קֶמְל

על גמל, אווזים ושאר-רוח

ישנן להקות שאני מגלה יצירות נוספות שלהם באיחור לא אופנתי כלל. להקות, שחבל שלא הצליחו יותר בארץ, שלא הושמעו מספיק ברדיו. מהו סוד ההצלחה של להקה מסוימת? למה אחרת לא הצליחה יותר? לד זפלין (Led Zeppelin) זכתה לתהילת עולם ולהצלחה גדולה. דיפ פרפל (Deep Purple) כנ"ל. אי אפשר שלא לתהות מדוע יוריה היפ (Uriah Heep) ו- Camel (ומן הסתם עוד להקות שטרם גיליתי) לא קצרו הצלחה כמו הקודמות, שלא לתמוה על למה לא עשו חיל יותר. אולי משום שרוב הקטעים של Camel אינסטרומנטליים וארוכים ולמי יש זמן לפנות כדי להתענג? אולי חושבים עורכי המוזיקה שזה למעלה מכוחם של המאזינים, שרובם ככולם סובלים מן הסתם מהפרעות קשב ואינם מסוגלים להקשיב לקטע יותר מכמה שניות? לעורכים הפתרונים. למזלנו, אין אנו זקוקים להם יותר וגם זה מקצוע שילך ויעלם.

פעם, היו מקדישים תוכנית שלמה לאלבום שלם שמצא חן בעיניהם (ואני הייתי מקליטה מהרדיו). היום, למה שיעשו את זה? הכל שטחי. בקושי משמיעים צלילים אחדים, שלא לדבר על הבאת דברים חדשים לאוזני המאזינים. אני מתכוונת למוזיקה איכותית, לא לקקופוניה המושמעת. אין דבר, יש את האינטרנט, שם ניתן למצוא די הרבה מהמוזיקה שאני אוהבת – לא את הכל וחבל, אבל לא מעט וזה כבר טוב.

[הערה לא ממש ברומו של עולם, אבל רצוי לדעת: להקת Camel "זכתה" לעיוות שמה בעברית ואף בויקיפדיה היא נכתבת "קאמל", ללא שום הצדקה ל-א', אותה מוסיפים (וגם זה ללא צורך) כשרוצים להביע קמץ או פתח. מיותר. יש להגות קֶמל ולא קאמל!].

ישנה מוזיקה, שכאשר היא נכנסת לאוזן – הכל נעצר. הקסם שבה גורם לך להפסיק כל מה שאת עושה ואת מתפנה להקשיב. שנים הייתי שבויה ביצירה היחידה שחלקים מעטים ממנה השמיעו ברדיו – The Snow Goose – ולא ידעתי על קיומן של יצירות נוספות של הלהקה. בחנויות התקליטים של פעם, אלה שהגעתי אליהן, היה רק את האלבום הנ"ל.

את אוחזת בפעם הראשונה בעטיפה של תקליט שחלקים ממנו שמעת פה ושם ברדיו ותוהה איך יהיו השאר, אם לא תתאכזבי. איזה כיף זה לטעום בפעם הראשונה צלילים ערֵבים שלא שמעת קודם לכן! הנאה צרופה. וגם כיף לשמוע שוב ושוב קטעים נפלאים, למרות שכבר הספקת להכיר. זה הקסם שבמוזיקה.

היום, את כבר לא אוחזת בעטיפות של תקליטים (אלא אם כן הם באוסף שלך), כי אין חנויות כאלה יותר ואפשר לשמוע את המוזיקה שאת רוצה ביוטיוב. אני משערת שבעתיד הלא רחוק זה גם לא יהיה חינם.

בקיצור:

פעם, לזמרים המובילים גם היה צריך להיות קול נעים ולא סתם קרקור (ע"ע אביב גפן). פעם, כנגן, היית צריך לשלוט בכלים ולא יכולת להסתמך על פלאי המחשב שינגנו במקומך. פעם, גם היו הופעות חיות עם מוזיקה חמה, המציפה ועוטפת את כל-כולך, מעבירה בך צמרמורות עונג נפלאות ומרקידות אותך בכיף. פעם היו להקות עם נשמה…

חפירות:

  1. ע"ע קאמל בויקיפדיה
  2. על אווזת השלג ויקיפדיה באנגלית The Snow Goose
  3. אווזת השלג מאת Paul Gallico
  4. יוריה היפ ויקיפדיה (עוד להקה ששמה עוות בעברית)
  5. דיפ פרפל ויקיפדיה
  6. לד זפלין ויקיפדיה

עונג לאוזניים (שוה לפנות את הזמן כדי להאזין ולהתענג):

  1. אלבום הבכורה Camel בהופעה חיה ב-Marquee Club 1974 [זמן: 1:16:39]
  2. האלבום השני Mirage  [זמן: 58:45]
  3. האלבום השלישי במלואו Camel The Snow Goose [זמן: 1:07:56]
  4. האלבום הרביעי Moonmadness  [זמן: 1:11:27]
  5. הופעה חיה ב-Hammersmith Odeon  [הקטע השלישי, ב-18:50, הוא מתוך The Snow Goose] [זמן: 50:44]
  6. הופעה חיה עם קטעים מכמה אלבומים  Camel A Live Record CD1  [זמן: 1:16:13]
  7. ביצוע נפלא של האלבום The Snow Goose בהופעה חיה (1:16:13) Camel A Live Record CD2
Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • תרצה הכטר  On 25 באוקטובר 2012 at 16:27

    לשפוט מוסיקה זה כמו לומר למישהו או מישהי שהארוחה שהכינו חסרת טעם וריח. הכל בעיני המתבונן.
    הבוקר הייתה תוכנית עם אורנה דץ בערוץ 10 שהציגה שיטה לבחון אופי של אדם. זאת על ידי התאמת "ריח" של בושם. היא אהבה בושם שנקרא "ניגודים" (בניגוד למרואיין אחר בתכנית שלא אהב את הריח). אחר כך, המומחה נתן לאורנה כמה נקודות למחשבה על אופייה…
    כלומר – להקה קמה ולהקה נופלת. היו לה אוהדים והיו גם שלא אהבו את המוסיקה שלה. ככה זה.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: