קריאת המואזין The Muezzin Calls

נגמרה לי הסויה. יום ששי ואם לא אטרח בערב שבת, לא אשתה קפה בחלב סויה בשבת. במכולת שלנו מוכרים חלב סויה במשורה (כך שאי אפשר להיות בטוחות שיהיה) ואף פעם אין במתיקות מופחתת, ולכן אין ברירה – צריכה לרדת לכפר קרע.

I ran out of soy. It's Friday and if I won't bother on Friday night, I won't drink coffee with soy milk on Shabbat. In our local grocery store, soy milk is sold sparingly (so it's I can't be sure that there will be soy milk) and never sweetly reduced, so there is no choice – I have to go down to Kafr Qara.

השכנה שלי בדיוק מחממת את הרכב שלה. לחנות עצמה היא אינה מגיעה, אלא תוריד אותי בכניסה לכפר ותמשיך הלאה לפרדס חנה. יש ימים של מזל וישנם ימים הלוקים בזה, אבל גם לכניסה זה טוב – רק שתי דקות הליכה עד לחנות.

My neighbour is just warming up her car. She does not go to the store itself, but will take me to the entrance of Kafr Qara and will continue to Pardes Hannah. There are days of luck and there are days that are lack of this, but to the entrance is also good – it's only two minutes' walk to the store.

יש סויה וישנם שאר המצרכים שהצטרכתי לכבוד השבת. מביטה סביב – אין פנים המוכרות לי. אין שום תושב או תושבת קציר. יום ששי, יום עמוס, אך משום-מה לא בְּקונים משכנותי. אין ברירה, שמה פעמי לכיוון הטרמפיאדה. כולה קילומטר, לא נורא, רק עשר דקות הליכה. לא קניתי הרבה, כך שהשקיות אינן כבדות.

I got the soy and the rest of the ingredients I needed for Shabbat as well. I look around – no faces familiar to me. No resident of Katzir. Friday, a busy day, but for some reason I don't see any of my neighbours. There's no choice, so I'm heading toward the hitchhiking stop. It's only a kilometre, not too bad, just a ten-minute walk. I didn't buy much, so the bags are not heavy.

אשה צועדת לבדה בצד הכביש הראשי, שקיות קניות בידיה. הדרך נעימה. מזג האויר נעים. מכוניות חולפות בחופזה, אגזוזיהם נושפים על פני. מן הסתם, נהגותיהן אינן מזהות אותי. הטרמפיאדה ריקה. מניחה את השקיות בצד. שיבוא טרמפ מהר, לבל יחמיצו החלב והגבינה. אמנם מסויה, אך זו טריה ואינה מחזיקה מעמד ללא קֵרור. אינני מסמנת, לבל יעצרו לי בני דודים בטעות. מי שמכירה אותי – לא תשאיר אותי פה.

A woman walks alone along the main road, shopping bags in her hands. The road is pleasant. The weather is pleasant. Cars rush by, their exhausts blowing across my face. Their drivers don't seem to recognize me. The hitchhiking stop is empty. I'm putting the bags aside. May a ride come quickly, so that the milk and the cheese won't get sour. It's soy milk, but fresh and doesn't last without cooling. I don't signal, lest cousins ​​stop for me by accident. Whoever knows me won't leave me here.

מכונית עוצרת, הנה באה גואלת. אני קרבה אל החלון הנפתח ומזהה שזו אינה תושבת קציר, אלא בת דודה. אני מנסה לסגת באלגנטיות כדי לא להעליב.

"עלי", היא מזמינה אותי, מתעלמת מהיסוסי. "אני מגיעה לאום אל-ריחן, אוריד אותך בכִּכָּר."

היא מתכוונת לכִּכָּר בין הגבעות של קציר. מתאים לי. אוספת את השקיות ועולה.

"שוקראן", אני מנסה לעשות רושם.

"תפאדאלִי", היא עונה, "בכיף."

A car stops, there comes a redeemer. I approach the window and recognize that it is not a resident of Katzir, but a cousin. I try to withdraw elegantly so as not to offend.

"Climb in," she invites me, ignoring my hesitations. "I'm heading to Umm el-Reihan, I'll drop you off at the square."

She intends to the square between the hills of Katzir. Works for me. Gathering my bags and get into the car.

"Shukran," I try to make an impression.

"Tefadali," she answers, "no problem."

וואלה, יפה מצדה. בכיף… אני מצדדת מבט. צעיף צבעוני כרוך סביב ראשה. לפחות זה לא שחור ואין רעלה. שמלה כחולה, מנוקדת בפרחים אדמדמים. היא נראית כבת גילי.

"את מהגבעה המרכזית או המערבית?" היא שואלת.

"המערבית."

"אה, לא בתי העץ."

וואלה! מראה בקיאות! "את מכירה את קציר?" אני שואלת.

"אני זוכרת כשהתחילו לבנות אותה, ב-1982. אבא שלי היה קבלן ולא דיבר עברית, כך שהתלויתי אליו כשהיה הולך לבנות אצל השכנים החדשים שלנו."

"אביך לא דיבר עברית?" אני מתעניינת.

Walla, nice of her. I look at her from the corner of my eye. A colourful scarf draped around her head. At least it's not black and there's no veil. A blue dress, dotted with reddish flowers. She looks at my age.

"From the central or western hill?" She asks.

"The western."

"Oh, not the wooden houses."

Walla! She shows proficiency! "Do you know Katzir?" I ask.

"I remember when they started building it in 1982. My father was a contractor and didn't speak Hebrew, so I accompanied him when he went to build at our new neighbours."

"Your father didn't speak Hebrew?" I explore.

"אחרי ש'שחררתם' אותנו ב-67", היא קורצת לי בחיוך, "לא כולם מהמבוגרים הצליחו ללמוד את השפה שלכם. מי שסיים את בית הספר היסודי בכפר ורצה להמשיך ללמוד, נשלח לירדן ושם הרי לא מדברים עברית. מעטים מאוד הלכו ללמוד אצל היהודים, כמוני." היא שלחה אלי מבט כדי לבדוק את מידת הקשבתי.

הייתי מרותקת לדבריה, אך לא ידעתי מה לומר מלבד, "אז למדת אצלנו?"

היא מחייכת: "כן, אבל לא אצלכם, בקציר, אלא בערערה."

"אה", אמרתי. "ערערה."

"זה כי היו לי שם קרובי משפחה שסידרו לי. אחר כך הלכתי ללמוד הנדסת בנין בטכניון כדי להשתלב בעסק של אבא."

או, מהנדסת בנין! וואלה!!! הנעתי את ראשי בהערכה. "יפה!" ערביה מכפר נידח בשטחים, מהנדסת בנין. כל הכבוד! ומה עם חתונה? ילדים? אינני מעיזה לפלוש לפרטיותה, אף שהיא מאוד מסקרנת אותי.

"After you 'liberated' us in 1967," she winks at me with a smile, "not many adults have managed to learn your language, but those who finished elementary school in the village and wanted to continue to study, were sent to Jordan, and there they do not speak Hebrew, of course. Very few went to study at the Jews, like me." She sent a look at me to check how much I was listening.

I was fascinated by her words, but I didn't know what to say except, "So you studied here?"

She smiled. "Yes, but not in Katzir, but in Arara."

"Ah," I said. "Arara."

"It was because I had relatives there who arranged it for me, and then I went to study building engineering at the Technion to integrate into my father's business."

Oh, a building engineer! Walla!!! I shook my head appreciatively. "Nice!" An Arab from a remote village in the territories, a building engineer. Well done! And what about wedding? Children? I don't dare to invade her privacy, though she intrigues me very much.

אנחנו בעליה. המזגן עובד במרץ. לפתע, מתחיל המנוע לקרטע. היא פולטת קללה טיפוסית ומפנה את ההגה לשולי הכביש. המנוע חדל לפעום.

"מה קרה?" אני שואלת בדאגה.

"זה הקרבורטור", היא מסבירה. "המים נזלו." היא לוחצת על כפתור מכסה המנוע, עשן אפרפר מסתלסל ונע לכיווננו.

איך היא יודעת? אנחנו יוצאות מהרכב. אני מביטה על הכביש לכיוון ממנו עלינו ומבחינה בשביל המים שהותרנו אחרינו.

We are on the way up to Katzir. The air conditioner is working energetically. Suddenly, the engine begins to stutter. She utters a typical curse stirs to the side of the road. The engine stopped it's beating.

"What happened?" I ask worriedly.

"It's the carburettor," she explains. "The water ran out." She presses the hood button, greyish smoke curls up and moves toward us.

How does she know? We get out of the car. I look at the road at the direction from where we came and see the water path we left behind.

היא מעלה את מכסה המנוע ומעגנת אותו אל המוט. "צריך לחכות עד שזה יתקרר ואז ננסה לבדוק מה קרה", היא מבארת לי את פעולותיה.

מטלטלת את ראשי לאט מעלה-מטה לאותת שהבנתי. אין טעם שאציע את עזרתי, הרי אין לי מושג במכוניות. אני עומדת בצד, מנסה לחשב את צעדי. אני צריכה לעצור טרמפ לקציר, אחרת יתקלקלו לי המצרכים. היא כנראה נחנה בתכונות נסתרות ומנחשת את מחשבותי.

She pulls up the hood and anchors it to the perch. "We have to wait until it cools down and then we'll try to find out what happened," she explains her actions to me.

I'm shaking my head slowly up and down to signal that I understood. There's no point in offering my help, I have not any clue about cars. I stand aside, trying to calculate my steps. I have to hitch a ride to Katzir, otherwise the groceries will go off. She seems to be endowed with hidden virtues so she is guessing my thoughts.

"אולי תנסי לעצור טרמפ", היא מציעה, "אין לי מושג כמה זמן זה ייקח ואם אני יכולה לתקן את זה. לא כדאי שהמצרכים שלך יתקלקלו בחום הזה."

"תודה!" אני מודה לה. אשה. מתחשבת. לא נראה לי שגבר היה חושב על זה. "כדאי באמת שאעשה כן."

"Maybe you'll try to hitch a ride," she suggests, "I don't know how long it will take and if I can fix it, you don't want your ingredients to go off in this heat."

"Thanks!" I thank her. A woman. Considerate. I don't think a man would think about it. "I'd better do it."

אני פותחת את דלת מכוניתה כדי להוציא את השקיות. קולו של המואזין מהדהד ברמה: "אִינְטָקָלָאת אִילָה רַחְמִיטִילְלָה נָגְ'מָה מַחְמוּד אַל גַ'נָזָה פִי אַל סָעָה תָלָת אַל יָאהוּם בָּעֶד סַלַט אֶל דוֹהָר."[1] אינני מבינה את הסלט הזה. אני מביטה בה. היא מאזינה ברוב קשב. מה זה, הוראות הפעלה? כולה קריאה למתפללים לכרוע על ברכיהם ולנשק את האדמה בתפילה. אין הם מכירים את זה כבר בעל פה ועדיין זקוקים להנחיות מֵהכרוז? אבל זה לא נשמע כרגיל, הוא אינו שר, אלא מדבר. אני מדמיינת הוראות הפעלה לָצֹאן: 'הו, תושבי ברטעה! זו קריאה בהולה אליכם לבוא מיד אל המסגד שבמרכז הכפר! כולם להתאסף כאיש אחד, כולל השבאב!'

I open the door of her car to get my bags. The voice of the muezzin echoed very loudly: "Intakalat ila rachmhtilla Najma Machmud fi al sa'ah talat al yahum ba'ed salat el dohar."2 I don't understand this salad. I look at her. She listens intently. What is it, operating instructions? It's just a call to the worshipers to kneel down and kiss the ground in prayer. Don't they know it already by heart and still need instructions from the announcer? But it does not sound as usual, he does not sing, but speaks. I imagine operating instructions for the sheep: 'Ho, residents of Barta'a! This is an urgent call to you to come immediately to the mosque in the centre of the village! All of must gather together as one, including the Shabab!'

??? אני מרימה את גבותי בשאלה. "שׁוּ הָדַא? מה הוא אמר? משהו חשוב?" קולו של המואזין מהדהד לי בראש: 'יאלה, אִיטְלָע כולם! איטבח אל יאהוד!'

היא מביטה בי בהבעה שאינני יודעת לפענח. "הוא הודיע על פטירתה של אשה בשם נָגְ'מָה מַחְמוּד ועדכן לגבי מועד הלויה שלה."

או, זה הכל? אין אלה הוראות הפעלה לטבוח את היהודים? "מה את אומרת?" אני מביעה את פליאתי. "ככה מודיעים על פטירת מאן דהיא או הוא? ממרומי צריח המסגד?"

"מה לא בסדר?" היא מקשה פליאה מהצד שלה.

??? I raise my eyebrows questioningly. "Shu Hada? What did he say? Was it something important?" The voice of the muezzin echoed in my head: 'Yalla, itla everyone! Itbah el Yahud!'

She looks at me with an expression I can't decipher. "He announced the death of a woman named Najma Machmud and informed about the time of her funeral."

Oh, is that all? Are not these operating instructions to slaughter the Jews? "What do you say?" I express my surprise. "Is this how a death of a person is announced, from the top of the minaret?"

"What's wrong?" She expresses a wonder on her own.

אני פורשת ידי לצדדים. "חשבתי שבעידן המודרני עם הסמרטפונים אפשר להתעדכן מהר יותר מאשר מהמואזין. ואם לא היית עומדת עכשו פה, איך היית שומעת?"

"זה עובר ממסגד למסגד. עוד מעט נשמע את זה מהצד השני, מהמואזין ששם." ואכן, תוך שניות, מסתלסל קולו של המואזין האחר ואז עוד אחד ועוד אחד… מקהלה רבת עוז מתרוננת ברחבי ואדי עארה ומעבירה את הידיעה. ואני, בתמימותי, חשבתי שכל קול תרועה המגיע מהמסגד זו קריאה שגרתית למאמינים לבוא להתפלל או לחילופין להזיק ליהודים.

היא מחייכת אלי: "למה את מופתעת? אלה המנהגים אצלנו."

"אללה ירחם את המנוֹחה", אני מנחמת ומוותרת על דיון מעמיק בשוני שבין בני אדם ועמים.

I spread out my hands to my sides. "I thought that in the modern age with the smartphones, you can catch up faster than the muezzin. And if you were not standing here now, how would you hear?"

"It goes from one mosque to another. Soon, we'll hear it coming from the other side, from the muezzin there." And indeed, in seconds, the voice of the other muezzin curls up and then another and another… A powerful choir jovial around Wadi Ara and passes on the news. And I, innocently, thought that every fanfare coming from the mosque was a routine call to the faithful to come to pray, or alternatively, to harm the Jews.

She smiles at me: "Why are you surprised? These are our customs."

"May Allah have mercy on the deceased," I consulate and give up an in-depth discussion of the differences between people and peoples.

The Armed Man: A Mass for Peace – The Call to Prayers (Adhaan)

השכן שלי מזהה אותי ועוצר לידינו. למזלה, הוא בעל מוסך ותוך שניות מאתר את הבעיה ומתקן. צינורית החליקה ממקומה וגרמה למים להשפך החוצה. שום נזק לא נגרם. מזל.

[1] בשם האל הרחום, הלכה לעולמה נג'מה מחמוד נשמתה תרוחם. ההלוויה תתקיים היום בשעה שלוש אחרי תפילת הצהרים.

2  In the name of the merciful God, Najma Mahmoud passed away, mercy her soul. The funeral will take place today at three o'clock in after the noon prayer.

שבת, אין חפירות נוספות לעת עתה…

Saturday, there are no further diggings for now…

*******

30.10.2012: בתחקור של האשה, התגלו לי עובדות שלא ידעתי, שונות, אחרת לגמרי ממה שחשבתי. כמה מעט אנו יודעות על שכננו.

30.10.2012: After interrogating the woman, I discovered facts that I did not know, different, completely different from what I thought. How little we know about our neighbours.

להלן העדכון:

מסתבר שהמואזין אינו חזן כפי ששרון סברה, אלא איש תחזוקה שתפקידו לתחזק את המסגד – לנקות, לסדר, לדאוג שהמסגד יהיה יצוגי והכל יתקתק. אחד מתפקידיו הוא לקרוא למאמינים לתפילות ולהודיע הודעות שכלל הציבור צריך לדעת. נכון שלדור הצעיר יש את האינטרנט והסמרטפונים, אבל לא לדור המבוגר יותר וזו הדרך הכי ישירה ומהירה להעביר לַכָּל מידע חשוב. לדוגמא, כפי ששמענו שתינו – על פטירה, אך לא רק זאת, אלא גם אם מתוכננת שביתה בבית הספר, מה שקרה אצלנו לא מזמן בגלל ליקויים במבנה וּועד ההורים החליט להשבית את הלימודים. כדי שההורים יוכלו להתכונן – הודיע המואזין על הארוע. זאת אומרת, שזו הדרך להעביר מידע לכלל הציבור גם בתקופה המודרנית הנוכחית עם כל אמצעי התקשורת החדישים.

Below is the update:

It turns out that the muezzin is not a cantor as Sharon thought, but a maintenance man whose job it is to maintain the mosque – to clean, organize, to make sure the mosque is representative and that everything ticks. One of his duties is to call the believers to the prayers and to announce notifications that the public should know. It is true that the younger generation has the Internet and its smartphones, but not the older generation, and this is the most direct and quick way to pass on important information to all. For example, as we have both heard – about death, but not only that; also, even if a school strike is planned, like what happened to us recently because of structural deficiencies and the parents' committee decided to shut down the school. In order to let the parents to prepare, the muezzin announced the event. In other words, this is the way to convey information to the general public even in the present modern era, with all the modern media.

יחד עם זאת, גם אנחנו מתקדמים ברוח העידן התקשורתי, לפחות חלק מאיתנו, כי בערערה עברו למערכת כריזה משוכללת המאגדת כמה מסגדים יחד. זאת אומרת, אם עד לפני מספר שנים היית שומעת את הקריאה של המואזינים מהמסגדים השונים בהפרש של דקה או שתיים זה מזה – הרי שהיום זה שונה: ישנה הקלטה של מואזין אחד וזו מושמעת באופן אוטומטי בזמנים המתאימים. אצלנו באום אל ריחן, הכפר ממש קטן ויש לנו רק מסגד אחד, אז המואזין פועל באופן עצמאי. כך גם בברטעה. ישובים קטנים, אז זה אחרת מאשר בכאלה שהם גדולים יותר.

[אמנם לא שמתי לב, כי אחרי כל כך הרבה שנים בָּאֵזור, התרגלה אוזני לקולות ואינה נדרכת עוד כבעבר, אבל אחרי ההסבר שלה, הקשבתי לקריאות ואכן, אין יותר קקופוניה של מליון מסגדים בבת אחת, אלא רק 5-4].

At the same time, we are also advancing in the spirit of the media age, at least some of us, because in Arara they have moved to a sophisticated system that combines several mosques together. That is to say, if until a few years ago you would have heard the muezzins calling from the various mosques in a minute or two apart – today it is different: there is a recording by one muezzin and it is played automatically at the appropriate times. Here in Umm el-Reihan, the village is really small and we have only one mosque, so the muezzin works independently. The same happens in Barta'a. Small settlements, so it's different than the ones that are bigger.

[Although I didn't notice, because after so many years in the region, my ears became accustomed to the sounds and is no longer getting tensed as in the past, but after her explanation, I listened to the sounds and indeed there is no more cacophony of a million mosques at once, but only 4-5].

ההודעות נקראות שלוש פעמים בזו אחר זו, כדי שהמאזינים יוכלו להספיק לשמוע ולהפנים. מתחשבים במבוגרים שלוקח להם זמן עד שהם שמים לב ו/או לוקחים כלי כתיבה כדי לרשום. הודעות מידע לציבור נקראות ברגע שהן מתקבלות ואין מחכים לזמני התפילה, כלומר: המואזין קורא את ההודעות מיד כדי לאפשר לאנשים להכין את עצמם מבעוד מועד.

The messages are read three times one after the other, so the listeners will manage to hear and internalize. There is consideration with the elderly whom it takes time until they notice and/or until they take stationery in order to write down. Information messages for the public are read as soon as they are received and the muezzin doesn't wait for prayer time, i.e., the muezzin reads the messages immediately to allow people to prepare themselves in advance.

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

תגובות

  • שרון הר פז  ביום 22 באוקטובר 2012 בשעה 15:09

    תרצה, גם אני לא ידעתי ולכן חשבתי שכדאי לכתוב על זה. בנוגע לתפקידיו הנוספים של המואזין – אשאל את הנערה ואחזור בהזדמנות עם תשובתה

  • תרצה הכטר  ביום 22 באוקטובר 2012 בשעה 14:14

    שרון, לא ידעתי שהודעות על פטירה עוברות אצל המוסלמים דרך קריאת המואזין. זה חידוש בשבילי. הנורמה הזו מביאה לידיעת הציבור מידע כזה בעוד מועד כך שכולם יכולים להתארגן להגיע ללוויה ולניחום אבלים. מנהג חיובי בעיני. המקבילה הקרובה ביותר לזה אצל היהודים הוא הפשקוויל ומי שאינו מקורב לרחוב החרדי – הפייסבוק, הטוויטר והצ'טים למיניהם.
    מעניין אלו תפקידים ציבוריים נוספים ממלא המואזין (פרט להזמנה לתפילות כמובן).

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

%d בלוגרים אהבו את זה: