיקל עלייך לבקש את סליחת אלה שפגעת בהם בשוגג ולמחול לאלה שלא התכוונו לחטוא כלפייך, אך כך יצא להם ולא בכוונה תחילה. אך אם את מתעוררת בכל בוקר עם משא כבד בלב על שאת חיה, אם את לא רוצה לראות אור יום כי רע לך, אם את קמה ממיטתך בכל זאת וממשיכה לעוד יום מחורבן כקודמו – הרי שכל העולם נגדך, אין אף אחד שעושה לך טוב וכל סביבתך בעצם עושה יד אחת להרע לך ולפגוע בך. איך תהיה בך היכולת לבקש סליחה על כל הרעות שאת גורמת לכל הנקלע אל חייך, קל וחומר למחול למבקשים את סליחתך?

It's hard ask for forgiveness and difficult to forgive; it is easy to ask for forgiveness and easy to forgive – depending on your nature. If you take life from its easier side, even though it is very hard and you don't lick any honey – it's still easy for you to ask for the forgiveness of those you hurt and forgive those who didn't mean to hurt you, but this how it happened and they didn't mean to. But if you wake up each morning with a heavy burden on your heart because you are alive, if you don't want to see the light of day because you feel bad, if you get out of bed despite this and keep on to another bad drek day as the previous – then all the world is against you, there is nobody in your life who does you good, and actually all your surrounding is conspiring against you in order to hurt and offend you. How would you have the ability to ask for forgiveness for all the damage you cause to every person you meet, let alone to forgive those who beg for your forgiveness?

Tracy Chapman – Baby can I Hold You (known as "Sorry")

ישנם מנהגים, שגם אם הם נראים מאולצים, עדיין מומלץ לקיים אותם. אנחנו עשויים למצוא את עצמנו מופתעים מהגילויים בעקבות בקשת סליחה ומחילה מאלה שאנו בטוחים שמעולם לא עשינו להם רע. פתאום נגלה, שבעקבות מקרה שאיננו זוכרות כלל, אצל הזולת נפער פצע ואנו לא ידענו מכך. אני מקוה שבקשת הסליחה והמחילה שבעקבותיה אכן מרפאות.

There are customs that even if they seem strange to one's nature, it is still recommended to practice them. We might find ourselves surprised by the discoveries following the asking for forgiveness from those who we are sure that we never did them any harm. Suddenly, we'll find out that following an event we don't remember at all, the other person was hurt by us and carries an unhealed wound that we didn't know about. I hope that asking for forgiveness and the pardoning that follows do heal indeed.

מאחלת לכולנו סליחה ומחילה ולאלה הצמות – צום מְכַפֵּר.

Wishing all of us to forgive and be forgiven, and those who fast – may it grant them atonement.

גרסא מקוצרת:

אני משתדלת באמת ובתמים לחיות בטוב, באופטימיות ולהיות בסדר, אך אם יש מאן דהיא בה פגעתי שלא ביודעין, הריני מבקשת את סליחתה ומקוה שזו תמצא בלבה את היכולת למחול לי.

A short version:

In all honesty, I do try to live my life in a good and optimistic way, and also do what is right, but if there is somebody out there whom I offended unknowingly, I beg her pardon and hope that that person will find in her heart the ability to forgive me.

תפילה זכה  Pure Prayer

Karl Jenkins: The Armed Man – Benedictus

Karl Jenkins: The Armed Man – Benedictus

תפילה זכה נוספת  Another Pure Prayer

סיטואציה שלמה ארצי (הקשבנה למלים)

Shlomo Artzi – Situation

חפירות Diggings:

  1. ואהבת לרעך כמוך ויקיפדיה
  2. כל נדרי – מקס ברוך ויקיפדיה
  3. Karl Jenkins: The Armed Man
  4. על Max Bruch: Kol Nidrei ב-Classic FM
  5. היום הקדוש ליהודים/ חג האופניים
  6. להשלים וגם לסלוח אורלי בר-קימה
  7. Luciano Pavarotti & Tracy Chapman – Baby Can I Hold You
  8. Louis Lewandowsky ויקיפדיה (תודה מקרב לב למרסלו שהאיר את עיני)
  9. Louis Lewandowsky מלחין למלים של תפילות

 

סתו

כמי שנולדה באביב, אני מעדיפה הכי את העונה "שלי", כמובן. יחד עם זאת, אני אוהבת גם את הקיץ וגם קצת את הסתו. אינני רוצה לקפח את החורף, חלילה – שלא יעמוד לו מבויש בפינה, אבל הלואי והיה פחות קר ואז היה לי כיף גם איתו. אני אוהבת חום ובחמסין אני פורחת. הרבה יותר נעים לי מאשר בקור.

אסתר עופרים – סתו

מדהים איך אפשר להמחיש באמצעות המוזיקה את הרוח הנושבת

 

סתו זו עונה יפה. אמנם כבר קר בלילות, אך הימים עוד מאירים פנים. אפשר עדיין ללכת לים, לחוש את הבריזה הנעימה ולהנות מזיוה של החמה. קציר אינה תל אביב המהבילה, חנוקת הבריזה מהים בידי בתים רבי-קומות. לנו אמנם אין ים, אך יש בריזה בריזתית מאוד גם בקיץ.

Vivaldi – Autumn (from the 4 seasons)

"הסתו עמד אחר הכותל והערבים כבר נעשו קרירים. בלילות היתה הקרקע מתקררת מהר ועם שחר היתה הערבה מכוסה כמו אדמת מלֵחה, דוק לבנבן של כפור חולף." [והיום איננו כלה מאת צ'ינגיס אייטמטוב].

אצלנו בקציר, על הר אמיר, הסתו כבר באויר, מריחים את האדמה הרטובה בבוקר השכם. בערבים אי אפשר כבר לשבת בחוץ, תחת התאנה, בלי לעטות משהו מחמם על החולצה הקצרה, שַׁל למשל. דוק של קרירות מציף בגעגועים להתכרבלות. עלי התאנה מרשרשים ברוח הנושבת בהם, הנושאת בכנפיה את ניחוח היסמין מהגדר של השכנים.

Natalie Cole – Autumn Leaves

סתו זו עונה של געגועים. אחרי הקיץ והחופשה, אחרי הכיף והבילויים, אנחנו מנסות לחזור אל שגרת ימינו, אך הימים הנוראים בפתח, אחרי חודש הסליחות, ימים של התכנסות, הרהורים, אולי אף של חרטה על כמה ממעשינו.

תפילה של סתו – מיכל טל ,שלמה ארצי, שולה חן וחנן יובל

 

הבעיה של הסתו (או אולי שלי) היא, שזו מבשרת את החורף, את הקור. הסתו שלנו, הישראלי, פחות קר מאשר זה של אירופה, שם גם הקיץ עלול להיות מוצף בגשם וקר מֵרוח. לא הייתי מוחאת אם הסתו היה נשאר להרבה יותר זמן ומקצר את תקופת החורף לקראת בוא האביב.

Justin Hayward – Forever Autumn

פעם, בילדותי וקצת אחר כך, היה לנו גשם בסתו, היורה ירד בדרך כלל בסוכות, אחרי תפילת הגשם ("שאתה הוא ה' אלקינו משיב הרוח ומוריד הגשם"), בשעה שהיינו עושים דרכנו מבית הכנסת שעמד (ועדיין) ברחוב המקביל לשלנו. כולנו היינו בטוחים אז שתפילותינו נענו וזה הסימן מהשמיים. מאז, או שתפילותינו כבר אינן נענות או שהאקלים השתנה או שיש סיבה נוספת.

Eric Clapton – The Falling Leaves

עץ הרימון שבחצר השכנים, נושק אל הגדר המשותפת ומשיל חלק מפירותיו גם אל חיקי. אני כבר צריכה להזהר כשאני תולה כביסה, פן יפול הפרי על ראשי, לא נעים. בראש השנה קטפתי כמה רימונים לקשט את שולחן החג. טעים הפרי, טעים מאוד. סתו ישראלי כבר בחלון שלי.

סתו ישראלי – גלי עטרי

תהייה תמציתית:

איך, כשאפשר עדיין לנצל את האור, במקום להזיז את השעון שעה אחת אחורה, מזיזים דוקא קדימה ועוד מוסיפים חטא על פשע ועושים זאת זמן רב לפני שאר מדינות העולם? איך קורה שהשר חסר הבושה משקר במצח נחושה לאורך כל השנה שהפעם, הפעם זה יוארך ו— עורבא פרח? איך? איך לא קם כל העם כאיש אחד, מתעלם מן הגזרה המפגרת הזו של שר שלא ראוי לשרת אותנו (דמי הנרצחים עדיין הזועקים אלינו מן הפשלה בכרמל!!!) וממשיך בשעון הקיץ עד ששאר מדינות העולם ישנוהו? איך? ככה זה בישראל, עם צייתן, כבוי, המרשה לממשלה לרדות בו.

 

חפירות:

  1. אנטוניו ויואלדי ויקיפדיה
  2. ארבע העונות ויקיפדיה
  3. והקיץ עבר עירית דותן ודרור בן יעקב
  4. תפילת הגשם אתר איגוד בתי הכנסת העולמי

ליידי אנגליה בגיל מסוים

השיר הזה נכנס לי אל התודעה ב-2006. היתה איזו אנגליה משוגעת שחיזרה אחרי בתקופה בה שהיתי במדינה ההיא והשיר הזה התנגן ברדיו ואחר כך לא יצא לי מהראש, עד היום.

ליידי היא לא היתה. אין כל קשר בין מִלות השיר לבין קורות חייה של אותה בריטית מוזרה שהכרתי, אך נסתרות דרכי תודעתנו ושירים צצים להם בראשנו בלי שיש לנו שליטה על כך. אני מתה על השיר הזה בכל ביצוע (קשה לקלקל אותו), ללא קשר לזכרון הקשור אליו, אותו אני מנסה לשכוח. איך אמרה לי פעם מישהי: "זה המחיר שצריך לשלם." היא לא היתה פולניה… בנוגע אלי, בכל זאת ישנם דברים שאני מוכנה לשלם עליהם. שוה לי להנות מהשיר הנפלא הזה במחיר של להזכר במה שלא היה צריך לקרות. אני חיה בתקוה שהזכרון הזה יפול כבר לתהום הנשיה. אולי הרשומה הזו תעזור…

נסתרות דרכי האסוציאציות, אך השיר הזה מקשר אותי אל הבלדה על לוסי ג'ורדן של מריאן פייתפול. גברת ג'ורדן, עוד אנגליה אבודה, לא ממש ליידי כמו הקודמת, גרה בפרברים וחולמת בהקיץ על דברים שאינם בהשג ידה ופתאום היא מבינה שהיא לא תגשים את חלומותיה. הליידי שבשיר הקודם עברה כברת חיים, חוותה דברים, אך למרות זאת, נותרה הריקנות בחייה בעינה. לעומתה, לוסי ג'ורדן רק התחילה את חייה וכבר אין לה מוצא.

הפינק פלויד כתבו ב-Time (מתוך "הצד האפל של הירח) מלים דוקרות: Hanging on in quiet desperation is the English way.

מה יש ביאוש האנגלי הזה? הוא ממש לא נראה לי יותר נוח.

חפירות:

  1. The Divine Comedy ויקיפדיה
  2. האלבום ממנו לקוח השיר A Lady of A Certain Age ויקיפדיה
  3. A Lady of A Certain Age גרסת האלבום עם המלים יוטיוב
  4. A Lady of A Certain Age בהופעה יוטיוב
  5. מבחר של The Divine Comedy יוטיוב
  6. מאריאן פיית'פול ויקיפדיה
  7. The Ballade of Lucy Jordan בהופעה
  8. ביצוע נוסף של The Ballade of Lucy Jordan בהופעה
  9. The Ballade of Lucy Jordan מלים
  10. Time Pink Floyd ויקיפדיה

תחל שנה וברכותיה

לכל סיום יש התחלה חדשה, האמנם?

בנזין – התחלה חדשה

שנה הלכה, שנה באה ואנה אנו באים? היתה שנה, נקוה שלא תחזור כמותה.

A year has gone, a new year is on its way, but where are we heading to? A year past, let's hope the nest won't be the same.

בכל שנה שנסגרת, יש תקוה שהבאה אחריה תביא איתה שינוי לטובה. מזה מספר שנים אין דבר כזה, אין כבר תקוה. היתה תקוה אדירה בלב בקיץ שלפני תחילה השנה שהסתימה. חשבנו שדברים יזוזו, ישתנו לטובתנו. נדמה היה שהמחאה תצליח להתגבר על הרוע, על הרשעות של העומדים בראשנו. חשבנו שאו-טו-טו נצליח לצאת מהבוץ בתוכו אנו שקועים. היתה תקוה.

There is hope at an ending of a year that the coming one will bring along a change for the better. For a number of years, we don’t have such a change, no hope anymore. There was a huge hope in our hearts last summer, before the year ended. We thought that thinks will move, change for our benefit. It looked as if the social protest will overcome the evil, the malicious our government. We thought that very soon we will get out of the mud we are sunk in. there was hope.

היתה תקוה שהשיח הציבורי יהפוך לרציני, חשוב, מעמיק. קבוצות השיח של המחאה נתנו את התקוה הזו. חבל שגם אלה גוועו. חבל שאין לנו כוח מול ממשלת הרשעים האטומה הלזו, הממשיכה להכביד עולה עלינו ללא עוול בכפינו. חבל שהעם אינו זועק מולה ואינו קם עליה להורידה.

There was hope that the public discourse will become serious, important, deep. The dialogue groups of the social protest gave us this hope. In is a shame that they too, died. It's a pity that we don't have any power against this heartless government of evils, which continues unfairly to suppress us, while we don't deserve this. It is a shame that the people doesn't rebel against it and doesn't rise up to knock it down.

נקודת האור היחידה שאני מסוגלת לראות לגבי השנה שעברה, היא שחרורו של גלעד שליט ב-כ' תשרי, חוהמ"ס. אני מקוה שהוא שרוי בטוב ומתגבר על מה שחוה. הלואי ולא יפלו לנו חיילים נוספים – לא בשבי ולא חלילה חללים.

The only light I can see about last year, is the freeing of Gilad Shalit, on Sukkot. I hope he is well and is overcoming his terrible experience. I wish never again will any of our soldiers experience that.

סוגרות שנה, מקוות לשנה טובה יותר, אך כבר איננו שוגות באשליות. מַה-שֶּׁהָיָה, הוּא שֶׁיִּהְיֶה, וּמַה-שֶּׁנַּעֲשָׂה, הוּא שֶׁיֵּעָשֶׂה; וְאֵין כָּל-חָדָשׁ, תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ (קהלת א' 9).

שנה טובה לכולנו!

We close another year, wishing for a better one, but we have no delusions anymore. What has been will be again, what has been done will be done again; there is nothing new under the sun (Ecclesiastes 1, 9).

Shana Tovah to all of us! May we have a good year!

חפירות:

  1. תחל שנה וברכותיה אתר דעת
  2. התחלה חדשה מלים לשיר של בנזין באתר שירונט
  3. שנה טובה המלים באתר שירונט
  4. שנה טובה ומתוקה ד"ר תרצה הכטר

Diggings:

  1. What is Shana Tovah?

נתניה

כביש החוף, 14.9.12, עשר בבוקר. האוטובוס שט לו בנעימים, נופים חולפים לאט בחלון ואני מספיקה להקליק מדי פעם דברים הנקרים בעדשת המצלמה.

"נתניה!" מכריז הנהג. "מי רצה לצומת נתניה?" אני יורדת מן האוטובוס שהסיע אותי מצומת קציר. השמש מחבקת אותי בקרניה מאירות הפנים. אני מחייכת חזרה. נעים. עושה דרכי למעלה, לכיוון מרכז העיר.   

Highway 2, 14.9.12, ten am. The bus sways pleasantly, views pass slowly in the window, and I get to occasionally click some sights in order to capture them on my camera.

"Natanya!" The bus driver announces. "Who wanted to Natanya junction?" I get off the bus that drove me here from Katzir junction. The sun caresses me with her welcoming smiling rays. I smile back. It's nice. I'm making my way up, towards the centre of the city.

מספר מטרים לפני הצומת הראשונה, אני מבחינה בגייזר הפורץ מתוך האדמה בקילוח דק, ביישני. בעודי מתקרבת, הולך הזרזיף ומתרחב מול עיני, לאט אמנם, אך בטוח. כשאני מגיעה עדיו, זה כבר מחציף פנים ומאיים להציף את הכביש.

A few meters before the first intersection, I notice a geyser sprouting out of the ground with a thin, shy trickle. While approaching, the drizzle grows wider and wider in front of my eyes; indeed slowly, but surely. By the time I reach it, it's already cheeky and threatens to flood the road.

אני עוצרת לתעד. אשה עוצרת לידי, ממתינה בסבלנות לשמוע את הקליק, חיוך מבין מעטר את פניה היפות. אני מחזירה חיוך ומחוה בידי לאות שהדרך פנויה. "את עתונאית?" היא שואלת. יש לה קול נמוך, צְרוּב עשן.

"לא", אני עונה, "סתם חובבת צילום."

"איזה בזבוז!" היא מנידה ראשה לכיוון עמוד המים הממשיך להגביה עוף.

I stop to document the scene. A woman halts near me, patiently waiting to hear the click; an understanding smile decorates her pretty face. I return a smile and gesture with my hand to sign that the way is free. "Are you a journalist?" She asks. She has a smoky, low voice.

"No", I answer, "just like to take photos."

"What a waste!" She nods with her head towards the pillar of water which continues to take wing.

אני מהנהנת, מוציאה את הנייד ומחייגת 106. "שנה טובה לך", היא מאחלת וממשיכה בדרכה.

"שנה טובה!" אני קוראת אחר גבה המתרחק. הקול הלקוני בטלפון שואל מה אני רוצה מעיריית נתניה ופורש בפני אפשרויות להקלקה. אין שם שום אופציה לדווח על המפגע הרטוב, אז אני לוחצת על מה שהכי נראה לי: המרכזיה. "מספרך בתור 3", מודיעה זו ומציעה לי להשאיר את מספרי כדי שיחזרו אלי בהגיע תורי, במקום להמתין על הקו. אני עוקבת אחר ההוראות ומקליקה המספרים המתאימים. ברור לי שלא יטרחו לחזור אלי. מן הסתם יש להם דברים טובים יותר לעשות, מאשר לענות לבעיות מוניציפליות.

I nod, then take the cellular phone out and dial 106. "Happy New Year to you", she wishes me and takes off.

"Happy New Year!" I call after her furthering back. The laconic voice on the phone asks what do I want with the municipality of Natanya, and displays to me a variety of clicking. There's no option of reporting the wet hazard, so I press on what I think is the most fit: the centre. "Your number in the queue is 3", it declares, and offers me to leave my number with the promise that they will get back to me when my turn will come, instead of waiting on the line. I follow the orders and press the suitable numbers, assure that nobody will bother. They probably have better things to do than answering municipal problems.

 

אני יורדת אל החוף. החול הרך מערסל בחמימות את כפות רגלי. גלי המים מנצנצים בשמש. שובלים לבנים קרבים ובאים, קרבים ובאים. מחפשת כסא נוח להשתרע עליו.

"היי!" הקול הצרוד מאחורי נשמע לי מוכר. "את עוקבת אחרי?"

אני סבה ומביטה בה. פניה זורחות מאוזן לאוזן. "או, שלום!" הפנים שלי משיבים לה זריחה. "ודאי שאני עוקבת אחרייך! איך אפשר שלא?" לא ידעתי שאני פותחת תבת פנדורה.

"בואי, שבי פה!" היא מורה לי. אוי לנו! אני בהחלט מעדיפה נשים חזקות, אך בשום אופן (וגם לא גלגל!) לא שתלטניות!

"אם לא אכפת לך", אני מנסה בלשון רכה, "אני מעדיפה לשבת היכן שאני." פֵרוש פשוט: חיילת, התפזרי לך מד' אמותַי, לא בא לי עלייך!

"אין בעיה!" היא מתרחקת ואני נושמת לרווחה. הרי לא באתי בשביל להתרועע. באתי כדי לנשום אויר ים צח, לקרוא, לכתוב, לנוח, להנות. מתישבת, עוצמת את עיני, שואפת אל קרבי את המלח.

ריח הבושם שלה מאפיל עלי. "אם לפטמה לא בא לבוא אל נג'ימה, אז נג'ימה באה אל פטמה." אני פוקחת את עיני ורואה את השביל שהכסא שלה סימן עת גררה אותו אלי. למה אני? "אז מה? את מִפֹּה?"

איך אומרים לנודניקית (מקצועית, מן הסתם) שתרחק ממך, איך נפטרים מקרציה? אני לא רוצה להעליב, אבל המצור שלה עלי לא נעים לי. אני מוציאה את הטאבלט. "סליחה", אני מנסה בשיא הנימוס. "אני לא רוצה להיות גסת רוח, אבל באתי לפה לקרוא. את נראית נחמדה, אך אין לי מצב רוח לדבר." בעברית פשוטה: נא שימי מחסום לפיך, אל נא תבלבלי לי את המוח וגם אל תשאלי מה אני קוראת!

פניה נסוגות. היא קמה וללא אומר גוררת חזרה את כסאה למקומו הקודם. נעלבה. לא הבעיה שלי. יכלה להבין שאין מתנפלין כך. יכלה להיות מנומסת ולבקש רשות לשבת לידי. לא שהחוף של אמא שלי, אבל לא יכול להיות שבלי להכיר אותי, היא מתחילה להדחף וישר לפקד עלי ולהורות לי מה לעשות. מחשבה של לא נעים לי מתחילה להציק. אין לי על מה להתנצל, הרי לא אני התחלתי. חיוך עובר לי בתוך הלב. אני כבר לא ילדה קטנה ובגילי כבר לא משנה מי מתחילה.

I'm going down to the beach. The soft sand receives cordially my feet. The waves sparkle in the sun. White trails coming near, approaching. I'm looking for a chair to sprawl on.

"Hi!" The hoarse voice behind me seems familiar. "Are you stalking me?

I turn around and look at her. Her face shines from ear to ear. "Oh, hello!" My face shines back. "Of course I am stalking you! How can I not?" I didn't know I'm opening Pandora's box.

"Come, sit here!" She instructs me. Oy vey! I certainly prefer strong women, but no way (or road!) domineering ones.

"If you don’t mind", I'm trying with a soft tone, "I prefer to sit where I am." Simple explanation: solderess, scatter away from my personal space, I don't fancy you!

"No problem!" She moves away and I feel relieved. I didn't come here to make friends. I came for the fresh sea air, to read, write, rest, enjoy. I'm sitting down, closing my eyes, inhaling the salt.

The smell of her perfume takes over. "If Fatma doesn't feel like coming to Najima, then Najima comes to Fatma." I open my eyes and see the trail her chair marked when she dragged it to me. Why me? "So, are you from here?"

How do you tell a nudnik [nuisance] (a professional, probably) to stay away, how do you get rid of a leech? I don’t want to insult, but I don’t like her siege on me. I take out my tablet. "Excuse me", I try with the top of my manners. "I don’t wish to be rude, but I came here to read. You seem to be a nice person, but I'm not in the mood of chatting." In simple Hebrew: please, put a muzzle on your mouth, please don’t dry my kopp (don’t bother me), and also don’t you dare to ask what I am reading!

Her face are backing down. She gets up and silently drags her chair to its previous place. She is offended. Not my problem. She could understand that you don't jump like this on others. She could be polite and ask my permission to sit near me. Not that the beach belongs to my mother, but no way that without knowing me she starts to push and give me orders what to do. An unpleasant thought starts to bother me. I feel embarrassed. I have nothing to apologize for, I didn't start. A smile crosses within my heart. I'm not a little girl anymore. At my age, it doesn't matter who started.

שעתיים לאחר מכן, אני אוספת את עצמי ומתחילה לזוז לכיוון העיר. ארוחת צהרים קלה בהחלט תתאים לי עכשו. בילדותי, העיר הזו היתה מלאה בתיירים והרחובות הנושאים אל הים היו גדושים בהמון. היום, הרבה יותר מרווח. עדיין פה ושם נשמעות שפות זרות, אך הצרפתית היא זו השולטת ללא עוררין. אני אוהבת את צלילי השפה הזו.

נעימוּת מקדמת את פני. אני שמחה לגלות שאין מקפיאים את המקום לכדי סיביר. "שלום!" מסבירה לי המארחת פנים. "היכן תרצי לשבת?" שאלה טובה… אינני מכירה את המקום. אני מעבירה סביב מבט מרפרף. ליד החלון יהיה טוב, יש שם שמש. "אפשר לשבת שם?" אני מחוה בסנטרי לעבר הפינה.

"בבקשה", היא עונה וממהרת להכין לי את השולחן. היא פורשת עליו מצעית מניר, מסדרת את הסכו"ם, מניחה כוס זכוכית ומציגה את התפריט.

אני פוסעת לאיתי ועד שאני מגיעה, המסדר ערוך ומוכן. לפני שאני מעיינת בתפריט, אני מבקשת קנקן מיץ תפוזים סחוטים טרי. "זה עולה 30 ₪", היא מקדימה תרופה למכה.

"30 ₪???" אני בתדהמה מוחלטת. מה זה, הם גובים כפול על הקטיף, הלקט, ההובלה, השינוע וכיו"ב? האם זה כולל גם ריבית והצמדה?

"זה המחיר, רציתי להזהיר מראש."

מתחשבת, אין מה לומר. "את ודאי יכולה לראות שאינני תיירת. אין מחיר נפרד לישראליות?" פולניה, אף פעם לא מיותר להתמקח.

"אשאל את הבוס", היא אומרת בנימוס מלצרי.

אני פורשת התפריט ומעיינת במחירים בתשומת לב רבה, מקוה לא לחטוף התקף לב. לא ממש נורא. 5-10 ₪ יותר מבמסעדות שאני מכירה בחדרה. אני יכולה לספוג את זה.

היא רוכנת לעברי, קולה מונמך. "הבוס מוכן להוריד ל-25."

אני שומרת על ארשת פנים סבירה, מחייכת במידה ומודה על ההתחשבות.

♀♀

Two hours later, I collect myself and start moving towards the city. A light lunch would certainly be suitable now. In my childhood, this city was full of tourists, and the streets carrying to the see were loaded with crowds. Today, it's a lot spacious. Still, here and there foreign languages are heard, but French absolutely dominates. I love the sounds of this language.

 

Pleasantness welcomes me. I'm happy to find out that the place is not being frozen as in Siberia. "Shalom!" The hostess welcomes me. "Where would you like to sit?" Good question… I don’t know the place. I pass a superficial gaze around. Near the window will be good. The sun is there. "May I sit there?" I gesture with my chin towards that corner.

"Please", she answers and Hurries to prepare the table for me. She puts a placemat on it, arranges the cutlery, places a glass and displays the menu.

I pace slowly, and until I get there, everything is in good order. Before viewing the menu, I ask for a jug of fresh orange juice. "It costs 30 ILS", she prefers to prevent rather than cure.

"30 Shekels???" I'm totally in shock. What is it, are they charging double for the fruit-picking, the collecting, the transporting, shipping, handling, et cetera? Does it also include interest and consumer price index linkage?

"This is the price. I wanted to warn in advance."

Well, a considerer, no doubt. "You probably can see that I'm not a tourist. Isn't there a separate price for Israelis?" I'm a frugal person; it's always worthwhile to bargain.

"I'll ask the boss", she says with a politeness of a waitress.

I open the menu and study the prices very carefully, hopping not to get a heart attack. Not too bad. 5-10 shekels more than the restaurants I know in Hadera. I can handle this.

She bends towards me, her voice lowered. "The boss is willing to drop the price to 25."

I keep appearances, smile in restraint and thank her for the consideration.

 

פעם שלישית גלידה? היא יושבת לה שם, במרחק כמה שולחנות ממני, גבהּ אלי. לא הבחנתי בה כשנכנסתי. מקוה שהיא לא ראתה אותי. אבל בעצם, אולי זו הזדמנות להתנצל? לישר את ההדורים? לא אני התחלתי! אבל חודש אלול, אולי לא מיותר לבקש סליחה, גם אם לא חטאתי לפניה?

היא מרימה אלי את עיניה, עננה חולפת על פניה המתגוננות. "סליחה", הקול שלי קצת רועד. אינני בטוחה איך היא תקבל את זה. "אני מקוה שלא פגעתי בך, כי לא היתה לי כוונה כזו." רק רציתי לקרוא!!! לא רציתי שיציקו לי!

עיניה חוקרות את שלי. "זה בסדר", היא אומרת לאחר אתנחתא. "אני חושבת שקצת התנפלתי עלייך. גם אני לא התכוונתי."

עכשו תורי לאשש שזה בסדר גם מצדי. היא מורידה מבטה אל הצלחת, נועצת את מזלגה במזון ומביאה אל פיה. לפני שאני מספיקה לחשוב יותר מדי, הפה שלי משתלט עלי. "אני רואה שאת לבד, אולי בא לך לאכול ביחד?"

היא מסיימת ללעוס, מניחה את מזלגה, מקנחת את פיה במפית. מבטה מורם אלי שוב. "אצלי או אצלך?"

השולחן שלה עמוס ואילו על שלי מונח רק כד המיץ. "אני מעדיפה אצלך." אני קולטת את המלצרית שלי יוצאת מהמטבח ואני מנפנפת לעברה.

"את יושבת פה?" אני מהנהנת והיא מסדרת את הכלים מול הידידה החדשה שלי.

Third time's a charm? If I see her next time I'll scream? She's sitting there, in a distance of a few tables, with her back to me. I didn't notice her when I came in. I hope she didn't see me. But perhaps it's an opportunity to apologize? To iron out the difficulties? I wasn't the one who started! But it's the month of Ellul, perhaps it's not a bad idea to ask her forgiveness, even if I haven't commit any crime?

She lifts her eyes; a cloud passes over her defending face. "Excuse me", my voice is shaking a bit. I'm not sure how she might take it. "I hope I didn't offend you, because I had no intention to do so." I just wanted to read!!! I had no wish to be bothered!

Her eyes examine mine. "It's OK", she says after a while. "I think that I jumped on you a bit. I didn’t mean to."

Now it's my turn to assure her that I'm OK too. She lowers her gaze to her plate, sticking her fork into the food and brings it to her mouth. Before I have the chance to think, my mouth take control over me. "I see that you are by yourself, perhaps you feel like eating together?"

She finishes chewing, put her fork down, and wipes her mouth with her napkin. Again, she lifts her gaze up to me. "My place or yours?"

Her table is loaded while mine is occupied with only the juice jug. "I prefer yours." I notice my waitress coming out of the kitchen and wave to her.

"Are you sitting here"? I nod and she arranges the crockery next to my new friend

הגרסא המקוצרת:

נסעתי כדי להעביר יום על חוף הים, חזרתי עם חויה.

The Short version:

I went to spend a day on the beach, and I came back with an experience.

חפירות:

  1. כביש החוף ויקיפדיה
  2. נתניה ויקיפדיה
  3. גייזר ויקיפדיה

מוזיקה קלסית

Classic FM חוגגים 20 שנות שידור מוזיקה מעולה

בבית הספר היסודי היו לנו שיעורי מוזיקה. האמת? אינני זוכרת דבר משם, אבל ממש כלום. גם לא את המורה, שלא לדבר על החומר שהועבר. מדי פעם, לעתים די רחוקות, מבליחה לי בזכרון הסצנה היחידה משם: המורה מעמידה את הפטפון על שולחנה, מחברת אותו לחשמל, מניחה עליו תקליט עברי ומבקשת מן התלמידים לרשום חיש-קל את המלים במטרה לשיר אותן לאחר מכן. היא פשוט שכחה את הדף בביתה. כחובבת מוזיקה, שהמלים חשובות לי מאוד, היו לי (ועדיין!) קלסרים גדושים באוסף די מכובד של שירים. כשסיפרתי על כך למורה, היא שלחה אותי מיד הביתה להביא את המלים. מזל שגרתי קרוב לבית הספר.

שפר מזל כולנו ולמישהו הבליח האסימון שנים לאחר מכן, ומספר חברות תקליטים החליטו להקל על חיי המורים למוזיקה ולצרף את המלים לאלבומים. הקל גם על חיי, שלא הייתי צריכה יותר להקליט שיר ולהתענות עם העתקת המלים בצורה של השמיעי-עצרי-רשמי מהר (כדי שהן לא תפרחנה מראשך ותצטרכי להשמיע מחדש את אותו הקטע) וחוזר חלילה.

הקרובות אלי בגיל, זוכרות מן הסתם את ההשכמה של 6:20 בבוקר, אחרי ההתעמלות הקלה של מיכאל בן חנן, המוזיקה הקלסית שליוותה אותנו במהלך ההכנות לקראת היציאה לבית הספר. השכלה בתחום הקלסי לא רכשתי אז, להפך – מבחינתי, היתה זו מוזיקה מעצבנת, משעממת, לא מעניינת, ודאי לא מרעידת אמות הספין כמו זו שיצאה מהביטלס. אומרים, שמה שאדם שומע בילדותו, זה מה שהוא לוקח איתו לחיים. לא ממש מדויק – תלוי בנסיבות. השעמום היה כל כך נורא, שלקח שנים עד שהתאוששתי ממנו.

את ההשכלה המוזיקלית הקלסית האמיתית שלי רכשתי רק בגיל 14, בשיעורי המוזיקה של מורי הדגול אריה רופאיזן. היתה זו תקופה הזויה, אך נפלאה. פתאום נפתחו בפני דלתות קסומות ומרתקות שלא ידעתין לפני כן. בתקופה שלימד את באך, שבקסמו נשביתי, התנגן ברדיו השיר Concerto Pour Une Voix בביצועה של Danielle Licari והייתי בטוחה שהמנגינה היא עיבוד מהמוזיקה הקלאסית של באך. שנים לאחר מכן, למדתי שהזמרת אכן מבצעת גם מוזיקה קלסית, אך שמחתי לשמוע את קולה הערב במוזיקה לסרט הנפלא "13 יום בצרפת" (של הבמאי הדגול קלוד ללוש).

מלבד המוזיקה עצמה, יש בהגשתה את היכולת לקרב או להרחיק את השומעות. מהאזנה לקול המוזיקה שלנו בעבר, הבנתי שאינני מוצאת שם ענין. הגשה משמימה, שממאיסה את ההאזנה, שלא לדבר על בחירת המוזיקה. מישהו פעם תאר זאת במלים פשוטות ומפורשות: "הקונצרטים המשעממים של קול המוזיקה". נכון, לא כל מוזיקה מרטיטה את המאזינות לה, אבל למה לבחור ברצף את כל השעמום בבת אחת, לא לא לפזר? חבל, כי יש במוזיקה הזו פנינים רבות וצריך לתת את מלאכת ההגשה לאדם שבאמת מבין במוזיקה, אוהב אותה וגם יודע להגישה.

כאלה הם המגישים ב-Classic FM, התחנה אליה היה לי התענוג להתוודע לפני כמה שנים, עת הגעתי לראשונה ללונדון. המארחת, חובבת נלהבת של מוזיקה, הציגה בפני את תחנות הרדיו האהובות עליה ונשביתי בקסם של ההגשה, בהסברים הקצרים ובעיקר – במוזיקה שהושמעה, שהיתה מלהיבה ומדהימה. שוב נפתחו בפני דלתות קסומות.

חפירות:

  1. Danielle Licari  – המיטב ביוטיוב
  2. יוהאן סבסטיאן באך
  3. Adagio + Concerto Pour Une Voix
  4. Danielle Licari
  5. קלוד ללוש
  6. חגיגות התחנה המצוינת

האזנת סתר

הקול שלה בטלפון רועד, "?Is Maureen there"

אני מביעה את צערי על שזוגתי שתחיה יצאה לעיסוקיה ותשוב רק בערב. "אַר יוּ אוֹל רייט?"

"?I'm not sure. Can you please come over"

דמעותיה מרטיבות את לחיי דרך האפרכסת ואני עוברת מיד לדום. "אוֹף קוֹרְס, גַ'סְט פּוּטִינְג מַיי שׁוּז אוֹן" (ובעברית: "אין בעיה, רק שמה נעליים ומגיעה").

Her voice on the phone is trembling, "Is Maureen there?"

I express my sorrow for my spouse went out to her duties and will be back only in the evening. "Are you all right?"

"I'm not sure. Can you please come over?"

Her tears are wetting my cheeks through the earpiece and I'm standing to attention immediately. "Of course, just putting my shoes on" (and in Hebrew: no problem, just wearing my shoes and I'm coming).

חמש דקות מביתנו לביתה. השמש מציצה מבעד לעננים, מבשרת שאולי פחות יטפטף היום. השכן ממול מנסר את שיחיו ברמה, מיישרם כיאה לגינה אנגלית מטופחת. הוא מהנהן בראשו לאות שהבחין בנפנוף השלום שלי. לקח לי כמה שנים פה והרבה חיוכים רחבים אל אותם הפרצופים הדוממים, אך הצלחתי להבקיע במקצת את הטירות הבצורות ואני פחות שקופה, כבר טוב.

Five minutes from our house to hers. The sun is peeking behind the clouds, suggesting that perhaps it will rain lesser today. The neighbour across the street is cutting his bushes with a loudly hand saw, straightening them in keeping with a typical well-kept English garden. He nods to sign he noticed my waving hello. It took me a few years here and a lot of wide smiles towards those silent faces, but I managed to break through a little the strengthened castles and I'm a little less transparent to some of the neighbours. That's good.

שער הכניסה חורק על צירו ואני מציינת לעצמי לבדוק אם יש לה שמן כדי להשתיק את הרעש. האוזן שלי מעדיפה צלילים רכים. מיצי, החתולה השלגית שלה מייללת לעברי מיאו רך, מתפנק, מותחת את צווארה לליטוף. אף שאינני מתה על בעלי חיים, אני גוחנת אליה ומעבירה יד לאט. הפּוּסִיקֶט מגרגרת בשביעות רצון. אני מתישרת. החיוך הרחב שנמתח על פני מאוזן לאוזן, קופא למראה פניה הנפולות של ג'יין.

"או דיר", אני אומרת. "או דיר." היא שותקת בכאב. "ווט'ס רונג?" אני שואלת בתקוה שהשמיים לא נפלו.

"I found out that Chris is cheating on me", היא אומרת בקול נפול, מחוה בידה שאכנס.

אני המומה. קודם כל, על הישירות. בדרך כלל לוקח להן חצי שעה של קפה ושיחת נימוסין ארוכה ומיגעת עד שהן מבטאות את שעל לבן וגם אז זה יוצא טיפין-טיפין בזהירות ובריחוק ניכר. שנית, כריס? צ'יטינג עליה? לא יכול להיות! הן הרי זוג יונים אוהבות, חיות כבר כמעט חמש שנים יחד. אולי לא הבנתי אותה, זו הרי אינה השפה שלי. אך איזה פֵּרוש יכול להיות לצ'יטינג מלבד זה שהבנתי? "אַר יוּ שוּר?"

היא מהנהנת. ".Come, see for yourself"

המחשב שלה פתוח על הפייס של כריס. העיניים שלי חולפות לאט על פני התכתובת הענפה והמתגרה מלפני יומיים. כריס מספרת למאן דהיא בשם ג'ואנה, שהיא הולכת ביום ששי (דהיינו היום) לפיקניק עם מישהי חדשה. אני שואלת את ג'יין מי הג'ואנה הלזו. הלה מנידה ראשה לצדדים לאות שאין לה מושג. "She must be a new friend", היא אומרת, "Chris didn't have her before".

The hinge gate is squeaking and I make a note to check if she has oil to silent the noise. My ear prefers soft tones. Mitchy, her snowy-white cat coddling meowing softly towards me, stretching her neck for me to pet. Although I'm not a pet person, I bend over and slowly pass my hand on her. The pussycat is gargling with pleasure. I'm straightening up. The broad smile which was stretched on my face from ear to ear is freezing to the sight of Jane's drooping face.

"Oh dear", I say, "Oh dear." She is quiet, in pain. "What's wrong" I ask with hope that the sky didn't fall on us. "I found out that Chris is cheating on me", she says in a low voice, gesturing with her hand for me to come in.

I'm in shock. Deeply amazed. First of all, for her straightforwardness. Usually, it takes them a half an hour of coffee and a long exhausting small talk until they express what's on their heart and even then it comes out carefully dribs and drabs and with a significant distancing. Secondly, Chris? Cheating on her? Can't be! They are such a loving pair of doves, living together for almost five years. Perhaps I didn't understand her? It's not my language. But… What other meaning can be to 'cheating' except of the one I understood? "Are you sure?"

She nods. "Come, see for yourself."

Her computer is open on Chris's Facebook. My eyes are moving slowly through the extensive provocative correspondent from two days ago. Chris is telling somebody name Joana that she is going on Friday (that is today) to a picnic with somebody new. I'm asking Jane who is this Joana. Jane shakes her head to gesture she doesn't have a clue. "She must be a new friend", she says, "Chris didn't have her before."

"או", אני אומרת, בלי לדעת כיצד להגיב. למדתי בארץ המאופקת ההיא, שמה שנראה לי סביר ונורמלי – אצלם זה עלול להתפרש בצורה עקומה כחסר נימוס. אולי זה ישר לפי הנהוג אצלם, אך עקום לפי מה שחונכתי על פיו. אני בכל זאת ישראלית חקרנית ובנוסף גם פולניה חטטנית, אז לא ממש אכפת לי מה היא תחשוב על השאלות שלי. מצדי, היא יכולה לבחור לא לענות, לא ככה? בשביל מה קראה לי אליה אם לא כדי לספר לי מה קורה? אמנם, במקור היא חברה של מורין, אבל כשזו עסוקה או נעדרת (כמו היום) – אני משתדלת למלא את מקומה הכי טוב שאני יכולה. "דִיד שִׁי סֵיי ווֶר שִׁי אִיז גוֹאִינְג?"

".She said she is going to sit by the water"

"ווֹט בַּיי זֶה ווֹטֶר? בַּיי הֶרסֶלְף?" ובעברית: שׁוּ לבדה? אין הן אמורות לצאת יחד? לא בשביל זה יש בת זוג?

".You know what? If I think of it, she did it before"

"בִּיפוֹר?" אני חושבת שבתור הד אני מתפקדת לא רע. כנראה הייתי תוכיה בגלגולי הקודם.

"Yeah, a few times", היא אומרת בנמיכות רוח.

"Oh", I say, not knowing how to respond. I learned in this restrained country, that what seems to me reasonable and normal – they might interpret (in a twisted way) as lack of manners. It may be right according to their custom, but twisted according to the way I was brought up. Nevertheless, I'm an inquisitive Israeli and a very nosy one too; therefore, I don't care much about what she might think of my questions. As far as I'm concerned, she can choose not to answer, can't she? What did she ask me to come here for, if not to tell me what's going on? Indeed, originally she is Maureen's friend, but when the latter is busy or absent (like today) – I'm doing my best to fill in for her. "Did she say where she is going?"

"She said she is going to sit by the water."

"What by the water? By herself?" And in Hebrew: How come by herself? Aren't they supposed to go out together? Isn't this why one has a spouse?

"You know what? If I think of it, she did it before."

"Before?" I think that I'm functioning not too bad as an echo. I must have been a parrot in my previous reincarnation.

"Yeah, a few times", she says with misery. I can see the agony reflecting in her face.

אנחנו מדפדפות אחורה ומוצאות עוד הוכחות מרשיעות. הטיימליין החדש אינו מיטיב עם מי שלא טרחה למחוק את עקבותיה. א-לוקימה תעזור! זוגתה בוגדנית! איך היא מפלרטטת עם כולן שם!

דמעותיה מטפטפות על הקלידים. ".I'm sorry, wasn't expecting this"

גם אני לא. לא בבוקר חג המולד לפני שנתיים, עת מצאנו שחברה מברייטון שלחה יד בנפשה משום שגילתה שזוגתה בגדה בה עם חברה משותפת שלהן. גם לא לקרוא על הקיר של מורין שאך שבוע אחרי שרקדנו בחתונת חברה שלה – גילתה זו שאישתה בוגדת בה עם מי שהיתה השושבינה ועכשו היא תוהה מה עליה לעשות עם כל המתנות. חשבתי שהיא צריכה לתהות איך להעיף מחייה את השרמוטה ולא לדאוג למתנות. אבל היא בריטית, זו תרבות אחרת משלי.

Her tears are dropping on the keys. "I'm sorry, wasn't expecting this."

Neither was I. Not on Christmas morning two years ago, when we found out that a friend in Brighton committed suicide after she discovered her spouse is cheating on her with a mutual friend. Also, reading on Maureen's wall that only a week after we danced at the wedding of her friend – the latter found out her wife is betraying her with the bridesmaid and now she is wondering what to do with all the gifts. I thought that she needs to ponder how to kick the slut out of her life and not worry about the gifts. But she is British, this is a different culture to mine.

אולי אני צריכה להתחיל לכתוב טלנובלות לסביות, אני מהרהרת לעצמי, משה הרי מתעקש לנדנד לי שיש בזה הרבה ממון, בעיקר אם אלה תוסרטנה לסדרות. אני מוותרת. לא נראה לי שאני מסוגלת.

Perhaps I should start writing lesbian soap operas, I'm thinking to myself, Moshe is insisting to nag me about it, saying there is a lot of money in this, especially when they will become television series. I pass. I don't think that I'm capable of doing this.

"ווֹט ווִיל יוּ דוּ?"

היא מושכת בכתפיה. "?I have no idea. What can I do"

אני ממש לא יכולה להסביר לה שבתור ישראלית, אם זה היה קורה לי, הייתי מתעמתת עם השרלילה, משום שעדיף לדעת מאשר לחיות באשליות; ואם הייתי מוצאת שזה נכון – שהנפקנית המשתרללת בוגדת בי – זה לא היה עובר בלי שכפכפי העץ שלי היו מתקבקבים בה, ועדיף על ראשה.

".I don't know if I can do it, but maybe I'll have to face the music"

מיוזיק תמיד טוב, אני חושבת לעצמי, גם אם את תוצאותיה מי תשורנה.

"What will you do?"

She moves her shoulders up and down, shrugging. "I have no idea. What can I do?"

I really can't explain to her that as an Israeli, if that would happen to me, I would confront the whore, because it's better to know, than live in delusion; and if I would find this is true – that the loose woman is cheating on me, it wouldn't go by without my sandals sandalling in her – and better off – on her head.

"I don't know if I can do it, but maybe I'll have to face the music."

Music is always good, I think to myself, even if one can't anticipate its consequences.

בתמצית:

השַׁת מאחורי הדלת אוזנו – אל יתפלא אם יגלה/ישמע את קלונו.

In short:

That who puts their ear behind the door – shouldn't be surprised when they find out and/or hear their disgrace.

ג'יאנה נאניני

איטלקיה גאה מכסחת

A Proud Kicking Ass Italian

Gianna Nannini – Volio to profum 

היא נתנה לי השראה לזה. צלילים, הרבה מהם, נותנים לי השראה. אינני יכולה לכתוב בלי מוזיקה. לפני כמה שנים, עת העמדתי את ביתי להשכרה, הגיע מאן דהוא, מתרגם במקצועו, ובדק היטב שהבית אינו חשוף לרעשים, כי הוא צריך את השקט המוחלט, אחרת אינו יכול להתרכז. אני יכולה להתרכז גם בשקט, לא ממש מוכרחה רעש, אבל אם אני רוצה לזרום – אני שמה את המוזיקה שלי באוזניים ועפה.

She gave me inspiration for this. Sounds, a lot of them, inspire me. I can't write without music. Years ago, when I put my house for rent, somebody came, a translator in his profession, and checked very thoroughly that the house isn't exposed to any noise, because he needs absolute silence, otherwise he isn't able to concentrate, so he said. I'm able to concentrate in silence too, I don't really need noise, but if I want to flow – I put my music in my ears and fly.

אינני זוכרת מתי, אני משערת שבסוף שנות ה-80, שמעתי ברדיו את שני השירים האלו שלה וישר נשביתי. ישנם שירים שפשוט סוחפים אותך, שהמלים והמנגינה כל כך מתאימים, שזה מדהים. במקרה האיטלקי הזה, לא הבנתי את המלים (הלואי והייתי יודעת את השפה היפה הזו), אך המנגינה וההגשה עשו לי את זה. מאותם השירים שאת מתחברת אליהם בִּשניה, בלי לחשוב, רק להרגיש את הרטטים העולים בך.

I can't remember when, I assume that it was at the end of the 80's, when I heard these two songs on the radio, and I was immediately taken. There are songs that simply sweep you away, when the lyrics and the melody fit together so amazingly perfectly. In this Italian case, I didn't understand the lyrics (I wish I knew this beautiful language), but the melody and the performance did it for me. It's the kind of songs that you bond with them in a second, without thinking, just feeling the vibrations rising in you.

כמה שנים לאחר מכן, הצלחתי להשיג את אלבום אוסף השירים של ג'יאנה נאניני ושמחתי לראות את שני השירים הללו כלולים בו. השאר הם בגדר "בסדר", שנעים לשמוע, אך אינם מעיפים את השומעת. הבה אגדיר זאת כך: אם יש לי כמה דקות של פנאי לשמוע מוזיקה – לא אבזבז אותם על שירי "בסדר".

A few years later, I managed to get the album with collection of Gianna Nannini's songs, and I was very happy to find that these two songs were included. The rest are the sort of "OK", stuff that is nice to hear, but they don't make the listener fly. I'll put it this way: if I have a few free moments to listen to music – I won't waste them on "OK" songs.

יש לה קול צעקני, לא רך ונשי כמו של קיי די לאנג, אבל עדיין נסבל. היא טמפרמנטית, היא סוחפת, אך אי אפשר שלא לתהות מדוע לא מיתנה עצמה בשירים מסוימים, כי היו כאלה שממש התחננו לביצוע שקט יותר. לפעמים אני מצטערת שלא שיתפו אותי בהפקה… ישנם שירים שמתאימים לצעקות ולכיסוח כבד, אך יש כאלה שפחות וחבל שמפספסים, לטעמי. אינני אוהבת שצועקים מוזיקה, גם אם זו מוזיקת רוק. זו כנראה הסיבה לכך שמתוך כל השירים שלה, רק שני הללו נכנסו לי לתודעה. לקראת ובמהלך כתיבת הרשומה הזו הקשבתי שוב לדיסק שלה ולשירים נוספים ועלי לציין שלא בכדי דבקתי בשני אלה.

She has a screech voice, not soft and feminine like K. D. Lang's, but still tolerable. She's temperamental, she sweeps you off your feet, but one can but wonder why she didn't toned down in some songs, because there were such that indeed begged for a quieter performance. Sometimes I feel sorry that they didn't include me in the production… There are songs suitable for shouting and heavy beats, but others don't and it's a shame that it's being missed, in my opinion. I don't like when music is shouted, even if it's Rock music. This is probably why from all her songs only these two caught my attention. Prior and during writing this post, I listened again to her disk and to other of her songs, and I have to say that I glued to these two for a reason.

ישנן זמרות וזמרים שכל שיר שלהם מושלם (לטעמי, כמובן, כי מוזיקה משפיעה על כל אחת מאיתנו בצורה שונה) וכל מה שהם מוציאים – שיא השיאים של איכות, שישר נכנסים לי ללב. וישנם כאלה, שאינך יכולה אלא לתהות הכיצד הצליחו להוציא מתוכם את המעט (ולפעמים רק את הבודד) הזה ואילו השאר – חבל על הזמן והממון שהשקיעו. מזל שאפשר היה להאזין לדיסק בחנות לפני הרכישה ולהחליט. לא מעטים הם האלבומים שויתרתי עליהם משום שלא הצדיקו את רכישתם בשל שיר בודד או שניים טובים.

There are singers that every song they release is perfect (according my taste of course, since music influences on each of us differently) and everything they produce is the best quality, and they go into my heart immediately. On the other hand, there are such, that one can but wonder how could they produce this little bit (and sometimes just this single or a few ones), whereas the rest is just a waste of the time and the money invested. I was lucky to be able to listen to the disc at the shop before purchasing it, and decide whether to buy or not. There were quite a few albums that I didn't buy because I couldn't justify spending my money on a disc that had only one or two good songs.

The cover of the CD

באיטליה היא כוכבת גדולה עד היום ובהחלט אינה נופלת מכריסי היינד, אך אצלנו בקושי שמעו עליה ואין משמיעים ברדיו. אצלנו, עוד כוכב משעמם נולד אתמול, כזה שכבר ראינו לעייפה ואין בו ייחוד ולא נשמה יתרה.

In Italy she's a big star till now and certainly she's not less significant than Chrissie Hynde, but in Israel she is barely known and she is rarely played on the radio. In Israel, another boring star was born yesterday, the kind that we've already saw ad nauseam and he doesn't have any significance or any soul, which one needs in order to make great music.

בקיצור:

זה באייפודי, במדור השירים הכי-הכי שלי, אחרי שהעליתי מהדיסק. מאותם אלבומים שנהגתי לרכוש אחרי ששמעתי ברדיו.

In Short:

It's on my IPod, in the most bestest songs section, after I downloaded from the disc. It's the kind of CD I used to buy after hearing them on the radio.

חפירות:

  1. ג'יאנה נאניני בויקיפדיה
  2. I Maschi יוטיוב
  3. Profumo יוטיוב
  4. ג'יאנה מבצעת נפלא את ג'אניס ג'ופלין
  5. מי שמבינה איטלקית תמצא ענין בזה
  6. ג'יאנה מבצעת את שיר המונדיאל 1990
  7. המיטב של ג'יאנה נאניני יוטיוב
  8. הפתעה… האם תזהנה את החיקוי בתחילת הוידאו?
  9. ג'יליולה צ'ינקווטי ויקיפדיה

Gianna NanniniI maschi (Basel 2002 10)

הִשָׂרְדוּת

לונדון, נובמבר 2008. אני מול שולחן הכתיבה, יושבת לכתוב משהו מחוויותי בעיר הזו. זוגתי שרועה על הספה כבטטה מצויה, צופה בטלויזיה, מעבירה ערוצים. אם מאן דהיא חשבה שבלונדון הטלויזיה טובה יותר – אז המציאות טופחת לה על פניה, כי היא שונה. גם פה, מליון ערוצים ושום דבר לצפות בו. לפעמים, לעתים יותר מדי רחוקות, יש איזה מחזה מעניין, הפקה חדשה מיצירות גדולי הבריטים בהשתתפות מיטב שחקניהם.

"Dear", פונה אלי יקירתי, "Would you like to watch TV?"

כבררנית מלידה, אני שואלת: "ווֹט'ס אוֹן?" מה כבר יכול להיות? אני בתוך הסיפור ולא בא לי לזוז, אלא אם כן זה משהו מיוחד, כמו הסדרה Little Dorrit של צ'ארלס דיקנס, בה היה לנו כיף לצפות ביולי האחרון.

"It's 'I'm a celebrity get me out of here' with Navratilova"

אה, מרטינה, אני חושבת בלבי. מרטינה… את שם משפחתה קצת קשה לי לבטא גם במחשבה. מרימה את ראשי ומוצאת את זוגתי מתמזגת כליל עם המתרחש על המסך. הסיפור שאני כותבת מושך אותי יותר.

"Ouch! That's disgusting!"

אני נמנעת מלשאול לפרטים, עדיף לא לדעת.

"OMG! He's eating these grubs! Feh!!!"

עכשו אין שום סיכוי שאניח לעיני לצפות בזה. עם כל הכבוד לאבוריג'ינים ולסלב שמחקה אותם, הרי שרמשים ושרצים אינם המנה שלי.

 

קציר, אוגוסט 2012. הגעתי בגלל דורון. לא, לא הליצן "מלך האי", אלא זה האמיתי – הג'מצ'י. מה חשבתי לעצמי? חשבתי שאם הדורון משתתף – יש בזה איכות ואולי אמצא בזה ענין. העובדה שהלה הודח ראשון – מדברת בעד עצמה. נשארתי בשל ענבל גבריאלי, שלפני כן לא היה לי מושג מי היא (אני חלשה בפוליטיקה), אך זו שבתה את תשומת לבי בלשונה החריפה והעברית המדויקת שבפיה. נשים חזקות ורהוטות בהחלט עושות לי את זה. הדחתה – סימנה את סוף הענין שלי בשטות הזו, כי מה כבר אפשר להחכים משאר הדמויות הרדודות, שלא לדבר על הלשון העלגת. משרד החינוך והתרבות לא הבריק, כרגיל, גם לא בקרב הסלבס.

בכל זאת, כפי שאינני עוזבת את הספר הכי נורא באמצע ומשתדלת לגמור אותו בתקוה לגאולה – נשארתי לראות אולי תהיה איזושהי הארה, משהו חיובי שיסביר למה התוכניות הללו נצפות ע"י רבים כל כך. בכל דקה של צפיה, גוברת בי ההרגשה של איבוד עוד ועוד תאים אפורים שנסים על נפשם למקום טוב יותר עבורם וחבל, כי הרי ידוע שאין אני משופעת ביותר מדי כאלו. למרות זאת, אני חורקת שיניים וממשיכה לצפות. כמובן שלא בשידור חי, כי למי יש כח לכל הפרסומות האויליות, כמו זו, השערורייתית, של הילדים בטיטולים, שרק פדופיל יכול היה להגות אותה. העדפתי את התקציר. כך יצא, שרק היום הצלחתי לצפות בגמר. הפסדתי משהו? לא נראה לי. גם ככה בקושי נשאר לי תא אפור בודד. למזלי, זה הספיק ואיפשר לי לכתוב את הרשומה הזו.

 

שורה תחתונה:

אם על התוכנית הזו ודומיה נלחמים בערוץ 10 – מוטב שיסגרוהו. ויפה שעה אחת קודם. כל דקה שעוברת היא בזבוז לכולנו.

חפירות:

  1. מרטינה עומדת בגבורה במשימה זהירות, זה מגעיל!
  2. למה ענת הראל לא זכתה בגמר השרדות? אתר Onlife