איפה ישנם עוד?

17 שנים לרצח ראש ממשלתנו יצחק רבין ז"ל

אמי זצ"ל נהגה לספר לי על אמהּ, היא סבתי שלא זכיתי להכיר משום שנרצחה בשואה, שזו נהגה לומר לה לעתים תכופות, שתגיע תקופה בה יחפשו אנשים הגונים (מענטשן), אך כמו בסדום – הללו לא יימָצאו, אף לא צדיק אחד לרפואה. זה היה כשאמי היתה קטנה, כ-10 שנים לפני רצח העם שלנו בידי הארורים ההם.

אנשים אוכלי אחיהם אנו, אין פרגון לאדם בחייו וחס ושלום אם מאן דהוא יאמר מלה טובה על רעהו. כל איש ואפסו הוא. הגיוני שתהיינה דעות חלוקות, כי לכל אחד מאיתנו השקפת עולם מסוימת, אך מכאן אין נובע שבשם דעה שמאן דהוא חושב שהיא האמת הצרופה – מותר לו לכפותה על זולתו.

1995, כפי שאני זוכרת אותה, היתה שנה מלאת תקוה, אף שלא חסרו בה פיגועי טרור. השלום עמד בפתח ובישר מזרח תיכון חדש. הרגשתי את השגשוג על בשרי, מבחינת הפרנסה. שלא כמו המצב הכלכלי והכללי הגרוע דהיום, היתה דרישה גדולה למקצוע בו אני עוסקת (עיבוד תמלילים לסוגיו) וידי ומקלדתי היו מלאות עבודה. העסקים הקטנים פרחו, העתיד נראה מבטיח ומשגשג. היתה ציפיה לשלום אמיתי עם שכנינו, לטרור שיעלם ולבטחון שישרור. היה על מה להסתמך. היתה הרגשה של נצחון הטוב על הרע, נצחון השפיות על הפונדמנטליזם הדתי משני הצדדים שהטיף ופעל בכל כוחו נגד התקוה שלנו.

ואז… באבחת רגע נגדע הכל. אפשר רק לדמיין איך היינו נראים היום לולא הרצח. אולי היינו יוצאים ממעגל האלימות, אולי היינו חיים בבטחון, אולי הטרור המכוון נגדנו היה נמנע, אולי לא היו עולים לשלטון חדלי האישים שמשלו בנו מאז… הלואי ואפשר היה לסובב את הגלגל אחורה ולהשיב תקוה לקדמותה.

תמיד חיינו על חרבנו, תמיד היתה זו ארץ אוכלת יושביה, תמיד היינו חברה אלימה. היה לנו חלון קטן מאוד של הזדמנות, היתה תקוה לשינוי, אך החמצנו אותה. מה אפשר היה לצפות מהאפס הבזוי הזה (שהדעת אינה תופסת כיצד זה עדיין עומד בראשנו!), כששיסה את תומכיו הפנטיים כנגד יצחק רבין? הכיצד העז להתמודד בבחירות אז (וכיצד היום???), כשדם הרצח על ידיו?

מרבים בציון העובדה שהרצח סימן סופה של תקופה בחיי העם ובמדינה, שמאז לא קם לנו מנהיג ראוי, ישר, הפועל מתוך שליחות אמיתית להיטיב עם עמו ולא למען עשות לביתו. אדם שהקריב באמת, שלא התענג על מנעמי השררה, אלא ראה בשלטון אמצעי להגשמת חזון לטובת עם ישראל. אכן, זה שינה אותנו. התמימות הלכה. הפכנו ציניים מאוד. הערכים קרסו ולשום דבר אין ערך, שום דבר אינו קדוש יותר, בעיקר לא חיי אשה ואיש, גם לא של הטף. למי באמת אכפת על האוכלוסיה בדרום החיה תחת טרור והפצצות?

מדברים גם על "מורשת רבין". טוב, לא צריך להגזים. האיש לא היה מורה או הוגה דעות, הוא היה אחד שעושה, לא פילוסוף. הוא היה אנושי, פשוט, צנוע, לא מנופח מחשיבות כמו אלה העומדים בראשנו היום – הם ואפסם עוד.

מאז הרצחו, מחפש חלק מאיתנו (זה שאינו פנטי) בנרות מנהיג – ורצוי מנהיגה – בעלת שאר רוח ושיעור קומה. במקומו קיבלנו תככנים בלתי נלאים, תאבי שלטון ושררה, שטובת העם והמדינה מהם והלאה. לא מגיע לנו שהחלק הלא שפוי ימשול בנו!

איפה ישנם עוד אנשים כמו האיש ההוא, שבהרצחו הותיר אחריו חלל ריק שגם 17 שנה לאחר מכן לא קם אף אחד ראוי למלאו? איפה?

 

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • תרצה הכטר  On 30 באוקטובר 2012 at 16:49

    דבריך יפים.
    עלי לציין שהזיכרון הציבורי בישראל איננו נוטה לכבד במידה הולמת את מורשתו של רבין.
    עוד בשנת 2000 הראו סקרי דעת קהל עד כמה החברה הישראלית חלוקה בעניין התועלת שבהסכם אוסלו. על אחת כמה וכמה כיום.
    לתומי חשבתי שמגזר התומכים באוסלו ובשלום עם שכנינו כמהים למצב שבו לא נחיה על חרבנו. השיח הציבורי מלפני כעשר שנים מראה שבישראל יש לא מעט "ששים אלי קרב", מבין קבוצת דור הביניים. אלו מבקשים להשיג שוב אפקט של "ששת הימים", דהיינו – מלחמה. וכזו שבה נביס את הערבים.
    ייתכן מאוד שאווירה זו עוד התחזקה, ואי לכך, המיזוג בין שני ה"בריונים" של השכונה. נקווה לטוב.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: