ענין של הרגל

זוכרות את דבריו החשובים של  פרופ' ישעיהו ליבוביץ' זצ"ל – "הכיבוש משחית"? אני חוזרת על זה כל הזמן, אולי אם אומר/אכתוב את זה מספיק פעמים – זה גם יחלחל למי שזה צריך לחלחל אליו ויחדור לראשו האטום, כלומר – לעומדים בראשנו. אפשר רק לחלום ולקוות.

חשוב לא להשלות את עצמנו – הכיבוש, השליטה על עם זר, הינו כמו תולעת המכרסמת את הנפש והורסת כל חלקה טובה ברוח האומה. אי אפשר לחנך לערכים נכונים וטובים בזמן שרומסים את הזולת. רק אצל הנאצים ימח שמם וזכרם, זה עבד: בחוץ, נגד היהודים והמעונים האחרים, נעשו מעשים שקשה לתאר ולהאמין שבני אדם מסוגלים לעשותם, אם כי עובדה שאלה נעשו; בבית, שרר הנימוס. הנאצים אמנם איבדו צלם אנוש, אך נשארו מנומסים בינם לבין עצמם. יכולת לראות איך הועבר יום העבודה במעשים שאסור שיעשו ואילו מחוצה לו, נהגו אותן המפלצות באדיבות.

אבקש להבהיר: חס ושלום, בשום פנים ואופן אינני משוה את מעשי חיילינו לאלה של הנאצים ואני דוחה מכל וכל את המונח "יודו-נאצים" שטבע הפרופסור, אך אי אפשר לעצום עיניים לנוכח הכרסום ברוח העם, בהתבהמות הפושה בנו, בנסיגה מערכי היהדות. אין זה סוד שהבנים היוצאים לשרת בשטחים, חוזרים משם אחרים. הכוח משכר (וגם משקר). נערים בני 19-18 עוברים מהפך נוראי: הם נזרקים מחיק המשפחה לתוך גהנום ההורס את נפשותיהם ומשנה אותם לרעה.

כחברה, עלינו להביט לאמת בעיניים, להסיק את המסקנות המתבקשות ולתקן. ויפה שעה אחת קודם. אמנם קשה מאוד לתקן את העיוות שעוּוָה מאז עודדנו את המתנחלים לפלוש לאדמות לא להם וגם לא לנו, אך זה אפשרי.

אני רוצה לצטט מדבריה של אריאנה מלמד (2 בחפירות): "השיר אינו מתעלם ממציאות חיינו, אינו טוען שאין לנו אויבים או שחיילי צה"ל הם סוג של נבלות – השיר עוסק בדרך בה הם הופכים לערלי לב." אין זה משנה איזה חינוך הם קיבלו בבית, עד כמה היה זה הומני ורגיש – החיכוך היומיומי עם המציאות המכוערת הופך את החיילים הכי עדינים לבעלי אגרוף ברזל ולקשוחים שבקשוחים. והם מביאים את זה הביתה, אל המשפחות שלהם, אלינו. כבר כתבתי על זה פעם, איך חַיָל אחד (אחיה הצעיר של חברה שלי, שהיתה כבר נשואה ואם לילד) חזר הביתה, לחופשת סוף השבוע. אתרע הגורל ונתגלע ביניהם ויכוח שגרתי, ביתי. כנראה שהמלים אזלו לו, כי הקלגס פשוט הרים את מגפו הצבאי והלם בראשה ובכך שם קץ לחילוקי הדעות. הוא אפילו לא הביע חרטה לאחר המעשה, כי זה מה שספג ברחוב ובצבא – הגבר והכוח שולטים וקובעים את התנהלות חיינו, ה"להכניס להם", "לשבור ידיים ורגליים", לא התרבות. איך מתמודדים עם זה? לא על ידי עצימת עיניים ולא על ידי החרמות.

די הופתעתי ודי לא הופתעתי לקרוא שהשיר מוחרם בתחנות הרדיו ומוקצה ברשימות השידור שלהן. הופתעתי, משום שזה מפגר ומטומטם להחרים שיר בעידן הנוכחי, בה אפשר למוצאו תחת כל מדיה רעננה כמו היוטיוב ואתרי החדשות. לא הופתעתי, כי מי בעצם מנהל את התחנות הללו ואחראי על הצנזורה? סתם אנשים סתומי ראש וחסרי בינה החושבים שהם ממונים על מה שעלינו לראות/לשמוע, שלא לדבר על סתימת פיות. אלה ינבחו והשיירה תעבור ותשמיע את קולה במקומות אחרים, זמינים ונגישים יותר. אני מקוה שיש לאשדות מקורות פרנסה טובים יותר מאשר התמלוגים מההשמעות ברדיו הישראלי.

כידוע לנ"ש (נשות שלומנו), אינני אוהבת שירי הטפות ואני מעדיפה לקרוא את הטקסט או מקסימום שידקלמו אותו באוזני. בדרך כלל, בסוג זה של יצירה, המנגינה לא משהו ואפילו מיותרת, אך יחד עם זאת, בהעדר מדיה אחרת שהשיר הזה יצא (ודומיו, כגון Working class hero של ג'ון לנון) – אני חשה חובה לחלוק אותו עימכן. זה שיר חשוב, משום שהוא מציב בפנינו מראה של מציאות חיינו, גם אם היא מכוערת כל כך, מעודד לבחון אותה (את המציאות) ומעורר חשיבה על האפשרות לשנות. הוא אינו מטיף לאלימות, הוא אינו כופה על אף אחד כלום ואינו טוען שהאמת שלו היא הבלעדית, כמו אלה המשכימים לרצוח אף את החפים מפשע השואפים לחיות את חייהם בשקט ואין להם שום מחשבה או כוונות להזיק לזולת.

הקשבנה למלות השיר, קראנה אותן, הפנמה.

חפירות:

  1. מלות השיר "ענין של הרגל" שירונט
  2. ללמוד לצנזר – זה ענין של הרגל אריאנה מלמד באתר Ynet
  3. אריאנה מלמד ויקיפדיה
  4. סקירת שירים נוספים שצונזרו לירון משה באתר נענע 10
  5. על יצירת האלבום באתר מוזיקה נטו
  6. החולמים/החלמאים אנו? מה שכתבתי בעבר על האלימות בחברה
Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • תרצה הכטר  On 17 באוקטובר 2012 at 14:41

    מעניין אם הנוער של ימינו מאזין לשיר עניין של הרגל…
    אגב, נודע לי שבכיתה י"א נהוג לצאת לשבוע גדנ"ע בשדה בוקר או בצלמון. אני אומרת "נהוג" משום שהופתעתי כששמעתי שלא מחייבים את התלמידים לצאת לשבוע כזה של אמונים טרם-צה"ליים (ואינני חושבת שהסיבה היא העלויות הכספיות…ומשפחות שידן אינן משגת לשלם זאת).

  • שרון הר פז  On 17 באוקטובר 2012 at 14:59

    הנוער של ימינו מאזין למה שהוא מוריד מהאינטרנט וכלל לא לברבורים האינסופיים והמקשקשים של הרדיו.
    בתקופתי, היה הגדנ"ע נושא מרכזי בלימודים בתיכון. לימדו אותנו להתגונן (מי זוכרת את הקפ"ק?)כדי להיות מוכנים לכל הפתעה, אך לא חינכו לשנוא ערבים. לפחות לא המורים שלי, שלדעתי היו להם הרבה יותר ערכים מאשר למורים דהיום.
    אני חושבת שהיום צריך ללמד הגנה עצמית החל משחר הילדות, ללא שום קשר לאויבים "הרשמיים" המקיפים אותנו, אלא כדי להתגונן מפני שאר המרעין בישין המתקיפים את חיינו ואינם מניחים לנו לחיות בשקט.
    בכל אופן, אינני עוצמת את עיני וגם לא טומנת את ראשי בחול, כי בכל זאת עדיין אנו זקוקים לצבא חזק שיהיה מוכן ומסוגל להגן עלינו מאויבינו הבלתי נלאים, אך השיטות צריכות להיות אחרות, תוך שמירה אמיתית על טוהר הנשק ולא על בסיס הפחדת חפים מפשע, כולל הטף הזר שאסור לטפול בו אשמה על ששטפו את מוחו. זוכרת את הסצנה של החייל שלנו, שחטף אבן מילד, אך בחר (הוא בחר!!! הוא לא פעל כבהמה המצויה, לא באינסטינקט!) לסגת ולא להרע למי שאינו מסוגל להבחין בין טוב לרע. החייל נהג באנושיות ובתבונה רבה. כמה חיילים נוהגים כך היום?
    סתם הרהור: מי יגן עלינו מפני ממשלת הרשע והגזרות?

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: