הִשָׂרְדוּת

לונדון, נובמבר 2008. אני מול שולחן הכתיבה, יושבת לכתוב משהו מחוויותי בעיר הזו. זוגתי שרועה על הספה כבטטה מצויה, צופה בטלויזיה, מעבירה ערוצים. אם מאן דהיא חשבה שבלונדון הטלויזיה טובה יותר – אז המציאות טופחת לה על פניה, כי היא שונה. גם פה, מליון ערוצים ושום דבר לצפות בו. לפעמים, לעתים יותר מדי רחוקות, יש איזה מחזה מעניין, הפקה חדשה מיצירות גדולי הבריטים בהשתתפות מיטב שחקניהם.

"Dear", פונה אלי יקירתי, "Would you like to watch TV?"

כבררנית מלידה, אני שואלת: "ווֹט'ס אוֹן?" מה כבר יכול להיות? אני בתוך הסיפור ולא בא לי לזוז, אלא אם כן זה משהו מיוחד, כמו הסדרה Little Dorrit של צ'ארלס דיקנס, בה היה לנו כיף לצפות ביולי האחרון.

"It's 'I'm a celebrity get me out of here' with Navratilova"

אה, מרטינה, אני חושבת בלבי. מרטינה… את שם משפחתה קצת קשה לי לבטא גם במחשבה. מרימה את ראשי ומוצאת את זוגתי מתמזגת כליל עם המתרחש על המסך. הסיפור שאני כותבת מושך אותי יותר.

"Ouch! That's disgusting!"

אני נמנעת מלשאול לפרטים, עדיף לא לדעת.

"OMG! He's eating these grubs! Feh!!!"

עכשו אין שום סיכוי שאניח לעיני לצפות בזה. עם כל הכבוד לאבוריג'ינים ולסלב שמחקה אותם, הרי שרמשים ושרצים אינם המנה שלי.

 

קציר, אוגוסט 2012. הגעתי בגלל דורון. לא, לא הליצן "מלך האי", אלא זה האמיתי – הג'מצ'י. מה חשבתי לעצמי? חשבתי שאם הדורון משתתף – יש בזה איכות ואולי אמצא בזה ענין. העובדה שהלה הודח ראשון – מדברת בעד עצמה. נשארתי בשל ענבל גבריאלי, שלפני כן לא היה לי מושג מי היא (אני חלשה בפוליטיקה), אך זו שבתה את תשומת לבי בלשונה החריפה והעברית המדויקת שבפיה. נשים חזקות ורהוטות בהחלט עושות לי את זה. הדחתה – סימנה את סוף הענין שלי בשטות הזו, כי מה כבר אפשר להחכים משאר הדמויות הרדודות, שלא לדבר על הלשון העלגת. משרד החינוך והתרבות לא הבריק, כרגיל, גם לא בקרב הסלבס.

בכל זאת, כפי שאינני עוזבת את הספר הכי נורא באמצע ומשתדלת לגמור אותו בתקוה לגאולה – נשארתי לראות אולי תהיה איזושהי הארה, משהו חיובי שיסביר למה התוכניות הללו נצפות ע"י רבים כל כך. בכל דקה של צפיה, גוברת בי ההרגשה של איבוד עוד ועוד תאים אפורים שנסים על נפשם למקום טוב יותר עבורם וחבל, כי הרי ידוע שאין אני משופעת ביותר מדי כאלו. למרות זאת, אני חורקת שיניים וממשיכה לצפות. כמובן שלא בשידור חי, כי למי יש כח לכל הפרסומות האויליות, כמו זו, השערורייתית, של הילדים בטיטולים, שרק פדופיל יכול היה להגות אותה. העדפתי את התקציר. כך יצא, שרק היום הצלחתי לצפות בגמר. הפסדתי משהו? לא נראה לי. גם ככה בקושי נשאר לי תא אפור בודד. למזלי, זה הספיק ואיפשר לי לכתוב את הרשומה הזו.

 

שורה תחתונה:

אם על התוכנית הזו ודומיה נלחמים בערוץ 10 – מוטב שיסגרוהו. ויפה שעה אחת קודם. כל דקה שעוברת היא בזבוז לכולנו.

חפירות:

  1. מרטינה עומדת בגבורה במשימה זהירות, זה מגעיל!
  2. למה ענת הראל לא זכתה בגמר השרדות? אתר Onlife
Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • תרצה הכטר  On 2 בספטמבר 2012 at 18:55

    לא. טייקונים פשוט אוהבים כסף, אנחנו "תינוקות שנשבים בפרומואים לסדרות מבטיחות", וחוזר חלילה.

Trackbacks

  • By מראה שחורה | הוזה מִלִים on 8 ביולי 2013 at 0:17

    […] את מה שהתנוון לך במוח (יש לי, קניתי היום טרי באיטליז) מתוכניות הזבל הירודות שמשדרים לנו. אין זה סוד שאני מתלהבת מאוד ממדע בדיוני […]

  • By במשפט אחד | הוזה מִלִים on 21 באוגוסט 2013 at 18:31

    […] האחרונה שבה צפיתי בתוכנית בערוץ המסחרי היתה בהשרדות, כלומר זה היה מזמן וגם זאת עשיתי באינטרנט. אם יש משהו […]

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: