משיב הרוח ומוריד הטל

בָּרֵךְ עָלֵינוּ ה' אֱלהֵינוּ אֶת הַשָּׁנָה הַזּאת. וְאֶת כָּל מִינֵי תְבוּאָתָהּ לְטובָה. וְתֵן טַל וּמָטָר לִבְרָכָה עַל כָּל פְּנֵי הָאֲדָמָה. וְרַוֵּה פְּנֵי תֵבֵל וְשַׂבַּע אֶת הָעולָם כֻּלּו מִטּוּבָךְ. וּמַלֵּא יָדֵינוּ מִבִּרְכותֶיךָ וּמֵעשֶׁר מַתְּנות יָדֶיךָ. 

זה לא היורה, הזרזיף הזה. אלה סתם טיפות מעצבנות שאפילו אינן משיבות את הנפש. זה התחיל בשמש מחייכת, אז שמתי מכונה. כשזו סיימה את פעולתה, זרחה עדיין השמש ואפילו הבטיחה ליבש את הכביסה, אז תליתי. אמנם השמש הטובה הבטיחה (אם כי לא נדרה) ואני מאמינה שעשתה כמיטב יכולתה, אך כוחות טבע אחרים גברו על כוונותיה הטובות. שתינו, השמש ואני, לא לקחנו בחשבון את תפילת הגשם.

לקראת השעה עשר שמנו פעמינו לבית הכנסת לשמוע את סיום הקריאה בתורה והתחלתה מחדש. בשבילי זה מחזה מרגש שטרם חויתי וחשבתי שהגיע הזמן. בית הכנסת המאולתר והרחבה שלפניו מלאים עד גדותיהם והמוני בני ובנות קציר מתגודדים סביב, גולשים אל כר הדשא הרחב ועומסים אף את חורשת הזיתים. מורין אוחזת בידי בחוזקה לבל נאבד זו לזו בהמון החוגג. לקח הרבה זמן עד שמצאנו זו את זו ואני מקוה (בתקוה שזה הדדי) שזהו זה ואפשר לברך על המוגמר. למלוא כל העין המון הומה אדם, חוה וטף, בעיקר אלה האחרונים, זאטוטים המתרוצצין בין רגלי החוגגין, אוחזין בַּדֶדֶל. אצל המהדרין, נעוץ בְּדִדְלם תפוח ירוק או אדום, בהתאם לעץ הגדל בחצר ביתם.

 

את תפילת הגשם נהוג לומר לאחר תפילת מוסף ואת הבקשה לגשם רק שבועיים אחרי, כדי שעולי הרגל לירושלים לרגל חג הסוכות יספיקו להגיע לבתיהם לפני שיחלו הגשמים. אינני בקיאה במנהגים דהיום, אם הללו השתנו (נראה לי שלא, בעיקר אצל האורתודוקסים) ואם אין דוחין יותר את בקשת הגשם בזמננו המודרניים, שהרי אין הצליינים העבריים מגיעין לירושלים ויוצאים ממנה על גבי הבהמות המצויות, אלא באמצעי תחבורה חדישים יותר. בכל אופן, גם בלי הבקשה המפורשת, התחשרו פני השמיים והעננים באו וטרפו את הקלפים, כלומר: נשבו לי בכבסים שהיו כבר כמעט יבשים והרטיבו להכעיס. באו כולה לחמש דקות, טפטפו, אפילו לא התכוונו להרוות את הצמחים, רק להרטיב את הכביסה. להכעיס.

 

שָׁמְרָה וְהַצִּילָה שָׁנָה זו מִכָּל דָּבָר רָע. וּמִכָּל מִינֵי מַשְׁחִית וּמִכָּל מִינֵי פּוּרְעָנוּת. וַעֲשֵׂה לָהּ תִּקְוָה טובָה וְאַחֲרִית שָׁלום. חוּס וְרַחֵם עָלֶיהָ וְעַל כָּל תְּבוּאָתָהּ וּפֵירותֶיהָ. וּבָרְכָהּ בְּגִשְׁמֵי רָצון בְּרָכָה וּנְדָבָה. וּתְהִי אַחֲרִיתָהּ חַיִּים וְשָׂבָע וְשָׁלום. כַּשָּׁנִים הַטּובות לִבְרָכָה. כִּי אֵל טוב וּמֵטִיב אַתָּה וּמְבָרֵךְ הַשָּׁנִים: בָּרוּךְ אַתָּה ה', מְבָרֵךְ הַשָּׁנִים:

הגרסא החגיגית:

אין זו סתם אגדה בקציר, אלא אמת לאמיתה, עובדה שבעובדות, שכאשר אני תולה כביסה (בעיקר בסתו ובחורף, אך קורה גם באביב) – מזדרזים העננים להגיע כדי להמטיר עליה מזרזיפיהם.

חפירות:

  1. פיוטי גשם ויקיפדיה
  2. תפילת הגשם אתר איגוד בתי הכנסת העולמי
  3. תפילת הגשם דעת אנציקלופדיה יהודית
  4. תפילת מוסף ויקיפדיה
  5. מבחר דגלי שמחת תורה באתר של רונית דגלי אומות
  6. שלום עליכם סיפור הדגל (טרם מצאתיו, אין ברשת!)
  7. טופלה טוטוריטו – תאטרון תאיר
Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • תרצה הכטר  On 16 באוקטובר 2012 at 12:48

    וכשאני שוטפת את המכונית (בחורף, השחון בדרך כלל) – זה מזרז את בוא הגשם… וכל הטינופת שבאוויר התל אביבי נדבקת למכונית וחוזר חלילה.

    • שרון הר פז  On 16 באוקטובר 2012 at 12:52

      מסקנה: לשטוף את המכונית לעתים קרובות יותר!!! וכדי להגביר את האפקט – לזמן את חוני המעגל😉

  • בראשית  On 25 בנובמבר 2012 at 23:36

    הציטוט המדוייק: משיב הרוח ומוריד הגשם, זו התפילה לחורף. בקיץ בארץ ישראל נוהגים לאמר מוריד הטל…
    הציטוט הוא מתפילת העמידה הקרויה גם תפילת שמונה עשרה
    בגמרא נאמר: המביא דברים בשם אומרם מביא גאולה לעולם…

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: