Monthly Archives: אוקטובר 2012

איפה ישנם עוד?

17 שנים לרצח ראש ממשלתנו יצחק רבין ז"ל

אמי זצ"ל נהגה לספר לי על אמהּ, היא סבתי שלא זכיתי להכיר משום שנרצחה בשואה, שזו נהגה לומר לה לעתים תכופות, שתגיע תקופה בה יחפשו אנשים הגונים (מענטשן), אך כמו בסדום – הללו לא יימָצאו, אף לא צדיק אחד לרפואה. זה היה כשאמי היתה קטנה, כ-10 שנים לפני רצח העם שלנו בידי הארורים ההם.

אנשים אוכלי אחיהם אנו, אין פרגון לאדם בחייו וחס ושלום אם מאן דהוא יאמר מלה טובה על רעהו. כל איש ואפסו הוא. הגיוני שתהיינה דעות חלוקות, כי לכל אחד מאיתנו השקפת עולם מסוימת, אך מכאן אין נובע שבשם דעה שמאן דהוא חושב שהיא האמת הצרופה – מותר לו לכפותה על זולתו.

1995, כפי שאני זוכרת אותה, היתה שנה מלאת תקוה, אף שלא חסרו בה פיגועי טרור. השלום עמד בפתח ובישר מזרח תיכון חדש. הרגשתי את השגשוג על בשרי, מבחינת הפרנסה. שלא כמו המצב הכלכלי והכללי הגרוע דהיום, היתה דרישה גדולה למקצוע בו אני עוסקת (עיבוד תמלילים לסוגיו) וידי ומקלדתי היו מלאות עבודה. העסקים הקטנים פרחו, העתיד נראה מבטיח ומשגשג. היתה ציפיה לשלום אמיתי עם שכנינו, לטרור שיעלם ולבטחון שישרור. היה על מה להסתמך. היתה הרגשה של נצחון הטוב על הרע, נצחון השפיות על הפונדמנטליזם הדתי משני הצדדים שהטיף ופעל בכל כוחו נגד התקוה שלנו.

ואז… באבחת רגע נגדע הכל. אפשר רק לדמיין איך היינו נראים היום לולא הרצח. אולי היינו יוצאים ממעגל האלימות, אולי היינו חיים בבטחון, אולי הטרור המכוון נגדנו היה נמנע, אולי לא היו עולים לשלטון חדלי האישים שמשלו בנו מאז… הלואי ואפשר היה לסובב את הגלגל אחורה ולהשיב תקוה לקדמותה.

תמיד חיינו על חרבנו, תמיד היתה זו ארץ אוכלת יושביה, תמיד היינו חברה אלימה. היה לנו חלון קטן מאוד של הזדמנות, היתה תקוה לשינוי, אך החמצנו אותה. מה אפשר היה לצפות מהאפס הבזוי הזה (שהדעת אינה תופסת כיצד זה עדיין עומד בראשנו!), כששיסה את תומכיו הפנטיים כנגד יצחק רבין? הכיצד העז להתמודד בבחירות אז (וכיצד היום???), כשדם הרצח על ידיו?

מרבים בציון העובדה שהרצח סימן סופה של תקופה בחיי העם ובמדינה, שמאז לא קם לנו מנהיג ראוי, ישר, הפועל מתוך שליחות אמיתית להיטיב עם עמו ולא למען עשות לביתו. אדם שהקריב באמת, שלא התענג על מנעמי השררה, אלא ראה בשלטון אמצעי להגשמת חזון לטובת עם ישראל. אכן, זה שינה אותנו. התמימות הלכה. הפכנו ציניים מאוד. הערכים קרסו ולשום דבר אין ערך, שום דבר אינו קדוש יותר, בעיקר לא חיי אשה ואיש, גם לא של הטף. למי באמת אכפת על האוכלוסיה בדרום החיה תחת טרור והפצצות?

מדברים גם על "מורשת רבין". טוב, לא צריך להגזים. האיש לא היה מורה או הוגה דעות, הוא היה אחד שעושה, לא פילוסוף. הוא היה אנושי, פשוט, צנוע, לא מנופח מחשיבות כמו אלה העומדים בראשנו היום – הם ואפסם עוד.

מאז הרצחו, מחפש חלק מאיתנו (זה שאינו פנטי) בנרות מנהיג – ורצוי מנהיגה – בעלת שאר רוח ושיעור קומה. במקומו קיבלנו תככנים בלתי נלאים, תאבי שלטון ושררה, שטובת העם והמדינה מהם והלאה. לא מגיע לנו שהחלק הלא שפוי ימשול בנו!

איפה ישנם עוד אנשים כמו האיש ההוא, שבהרצחו הותיר אחריו חלל ריק שגם 17 שנה לאחר מכן לא קם אף אחד ראוי למלאו? איפה?

 

ביקורת

על טעם ועל ריח…

אני דוגלת בזכותו של כל אדם ובעיקר בזכותה של כל אשה לדעות משלהן, על אחת כמה וכמה ממי שמתפרנסות מביקורת. יחד עם זאת, אני מצפה לקרוא ביקורת בונה, לא גיבוב של דברי שטנה ללא בסיס, שנכתבו רק במטרה לנגח.

כל אחת מאיתנו רכשה במהלך חייה טעם משלה ואי אפשר לפסול את העדפותיה של מאן דהיא רק משום שאלה שונות משלנו. גם לא כאשר כל עצם מעצמותינו מרחפת בגועל ובשאט נפש על בחירה זו או אחרת של הזולת. אף שאיני יכולה לרכוש כבוד כלשהו למישהי עם טעם מוזר וקלוקל (לדעתי), אין זה אומר שמותר לי לאסור עליה להביע את דעתה המשונה.

נשבעת שקראתי את אריאנה מלמד בביקורת שלה על העונה השניה ורציתי להביא את הקישור, אך משום מה זו נעלמה מהרשת. לא ברור לי למה. אולי המבקרת התחרטה על מה שכתבה? האמת, קראתי את הביקורת השלילית והקוטלת שלה לפני שצפיתי בסדרה וזה מה שדרבן אותי למהר ולצפות כדי לבדוק אם זו מוצדקת. בדרך כלל, אני מעדיפה לצפות בְּסדרה ברצף, אחרי שהיא הסתיימה, כך שאינני צריכה לכסוס ציפורניים בין השידורים. הפעם, בעקבות הביקורת הקוטלת, חרגתי ממנהגי.

אהבתי מאוד את הסדרה בעונה הראשונה ואני חושבת שהיא מופת ליצירה מצוינת המבטאת את מה שעבר ועובר על שבויינו, בני משפחותיהם וגם עלינו. סדרה מאוד ישראלית, כתובה היטב, לטעמי. אני אוהבת כשאין מאכילים את הצופים בכפית, אלא משלימים להם את המידע כמו בפאזל, כשההבנה של העלילה מגיעה מתוך התקדמות העלילה. סדרות אמריקאיות מעטות נחנו בתכונה הזו.

ציפיתי לעונה השניה בקוצר רוח. חבל שעבר זמן כה רב מאז הסתיימה העונה הראשונה, אבל זה מה יש. שמחתי מאוד על מכירת רעיון הסדרה לחו"ל, שיצירה ישראלית כה מובהקת קיבלה הכרה בינלאומית. עושה טוב על הלב ובהחלט מקור לגאוה.

עת קראתי את הביקורת של מלמד, נראה לי תמוה ביותר להשוות בין "חטופים" ל"Homeland", הרי אלה שתי סדרות שונות לגמרי, הן מבחינת התסריט והעלילה והן מבחינת מקום ההתרחשות, שלא לדבר על שהמקורית הינה ישראלית והאחרת לא התימרה לחקות אותה, אלא הינה שונה בתכלית, כל כך אמריקאית. צפיתי בעונה הראשונה של "Homeland" ונהניתי מאוד, אך לא מצאתי מקום להשוות ביניהן. הדבר היחיד שהצטערתי עליו, היה שקיויתי שפשוט יתרגמו אותה, אולי ידבבו, ויקרינו את המקור. חבל שזה לא קרה והבחירה נפלה על כתיבה מחדש של העלילה.

אחרי הצפיה בפרק הרביעי של העונה הנוכחית, אינני מבינה על מה יצאה למלמד ביקורת שלילית כל כך, אם כי שוב – כל אשה ודעתה היא. אני רק יכולה לומר שלא אוכל לסמוך על טעמה ולא אטרח להבא לקרוא ביקורת שלה. לא יכולתי שלא לתהות אם שתינו צפינו באותו הדבר. אמנם הסדרה אינה מושלמת (וגם האמריקאית לא!), אך בס"ה היא עשויה היטב.

דבר עיקרי שהפריע לי בסדרה, גם בעונה הראשונה – היא דמויות הנשים. אם ארד לרגע לרמתו של היוצר, שבחר להשיב על הביקורת נגדו במכה מתחת לחגורה, אגיד שרק הומו שונא נשים מסוגל ליצור דמויות מעוותות כל כך של נשים וחבל שהוא אינו מצוי בָּרוח הפמיניסטית הנושבת גם בארצנו. אבל אני מעדיפה לכתוב בלשון אחרת: יש בעייתיות בגישה של היוצר כלפי נשים – הן בכתיבת התסריט והן בבימוי. דוגמא: אין זה מציאותי, לפחות לא בישראל של ימינו, שנער בגילו של חצב, אינו מסוגל להכין לעצמו ארוחה ואחותו החיילת (גם אם היא בוגרת ממנו) משרתת לא רק בצה"ל, אלא גם אותו, שלא לדבר על הדבר המשונה הזה שכשאמם של השניים נמצאת בדכאון ואינה מסוגלת להתקין להם את מזונם – מתמרמרת החיילת שאחיה רעב בגלל זה. כמה צר מוח אפשר להיות? מתי כבר יפסיקו להתעקש להציג אורח חיים אנטי נשים? לא רציתי להזכיר, אבל מאותה הסיבה אינני סובלת את סרטיו של אלדומובר – בשל גישתו המעוותת והשונאת נשים.

ויש את הסצנה שבה יעל אבוקסיס – שחקנית מעולה, מהטובות שיש לנו – משפילה את עצמה בתחנוניה לחזרתו של בעלה הביתה. סצנה מביכה ביותר ולא נראית לי מציאותית והולמת את הדמות. יחד עם זאת, על אף האנטי הזה נגד הדמויות הנשיות – העלילה מרתקת ביותר ובהחלט מומלץ לצפות בסדרה ולהנות.

בקצרה:

על טעם ועל ריח מיותר להתווכח. נימוס אינה מלה גסה וכיבוד הזולת ודעתה טרם הרגו אף אחד.

הפניות:

  1. היא התחילה! אריאנה מלמד בביקורת שלילית על העונה הראשונה של חטופים
  2. נשבעת שקראתי את אריאנה מלמד בביקורת שלה על העונה השניה, אבל אינני מוצאת
  3. אריאנה מלמד משיבה אש באתר נענע
  4. ביקורת אוהדת לחטופים עמית קוטלר באתר ynet
  5. חטופים ויקיפדיה
  6. חטופים לצפיה באתר מאקו

קֶמְל

על גמל, אווזים ושאר-רוח

ישנן להקות שאני מגלה יצירות נוספות שלהם באיחור לא אופנתי כלל. להקות, שחבל שלא הצליחו יותר בארץ, שלא הושמעו מספיק ברדיו. מהו סוד ההצלחה של להקה מסוימת? למה אחרת לא הצליחה יותר? לד זפלין (Led Zeppelin) זכתה לתהילת עולם ולהצלחה גדולה. דיפ פרפל (Deep Purple) כנ"ל. אי אפשר שלא לתהות מדוע יוריה היפ (Uriah Heep) ו- Camel (ומן הסתם עוד להקות שטרם גיליתי) לא קצרו הצלחה כמו הקודמות, שלא לתמוה על למה לא עשו חיל יותר. אולי משום שרוב הקטעים של Camel אינסטרומנטליים וארוכים ולמי יש זמן לפנות כדי להתענג? אולי חושבים עורכי המוזיקה שזה למעלה מכוחם של המאזינים, שרובם ככולם סובלים מן הסתם מהפרעות קשב ואינם מסוגלים להקשיב לקטע יותר מכמה שניות? לעורכים הפתרונים. למזלנו, אין אנו זקוקים להם יותר וגם זה מקצוע שילך ויעלם.

פעם, היו מקדישים תוכנית שלמה לאלבום שלם שמצא חן בעיניהם (ואני הייתי מקליטה מהרדיו). היום, למה שיעשו את זה? הכל שטחי. בקושי משמיעים צלילים אחדים, שלא לדבר על הבאת דברים חדשים לאוזני המאזינים. אני מתכוונת למוזיקה איכותית, לא לקקופוניה המושמעת. אין דבר, יש את האינטרנט, שם ניתן למצוא די הרבה מהמוזיקה שאני אוהבת – לא את הכל וחבל, אבל לא מעט וזה כבר טוב.

[הערה לא ממש ברומו של עולם, אבל רצוי לדעת: להקת Camel "זכתה" לעיוות שמה בעברית ואף בויקיפדיה היא נכתבת "קאמל", ללא שום הצדקה ל-א', אותה מוסיפים (וגם זה ללא צורך) כשרוצים להביע קמץ או פתח. מיותר. יש להגות קֶמל ולא קאמל!].

ישנה מוזיקה, שכאשר היא נכנסת לאוזן – הכל נעצר. הקסם שבה גורם לך להפסיק כל מה שאת עושה ואת מתפנה להקשיב. שנים הייתי שבויה ביצירה היחידה שחלקים מעטים ממנה השמיעו ברדיו – The Snow Goose – ולא ידעתי על קיומן של יצירות נוספות של הלהקה. בחנויות התקליטים של פעם, אלה שהגעתי אליהן, היה רק את האלבום הנ"ל.

את אוחזת בפעם הראשונה בעטיפה של תקליט שחלקים ממנו שמעת פה ושם ברדיו ותוהה איך יהיו השאר, אם לא תתאכזבי. איזה כיף זה לטעום בפעם הראשונה צלילים ערֵבים שלא שמעת קודם לכן! הנאה צרופה. וגם כיף לשמוע שוב ושוב קטעים נפלאים, למרות שכבר הספקת להכיר. זה הקסם שבמוזיקה.

היום, את כבר לא אוחזת בעטיפות של תקליטים (אלא אם כן הם באוסף שלך), כי אין חנויות כאלה יותר ואפשר לשמוע את המוזיקה שאת רוצה ביוטיוב. אני משערת שבעתיד הלא רחוק זה גם לא יהיה חינם.

בקיצור:

פעם, לזמרים המובילים גם היה צריך להיות קול נעים ולא סתם קרקור (ע"ע אביב גפן). פעם, כנגן, היית צריך לשלוט בכלים ולא יכולת להסתמך על פלאי המחשב שינגנו במקומך. פעם, גם היו הופעות חיות עם מוזיקה חמה, המציפה ועוטפת את כל-כולך, מעבירה בך צמרמורות עונג נפלאות ומרקידות אותך בכיף. פעם היו להקות עם נשמה…

חפירות:

  1. ע"ע קאמל בויקיפדיה
  2. על אווזת השלג ויקיפדיה באנגלית The Snow Goose
  3. אווזת השלג מאת Paul Gallico
  4. יוריה היפ ויקיפדיה (עוד להקה ששמה עוות בעברית)
  5. דיפ פרפל ויקיפדיה
  6. לד זפלין ויקיפדיה

עונג לאוזניים (שוה לפנות את הזמן כדי להאזין ולהתענג):

  1. אלבום הבכורה Camel בהופעה חיה ב-Marquee Club 1974 [זמן: 1:16:39]
  2. האלבום השני Mirage  [זמן: 58:45]
  3. האלבום השלישי במלואו Camel The Snow Goose [זמן: 1:07:56]
  4. האלבום הרביעי Moonmadness  [זמן: 1:11:27]
  5. הופעה חיה ב-Hammersmith Odeon  [הקטע השלישי, ב-18:50, הוא מתוך The Snow Goose] [זמן: 50:44]
  6. הופעה חיה עם קטעים מכמה אלבומים  Camel A Live Record CD1  [זמן: 1:16:13]
  7. ביצוע נפלא של האלבום The Snow Goose בהופעה חיה (1:16:13) Camel A Live Record CD2

שעון חורף

תהייה: איך זה שהשר, חסר המוסר והבושה הזה, אינו נותן את הדין על שום דבר? לא על אסון הכרמל, לא על השקרים שהוא מפזר על ימין ועל שמאל (כי אין לו בעיה לסובב את החילונים בכחש, הרי אין הם מאנשי שלומו) ולא על ההנהגה המטומטמת הזו של שעון החורף באמצע היום?

בארבע אחר הצהרים, השמש מתיאשת מהשטויות של העומדים בראשנו ונוטה לרדת. אמנם השמים מוארים עדיין, אך האדמה מתחילה כבר להכהות את הראיה. היום נגמר. ילדים, שאך לפני זמן קצר, בטרם כפו עלינו את השטות הזו של שעון החורף, נהגו לבלות בגן השעשועים עד שעה סבירה, נקראים לחזור הביתה. החושך אינו ידידותי לטף. גם לא לנשים. לא בטוח להיות שם בחוץ, בחושך, לבד. גם לא לפולניות.

הצללים מתארכים, האפלה מבהילה את החמה לפנות את מקומה, מכסה בהרף-עין את פני האדמה בשמיכה קודרת. אורות עולים בבתים בזה אחר זה. ערב בא בשעת אחר צהרים. במקום להאריך את שעות האור בשעתיים – קיצרו לנו את הימים. במקום שיהיה לנו אחר צהרים נורמלי ואור עד לפחות שבע – יורדת עלינו עלטה גמורה בחמש. טמטום שבטמטומים. אמר כבר מי שאמר: כשטיפש אחד זורק אבן לבאר – גם מאה חכמים לא יוכלו להוציאה. גם לא אם אלף חכמים ישנסו מותניהם וגם אם יושבין הם במועצת חכמי התורה של רב זה או אחר.

ואצלה, בחצי הכדור הדרומי, למטה, עברו לשעון קיץ ועכשו גדל עוד יותר הריחוק בינינו.

הגרסא הקצרה:

אי אפשר להבין את החלמאות הזו. גם כך הימים קצרים, אז למה לקצר עוד יותר את שעות האור? מה הגיוני בלבזבז אנרגיה וכבר בשעה ארבע וחצי אחר הצהרים צריך להדליק את האור בבית?

חפירה אחת:

  1. שעון קיץ ויקיפדיה

קריאת המואזין

נגמרה לי הסויה. יום ששי ואם לא אטרח בערב שבת, לא אשתה קפה בחלב סויה בשבת. במכולת שלנו מוכרים חלב סויה במשורה (כך שאי אפשר להיות בטוחות שיהיה) ואף פעם אין במתיקות מופחתת, ולכן אין ברירה – צריכה לרדת לכפר קרע.

השכנה שלי בדיוק מחממת את הרכב שלה. לחנות עצמה היא אינה מגיעה, אלא תוריד אותי בכניסה לכפר ותמשיך הלאה לפרדס חנה. יש ימים של מזל וישנם ימים הלוקים בזה, אבל גם לכניסה זה טוב – רק שתי דקות הליכה עד לחנות.

יש סויה וישנם שאר המצרכים שהצטרכתי לכבוד השבת. מביטה סביב – אין פנים המוכרות לי. אין שום תושב או תושבת קציר. יום ששי, יום עמוס, אך משום-מה לא בְּקונים משכנותי. אין ברירה, שמה פעמי לכיוון הטרמפיאדה. כולה קילומטר, לא נורא, עשר דקות הליכה. לא קניתי הרבה, כך שהשקיות אינן כבדות.

אשה צועדת לבדה בצד הכביש הראשי, שקיות קניות בידיה. הדרך נעימה. מזג האויר נעים. מכוניות חולפות בחופזה, אגזוזיהם נושפים על פני. מן הסתם, נהגותיהן אינן מזהות אותי.

הטרמפיאדה ריקה. מניחה את השקיות בצד. שיבוא טרמפ מהר, לבל יחמיצו החלב והגבינה. אמנם מסויה, אך זו טריה ואינה מחזיקה מעמד ללא קֵרור. אינני מסמנת, לבל יעצרו לי בני דודים בטעות. מי שמכירה אותי – לא תשאיר אותי פה.

הנה באה גואלת. אמנם זו אינה תושבת קציר, אלא בת דודה. אני מנסה לסגת באלגנטיות כדי לא להעליב.

"עלי", היא מזמינה אותי, מתעלמת מהיסוסי. "אני מגיעה לאום אל-ריחן, אוריד אותך בכִּכָּר."

היא מתכוונת לכִּכָּר בין הגבעות של קציר. מתאים לי. אוספת את השקיות ועולה.

"שוקראן", אני מנסה לעשות רושם.

"תפאדאלִי", היא עונה, "בכיף."

וואלה, יפה מצדה. בכיף… אני מצדדת מבט. צעיף צבעוני כרוך סביב ראשה. לפחות זה לא שחור ואין רעלה. שמלה כחולה, מנוקדת בפרחים אדמדמים. היא נראית כבת גילי.

"את מהגבעה המרכזית או המערבית?" היא שואלת.

"המערבית."

"אה, לא בתי העץ."

וואלה! מראה בקיאות! "את מכירה את קציר?" אני שואלת.

"אני זוכרת כשהתחילו לבנות אותה, ב-1982. אבא שלי היה קבלן ולא דיבר עברית, כך שהתלויתי אליו כשהיה הולך לבנות אצל השכנים החדשים שלנו."

"אביך לא דיבר עברית?" אני מתעניינת.

"אחרי ש'שחררתם' אותנו ב-67", היא קורצת לי בחיוך, "לא כולם מהמבוגרים הצליחו ללמוד את השפה שלכם. מי שסיים את בית הספר היסודי בכפר ורצה להמשיך ללמוד, נשלח לירדן ושם הרי לא מדברים עברית. מעטים מאוד הלכו ללמוד אצל היהודים, כמוני." היא שלחה אלי מבט כדי לבדוק את מידת הקשבתי.

הייתי מרותקת לדבריה, אך לא ידעתי מה לומר מלבד, "אז למדת אצלנו?"

היא מחייכת: "כן, אבל לא אצלכם, בקציר, אלא בערערה."

"אה", אמרתי. "ערערה."

"זה כי היו לי שם קרובי משפחה שסידרו לי. אחר כך הלכתי ללמוד הנדסת בנין בטכניון כדי להשתלב בעסק של אבא."

או, מהנדסת בנין! וואלה!!! הנעתי את ראשי בהערכה. "יפה!" ערביה מכפר נידח בשטחים, מהנדסת בנין. כל הכבוד! ומה עם חתונה? ילדים? אינני מעיזה לפלוש לפרטיותה, אף שהיא מאוד מסקרנת אותי.

אנחנו בעליה. המזגן עובד במרץ. לפתע, מתחיל המנוע לקרטע. היא פולטת קללה טיפוסית ומפנה את ההגה לשולי הכביש. המנוע חדל לפעום.

"מה קרה?" אני שואלת בדאגה.

"זה הקרבורטור", היא מסבירה. "המים נזלו." היא לוחצת על כפתור מכסה המנוע, עשן אפרפר מסתלסל ונע לכיווננו.

איך היא יודעת? אנחנו יוצאות מהרכב. אני מביטה על הכביש לכיוון ממנו עלינו ומבחינה בשביל המים שהותרנו אחרינו.

היא מעלה את מכסה המנוע ומעגנת אותו אל המוט. "צריך לחכות עד שזה יתקרר ואז ננסה לבדוק מה קרה", היא מבארת לי את פעולותיה.

מטלטלת את ראשי לאט מעלה-מטה לאותת שהבנתי. אין טעם שאציע את עזרתי, הרי אין לי מושג במכוניות. אני עומדת בצד, מנסה לחשב את צעדי. אני צריכה לעצור טרמפ לקציר, אחרת יתקלקלו לי המצרכים. היא כנראה נחנה בתכונות נסתרות ומנחשת את מחשבותי.

"אולי תנסי לעצור טרמפ", היא מציעה, "אין לי מושג כמה זמן זה ייקח ואם אני יכולה לתקן את זה. לא כדאי שהמצרכים שלך יתקלקלו בחום הזה."

"תודה!" אני מודה לה. אשה. מתחשבת. לא נראה לי שגבר היה חושב על זה. "כדאי באמת שאעשה כן."

אני פותחת את דלת מכוניתה כדי להוציא את השקיות. קולו של המואזין מהדהד ברמה: "אִינְטָקָלָאת אִילָה רַחְמִיטִילְלָה נָגְ'מָה מַחְמוּד אַל גַ'נָזָה פִי אַל סָעָה תָלָת אַל יָאהוּם בָּעֶד סַלַט אֶל דוֹהוֹר."* אינני מבינה את הסלט הזה. אני מביטה בה. היא מאזינה ברוב קשב. מה זה, הוראות הפעלה? כולה קריאה למתפללים לכרוע על ברכיהם ולנשק את האדמה בתפילה, אין הם מכירים את זה כבר בעל פה ועדיין זקוקים להנחיות מֵהכרוז? אבל זה לא נשמע כרגיל, הוא אינו שר, אלא מדבר. אני מדמיינת הוראות הפעלה לָצֹאן: 'הו, תושבי ברטעה! זו קריאה בהולה אליכם לבוא מיד אל המסגד שבמרכז הכפר! כולם להתאסף כאיש אחד, כולל השבאב!'

??? אני מרימה את גבותי בשאלה. "שׁוּ הָדַא? מה הוא אמר? משהו חשוב?" קולו של המואזין מהדהד לי בראש: 'יאלה, אִיטְלָע כולם! איטבח אל יאהוד!'

היא מביטה בי בהבעה שאינני יודעת לפענח. "הוא הודיע על פטירתה של אשה בשם נָגְ'מָה מַחְמוּד ועדכן לגבי מועד הלויה שלה."

או, זה הכל? אין אלה הוראות הפעלה לטבוח את היהודים? "מה את אומרת?" אני מביעה את פליאתי. "ככה מודיעים על פטירת מאן דהיא או הוא? ממרומי צריח המסגד?"

"מה לא בסדר?" היא מקשה פליאה מהצד שלה.

אני פורשת ידי לצדדים. "חשבתי שבעידן המודרני עם הסמרטפונים אפשר להתעדכן מהר יותר מאשר מהמואזין. ואם לא היית עומדת עכשו פה, איך היית שומעת?"

"זה עובר ממסגד למסגד. עוד מעט נשמע את זה מהצד השני מהמואזין ששם." ואכן, תוך שניות, מסתלסל קולו של המואזין האחר ואז עוד אחד ועוד אחד… מקהלה רבת עוז מתרוננת ברחבי ואדי עארה ומעבירה את הידיעה. ואני, בתמימותי, חשבתי שכל קול תרועה המגיע מהמסגד זה קריאה שגרתית למאמינים לבוא להתפלל או לחילופין להזיק ליהודים.

היא מחייכת אלי: "למה את מופתעת? אלה המנהגים אצלנו."

"אללה ירחם את המנוֹחה", אני מנחמת ומוותרת על דיון מעמיק בשוני שבין בני אדם ועמים.

השכן שלי מזהה אותי ועוצר לידינו. למזלה, הוא בעל מוסך ותוך שניות מאתר את הבעיה ומתקן. צינורית החליקה ממקומה וגרמה למים להשפך החוצה. שום נזק לא נגרם. מזל.

* בשם האל הרחום, הלכה לעולמה נג'מה מחמוד נשמתה תרוחם. ההלוויה תתקיים היום בשעה שלוש אחרי תפילת הצהרים.

שבת, אין חפירות נוספות…

30.10.2012: בתחקור של האשה, התגלו לי עובדות שלא ידעתי, שונות, אחרת לגמרי ממה שחשבתי. כמה מעט אנו יודעות על שכננו.

להלן העדכון:

מסתבר שהמואזין אינו חזן כפי ששרון סברה, אלא איש תחזוקה שתפקידו לתחזק את המסגד – לנקות, לסדר, לדאוג שהמסגד יהיה יצוגי והכל יתקתק. אחד מתפקידיו הוא לקרוא למאמינים לתפילות ולהודיע הודעות שכלל הציבור צריך לדעת. נכון שלדור הצעיר יש את האינטרנט והסמרטפונים, אבל לא לדור המבוגר יותר וזו הדרך הכי ישירה ומהירה להעביר לַכָּל מידע חשוב. לדוגמא, כפי ששמענו שתינו – על פטירה, אך לא רק זאת, אלא גם אם מתוכננת שביתה בבית הספר, מה שקרה אצלנו לא מזמן בגלל ליקויים במבנה וּועד ההורים החליט להשבית את הלימודים. כדי שההורים יוכלו להתכונן – הודיע המואזין על הארוע. זאת אומרת, שזו הדרך להעביר מידע לכלל הציבור גם בתקופה המודרנית הנוכחית עם כל אמצעי התקשורת החדישים.

יחד עם זאת, גם אנחנו מתקדמים ברוח העידן התקשורתי, לפחות חלק מאיתנו, כי בערערה עברו למערכת כריזה משוכללת המאגדת כמה מסגדים יחד. זאת אומרת, אם עד לפני מספר שנים היית שומעת את הקריאה של המואזינים מהמסגדים השונים בהפרש של דקה או שתיים זה מזה – הרי שהיום זה שונה: ישנה הקלטה של מואזין אחד וזו מושמעת באופן אוטומטי בזמנים המתאימים. אצלנו באום אל ריחן, הכפר ממש קטן ויש לנו רק מסגד אחד, אז המואזין פועל באופן עצמאי. כך גם בברטעה. ישובים קטנים, אז זה אחרת מאשר בכאלה שהם גדולים יותר.

[אמנם לא שמתי לב, כי אחרי כל כך הרבה שנים בָּאֵזור, התרגלה אוזני לקולות ואינה נדרכת עוד כבעבר, אבל אחרי ההסבר שלה, הקשבתי לקריאות ואכן, אין יותר קקופוניה של מליון מסגדים בבת אחת, אלא רק 5-4].

ההודעות נקראות שלוש פעמים בזו אחר זו, כדי שהמאזינים יוכלו להספיק לשמוע ולהפנים. מתחשבים במבוגרים שלוקח להם זמן עד שהם שמים לב ו/או לוקחים כלי כתיבה כדי לרשום. הודעות מידע לציבור נקראות ברגע שהן מתקבלות ואין מחכים לזמני התפילה, כלומר: המואזין קורא את ההודעות מיד כדי לאפשר לאנשים להכין את עצמם מבעוד מועד.

פיני

© כל הזכויות על התמונה שמורות ליוצרי הסדרה

אתן כבר מכירות אותי, נכון? אני אוהבת להאריך ולהעשיר ולא ממש מסוגלת לקצר. גם אינני מעוניינת. אם אפשר לומר משהו ב-7 דרכים שונות – הרי זה משובח. אינני סובלת כשמקצרים, שלא לדבר על קוטעים דברים, כמו הראיונות בתקשורת, שהפכו להיות מגוחכים ומגעילים. לאף אחד אין רצון לשמוע את הזולת ולהאזין לדבריו כדי אולי להחכים, לאף אחד אין ענין לנהל דו-שיח אמיתי. להזכיר את אותה חברת כנסת בזויה המבזה את משרתה ואת מקום שרותה (המקפידה שיזכירו כי היא תת אלוף במיל.), שהפרעת הקשב החמורה שלה אינה מאפשרת לה לשבת בשקט כמו אשה מתורבתת ולנסות לפחות לנהוג בנימוס במי שנושא את דברו ועוד אליה? האם זו ה"תרבות" שצה"ל הנחיל לה, האם זה כור ההיתוך הצה"לי שגרם לה להיות כזו (כדי לא להעליב את הבהמות חפות הפשע, אני נמנעת מלהשוותה אליהן) או שכך חונכה משחר ילדותה? היינה סמוכות ובטוחות, שכאשר מכריזים את שמה כמרואיינת – אני מיד וללא שהיות מעבירה תחנה, כדי לא להקיא למשמע קרקוריה. אני מנסה לשמור על בריאותי כמיטב יכולתי ומתפללת לבוראת עולם שתפטור אותנו מעונשה של זו ושכמותה בכנסת הבאה, אמן כן יהי רצון!

נתקלתי בסדרה הזו, פיני, בדרך אגב לפני זמן-מה, כשקראתי על סדרות אינטרנט קצרות ברשת. האמת, לא ממש דיבר אלי, משום שכאמור – תמציתיות אינה כוס הקפה שלי, אבל החלטתי לנסות. הופתעתי לטובה מאוד!

תהיתי מה כבר אפשר להעביר בדקות אחדות של פרק והתשובה שקיבלתי בדמות הסדרה המקסימה הזו, היא שאפשר הרבה אם יש כשרון והשראה. אין לי ולוא אף מלה אחת של ביקורת על הסדרה – היא עשויה היטב, הדיאלוגים כתובים נפלא, השחקניות והשחקנים אלופות שבאלופים והבימוי מצוין. הכל בה מושלם ונפלא.

הסדרה מספרת את הרפתקאותיו של פיני, שהשתחרר מהצבא בו שרת כשף וטס ללונדון כדי להתקדם בה במקצועו. כישראלית, שחוותה על בשרה את האינטרקציה בין הישירוּת עליה חונכנו לבין האיפוק והאנדרסטיימנט האנגליים, היתה לי הנאה רבה מאוד-מאוד לצפות בסצנות מהסדרה, המוכרות לי כל כך, כאילו ונלקחו מחוויותי שלי.  בטוחה אני, שגם מי שלא טעמה את לונדון, תוקסם ותהנה מהסדרה.

ממליצה בכל פה לפנות לעצמכן את הזמן ולפרגן לנפשכן שעה של נחת וכיף.

זהירות, ממכר!!!

המלצות:

  1. פיני – סדרה מעולה שבמעולות לצפיה
  2. האתר פיני כולל תמונות וכיו"ב
  3. Pini in English
  4. פיני בפייסבוק
  5. החוויות שלי עלי לונדון
  6. עוד חויה שלי בלונדון: טבק

פרידה, זכרון

Cliff Richard and the Shadows – The Minute You're Gone

זו אינה הפרידה הראשונה. הלואי ותהיה האחרונה. אני שונאת פרידות. יש בזה מין אקט של קטיעה, של חיתוך מה שהיה, של תפילה שהלואי וזה לא היה קורה. אני שונאת שינויים. שגרה מבורכת בעיני מאוד. מעדיפה את ה"קמתי-התלבשתי-אכלתי-עבדתי-נהניתי-פרשתי לישון"… שמחה שזה חוזר ולא חלילה, אלא בכיף.

This isn't the first breakup. I wish it would be the last. I hate goodbyes. It has a kind of ablation, cutting of what has been, of a prayer and a wish that it wouldn't happen. I hate changes. Routine is very welcome by me. I prefer the "I woke up-got dressed-ate-worked-had fun-went to bed"… I'm happy when it goes on and on.

פרידה הופכת לי את הכל: קשה לקום בבוקר, להתלבש, לאכול, לא קל לעבוד (גם עם מוזיקה באוזניים), אין מה לדבר על הנאה וקשה להרדם. היא אמרה, אני אמרתי, היא החזירה לי, אני החזרתי לה, היא לא נשארה חייבת, אני לא טמנתי ידי בצלחת, היא רשפה רעל, אני התאפקתי (אני הרי המעונה הקדושה בסיפור הזה)… כל כך מיותר, כל כך לא תורם, רק הורס.

A breakup turns everything around for me: it's hard to get up in the morning, to dress, eat, not easy to work (even with music in my ears), no chance to talk about having fun and it's hard to fall asleep. She said, I said, she retorted, I retorted, she didn't sit idle, I answered back, she poured poison, I restrained myself (since I'm the martyr in this story)… So unnecessary, so not contribute, so destroying.

אוהד עילם – לאט-לאט עם הבוקר

עם כל פרידה, צף ועולה זכר הפרידות הקודמות. הבכי, כאבי הלב, היסורים, הרצון להחזיר את הגלגל אחורה גם אם אין בכך הגיון או תועלת; הדברים שעשינו וחוינו לראשונה ביחד, מקומות בהם ביקרנו; איך היה עם ההיא, איך עם האחרת, למי אני מתגעגעת, אם בכלל, מה תרמנו זו לזו, אם בכלל. מישהי אמרה לי פעם, שכל מי שנכנסת לחיינו תורמת לנו. בכל פרידה אני תוהה מה זה היה, ברוב המקרים אין לי מושג. אני הרי מאותגרת.

With each breakup, the memory of the previous breakups comes up. The crying, the heartaches, the torture, the desire to reverse the situation, turn the clock back even if there's no reason or any benefit by doing so; the things we did and experience together for the first time, places we visited; how was it with that one, how with the other, whom I'm missing, if at all, what did we contribute each other, if indeed. Somebody said to me once, that every person that comes into our lives contributes us. Each breakup I wonder what was it; mostly, I have no idea. I'm challenged, aren’t I?

Janis Ian – Jesse

קשה לי לשים קץ לדברים, אף שלעתים רצוי, עדיף ומומלץ למתוח קו של סוף, להחליט על סיום ולהמשיך הלאה, גם אם את שבורה לרסיסים. איך אוספין את השברים? זו שאלה שעוד אין לי תשובה עליה ואני בספק אם תהיה. כל פרידה משאירה בך רסיס, צלקת, שהגלד שלה אמנם מתאחה, אך נשאר רגיש, פגיע, קליף. קָלִיף, לא הריצ'ארד. כל נגיעה בחייך מותירה בך משהו. מה לזכור? האם רק את הטוב או שכדאי גם לשנן את הרע כדי לא לשכוח? הרי לא תמיד היה חיובי ולא קל לחיות עם זכר החויה. איך אפשר לשכוח עלבונות שהוטחו, גם אם בעדנא דרתחא? יש דברים שאי אפשר למחול להם וגם אין צורך. צריך להמשיך הלאה ולקוות שבפעם הבאה תדעי לבחור את זו שתדע לנהוג בך כראוי.

It's hard to put an end, even if it's best, preferable and recommended to draw a line of ending, to decide to end and move on, even if you are broken in pieces. How to pick up the pieces? This is a question I have no answer to, and I doubt if I'll ever have. Each breakup leaves a trace, a scar that even if its scab recovers, it still remains sensitive, vulnerable, peelable. Each touching in your life leaves something in you. What to remember? Should it be only the good, or is it worthy to memorize the bad as well in order not to forget? Since it wasn't always positive and it's not easy to live with the memory of the experience. How can one forget the insults, even if it was done in the hit of the moment? There are things that can't be forgiven, and there's no need to do so. One must move on hopping that the next time she'll know how to choose the one who will treat her properly.

Cliff Richard – The Next Time

מתי נגמר הכאב, מתי מסתיימת הכמיהה? איך מכבים את השרפה הזו של רגשות גואים ונכמרים? איך מתגברים על ההחמצה של מה שיכול היה להיות בינינו ולא הסתייע? איך משכיחים את התאריכים שעולים וצפים בזכרון בכל שנה, בעיקר של פגישתנו הראשונה?

When does the pain end, when does the craving expire? How do you extinguish this fire of longing overflowing feelings? How do you get over the missing of what could have been between you two and didn't work out? How do you cause yourself to forget the dates which rise and pop up in your memory each year, mainly those of our first date?

כאבים נוספים:

  1. פרידה, זכרון, הנצחה באתר קציר מלים
  2. ג'סיקה באתר קציר מלים
  3. פרידה בעקבות האזנת סתר
  4. פרידה בדממה
  5. פרידה בנעימה אלגר Salut d'amour
  6. Goodbye – Air Supply
  7. Here comes goodbye – Rascal Flatts
  8. Goodbye – Miley Cyrus
  9. Goodbye my lover – James Blunt
  10. Goodbye – Spice Girls
  11. Goodbye – Alicia Keys
  12. The Last Goodbye – The Kills

ענין של הרגל

זוכרות את דבריו החשובים של  פרופ' ישעיהו ליבוביץ' זצ"ל – "הכיבוש משחית"? אני חוזרת על זה כל הזמן, אולי אם אומר/אכתוב את זה מספיק פעמים – זה גם יחלחל למי שזה צריך לחלחל אליו ויחדור לראשו האטום, כלומר – לעומדים בראשנו. אפשר רק לחלום ולקוות.

חשוב לא להשלות את עצמנו – הכיבוש, השליטה על עם זר, הינו כמו תולעת המכרסמת את הנפש והורסת כל חלקה טובה ברוח האומה. אי אפשר לחנך לערכים נכונים וטובים בזמן שרומסים את הזולת. רק אצל הנאצים ימח שמם וזכרם, זה עבד: בחוץ, נגד היהודים והמעונים האחרים, נעשו מעשים שקשה לתאר ולהאמין שבני אדם מסוגלים לעשותם, אם כי עובדה שאלה נעשו; בבית, שרר הנימוס. הנאצים אמנם איבדו צלם אנוש, אך נשארו מנומסים בינם לבין עצמם. יכולת לראות איך הועבר יום העבודה במעשים שאסור שיעשו ואילו מחוצה לו, נהגו אותן המפלצות באדיבות.

אבקש להבהיר: חס ושלום, בשום פנים ואופן אינני משוה את מעשי חיילינו לאלה של הנאצים ואני דוחה מכל וכל את המונח "יודו-נאצים" שטבע הפרופסור, אך אי אפשר לעצום עיניים לנוכח הכרסום ברוח העם, בהתבהמות הפושה בנו, בנסיגה מערכי היהדות. אין זה סוד שהבנים היוצאים לשרת בשטחים, חוזרים משם אחרים. הכוח משכר (וגם משקר). נערים בני 19-18 עוברים מהפך נוראי: הם נזרקים מחיק המשפחה לתוך גהנום ההורס את נפשותיהם ומשנה אותם לרעה.

כחברה, עלינו להביט לאמת בעיניים, להסיק את המסקנות המתבקשות ולתקן. ויפה שעה אחת קודם. אמנם קשה מאוד לתקן את העיוות שעוּוָה מאז עודדנו את המתנחלים לפלוש לאדמות לא להם וגם לא לנו, אך זה אפשרי.

אני רוצה לצטט מדבריה של אריאנה מלמד (2 בחפירות): "השיר אינו מתעלם ממציאות חיינו, אינו טוען שאין לנו אויבים או שחיילי צה"ל הם סוג של נבלות – השיר עוסק בדרך בה הם הופכים לערלי לב." אין זה משנה איזה חינוך הם קיבלו בבית, עד כמה היה זה הומני ורגיש – החיכוך היומיומי עם המציאות המכוערת הופך את החיילים הכי עדינים לבעלי אגרוף ברזל ולקשוחים שבקשוחים. והם מביאים את זה הביתה, אל המשפחות שלהם, אלינו. כבר כתבתי על זה פעם, איך חַיָל אחד (אחיה הצעיר של חברה שלי, שהיתה כבר נשואה ואם לילד) חזר הביתה, לחופשת סוף השבוע. אתרע הגורל ונתגלע ביניהם ויכוח שגרתי, ביתי. כנראה שהמלים אזלו לו, כי הקלגס פשוט הרים את מגפו הצבאי והלם בראשה ובכך שם קץ לחילוקי הדעות. הוא אפילו לא הביע חרטה לאחר המעשה, כי זה מה שספג ברחוב ובצבא – הגבר והכוח שולטים וקובעים את התנהלות חיינו, ה"להכניס להם", "לשבור ידיים ורגליים", לא התרבות. איך מתמודדים עם זה? לא על ידי עצימת עיניים ולא על ידי החרמות.

די הופתעתי ודי לא הופתעתי לקרוא שהשיר מוחרם בתחנות הרדיו ומוקצה ברשימות השידור שלהן. הופתעתי, משום שזה מפגר ומטומטם להחרים שיר בעידן הנוכחי, בה אפשר למוצאו תחת כל מדיה רעננה כמו היוטיוב ואתרי החדשות. לא הופתעתי, כי מי בעצם מנהל את התחנות הללו ואחראי על הצנזורה? סתם אנשים סתומי ראש וחסרי בינה החושבים שהם ממונים על מה שעלינו לראות/לשמוע, שלא לדבר על סתימת פיות. אלה ינבחו והשיירה תעבור ותשמיע את קולה במקומות אחרים, זמינים ונגישים יותר. אני מקוה שיש לאשדות מקורות פרנסה טובים יותר מאשר התמלוגים מההשמעות ברדיו הישראלי.

כידוע לנ"ש (נשות שלומנו), אינני אוהבת שירי הטפות ואני מעדיפה לקרוא את הטקסט או מקסימום שידקלמו אותו באוזני. בדרך כלל, בסוג זה של יצירה, המנגינה לא משהו ואפילו מיותרת, אך יחד עם זאת, בהעדר מדיה אחרת שהשיר הזה יצא (ודומיו, כגון Working class hero של ג'ון לנון) – אני חשה חובה לחלוק אותו עימכן. זה שיר חשוב, משום שהוא מציב בפנינו מראה של מציאות חיינו, גם אם היא מכוערת כל כך, מעודד לבחון אותה (את המציאות) ומעורר חשיבה על האפשרות לשנות. הוא אינו מטיף לאלימות, הוא אינו כופה על אף אחד כלום ואינו טוען שהאמת שלו היא הבלעדית, כמו אלה המשכימים לרצוח אף את החפים מפשע השואפים לחיות את חייהם בשקט ואין להם שום מחשבה או כוונות להזיק לזולת.

הקשבנה למלות השיר, קראנה אותן, הפנמה.

חפירות:

  1. מלות השיר "ענין של הרגל" שירונט
  2. ללמוד לצנזר – זה ענין של הרגל אריאנה מלמד באתר Ynet
  3. אריאנה מלמד ויקיפדיה
  4. סקירת שירים נוספים שצונזרו לירון משה באתר נענע 10
  5. על יצירת האלבום באתר מוזיקה נטו
  6. החולמים/החלמאים אנו? מה שכתבתי בעבר על האלימות בחברה

משיב הרוח ומוריד הטל

בָּרֵךְ עָלֵינוּ ה' אֱלהֵינוּ אֶת הַשָּׁנָה הַזּאת. וְאֶת כָּל מִינֵי תְבוּאָתָהּ לְטובָה. וְתֵן טַל וּמָטָר לִבְרָכָה עַל כָּל פְּנֵי הָאֲדָמָה. וְרַוֵּה פְּנֵי תֵבֵל וְשַׂבַּע אֶת הָעולָם כֻּלּו מִטּוּבָךְ. וּמַלֵּא יָדֵינוּ מִבִּרְכותֶיךָ וּמֵעשֶׁר מַתְּנות יָדֶיךָ. 

זה לא היורה, הזרזיף הזה. אלה סתם טיפות מעצבנות שאפילו אינן משיבות את הנפש. זה התחיל בשמש מחייכת, אז שמתי מכונה. כשזו סיימה את פעולתה, זרחה עדיין השמש ואפילו הבטיחה ליבש את הכביסה, אז תליתי. אמנם השמש הטובה הבטיחה (אם כי לא נדרה) ואני מאמינה שעשתה כמיטב יכולתה, אך כוחות טבע אחרים גברו על כוונותיה הטובות. שתינו, השמש ואני, לא לקחנו בחשבון את תפילת הגשם.

לקראת השעה עשר שמנו פעמינו לבית הכנסת לשמוע את סיום הקריאה בתורה והתחלתה מחדש. בשבילי זה מחזה מרגש שטרם חויתי וחשבתי שהגיע הזמן. בית הכנסת המאולתר והרחבה שלפניו מלאים עד גדותיהם והמוני בני ובנות קציר מתגודדים סביב, גולשים אל כר הדשא הרחב ועומסים אף את חורשת הזיתים. מורין אוחזת בידי בחוזקה לבל נאבד זו לזו בהמון החוגג. לקח הרבה זמן עד שמצאנו זו את זו ואני מקוה (בתקוה שזה הדדי) שזהו זה ואפשר לברך על המוגמר. למלוא כל העין המון הומה אדם, חוה וטף, בעיקר אלה האחרונים, זאטוטים המתרוצצין בין רגלי החוגגין, אוחזין בַּדֶדֶל. אצל המהדרין, נעוץ בְּדִדְלם תפוח ירוק או אדום, בהתאם לעץ הגדל בחצר ביתם.

 

את תפילת הגשם נהוג לומר לאחר תפילת מוסף ואת הבקשה לגשם רק שבועיים אחרי, כדי שעולי הרגל לירושלים לרגל חג הסוכות יספיקו להגיע לבתיהם לפני שיחלו הגשמים. אינני בקיאה במנהגים דהיום, אם הללו השתנו (נראה לי שלא, בעיקר אצל האורתודוקסים) ואם אין דוחין יותר את בקשת הגשם בזמננו המודרניים, שהרי אין הצליינים העבריים מגיעין לירושלים ויוצאים ממנה על גבי הבהמות המצויות, אלא באמצעי תחבורה חדישים יותר. בכל אופן, גם בלי הבקשה המפורשת, התחשרו פני השמיים והעננים באו וטרפו את הקלפים, כלומר: נשבו לי בכבסים שהיו כבר כמעט יבשים והרטיבו להכעיס. באו כולה לחמש דקות, טפטפו, אפילו לא התכוונו להרוות את הצמחים, רק להרטיב את הכביסה. להכעיס.

 

שָׁמְרָה וְהַצִּילָה שָׁנָה זו מִכָּל דָּבָר רָע. וּמִכָּל מִינֵי מַשְׁחִית וּמִכָּל מִינֵי פּוּרְעָנוּת. וַעֲשֵׂה לָהּ תִּקְוָה טובָה וְאַחֲרִית שָׁלום. חוּס וְרַחֵם עָלֶיהָ וְעַל כָּל תְּבוּאָתָהּ וּפֵירותֶיהָ. וּבָרְכָהּ בְּגִשְׁמֵי רָצון בְּרָכָה וּנְדָבָה. וּתְהִי אַחֲרִיתָהּ חַיִּים וְשָׂבָע וְשָׁלום. כַּשָּׁנִים הַטּובות לִבְרָכָה. כִּי אֵל טוב וּמֵטִיב אַתָּה וּמְבָרֵךְ הַשָּׁנִים: בָּרוּךְ אַתָּה ה', מְבָרֵךְ הַשָּׁנִים:

הגרסא החגיגית:

אין זו סתם אגדה בקציר, אלא אמת לאמיתה, עובדה שבעובדות, שכאשר אני תולה כביסה (בעיקר בסתו ובחורף, אך קורה גם באביב) – מזדרזים העננים להגיע כדי להמטיר עליה מזרזיפיהם.

חפירות:

  1. פיוטי גשם ויקיפדיה
  2. תפילת הגשם אתר איגוד בתי הכנסת העולמי
  3. תפילת הגשם דעת אנציקלופדיה יהודית
  4. תפילת מוסף ויקיפדיה
  5. מבחר דגלי שמחת תורה באתר של רונית דגלי אומות
  6. שלום עליכם סיפור הדגל (טרם מצאתיו, אין ברשת!)
  7. טופלה טוטוריטו – תאטרון תאיר

הושענא רבא

מִן הַמֵּצַר קָרָאתִי יָּה, עָנָנִי בַמֶּרְחָב יָהּ (תהלים קי"ח 5)

יום ראשון. פוקחת עיניים אל תוך שבוע חדש. האמנם? בזה אחר זה באים הטלפונים המתנצלים. עַם ישראל רובו ככולו בגשר. לפחות התנצלו ולא הבריזו סתם. המונח "אחרי החגים" טופח על פני וקורם משמעות ביתר שאת.

התפנה לי היום ואני מחפשת תעסוקה. יוצאת לחצר לבחון את מצבת העלים, אולי יש צורך לגרף. בשקט השורר מגיע פתאום לאוזני קול ענות גבורה, קול שירה רמה לא הרחק מכאן.

יְהוָה לִי לֹא אִירָא, מַה יַּעֲשֶׂה לִי אָדָם (תהלים קי"ח 6)

בית הכנסת המאולתר הומה פיוטים. אני קרבה ולהפתעתי, לא כצעקתה – לפי הקולות אפשר היה לחשוב שכל קציר התכנסה והגרונות נטויים, אך הצלחתי לספור רק חמישים איש וטף ואשה אחת (אני). כנראה ששאר הישוב גם הוא מגשר על החגים. עזרת הנשים מיותמת, אך אינני מעלה על דעתי להצטרף אל החוגגים למטה, פן אעורר עלי את חמתם המיותרת של הזכרים. געגועים לבית הכנסת הרפורמי שלי עולים בי. אני מתנחמת במזג האויר הנוח והנעים שלנו לעומת הקור המקפיא שם. אין דבר מושלם.

אָנָּא, ה', הוֹשִׁיעָה נָּא, אָנָּא, ה', הַצְלִיחָה נָּא (תהלים קי"ח 25)

"Oh, hi", היא מתנשמת במאור פנים. העליה במדרגות אל הגג אינה דבר של מה בכך בגילנו. "Where are the rest of the vibers?"

"אַיים אוֹפרֵייד דֶת יוּ'ל הֶב טוּ בֶּר וִויד מִי", אני מחייכת אליה. "אַיי אֶסְיוּם דֶיי אַר בִּיזִי פוֹר דֶה יום-טוב. אֶלוֹט טוּ דוּ, יוּ נוֹאוּ, קְלִינִינְג, קוּקֶינְג. אַיים שׁוּר דֶיי'ל בִּי הִיר טוּמוֹרוֹאוּ." אם תרצה השם, כמובן, אני מוסיפה בלבי.

"It's OK", היא משיבה לי חיוך. "At list you are here and we can dance with each other".

אני מושיטה לה יד, מחוה קידה. "מֶיי אַיי הֶב דִיס דֶנְס וִויד יוּ, מֶאם?"

היא מזמזמת את הנעימה שעולה מסיעת הגברים, אוחזת בידי ומסחררת את ראשי.

 

חפירות (קלות הפעם):

  1. הושענא רבא ויקיפדיה
  2. אלוהי הרוחות (אנא ה') אתר הפיוטים