Monthly Archives: נובמבר 2012

להתוודע

על חברות וידידות נפש

מאז שאני זוכרת את עצמי, תמיד אהבתי להכיר נשים חדשות. גברים אף פעם לא ממש עניינו אותי. הסקרנות להתוודע אל צפונות זולת שטרם ידעתי, תמיד היתה גדולה אצלי. הזרה, זו שבאה מתרבות שונה משלי, תמיד ריתקה אותי ושאפתי להכירה כמה שיותר מקרוב. אף פעם לא אהבתי את הביטוי "כבדהו וחשדהו", למרות שיש בזה מן התבונה לפעמים. שמתי לב, שאצלי האינסטינקט הוא כבדִיהָ ורק אחרי שהיא מוכיחה באותות ובמופתים שלא היתה ראויה לכך – אז אני חשדִיהָ וגם זה במשורה ולא באמונה שלמה שזה אכן קורה. צר לי מאוד על שעלי לחדול מלכבדה. צר לי שיותר מדי מהסוג הזה נקלעו אל חיי. אין לי מושג במה פשעתי על שזו היתה מנת חלקי.

ביאטריס רוצה שאכיר את חברותיה. חברות הן מוסד חשוב ונכבד לכל אשה ורצוי שתתאמנה לך. נחמד שיש לך על מי להשען בעת מצוקה ובאוזני מי לקטר על בת הזוג שלך וגם על עניינים אחרים. היו לי חברות מהילדות ומהצבא, כאלה שהלכו איתי לאורך שנים, אך אתרע מזלי וכנראה לא השכלתי לבחור אותן, כי כולן נמלטו על נפשן אחרי שסיפרתי להן עלַי כשגיליתי שאני לסבית. לא מהאופי שלי להעלים דברים מהסביבה שלי ולא לחלוק עימה את שעובר עלי. קשה לי עם הסתרה.

שנת 1999 היתה שנה של שינויים בחיי ובחיי הסובבים אותי, שנה של גילויים מפתיעים, בעיקר כאלה שסוף-סוף הואילו לאפשר לאסימון לרדת אצלי. החברות שלי לא רצו לשמוע וגם לא לקבל. זכותן. לאט-לאט החלו להשמט ממני והותירו אותי להתמודד לבד. גם זו זכותן. אני מאמינה בחופש הבחירה של הזולת, בעיקר אם זו אשה וגם אם החלטתה שגויה לדעתי והמעשה שלה אינו נושא חן בעיני. כל אשה והחלטתה ומעשיה היא. אינני מחזיקה אף אחת בכוח, הרי זה בלתי אפשרי.

עם השנים באו חדשות. קשה קצת למצוא חברות בגילאים מתקדמים, אבל זה קורה למי שמבורכת במזל. נחמד להכיר ולחלוק, אם זה בנפש, בבילויים ובכלל.

ואף אחת לא תפסה את המקום שלי בלב שֶׁלָךְ

לביאטריס חברות ילדות שהלכו איתה עד הלום והיו איתה בכל אשר עברה, תמכו וסייעו. ידידות-נפש שמעט מוצאות כמוה. יש ביניהן ביקורת, כמובן ויש הבעת דעה ויש שיפוט, אך כל אלה נעשות באהבה, מתוך דאגה אמיתית לרווחתה. אחרי הכל, אחרי שהורינו הולכים לעולמם, מי נשארות לנו מלבד החברות הקרובות?

 עיון נוסף בנושא חברות

אלימות נגד נשים

לציון יום המאבק הבינלאומי למניעת אלימות נגד נשים

לאסקימוסים יש כ-300 מלים לתאר שלג, 300! האם אנו, דוברות העברית, מסוגלות לתאר לעצמנו מגוון כה גדול של מלים הבאות לתאר מה שאנו מכנות במלה אחת ויחידה? כולה שלג, אבל מסתבר שתאור מדויק שלו משנה הרבה מאוד ועשוי אף להציל חיים. אף שֶׁקַר ומצמרר לי לחשוב עליו, שלג, הוא בכל זאת מלה די נחמדה מבחינתי. מעלה בדמיוני תמונות של סקי, של לובן, טוהר.

אני אוהבת מלים ועוסקת בהן, אך ישנן כאלה שאני ממש שונאת ומצטערת שהן קיימות, משום שזה מעיד על קיומם של מעשים שחבל שהם נעשים. אחת מהן היא אלימות. מלבד מתן שם למעשים מתועבים ומיותרים, נוצר גם צורך בציון מיוחד לאלה.

מתי כבר יפסיקו עם הימים הללו? מתי לא נצטרך עוד למצעדי גאוה, למצעדים נגד אלימות, למצעדים כדי להחזיר לנשים את הלילה הבטוח, את הבטחון לצאת לרחוב או לעבודה ולכל מקום אחר בלי להיות מוטרדות על ידי אותם זכרים שאינם מסוגלים להבין עד כמה מעשיהם נוראיים ומיותרים? תמיד אלה זכרים המטרידים והמפחידים והאונסים והרוצחים אותנו, הנשים. אי אפשר למנוע את המחשבה שלולא הם, היה העולם עשוי להיות מקום טוב יותר.

כבר בעריסה אנו מועדות לחוות את מה שאסור שנחוה. מרגע לידתנו אנו מטרה לכל המרעין בישין שהמגדר המיותר מרעיף עלינו. אנו גדלות ומתחנכות לתוך מציאות של עליונות הזכר בכל התחומים, גם אם אלה אינם "מסורתיים" לו. ראו את השֵׁפים. כשאשה מבשלת אז זה בהחלט אופייני ורגיל, אך כשגבר מואיל בטובו להרים איזה מזלג – הוא כבר שף, אם אין הוא עוסק בעיקומו של הכלי. לא מכובד לו להיות סתם בשלן מצוי.

מרגע שאנו יוצאות לאויר העולם, הדבר הראשון אותו אנו חוות, גם אם יהיו כאלה שישקרו לעצמם ויכחישו זאת, זו אכזבה על שאנו מה שאנו, שלא נולדנו בנים. גם אם אין הדבר מובע בקול, הריהו מגולם בהתנהגות כלפינו וכידוע, יש לתינוקות חושים לחוש זאת.

אם אנו נמנות על בנות המזל שנולדו להורים נורמלים, לכאלה האוהבים ודואגים לנו ויש לנו אב שאינו מתעלל בנו ואם שאינה מעלימה עין ממעשיו – עדיין עלינו להתמודד עם החיים בחוץ, עם הזאבים האורבים לנו על כל צעד ושעל. שתקום זו שתוכל להצהיר במלוא הכנות שמעולם לא חוותה מה שלא רצתה לחוות, שמעולם לא נתקלה בזכר זה או אחר שניסו לכפות עליה את רצונם ולא רק בתחום המין. אני בספק אם ישנה מישהי, ללא הבדל דת, גזע ומין, שמעולם לא חוותה יד זכר מונחת עליה ופולשת אל מרחב המחיה שלה בלי שתרצה זאת וללא רשותה, ואף כי לא נעם לה הדבר – היא נמנעה מלומר משהו תקיף על כך, פן יבולע לה ולפרנסתה.

קשה להתנהל בעולם שהוא אנטי כלפייך וכלפי קיומך. לאן שרק תפני, לא תוכלי להמלט מן ההתקפות עלייך בכל תחום שהוא: רגשית (מניפולציות כגון: "למה שלא תעשי את זה?  אני רק רוצה לעשות לך טוב"), פיזית (מילת נשים, אונס, רצח), חברתית (מי תמיד נחותה? מי תמיד תהיה אחרונה בתור? מי אינה מיוצגת בתקשורת ובין מקבלי ההחלטות?), כלכלית (מי משתכרת פחות מזכר באותה משרה?), מקצועית (מי נדחפת לעסוק בתחומים פחות "חשובים"? מי נאלצת להאבק בתקרת זכוכית?) ועוד ועוד, קצרה היריעה.

אנו חיות בעולם לא שוויוני, מה עוד חדש? זוכרות מתי קיבלנו זכות בחירה לפוליטיקה? אך אתמול… ועדיין יש התנגדות לכך בחוגים מסוימים ומתבדלים. נשים עדיין נחשבות לרכוש – חשובנה על המלה "בעל". הוא בעלה, היא אשתו. וגם כשאנחנו מתגרשות בשעה טובה ומוצלחת ובדי עמל וסבל מצליחות להעיף את הקרציה מעלינו, עדיין רבים השואלים: "ומה עושה היום בעלך?" או "איך הילדים מתיחסים לבעלך?" את אמנם גרושה, אך הוא עדיין בעלך, את לא חדלה להיות רכושו. מופרע לגמרי!

אומרים עלי שאני חולמנית, שאני חיה מתוך שאיפה לאוטופיה. צודקים הללו, אך מה רע בזה? מה רע בשאיפה לעולם טוב יותר? למה שלא נחתור למגר את הרעות החולות של העולם ונתחיל במיגור אי השוויון והיחס המפלה כלפינו? אני בטוחה שלולא בעלי האינטרסים שפועלים כל הזמן להנציח את העוול והמעוות, כי הם הרי מרויחים מכך – היינו יכולות להיות במקום אחר לגמרי, שוות להחלטות ולעשיה.

איך עושות זאת? פשוט מאוד – על ידי חינוך. זה מתחיל מאיתנו, בצורה לאורה נחנך את צאצאינו, אם לשוויון או אם נבחר להנציח את מצבנו, כי כך חונכנו אנו. אין דבר מפגר יותר מאשר לצעוד בדרך בה הוכח כי אינה נכונה לנו, שמפלה אותנו לרעה. אין לנו ברירה אחרת מאשר ליצור את המציאות שלנו יהיה נוח איתה, שתיטיב איתנו. ההבדל בינינו לבין הזכרים המצויים היא, שגם כאשר אנו עושות לעצמנו ולביתנו – זה לא על חשבון מישהו אחר, לא באמצעות דריכה על גופות, לא בדיכוי הצד הנגדי, אלא בשיתוף פעולה, מתוך רצון כן לשוויון, מתוך שמירה על כבוד כל הצדדים המעורבים. אנו באות לתקן, לא לקלקל; לרפא, לא לפצוע; להחיות, לא להמית והכל מתוך כוונה טובה.

תמונות נוספות של Toulouse Lautrec מהסדרה

הגרסא התמציתית: אם נקום כולנו כאשה אחת ונמרוד נגד דיכויינו – נוכל ליצור עולם שוויוני. הדבר בידינו, כי אם נחכה שמישהו אחר יעשה עבורנו את המלאכה – זה לא יקרה גם בבוא המשיח. הוא הרי גבר…

חפירות:

  1. בליון מתפקדות כולנו נקום ונתפקד נגד מה שעושים לנו
  2. יום המאבק הבינלאומי למניעת אלימות נגד נשים ויקיפדיה
  3. זכות בחירה לנשים ויקיפדיה
  4. בנות הזהב פרק 7 על חברתה הלסבית של רותי

מה את לובשת?

פריז-פריז. יש מקומות רבים כל-כך לבקר בעיר המקסימה הזו, הפעם היא לוקחת אותי אל חברותיה. כדי להתמודד עם הקור המקפיא הממתין לי בחוץ, אני דואגת לעטוף את עצמי במחלצותי הכי מחממות וכמובן בכובע הצמר המסורתי. יש לי כמה וכמה כובעים כאלה לכל ארוע והזדמנות. מי שמכירה אותי, יודעת שאני חובבת תיקים וכובעים ואוספת אותם מתוך ידיעה ברורה שאין תיק/כובע יותר מדי…

ביאטריס מציצה בדמותה המשתקפת בראי הגדול שבחדר השינה ושואלת איך היא נראית. לשאול אותי לדעתי בנושא, פשוט חסר טעם מהטעם הפשוט שאף פעם לא הייתי מבינה גדולה בבגדים ו/או באופנה ושִׁיק אינו תחום שאני מתמצאת בו. לדעתי, היא נראית נפלא הן במה שהיא לובשת ובעיקר ללא כסות שהיא, כשהיא עוטה את לבושה של חוה. את זה אני יכולה לומר לה ללא כחל וסרק. היא מחייכת אלי, עיניה הבלתי מאופרות עדיין, קורנות. היא גומלת לי ביד נדיבה מאוד על המחמאות שלי.

[את הסרט הנפלא הזה ראיתי בקולנוע, הייתי בכתה ח' והמורה האהובה שלי טענה שזה לא הגיל לצפות בסרטים מהסוג הזה. כמובן שחלקתי על דעתה, אבל זה ענין אחר, אולי לרשימה נפרדת. כמה כמהתי להיות פייר ברוך! כל כך רציתי שאנוק איימה תעשה לי את מה שעשתה לו! אח… זכרונות נעימים ומתוקים כל כך…]

***

כל ארץ ומנהגה היא. אצלנו, אני בספק אם חמש דקות הליכה – גם בכפור הכי כפורי או להפך, בחמסין הכי גדול – היו מצדיקות התנעת מכונית. ביאטריס אפילו אינה חולמת לצעוד ברגל את טווח שני הרחובות מביתה לבית המארחות. כל השכבות בהם התעטפתי מיותרות לגמרי כשאנו יורדות במעלית אל החניון בבנין שלה, נכנסות למכונית ושטות לחניון הבנין אליו מועדות פנינו. הכל מחומם, אף פרץ קל של רוח או כפור אינו חודר אלינו, אך עד שאינך חוֹוָה בעצמך, שום הסבר אינו מסבר את אוזנך. אמנם, בחדר השינה שלה, בזמן שהתבוננה בי עוטה את השריון, היא העירה לי שאין צורך בכל מה שהעמסתי על עצמי כמבצר נגד מזג האויר, אך לא פירטה את המסלול בו היינו אמורות לעבור, אז איך יכולתי לדעת? יצאתי מתוך ההנחה שלא כמוני, היא רגילה לקור ולכן הלבוש הקל שלה. צרפתיה בשמלה שחורה, צעיף אדום קשור בחינניות למותניה שרוב הזמן קשה לי להסיר מהן את ידי. היא אפילו לא לקחה איתה מעיל, רק שמה על עצמה שַׁל קל, מה שהיא מכנה châle.

השארתי את השכבות שלי במכונית.


***

סמבה סרבה בגרסא האנגלית

הקץ לאש?

קמנו קצת מאוחר מאשר תכננו, אך לא נורא. אמנם יש לוח זמנים כללי, אך זה לא משהו שמוכרחות להצמד אליו בדבקות. איחור של שעה-שעתיים פה ושם למטרות של התרוממות הנפש, אינו משבש את התוכניות. היא הכינה לנו סלט חתוך דק-דק, מרחה קרואסון בחמאה נמסה ושמה לי שושנה אדומה, ריחנית, בתוך צלוחית על המגש.

ניחוח הקפה מתפשט בחדר. אני פוקחת את עיני אל תוך חיוכה הרחב. "Bonjour", היא אומרת לי בקול רך.

"Bonjour", אני עונה, חשה את שפתי נמתחות מאוזן לאוזן.

הוילון הלבן המעטר את החלון, שקוף מעט, מאפשר לאור לזרום פנימה. אין שמש. אמרו שיהיה קר בחוץ. אולי גם צדקו, אבל אצלנו בחדר נעים, חמים.

היא שוב סוחבת אותי לסיור בעיר. היום אנו מסיירות בגדה השמאלית, ב-Boulevard Saint-Germain והסביבה. גשם קל מזרזף. אני לבושה היטב וחבושה בכובע הצמר שלי, אך הוא אינו מספיק. הפנים צורבות לי מהקור. אולי הייתי צריכה לשים רעלה כמו הנשים החולפות על פנינו. זה יכול להיות מגן טוב.

היא מספרת לי באנגלית רכה במבטא המשגע שלה על בתי הקפה באֵזור, בהם נהגו לשבת אנשי הרוח החשובים של המאה הקודמת, כגון סימון דה-בובואר. אני מקבלת שיעור מאלף על קול נשי מיוחד במינו, מאושיות הפמיניזם, מפי מרצה לפילוסופיה של המגדר. אני מרותקת למלים שהיא משמיעה, למראות, לסן הזורם לנגד עינינו, לרחש העלים הנושרים אל המדרכה, לפריז.

צהריים. היא מציעה אתנחתא. בית הקפה מתנגן בצלילים מוכרים לי מאוד. לרגע אני חשה כאילו אני בכפר קרע. גברים בלבוש מזרחי מסורתי מחוברים לנרגילות, נשים מכוסות מכף רגל ועד ראש.

"אהלן", מסבירה לנו פנים דמות כהה, עיניה נוצצות אלינו.

ביאטריס מרכינה את ראשה לברכה, "Salut", היא עונה.

"שָלְ…" אני עוצרת את שאר ההברות בהכרה שאולי לא כדאי שאסגיר את מוצאי. בכל זאת, בארץ עפים עלינו טילים, החמאס משתולל, מה אני יודעת עליהם באיזה צד הם? אולי חמאסניקים בעצמם? ביאטריס מלטפת את ידי לעידוד, ודאי קלטה את הרהורי.

"תפאדאלו, S'il vous plait", מחוה לנו הדמות לבוא אחריה.

אנחנו מתישבות, מצפות לתפריט. הדמות שבה בתוך מספר דקות ופורסת לנו על השולחן מכל טוב המקום. אני מתה על תכולת הקעריות השונות ומתחילה לטבול בהן את הפיתה שלי. טעים לי. אין כמו אוכל מזרחי אסלי להזכיר את הבית.

אנחנו שקועות במטעמים ובעצמנו. פתאום, קולות צהלה ויללות שמחה. מאן דהוא מגביר את הטלויזיה ועיני כל נשואות אליה. אני מזהה את המקום. אחרי הכל, שרתתי בקריה ולא אחת עברתי בצומת ההיא בביקורי בתל אביב במהלך השנים מאז. אין לי מושג מה אומרים באלג'זירה, הרי אינני דוברת את השפה. אולי נפל שם טיל? התמונות מציגות אוטובוס ואנשים מתגודדים סביבו. אולי פיגוע. אמרו כל הזמן שיש לצפות לזה.

בערב, לפני שאנו יוצאות להפגש עם חברות שלה, אני מציצה באינטרנט כדי להתעדכן. אמרו שיש סיכוי להסכם הפסקת אש. אני מקוה לטוב. שלושת השמוקים העומדים בראשנו טופחים זה לזה על האגו ועל זה של שאר השמוקים שהיו שותפים למשחק המטורף הזה, מרעיפים שבחים על המהלכים בהם נקטו ומעלים על נס את פעולותיהם, בבחינת "יהללך זר, וָלֹא – פיך".

אני סוגרת את המחשב כדי לא להקיא על הצג או על הקלידים.

    *******

בתמצית: יום בפריז.

ענין של נִראוּת

הצדעה מלאת כבוד לגב' חכמון מבאר-שבע ולמשפחתה,

כמו גם למסעודה האמיצה משדרות ולמשפחתה היא,

המגלות עמידה איתנה במצב הקשה הזה

דברים שרואים מכאן…

אפשר לראות קצת שיפור, אם כי עדיין לא מספיק, בנוגע לנראות של נשים. אני מקוה שאין זה מס שפתיים רגעי והדברים יתפשו תאוצה ולא יעצרו. נשים אינן מיעוט (גם אם זה אולי לצער המגדר הנגדי לנו) ומגיעים לנו ייצוג ונראות הולמים, לא פחות מאלו של המין האחר. אנחנו במאה ה-21 ובמדינה שאמורה להיות של כל אזרחיה ואזרחיותיה, כך שראוי כי קולות הנשים יובאו בחשבון ויישמעו.

אני מתעקשת לצפות בערוץ הראשון ולא בערוצים המסחריים, מהטעם הפשוט שאין לי סבלנות לפרסומות בשעה המתוחה הזו. כמה הזוי ולא לענין זה לראות טילים נופלים, נזקים נגרמים, א/נשים נפגעים וכיוצ"ב ואז עוברים לפרסומות. מפגר לגמרי! אכן, הערוצים המסחריים צריכים להתפרנס ומפרסומות, אך אי אפשר שלא לתהות אם אין אפשרות לערוך ביטוח מתאים לשעת חרום, שיכסה את הנזקים שנגרמים לערוצים הללו ולא להטריד אותנו בכאלה. בשעות כאלה אנו זקוקים למידע, לחדשות (בתקוה שתהיינה מה שפחות), לקצת בידור ולא להבלים.

גם אם אינני נמצאת בארץ, עדיין עדיף עלי הערוץ הראשון, כמו גם אצל הסביבה שלי – היהודיות החיות בנכר והמארחות אותי באדיבותן ובנדיבותן כי רבה. לטעמי, הכתבות בערוץ הראשון מעניינות הרבה יותר, שקולות, מאוזנות ובעיקר – אינן נגועות בסנסציות. אינני יודעת מה הראו בערוצים האחרים, כי הרי אני משתדלת לצפות בערוץ הראשון כשזה מראה את עצמו בשידור חי, אך הטשטוש של התמונות הקשות של הילדים העזתיים שנפגעו, בהחלט מבורך. מי שחשקה נפשו להתבונן בזוועות כאלה – יש את היוטיוב.

אנחנו מבקרות בלובר. יש מה לראות בפאריז. בדרך, אני מבקשת מביאטריס לבדוק את החדשות מישראל בסמרטפון שלה. היא מנסה להתחבר לערוץ הראשון, אך לשוא. מסתבר שהשידור אינו עובר בסמרטפונים, רק במחשבים, אין פְּלג-אין מתאים עדיין. להזכיר לכולנו שאנחנו במאה ה-21 המאופיינת בצריכה מסיבית של חדשות והחיבור למקורות המידע הוא צורך מיידי?

אני מנסה להתחבר בבית קפה אינטרנטי, אליו אנו נכנסות כדי לשתות קפה ולעכל קרואסון פריך וטעים, כי בכל זאת אני ישראלית ולבי עם עַמי בשעה הקשה שלנו. על הצג תא"ל ישראלה אורון והעתונאית טל לאור, המביעות את שהבעתי פה קודם לכן על הנראות של הנשים. נציג פיקוד העורף הבלתי נלאה באולפן – גבר, הפלא ופלא – חש צורך להתקיף (נו, גבר, מה עוד חדש? אין פלא שהוא חש לתקוף במקום להתנצל ולפעול לתיקון המעוות) ולסבר את אוזננו בדבר גדודי הנשים המאכלסות את העמדות בפיקוד שלו. אם נכון הדבר, אז אי אפשר שלא להרים גבה עד למרומי מגדל אייפל והלאה ולתמוה איך זה שרואים אותו דוקא ולא אשה. אם יש נשים רבות כל כך, כפי שיצר את הרושם, אז איך, מכל הנשים שבעתודות פיקוד העורף, שמים בחזית דוקא ושוב גבר? ובמשך כל השידורים! מה, לא יכלו לעשות סבבים ולהחליפו באשה? האם הוא היחיד שמסוגל לעמוד בפרץ? שוב, אינני יודעת מה נעשה בערוצים האחרים, המסחריים, אולי שם הביאו נשים מפיקוד העורף, אם בכלל.

בענין הדיון על "הקול הנשי", שהמנחה החיננית התעקשה לכנותו "אחיד": קודם כל, הייתי מציעה לקרוא לזה בשם הנכון – "קולות של נשים", כי לא קול אחיד לנו ואיננו עשויות במקשה אחת. שנית, לידיעת כבודה (אולי לא אַת היא שניסחה את השאלה הלא חכמה, אלא הלוחשים על אוזנך), נא לרשום לפנייך/לפניכם, להפנים ולשנן, שלא כולנו מדברות בקול אחד, ולראיה – שתי המרואיינות שהבאתם בנוגע לפניה אל הממשלה. גם סביבי, בארץ בעיקר, אך גם בנכר, יש מספר לא מועט של נשים מיליטנטיות הקוראות "להכנס בממזרים ובאִם-אִם-אמא שלהם". הן, כמובן, שוחרות שלום, אך מבחינתן עדיף שזה יהיה אחרי שכל הערבים ימותו, יושמדו, יחוסלו ושלא יהיה להם זכר. אז, לגבי דידן, תשקוט הארץ ולא רק למשך 40 שנה.

חבל שאי אפשר היה להקליט והלואי והיו בידי דבריהן הנבונים של המרואיינות כדי להביאם גם פה, למען יהיה מי שיקרא ויחכים ובעיקר – שתהיה פעילות לשינוי הנִראוּת החד צדדית של הזכרים, כפי שניסחה זאת תא"ל ישראלה אורון: מומלץ להביא גם את דברי סגנית ראש העיר ולא רק את דבריו. אני רוצה לציין גם את דבריה המציאותיים, על שהזכירה לגברים שהמלחמה הנוכחית (כמו גם זו של לבנון השניה) נוגעת בעיקר לאזרחים (ואני מוסיפה – ולאזרחיות) ואין צורך בכל הגנרלים המובאים ללהג בפנינו. בהחלט יש לנו, הנשים, מה לומר עכשו, שלא לדבר על שאם היו מאפשרים לנו לשרת בצורה שוויונית בכל המקומות ובעיקר בצבא – היו לנו יותר גנרליות וגם פתחון-פה הולם. ברור לכולנו, שהשיח היה שונה בהרבה, בעיקר שוחר שלום ואין לי ספק שהיינו מצליחות להמנע מגובה כזה של להבות מיותרות ובשני הצדדים!

כדאי לתת את הדעת לא רק על נראות הנשים בשיח הציבורי, אלא גם על איך אנו מוצגות ועל מה מופקדות הנשים, על הנושאים בהם "מרשים" להן לעסוק במסגרת עבודתן ומקצוען. אי אפשר שלא להתקומם ולתהות כיצד כתב זכר "עומד בפרץ" ומראיין אנשים לפני, בזמן ואחרי אזעקה ונפילות – כלומר, בסיטואציה גברית של מעֵין לחימה ואילו את הכתבת שולחים לשולי הדברים, לראיין בני נוער (אתמול), יולדות (היום) – שוב, בתחום הנחשב עדיין לנשי, גם אם זה בזמן אזעקה. די עם זה!!! אנחנו מגוונות למדי ומסוגלות להביא כתבות מתחומים שונים ואחרים מאשר מפקידים אותנו עליהם.

הערות לסדר:

א.   במקום להראות וללעוס לנו שוב ושוב כתבות ששודרו כבר – יש דבר שנקרא VOD גם בערוץ הראשון (כך כתוב באתר) ואפשר לשים אותן שם או בשידורי הלילה, לטובת הצופים המעוניינים לצפות בהן בנוסף על השידור השוטף שאמור להציג לנו את החדשות, לא את הישנות. במקום העלאת גרה, אם אין נושאים חדשים לענות בהם, שימו את מר קו וסרטונים קצרים דומים. אני סמוכה ובטוחה שגם בערוץ הראשון שמעו על סרטים מצוירים, מה שבלעז מכנים cartoons. אפשר גם להביא את הסימפסונים במנות מחולקות – לא את כל הסרט כמקשה אחת, אלא בחלקים, לפי הצורך. זה מפיג מתח, מה שצפיה חוזרת ונשנית בכתבות שנצפו עושה את ההפך ומרגיזה.

ב.    אנחנו גם איננו מעוניינות לצפות באתנחתות לילדים, משום שאלה אינן תורמות לנו. מחלקת הילדים מקומה במקום אחר ולא בחדשות, בשביל זה יש את ערוץ הילדים. לא בשביל זה יש את הערוץ הראשון, שלדעתי תפקידו להעביר את החדשות ובשידור חי ונגיש לכל העולם, גם לישראליות העושות בנכר וגם ליהודיות המתגוררות שם. אם מחפשים אתנחתות, הרי שעדיף להראות דברים קומיים, כפי שהצעתי, שבהחלט מרגיעים.

חפירות:

  1. תא"ל ישראלה אורון ויקיפדיה
  2. טל לאור (מה שמצאתי עליה ברשת)
  3. מרב מיכאלי לכנסת – אולי זו התשובה שלנו: נראות יותר של נשים במקומות ההשפעה?
  4. סדרת מר קו יוטיוב, גאון מי שכתב את הדיאלוגים בעברית, גאון!!!
  5. הסימפסונים בישראל
  6. על נראות של נשים שלומית ליר, אתר אונליין

כיפת ברזל

מזמור לדוד, ה' רעי לא אחסר!
בנאות דשא ירביצני, על מי מנחות ינהלני,
נפשי ישובב, ינחני במעגלי צדק למען שמו.

גם כי אלך בגיא צלמות – לא אירע רע, כי אתה עמדי; שבטך ומשענתך המה ינחמני.
תערך לפני שלחן נגד צררי, דשנת בשמן ראשי, כוסי רויה,
אך טוב וחסד ירדפוני כל ימי חיי ושבתי בבית ה' לארך ימים

(תהילים כ"ג)

נובמבר בלונדון, 11 בבוקר,  0 C 10,  עננים פזורים. אני נכנסת לשתות קפה ולזלול כמה סקונס בצד. בית הקפה דְליל מְבָלִים. הכלכלה אצלם עדיין על הפנים וזה מתבטא בחוסר הנכונות של הבריטים להוציא מעבר להכרחי להם לקיום הבסיסי. הבעלים ישראלים. הרדיו באינטרנט פתוח על רשת ב'. קצת הזוי לשמוע על מזג האויר האביבי והנאה באשדוד ובבאר שבע על רקע אזעקות הקריין לצבע אדום. צמרמורת עוברת לי לאורך הגוף. הסירנות הללו אינן מטיבות עם הנפש. גם לא קולות הנפץ המתלווים אליהן.

כששמעתי לראשונה על "כיפת ברזל", הייתי בטוחה שזה בא מהכיפה שהדתיים שמים על הראש. אחר כך שמעתי ברדיו הבריטי את שמו בלועזית – "Iron Dome" והבנתי שהכוונה אינה להסתמך על דָרֵי מעלה שהמאמינים בהם מזיקים לכולנו (ולא רק לחילונים), אלא לכיפת מגן מפני הטילים הנורים עלינו.

מוֹזֶס, שאשתו עדיין קוראת לו מוישלה, מניד בראשו מצד לצד ומצקצק בלשונו. ביד אחת הוא מזִין את מכשיר הפלאפל ובשניה מוחה את השאריות עם המרית. השמן מבעבע ורוחש עת מוזס מחליק לתוכו את הכדורים לאט. הניחוח המתפשט באויר מגרה מאוד. אני מסיימת את הקפה עם הסקונס ומזמינה מנת פלאפל עם הרבה טחינה וצ'יפס. טעים להרגיש את הבית.

הפטפטת ברדיו נמשכת. מוזס מהמהם נעימה ישראלית ידועה. עד כה, לכל מלחמה אותה אני יכולה לזכור היה שיר שליוה אותה והפך להיות הזכרון המוזיקלי שלה. הפעם, עדיין אין.

מיליון כוכבים מלים

סתו בפאריז, בוקר נינוח בדירתה הנעימה של ביאטריס ברחוב סמוך ל-Avenue des Champs Elysees. בחוץ C 10, והיום צפוי להיות מעונן ברובו. ביאטריס לקחה אותי אתמול לבקר במגדל אייפל. למרות שידוליה, אני מסרבת בכל תוקף לשלוח יד בנפשי ומתעקשת להשאר על קרקע מוצקה. נכון, הסמל המובהק של פאריז, אך עדיף לי לצלם מלמטה מאשר את הנוף מלמעלה. ישנם מקומות אחרים מהם אני יכולה להפיק תמונות מנוף העיר, כמו לדוגמא הדירה של המארחת שלי, בְּקומה שאני מקבלת סחרחורת רק מלכתוב את מספרה, אז אמנע. אני מנסה לשכנע את עצמי שהדירה הזו אינה גורדת שחקים וגלי החרדה הפוקדים אותי אין להם אחיזה במציאות. ביאטריס מסייעת בידי להפיג את פחדי. המיטה רועדת תחתינו ומזכירה שיש גם צד נעים לחיים.

חזרה אל המציאות, המכונה אצלנו "שגרת חרום". בטלויזיה שוב מצעד השמוקים המברברים עד זרה את ההגיגים המוכרים והלעוסים שלהם. אני כבר מיחלת שהם ילמדו לדבר עברית נכונה ויפסיקו לקשקש לנו על ש"כל האופציות על השולחן". האופציות אולי על השולחן בלועזית, אבל בעברית "כל האופציות פתוחות". בעברית, מה שעל השולחן הם הדברים, בבחינת "הבה נשים את הדברים על השולחן" והמשמעות היא שונה מזו של האופציות; כאן הכוונה היא לדבר גלויות (בצורה גלויה, לא מקביל למכתבים).

במשך שעות, צורמים הקרייינים הגברים את האוזן בטונים הגבוהים שהם מפיקים מגרונם שאינו ניחר. מי יגלה את אוזנם שגם בימים רגילים, אך על אחת כמה וכמה בשעת חרום מתוחה זו, אנו מעדיפות (ומן הסתם גם מעדיפים) שידברו אלינו בשקט ולא בצרחות, לתשומת לב הקריינים והכתבים באולפן. אין צורך לנבוח על הצופים! אם תדברו בנחת, אולי גם נאמין לדבריכם ויתכן שנחשוב שאתם גם חכמים.

עדיין, אף אשה אחת לרפואה ולאיזון. הן ודאי נשארו בבית לשמור על הילדים. זה הרי תפקידנו המסורתי ומה לנו מחוצה לו. לי נראה כי הקברניטים חוששים מהאמת וּמִקריאה להם לסדר, שיתעשתו ויפסיקו לגרום לנו לנזקים. שוב משתיקים את קולנו.

הגרסא התמציתית:

אמנם שני העמים חיים במדבר, אך הגיע הזמן שנתקדם מתקופת הגמלים והמלחמות בין הרועים על בארות המים ושטחי מרעה ונסדיר את החיים ההדדיים בינינו בהרמוניה ומתוך כוונות אמיתיות.

חפירות:

  1. כיפת ברזל ויקיפדיה
  2. מתכון לסקונס באתר מגזין המושבות
  3. שאנז אליזה ויקיפדיה

ענן עשן

מבצע עמוד ענן, היום הרביעי, שבת בבוקר.

גולשת לאתר של הערוץ הראשון כדי להתעדכן, אך הטלויזיה שלנו דתית למהדרין ושומרת את השבת לקדשו. אין צורך כנראה לידע את הציבור במתרחש. הרי אין אנו משלמות את האגרה ולכן לא מגיע לנו להתעדכן בזמן אמת. באתר שלהם כתוב שהשידור החי הבא מי ישורנו. אני מניחה שהם עדיין לא קלטו שם, ברוממה, שמי שאינה מוצאת את המידע שהיא/הוא מחפשת וחוסמים מפניהן את הצפיה – תחפש הלה ערוצים אחרים ומשתמצא (וזה הרי זמין בעידן שלנו) – היא/הוא לא תחזור אליהם יותר.

בינתיים, אני עובדת בזעת אפי בחוה שלי בפייס ומחליפה מספר מלים עם הדמויות החמודות של שכנותי. חברה מבריטניה ואחרת מצרפת, מבקשות ממני מידע ומקורות לצפיה. אני מנסה להפנות אותם לשידורים בשפות שהן מבינות, אך למה שיהיה כדבר הזה ברשות השידור? הן מדווחות לי שהקישורים אינם עובדים. נו, זה מובן לגמרי – הרי הן לא שילמו האגרה, אז איך תוכלנה לצפות בשידורי הערוץ הישראלי באינטרנט? הגיוני, נכון? בערוץ 10 אין דורשים אגרה, אז אפשר לקלוט אותם באינטרנט בכל זמן. דא עקא, שכנותי בחוה בפייסבוק, אף שהן אוהדות אותנו, הישראלים, אינן מבינות עברית. במקום להפעיל מערך הסברה יעיל באמצעות הטלויזיה הישראלית – יש רק קדחת.

חברים אחדים בפייס מואילים להביע תמיכה בנו ומחזקים את ידי. אני מרגיעה אותם ומבהירה להם שאינני נמצאת בקו האש, ברוכה א-לוקימה, שלמזלי אני גרה במקום שהסיכוי לטילים שישלחו אליו הוא מאוד נדיר. פיגועים זה דבר אחר, כמובן. מאלה צריכה להזהר כל הזמן, למרות ש-טפו-טפו-טפו היה לנו שקט בזמן האחרון.

ניסיתי גם לחפש את הוידאו בו נראה מת'יו גולד, שגריר בריטניה בישראל כשהוא מבקר בקרית מלאכי ומבטא את הזדעזעותו לנוכח הזוועות בהן חזה – אבל למה שהממונה על ההסברה ינגיש את זה? הרי זה באנגלית ומרבית העולם מסוגלים להבין את השפה הזו וזו הסברה ממדרגה ראשונה. חלמאות, כבר הזכרתי?

אני עוברת להאזין ל-FM88. גדי ליבנה שר עם המוזיקה שהוא משדר ובעת הצורך מכריז על אזעקות "צבע אדום". תארנה לעצמכן את הקריין בביביסי או בקלאסיק FM עושה כך. הזוי לחלוטין. אין אצלם מצב כזה, הממשלות שלהן לא היו מסכימות להסכין עם מצב כזה של טילים על אזרחים, רק בישראל זה יכול לקרות. אני אוהבת את המוזיקה שגדי משדר כל כך במקצועיות ובחן. הוא אחד ויחיד מסוגו. הלואי והיו עוד רבים כמותו, הרדיו היה נשמע הרבה יותר טוב. אחריו, אין מה לשמוע, המוזיקה שמשמיעים קריינים אחרים אינה לטעמי, אז אני עוברת להתעדכן בחדשות ברשת ב', כי הרי הטלויזיה שומרת שבת, כזכור.

מדברים על החוסן הלאומי/האזרחי. ברור שהעם חזק ואיתן ונפשנו חסונה, הרי כבר בתנ"ך ציינו שעם קשה-עורף אנו, כך שיש לנו מוניטין לשמר, לא ככה? חבל שצוררינו הארורים לא השכילו להבין ששום דבר לא ישבור אותנו, כי אין לנו ברירה אחרת – זו המדינה שלנו עוד מקדמת דנא. שמנה לב שכתבתי המדינה, לא הארץ, כי הארץ אינה בלעדית שלנו וכדאי שמנהיגינו יפנימו את זה מה שיותר מהר ויפסיקו לברבר ולשפוך את דמנו בשם החזון המעוות שלהם. שישפכו הם את דמם קודם. איך התבטא השר הממונה על הנגב והגליל (שהביקורת שלי על אי עשייתו היא נפרדת) על השהידים המוסלמים: "האיש עם השמלה מתחבא בחורו כבר שש שנים, כי הוא מפחד מאיתנו ויחד עם חבר מרעיו הוא שולח אחרים להשתהד, לא את עצמו." אהבתי את הפועל "להשתהד". לפחות הוא דובר עברית רהוטה, ולא אמר "לבצע שיהוד", כמו העלגים המשתמשים בצורה מפגרת במלה "ביצוע" במקום להשתמש בפועל המתאים הקיים בעברית. לדוגמא: במקום לומר "לפגע", משתמשים בצרוף המלים המעוות "לבצע פיגוע" וכיוצ"ב. הלואי והיו מעבירים לדוברים קורסי רענון בשפתנו כדי לשמרה ולמנוע "ביצוע" עיוותה.

חומר למחשבה: כמה הזוי זה לצפות באיילה חסון המראיינת מהאולפן ברוממה את ריבחי רנטיסי בחַי כשהוא יושב באולפן בעזה? כמה מפליא לשמוע שהשר דיכטר מתראיין באלג'זירה? ואחר כך אומרים לנו שאין לנו עם מי לדבר!!! לא הזוי?

לילה בדרום / להקת פיקוד דרום

*

שבת, אין חפירות כרגע, אולי אוסיף מחר… בינתיים, כדאי לקרוא את הרשומה של איתמר: לא אסתפק ב"שקט"

להכנס בהם!

הילד ואני צועדות במעלה הגבעה. טיול יומי בחיק הטבע של קציר. הכביש לצדנו ריק. לפתע, במרחק קצר מאיתנו, צץ דבר מה שחור מבין השיחים במדרכה הנגדית ומתפתל לכיוון הכביש לחצותו. הילד ואני עוצרות. לא ממש נבון לעמוד בדרכו ואנחנו ממתינות לחצייתו ומקוות להעלמותו לאחר מכן. מכונית מתקרבת ונהגה מבחין בנחש. לנגד עינינו הנדהמות, סוטה המכונית ממסלולה ועולה עליו. לפני שאנו מספיקים לעכל את שארע – עוצרת המכונית, אנו שומעות את מוט ההילוכים המוסט לאחור ורואות את המכונית חוזרת על עקבותיה כדי לסיים את המלאכה. הילד ואני בהלם ואינני מצליחות להוציא הגה מפינו. המכונית מתרחקת, מותירה את הגויה להתגולל על הכביש.

לא ממש בא לי לעבור ליד זירת הטבח, אבל אין לי גם חשק לחזור על עקבותינו ולעשות עיקוף גדול כדי לחזור הביתה, אז אני אוחזת בידו של הילד ואנו עוברות במהירות את המקום. איני מסוגלת להביט, אך רואה מזוית עיני את הילד מפנה ראשו לעבר שדה הרצח.

"למה הוא עשה את זה?" שואל הילד בקול קשה. "בשביל מה זה טוב?"

אני מחוה בידי בחוסר הבנה, אין לי תשובה. המחשבה שעולה לי בראש היא שיותר עכברים יחגגו בקציר בעטיו של המעשה חסר האחריות הזה.

 

החויה המיותרת הזו חוזרת אלי בכל פעם שמישהו אומר את המשפט השגרתי הבא לגבי אויבינו וצוררינו: "בראותך נחש – מהר ורוצץ את ראשו." ישנן אמירות מפגרות, שאם אומריהן היו נבונים ומקדימים להן מחשבה כדי להמנע מפליטות פה אומללות שאינן מוסיפות להם כבוד, היה אולי מצבנו טוב יותר. אמירה מטופשת נוספת היא "להכנס בהם!" אז נכנסנו בהם מספר פעמים, אז מה? השתנה משהו? יש שלום? יש שלוה? לא הגיע הזמן לשנות את הקסטה השרוטה הזו? האם לא הגיע הזמן לחשוב בתבונה ולנסות למצוא פתרון מתאים יותר למצב?

קשה לדמיין, אפילו בישראל, כשאת גרה באזור שאינו נגוע באיום הטילים הללו, איך זה לחיות תחת אזעקות בלתי פוסקות, תחת פיצוצים והחשש המתמיד פן זה יקרה לך. ברור לגמרי שאי אפשר יותר לשבת בחיבוק ידיים ומוכרחים לפעול לשינוי המצב הזה ולמיגור הטרור. יחד עם זאת, אי אפשר שלא לתהות למה זה לא נעשה עד עכשו, למה חיכו העומדים בראשנו כל כך הרבה זמן עד שהואילו בטובם להואיל ולעשות מעשה.

אני צופה בחדשות ונמאס לי כבר לראות את אי שיתוף הנשים בשיח הציבורי מעבר לבובות המנחות, הקרייניות. עורכי המשדרים מביאים לפנינו כל מיני מומחים בתחומם ואינני יכולה שלא לתמוה על שאין בנמצא מומחיות. להרף-עין הביאו את תא"ל (מיל.) ישראלה אורון שהיתה סגנית היועץ לבטחון לאומי לתכנון ולתשתיות במועצה לבטחון לאומי. יגעת ומצאת – תאמין. יחד עם זאת, בקושי נתנו לה פתחון פה, לא כמו הזמן שניתן לגברים.

עוד יותר תמוהה ומקוממת העובדה, שמכל שלל הזכרים, בחרו להביא דוקא אנס שהורשע, אחד שהיה צריך להשאר קבור עמוק בחור שלו ולהתביש לצאת וּלהֵרָאוֹת בפומבי, גם אם היה פעם שר הבטחון. אף אחת מאיתנו אינה רוצה לראות את פרצופו הנאלח ולא לשמוע את קולו לעולם ועד. נקוה שזה היה חד פעמי והדבר לא יישָנה. מה זה, כבר אין אחרים מלבדו?

אין ספק שלנשים יש קול אחר משל גברים. אני חושבת שקולנו טוב ושקול יותר, הן משום שחונכנו בצורה שונה והן משום שאין לנו רכיב מיותר לנפנף בו ולהשוות של מי גדול יותר. גם אם יש בנו יצר תחרותי כלשהו, אין זה מכוון להרע בדרך כלל, אלא השאיפה שלנו היא להתקדם ולהיטיב. נשים מעדיפות לשתף פעולה ולקדם זו את זו מאשר להתחרות זו בזו. הגיע הזמן שהשיח הציבורי יכלול את כולנו, על מגדרינו ודעותינו השונות. הגיע הזמן שכולנו נשותף בחשיבה ובעשיה. אני בטוחה שהדברים יֵרָאוּ אחרת לגמרי.

הערה לסדר: חברת הכנסת הבזויה, שלוחת הרסן והלשון, מהמפלגה הלא נכונה, היא בבחינת היוצאת מן הכלל המעידה על הכלל. מי יתן ויושם עפר בפיה כדי שלא נצטרך עוד לשמוע את דברי הבלע הצעקניים שלה. דברי חכמים בנחת נשמעים.

חפירות:

  1. כשהנשים שותקות יעל ברדה ב"הארץ"
  2. תא"ל ישראלה דורון ויקיפדיה
  3. ראיון עם קרול גיליגן באתר הארץ
  4. על בקול שונה: התיאוריה הפסיכולוגית והתפתחות האשה קרול גיליגן
  5. עוד על בקול שונה קרול גיליגן
  6. קרול גיליגן ויקיפדיה

*

סיפור קצרצר לשבת:

אדם וחוה בגן עדן. אחרי שכל אחד/ת מהם בחר/ה בתורו/ה את האברים בהם חשק/ה, נשארו שניים אחרונים. אדם קופץ בראש וממהר לחטוף. ללא שהיות הוא מתחיל להסתובב כה וכה ברחבי הגן האלוהי כשהוא משתעשע באברו ומזרזף בחדוה לכל עבר.

"טוב", פונה א-לוקימה לחוה, "נשאר בשבילך רק האבר האחרון."

חוה מרכינה את ראשה וגוחנת קדימה. א-לוקימה מסיטה את שערותיה לצדדין, מתקינה את המוח במקומו. "זהו", היא אומרת בקול רך, מחליקה על ראשה של חוה ביד אוהבת, "אני בטוחה שתשתמשי בזה בתבונה."

טילים עלייך, ישראל!

תמונה משנות ה-70: המלחמה הסתיימה ואני מתארחת אצל חברה בקיבוצהּ שבעמק הירדן. אחרי שבועות אינטנסיביים במשמרות בצבא, אנחנו מבקשות לנו קצת מנוחה. ההלם גדול. הזמנים קשים. מלקקות את פצעי אובדן חברים שנפלו ומנסות להתאושש. הצלקות עמוקות.

היא הזמינה אותי לסופשבוע של ציוץ ציפורים, קרני שמש של חורף מחממות, התכרבלות על הדשא הירוק, המטופח. אנחנו יושבות תחת עץ התאנה, היא מלטפת את ידי ומספרת לי על ילדותה. אני מביטה בעיניה, דוק של זכרון נסוך עליהן. אינני מוצאת בהן געגועים. גם אני אינני מתגעגעת לילדותי, אך מסיבות אחרות משלה. כמי שגדלה בגבעתיים, קשה לי להבין את חוויותיה. כל כך שונות הן משלי. היא מתארת את הדרך מֵחַדְרָהּ בבית הילדים לַחדר ההורים. עשר דקות של הליכה מהירה על גבול הריצה, גו שפוף, נטוי ככל האפשר לכיוון הקרקע ועיניים משגיחות לעבר ההרים שמשמאל פן תפתח מהן רעה כלשהי, מחפשות אחר קפלי עפר להסתתר בהם. ילדה בת תשע ועשר ואחת-עשרה ו… הצלקות לא הגלידו, גם לא אחרי שהבסנו את הצוררים והרחקנו אותם.

התמונה הזו חוזרת אלי שוב ושוב, בעיקר בזמן האחרון, עם מטחי הטילים על תושבי הדרום. איך אמרה הילדה לשגרירים שהתכנסו שלשום לפי הזמנת ראש ממשלתנו על רקע הטילים: "כשאני הולכת ברחוב, אני מחפשת מחסה כל הזמן. כשאתם רואים מבנה – אתם רואים בית. כשאני רואה מבנה – אני רואה מקלט".

בלתי נתפש איך ממשלה מרשה לעצמה לזלזל בחיי תושביה ולא לפעול להפסקת האיום הבטחוני עליהם שנים רבות כל כך. אולי כן נתפש, כי מי מהשרים מתגורר באזור המאוים?

בטלויזיה של הערוץ הראשון עדיין מפגרים אחר הקדמה. לא שמעו שם על טיפוח קהל? למרות שהם משדרים את הארועים ברצף, הם הפסיקו את שידורם באינטרנט אחרי מבט. איך אני ושכמותי, שאיננו מחזיקות מקלט טלויזיה בביתנו, אך משלמות את האגרה כי אין ברירה אחרת, אמורות להתעדכן? ומה על בני הדור הצעיר יותר, שלהם אין את המכשיר המיושן, אך עדיין רוצים לדעת מה קורה באמצעות הסמרטפונים שלהם? עברתי לצפות בערוצים האחרים, למרות שאני מעדיפה את שדרני הערוץ הראשון. חבל גם, שזרימת השידור (כשכבר מאפשרים שידור חי) כל כך איטית ונפסקת כל כמה שניות כאילו להכעיס, למרות שאני על 15 מגה! אחר כך ודאי מקוננים שם, ברוממה, על שקהל הצופים שלהם מתמעט.

קולות האזעקה מצמררים, הלב עם התושבים הנצורים, עם הילדים המבוהלים. חוזרים ומנחים אותנו לחזור לשגרת חרום. אין לי מושג ואינני מצליחה להבין איך חרום יכול להיות שגרה. אני מכירה שגרת שלוה, לא חרום. חרום פירושו סירנות צורחות, אזרחים נסים על נפשם לחפש מחסה אם הֵהִינו לצאת מהמקלטים, דפיקות לב מואצות, אי יכולת לישון ושאר מרעין-בישין. כבר אחרי חצות ועדיין האזעקות נמשכות, חלקן בשידור חי. אפילו מצליחים להראות לנו יירוט של טיל על ידי מערכת "כיפת ברזל".

מחמם את הלב לראות את החברות באינטרנט, מהקהילות היהודיות בנכר, המעלות הודעות אוהדות ומשגרות לנו חיזוקים. נראה לי, שנצטרך את התמיכה הזו גם בימים הקרובים. נקוה רק שזה לא ימשך זמן רב והשקט יחזור על כנו.

אמן!

בויקיפדיה כבר התעדכנו במבצע עמוד ענן

מבצע עמוד ענן באתר מאקו

העורף נפגע קשות הבוקר באתר ynet

הממלכה זוכרת

סופשבוע של זכרון (Remembrance Weekend)

 

משנכנס נובמבר, מתכנסת הממלכה בטקסים לזכר חללי המלחמות, קונצרטים מיוחדים נערכים ואף משחזרים קרבות מפורסמים. יש להם מסורת לגויים, כזו שאינה מלה נרדפת לדת דוקא, כמו אצלנו. האוירה היא של כיבוד העבר וההווה, כי גם בימינו נמצאים לוחמיהם מעבר לים למען השכן שלום. לא שזה מצליח כל כך, אך זה כבר נתון לדיון שונה.

הפּוֹפּים נראים על כל צעד ושעל: אנשים עונדים אותם על ד"ש הבגד, אנדרטאות מתכסות בזריהם ואפילו בחנות המזכרות בסטונהנג' מצאתי אותם. קניתי, שתהיה לי מזכרת, יחד עם הכבשה המסמלת את גבעות סולסברי עליהן שוכנות האבנים הענקיות.

שלא כמו אצלנו, אין צפירה שעוצרת את הכל ואנשים אינם עומדים דום ברחוב, אך פעמוני הכנסיות מצלצלים ובמשרדים יש כאלה המכבדים את זכר הנספים בקימה בדיוק בשעה 11 ועמידה למשך שתי דקות תמימות. ברשתות השידור משדרים את צלצול הפעמונים במקום את החדשות.

השיא יהיה היום: בעוד שעתיים (אצלנו, בישראל, תהיה השעה 13), יתקיים באנדרטה שבמרכז לונדון, טקס זכרון (Remembrance Sunday), במהלכו תניח המלכה זר ואחר כך תשתתף בטקס ב-Whitehall. מדהים איך אשה בגילה מתרוצצת מטקס לטקס במקום להעביר את ימיה בנמנום ובמנוחה. אני מלאת כבוד אליה ומאחלת לה בריאות ואריכות ימים. הממלכה אוהבת אותה.

הרדיו משדר רגיל. אין אצלם יום של שירי זכרון, כמו אצלנו. בערב צפוי לנו קונצרט רב הוד ואמנים, גם רוד סטיוארט יופיע בו. אני מלאת ציפיה.

נבירות:

  1. Remembrance Day ויקיפדיה
  2. Remembrance Poppy ויקיפדיה
  3. In Flanders Fields ויקיפדיה
  4. בשדות פלנדריה ויקיפדיה
  5. Gallipoli Movie Ending יוטיוב
  6. Remembrance in London 2012  באתר http://www.visitlondon.com
  7. Remembrance day באתר View London
  8. Remembrance Sunday by the Royal British Legion