ארכיון חודשי: נובמבר 2012

להתוודע Getting to Know Each Other

על חברות וידידות נפש

About Friendship and Soulmates

מאז שאני זוכרת את עצמי, תמיד אהבתי להכיר נשים חדשות. גברים אף פעם לא ממש עניינו אותי. הסקרנות להתוודע אל צפונות זולת שטרם ידעתי, תמיד היתה גדולה אצלי. הזרה, זו שבאה מתרבות שונה משלי, תמיד ריתקה אותי ושאפתי להכירה כמה שיותר מקרוב.

Since I can remember, I have always loved to meet new women. Men never really interested me. The curiosity to get to know the secrets of strangers I had not yet known, was always a big issue for me. A stranger, coming from a culture different from mine, always fascinated me and I aspired to know her as closely as possible.

אף פעם לא אהבתי את הביטוי "כבדהו וחשדהו", למרות שיש בזה מן התבונה לפעמים. שמתי לב, שאצלי האינסטינקט הוא כבדִיהָ ורק אחרי שהיא מוכיחה באותות ובמופתים שלא היתה ראויה לכך – אז אני חשדִיהָ וגם זה במשורה ולא באמונה שלמה שזה אכן קורה. צר לי מאוד על שעלי לחדול מלכבדה. צר לי שיותר מדי מהסוג הזה נקלעו אל חיי. אין לי מושג במה פשעתי על שזו היתה מנת חלקי.

I never liked the expression "respect and suspect", although it is a wise thing to do sometimes. I noticed that my instinct is to respect and only after she proves clearly and incontrovertibly and that it did not deserve it – then I suspect her. That, too, sparingly and not with the full conviction that this is indeed happening. I am very sorry that I have to stop respecting her. I am sorry that too much of this kind has come into my life. I have no idea what have I done to deserve this.

פט שופ בויס ודאסטי ספרינגפילד – מה עשיתי שזה מגיע לי

Pet Shop Boys & Dusty SpringfieldWhat Have I Done to Deserve This


ביאטריס רוצה שאכיר את חברותיה. חברות הן מוסד חשוב ונכבד לכל אשה ורצוי שתתאמנה לך. נחמד שיש לך על מי להשען בעת מצוקה ובאוזני מי לקטר על בת הזוג שלך וגם על עניינים אחרים. היו לי חברות מהילדות ומהצבא, כאלה שהלכו איתי לאורך שנים, אך אתרע מזלי וכנראה לא השכלתי לבחור אותן, כי כולן נמלטו על נפשן אחרי שסיפרתי להן עלַי כשגיליתי שאני לסבית. לא מהאופי שלי להעלים דברים מהסביבה שלי ולא לחלוק עימה את שעובר עלי. קשה לי עם הסתרה.

Béatrice wants me to meet her friends. Friendship is an important and respectable institution for every woman and it is necessary that they suit you. It is nice that you have someone to lean on in distress and have ears to complain to about your spouse, as well as other matters. I had girlfriends from childhood and from my service in the army, who had gone with me for years, but I wasn't lucky and probably didn't know how to choose them, because they all ran away after I told them about me when I discovered I was a lesbian. It is not my nature to hide things from my surroundings and not to share with it what I am going through. It's hard for me to hide.



שנת 1999 היתה שנה של שינויים בחיי ובחיי הסובבים אותי, שנה של גילויים מפתיעים, בעיקר כאלה שסוף-סוף הואילו לאפשר לאסימון לרדת אצלי. החברות שלי לא רצו לשמוע וגם לא לקבל. זכותן. לאט-לאט החלו להשמט ממני והותירו אותי להתמודד לבד. גם זו זכותן. אני מאמינה בחופש הבחירה של הזולת, בעיקר אם זו אשה וגם אם החלטתה שגויה לדעתי והמעשה שלה אינו נושא חן בעיני. כל אשה והחלטתה ומעשיה היא. אינני מחזיקה אף אחת בכוח, הרי זה בלתי אפשרי.

1999 was a year of changes in my life and in the lives of those around me, a year of surprising revelations, especially those that at last allowed me to let the token go down, which in Hebrew means comprehension. My friends did not want to hear or accept. It's their right. I believe in the freedom of choice of others, especially if it is a woman and whether her decision is wrong and I don't like her actions. Each woman and her own decision and actions. I don't hold anyone by force, as it is impossible.

עם השנים באו חדשות. קשה קצת למצוא חברות בגילאים מתקדמים, אבל זה קורה למי שמבורכת במזל. נחמד להכיר ולחלוק, אם זה בנפש, בבילויים ובכלל.

Over the years, news came. It's hard to find friends at advanced ages, but it happens to those who are blessed with luck. It's nice to meet and share, if it's in the soul, in hanging out and in general.

ריטה מארחת את מירי מסיקהאף אחת

Rita & Miri Mesika – No One

ואף אחת לא תפסה את המקום שלי בלב שֶׁלָךְ

And no one took my place in the heart of yours

לביאטריס חברות ילדות שהלכו איתה עד הלום והיו איתה בכל אשר עברה, תמכו וסייעו. ידידות-נפש שמעט מוצאות כמוה. יש ביניהן ביקורת, כמובן ויש הבעת דעה ויש שיפוט, אך כל אלה נעשות באהבה, מתוך דאגה אמיתית לרווחתה. אחרי הכל, אחרי שהורינו הולכים לעולמם, מי נשארות לנו מלבד החברות הקרובות?

Béatrice has childhood friends who had gone with her to this day and were with her wherever she went through, supported and helped. A soul-friendship is rarely found. There is criticism between them, of course, and there is an expression of opinion and judgment; but all these are done with love, out of genuine concern for her well-being. After all, after our parents have passed away, who remain to be with us, apart from our close friends?

הצ'רצ'ילים והסגנונות – Friends

The Churchills & The Styles – Friends

 עיון נוסף בנושא חברות בבלוג זה.

אלימות נגד נשים Violence Against Women

לציון יום המאבק הבינלאומי למניעת אלימות נגד נשים

To mark the International Day of Fighting Violence against Women

לאסקימוסים יש כ-300 מלים לתאר שלג, 300! האם אנו, דוברות העברית, מסוגלות לתאר לעצמנו מגוון כה גדול של מלים הבאות לתאר מה שאנו מכנות במלה אחת ויחידה? כולה שלג, אבל מסתבר שתאור מדויק שלו משנה הרבה מאוד ועשוי אף להציל חיים. אף שֶׁקַר ומצמרר לי לחשוב עליו, שלג הוא בכל זאת מלה די נחמדה מבחינתי. מעלה בדמיוני תמונות של סקי, של לובן, טוהר.

Eskimos have about 300 words to describe snow, 300! Are we, Hebrew speakers, able to imagine such a wide variety of words that describe what we call in a single word? It's just snow, but it turns out that its accurate description makes a lot of difference and may even save lives. Though it's cold and quivering for me to think about, snow is a pretty nice word to me anyway. It raises images of skiing, whiteness, purity.

אני אוהבת מלים ועוסקת בהן, אך ישנן כאלה שאני ממש שונאת ומצטערת שהן קיימות, משום שזה מעיד על קיומם של מעשים שחבל שהם נעשים. אחת מהן היא אלימות. מלבד מתן שם למעשים מתועבים ומיותרים, נוצר גם צורך בציון מיוחד לאלה.

I love words and deal with them, but there are some that I really hate and regret that they exist, because it indicates the existence of acts that it's a shame they are done. One is violence. Apart from naming obnoxious and unnecessary acts, a special grade was also created for these.

מתי כבר יפסיקו עם הימים הללו? מתי לא נצטרך עוד למצעדי גאוה, למצעדים נגד אלימות, למצעדים כדי להחזיר לנשים את הלילה הבטוח, את הבטחון לצאת לרחוב או לעבודה ולכל מקום אחר בלי להיות מוטרדות על ידי אותם זכרים שאינם מסוגלים להבין עד כמה מעשיהם נוראיים ומיותרים? תמיד אלה זכרים המטרידים והמפחידים והאונסים והרוצחים אותנו, הנשים. אי אפשר למנוע את המחשבה שלולא הם, היה העולם עשוי להיות מקום טוב יותר.

When will they stop already with these days? When will we no longer need pride parades, anti-violence marches, marches to give women a safe night, the safety to go out to a street or to work and anywhere else without being bothered by those males who cannot understand how horrible and unnecessary their actions are? These are always the troubling and scary males, the rapists and the murdering us, the women. You cannot avoid the thought that without them, the world might have been a better place.

כבר בעריסה אנו מועדות לחוות את מה שאסור שנחוה. מרגע לידתנו אנו מטרה לכל המרעין בישין שהמגדר המיותר מרעיף עלינו. אנו גדלות ומתחנכות לתוך מציאות של עליונות הזכר בכל התחומים, גם אם אלה אינם "מסורתיים" לו. ראו את השֵׁפים. כשאשה מבשלת, זה בהחלט אופייני ורגיל, אך כשגבר מואיל בטובו להרים איזה מזלג – הוא כבר שף, אם אין הוא עוסק בעיקומו של הכלי. לא מכובד לו להיות סתם בשלן מצוי.

Already in the crib we are about to experience what we should not at all. From the moment of our birth, we are a target for all the deep troubles the superfluous gender heap on us. We grow and are educated into the reality of male superiority in all areas, even if they are not "traditional" to them. See the chefs. When a woman cooks, it is certainly typical and ordinary, but when a man is as so kind as to pick up some fork – he is already a chef, if he is not occupied with bending the tool. It is dishonoured for him to be simply a common cook.

מרגע שאנו יוצאות לאויר העולם, הדבר הראשון אותו אנו חוות, גם אם יהיו כאלה שישקרו לעצמם ויכחישו זאת, זו אכזבה על שאנו מה שאנו, שלא נולדנו בנים. גם אם אין הדבר מובע בקול, הריהו מגולם בהתנהגות כלפינו וכידוע, יש לתינוקות חושים לחוש זאת.

From the moment we come into the world, the first thing we experience, even if there are those who will lie to themselves and deny it, is a disappointment that we are what we are, not born boys. Even if it is not expressed loudly, it is embodied in the behaviour towards us and, as is well known, infants have a sense to feel it.

אם אנו נמנות על בנות המזל שנולדו להורים נורמלים, לכאלה האוהבים ודואגים לנו ויש לנו אב שאינו מתעלל בנו ואם שאינה מעלימה עין ממעשיו – עדיין עלינו להתמודד עם החיים בחוץ, עם הזאבים האורבים לנו על כל צעד ושעל. שתקום זו שתוכל להצהיר במלוא הכנות שמעולם לא חוותה מה שלא רצתה לחוות, שמעולם לא נתקלה בזכר זה או אחר שניסו לכפות עליה את רצונם ולא רק בתחום המין. אני בספק אם ישנה מישהי, ללא הבדל דת, גזע ומין, שמעולם לא חוותה יד זכר מונחת עליה ופולשת אל מרחב המחיה שלה בלי שתרצה זאת וללא רשותה, ואף כי לא נעם לה הדבר – היא נמנעה מלומר משהו תקיף על כך, פן יבולע לה ולפרנסתה.

If we are the lucky ones born to normal parents, those who love and care for us and have a father who does not abuse us and a mother that does not turn a blind eye to his actions – we still have to deal with life outside, with the wolves lurking at us every step of the way. Let any women rise up, the one that can declare with full honesty that she has never experienced what she did not want to experience, who never encountered one male or another who tried to impose their will upon her, and not just ​​sex. I doubt if there is anyone, regardless of religion, race and sex, that has ever experienced a male hand on her and invades her living space without wanting it and without her permission, and although she didn't like it – she refrained from saying anything firmly about it, lest her wellbeing and her livelihood would be jeopardised.

קשה להתנהל בעולם שהוא אנטי כלפייך וכלפי קיומך. לאן שרק תפני, לא תוכלי להמלט מן ההתקפות עלייך בכל תחום שהוא: רגשית (מניפולציות כגון: "למה שלא תעשי את זה?  אני רק רוצה לעשות לך טוב"), פיזית (מילת נשים, אונס, רצח), חברתית (מי תמיד נחותה? מי תמיד תהיה אחרונה בתור? מי אינה מיוצגת בתקשורת ובין מקבלי ההחלטות?), כלכלית (מי משתכרת פחות מזכר באותה משרה?), מקצועית (מי נדחפת לעסוק בתחומים פחות "חשובים"? מי נאלצת להאבק בתקרת זכוכית?) ועוד ועוד, קצרה היריעה.

It's hard to go through life in a world that is anti-you and your existence. Wherever you go, you will not be able to escape the attacks on you in any area: emotional (manipulations such as: "Why don't you do this? I just want to do you good"), physical (female genital mutilation, rape, murder), social (who is always inferior? Who will always be last in line? Who is not represented in the media and among the decision makers?), financially (who earns less than a male in the same position?), professional (who is pushed to engage in less "important" areas? Who has to struggle with glass ceiling?) and more and more, it is impossible to cover it all.

אנו חיות בעולם לא שוויוני, מה עוד חדש? זוכרות מתי קיבלנו זכות בחירה לפוליטיקה? אך אתמול… ועדיין יש התנגדות לכך בחוגים מסוימים ומתבדלים. נשים עדיין נחשבות לרכוש – חשובנה על המלה "בעל". הוא בעלה, בעל הבית, היא אשתו. וגם כשאנחנו מתגרשות בשעה טובה ומוצלחת ובדי עמל וסבל מצליחות להעיף את הקרציה מעלינו, עדיין רבים השואלים: "ומה עושה היום בעלך?" או "איך הילדים מתיחסים לבעלך?" את אמנם גרושה, אך הוא עדיין בעלך, את לא חדלה להיות רכושו. מופרע לגמרי!

We live in an unequal world, what else is new? Remember when we got the right to vote for politics? Only yesterday… and there is still opposition to this in some circles that differ. Women are still considered property – think about the word "husband". He is her husband, head of the household, she is his wife. And even when we get divorced at a good and successful time, and with great effort and misery are able to get rid of the tick, many still ask: "And what is your husband doing today?" Or "How do the children treat your husband?" Although you are divorced, he is still your husband, you don't cease to be his property. Completely troubled!

אומרים עלי שאני חולמנית, שאני חיה מתוך שאיפה לאוטופיה. צודקים הללו, אך מה רע בזה? מה רע בשאיפה לעולם טוב יותר? למה שלא נחתור למגר את הרעות החולות של העולם ונתחיל במיגור אי השוויון והיחס המפלה כלפינו? אני בטוחה שלולא בעלי האינטרסים שפועלים כל הזמן להנציח את העוול והמעוות, כי הם הרי מרויחים מכך – היינו יכולות להיות במקום אחר לגמרי, שוות להחלטות ושותפות לעשיה.

Popole say I am a dreamer, that I live aspiring for utopia. They are right, but what's wrong with that? What's wrong with striving for a better world? Why should we not strive to eradicate the dire straits of the world and begin to eradicate the inequality and discriminatory attitude towards us? I am sure that if it were not for those with the interests who constantly act to perpetuate the injustice and distortion, because they obviously benefit from it – we could be in a completely different place, equal to decision' makers and be included in taking actions.

איך עושות זאת? פשוט מאוד – על ידי חינוך. זה מתחיל מאיתנו, בצורה לאורה נחנך את צאצאינו, אם לשוויון או אם נבחר להנציח את מצבנו, כי כך חונכנו אנו. אין דבר מטומטם יותר מאשר לצעוד בדרך בה הוכח כי אינה נכונה לנו, שמפלה אותנו לרעה. אין לנו ברירה אחרת מאשר ליצור את המציאות שלנו יהיה נוח איתה, שתיטיב איתנו. ההבדל בינינו לבין הזכרים המצויים היא, שגם כאשר אנו עושות לעצמנו ולביתנו – זה לא על חשבון מישהו אחר, לא באמצעות דריכה על גופות, לא בדיכוי הצד הנגדי, אלא בשיתוף פעולה, מתוך רצון כן לשוויון, מתוך שמירה על כבוד כל הצדדים המעורבים. אנו באות לתקן, לא לקלקל; לרפא, לא לפצוע; להחיות, לא להמית והכל מתוך כוונה טובה.

How do we do that? Very simple – by education. It starts with us, in the way we educate our descendants, whether for equality or if we choose to perpetuate our status, because that is how we were educated. There is nothing more stupid than walking in a way that has been proven it's wrong for us, which discriminates against us. We have no other choice but to create the reality that we will be happy with, which will benefit us. The difference between us and the common males is that, even when we look after our own interests – it is not at the expense of anyone else, not by stepping on bodies, not by suppressing the opposite party, but by cooperating, with a honest desire for equality, out of respect for all parties involved. We come to repair, not to spoil; to heal, not to injure; revive, not to kill, and all with good intentions.

תמונות נוספות של Toulouse Lautrec מהסדרה

הגרסא התמציתית:

אם נקום כולנו כאשה אחת ונמרוד נגד דיכויינו – נוכל ליצור עולם שוויוני. הדבר בידינו, כי אם נחכה שמישהו אחר יעשה עבורנו את המלאכה – זה לא יקרה גם בבוא המשיח. הוא הרי גבר…

The concise version:

If we, all women, rise up as one and oppose our oppressions – we can create an equitable world. This is in our hands, because if we wait for someone else to do the work for us – it will not happen even when Messiah comes. He's a man after all…


Yvonne EllimanI Don't Know How to Love Him


  1. בליון מתפקדות כולנו נקום ונתפקד נגד מה שעושים לנו
  2. יום המאבק הבינלאומי למניעת אלימות נגד נשים ויקיפדיה
  3. זכות בחירה לנשים ויקיפדיה
  4. בנות הזהב פרק 7 על חברתה הלסבית של רותי


  1. One Billion Rising we all rise and rebel against what is done to us
  2. International Day for the Elimination of Violence against Women Wikipedia
  3. Women's suffrage Wikipedia

מה את לובשת ? What are You Wearing

מלקולם מקלארן ג'אז זה פאריז

Malcolm McLaren Jazz is Paris

פריז-פריז. יש מקומות רבים כל-כך לבקר בעיר המקסימה הזו, הפעם היא לוקחת אותי אל חברותיה. כדי להתמודד עם הקור המקפיא הממתין לי בחוץ, אני דואגת לעטוף את עצמי במחלצותי הכי מחממות וכמובן בכובע הצמר המסורתי. יש לי כמה וכמה כובעים כאלה לכל ארוע והזדמנות. מי שמכירה אותי, יודעת שאני חובבת תיקים וכובעים ואוספת אותם מתוך ידיעה ברורה שאין תיק/כובע יותר מדי…

Paris-Paris. There are so many places to visit in this charming city, this time she takes me to her friends. To cope with the freezing cold that awaits me outside, I make sure to wrap myself with my warmest outfits and, of course, with my traditional woollen cap. I have several of these caps for every event and occasion. Anyone who knows me, knows that I love bags and hats, and I collect them with the clear knowledge that there is not too much bag/hat…

ביאטריס מציצה בדמותה המשתקפת בראי הגדול שבחדר השינה ושואלת איך היא נראית. לשאול אותי לדעתי בנושא, פשוט חסר טעם מהטעם הפשוט שאף פעם לא הייתי מבינה גדולה בבגדים ו/או באופנה ושִׁיק אינו תחום שאני מתמצאת בו. לדעתי, היא נראית נפלא – הן במה שהיא לובשת ובעיקר ללא כסות שהיא, כשהיא עוטה את לבושה של חוה. את זה אני יכולה לומר לה ללא כחל וסרק. היא מחייכת אלי, עיניה הבלתי מאופרות עדיין, קורנות. היא גומלת לי ביד נדיבה מאוד על המחמאות שלי.

Béatrice glances at her reflection in the large mirror in the bedroom and asks how she looks like. To ask me my opinion on the subject is simply pointless for the simple reason that I was never an expert about clothes and/or fashion, and that chic is not an area I'm familiar with. In my opinion, she looks wonderful – both in what she wears and especially without any clothing, when she's dressed like Eve. That I can say to her as it is. She smiles at me, her still-unmade eyes, radiant. She pays me back very generously for my compliments.

סמבה סראבה – מתוך הסרט "גבר ואישה"

Samba Saravah – From the movie "A Man and A Woman"

[את הסרט הנפלא הזה ראיתי בקולנוע, הייתי בכתה ח' והמורה האהובה שלי טענה שזה לא הגיל לצפות בסרטים מהסוג הזה. כמובן שחלקתי על דעתה, אבל זה ענין אחר, אולי לרשימה נפרדת. כמה כמהתי להיות פייר ברוך! כל כך רציתי שאנוק איימה תעשה לי את מה שעשתה לו! אח… זכרונות נעימים ומתוקים כל כך…]

[I saw this wonderful movie in a cinema, I was in the 8th grade, and my beloved teacher argued that it was not the age to watch this kind of movie. I disagreed, obviously, but this is another matter, perhaps for a separate post. How I longed to be Pierre Barouh! I so much wanted Anouk Aimée threaten to do to me what she did to him! Oh… such sweet and sweet memories…]


כל ארץ ומנהגה היא. אצלנו, אני בספק אם חמש דקות הליכה – גם בכפור הכי כפורי או להפך, בחמסין הכי גדול – היו מצדיקות התנעת מכונית. ביאטריס אפילו אינה חולמת לצעוד ברגל את טווח שני הרחובות מביתה לבית המארחות. כל השכבות בהם התעטפתי מיותרות לגמרי כשאנו יורדות במעלית אל החניון בבנין שלה, נכנסות למכונית ושטות לחניון הבנין אליו מועדות פנינו. הכל מחומם, אף פרץ קל של רוח או כפור אינו חודר אלינו, אך עד שאינך חוֹוָה בעצמך, שום הסבר אינו מסבר את אוזנך. אמנם, בחדר השינה שלה, בזמן שהתבוננה בי עוטה את השריון, היא העירה לי שאין צורך בכל מה שהעמסתי על עצמי כמבצר נגד מזג האויר, אך לא פירטה את המסלול בו היינו אמורות לעבור, אז איך יכולתי לדעת? יצאתי מתוך ההנחה שלא כמוני, היא רגילה לקור ולכן הלבוש הקל שלה. צרפתיה בשמלה שחורה, צעיף אדום קשור בחינניות למותניה שרוב הזמן קשה לי להסיר מהן את ידי. היא אפילו לא לקחה איתה מעיל, רק שמה על עצמה שַׁל קל, מה שהיא מכנה châle.

Every country and its customs. With us, I doubt that a five-minute walk – even in the frostiest frost, or vice versa, in the greatest hamsin – would justify starting a car. Béatrice does not even dream of walking the two blocks from her home to the hostesses' place. All the layers which I was wrapped up with, were completely unnecessary, as we went down the elevator to the parking lot of her building, getting in the car and sail to the building where we were heading. Everything is heated, not a slight burst of wind or frost penetrates us, but until you experience it yourself, no explanation can be satisfactory. Although, in her bedroom, while watching me put on my armour, she commented to me that there was no need for everything I had loaded myself up as a fortress against the weather, but she did not specify the route we were supposed to go, so how could I know? I assumed that unlike me, she's used to the cold, and therefore her light attire. A French woman in a black dress, a red scarf gracefully charmingly tied to her waist, which it was hard for me to remove my hands from most of the time. She didn't even take a coat with her, just put on a light shawl, what she calls Châle.

במשפט אחד:

השארתי את השכבות שלי במכונית.

In one sentence:

I left my layers in the car.


סמבה סרבה בגרסא האנגלית

Samba Saravah English version

הקץ לאש ? End of Fire

איב מונטאןעלי שלכת

Yves MontandLes Feuilles Mortes (Autumn Leaves)

קמנו קצת מאוחר מאשר תכננו, אך לא נורא. אמנם יש לוח זמנים כללי, אך זה לא משהו שמוכרחות להצמד אליו בדבקות. איחור של שעה-שעתיים פה ושם למטרות של התרוממות הנפש, אינו משבש לנו את התוכניות.

We got up a little late than planned, but it wasn't so bad. While there is a general schedule, it is not something that must be adhered to adamantly. An hour-and-a-half late here and there for the sake of spiritual uplifting, does not disrupt our plans.

היא הכינה לנו סלט חתוך דק-דק, מרחה קרואסון בחמאה נמסה ושמה לי שושנה אדומה, ריחנית, בתוך צלוחית על המגש. ניחוח הקפה מתפשט בחדר. אני פוקחת את עיני אל תוך חיוכה הרחב. "Bonjour", היא אומרת לי בקול רך.

"Bonjour", אני עונה, חשה את שפתי נמתחות מאוזן לאוזן.

She made me a thinly-sliced ​​salad, shmeared a croissant with melted butter and put for me a red, fragrant rose in a saucer on the tray. The aroma of the coffee spreads throughout the room. I open my eyes to her wide smile. "Bonjour," she says softly to me.

"Bonjour," I answer, feeling my lips stretch from ear to ear.

הוילון הלבן המעטר את החלון, שקוף מעט, מאפשר לאור לזרום פנימה. אין שמש. אמרו שיהיה קר בחוץ. אולי גם צדקו, אבל אצלנו בחדר נעים, חמים.

The white curtain that adorns the window, slightly translucent, allows a bit of light to flow in. No sun. It was forecasted to be cold outside. Maybe they were right too, but in our room it's cosy, warm.

ריף כהן – לפאריז

Riff Cohen – A Paris

היא שוב סוחבת אותי לסיור בעיר. היום אנו מסיירות בגדה השמאלית, ב- Boulevard Saint-Germain והסביבה. גשם קל מזרזף. אני לבושה היטב וחבושה בכובע הצמר שלי, אך הוא אינו מספיק. הפנים צורבות לי מהקור. אולי הייתי צריכה לשים רעלה או חיג'אב כמו הנשים החולפות על פנינו. זה יכול להיות מגן טוב.

She shleps me on a tour in the city again. Today we tour the Rive_Gauche (The Left Bank), on Boulevard Saint-Germain and the surrounding area. Light rain is drizzling. I am well dressed and wear my woollen hat, but it is not enough. My face is burning from the cold. Maybe I should have put on Hijab or a veil like the women passing by. It can be a good shield.

היא מספרת לי באנגלית רכה במבטא המשגע שלה על בתי הקפה באֵזור, בהם נהגו לשבת אנשי הרוח החשובים של המאה הקודמת, כגון סימון דה-בובואר. אני מקבלת שיעור מאלף על קול נשי מיוחד במינו, מאושיות הפמיניזם, מפי מרצה לפילוסופיה של המגדר. אני מרותקת למלים שהיא משמיעה, למראות, לסן הזורם לנגד עינינו, לרחש העלים הנושרים אל המדרכה, לפריז.

She tells me in soft English with her wonderful accent on the cafés in the area where the important last-century intellectuals, such as Simon de Beauvoir, used to sit. I get an instructive lesson on a unique female voice, a prominent person in feminism, from a philosophy professor of gender. I am intrigued by the words she makes, the sights, the streaming Seine in front of our eyes, the whisper of the leaves falling to the pavement, to Paris.

מלקולם מקלארן וקתרין דאנבפאריז פאריז

Malcolm McLaren & Catherine DeneuveParis Paris

צהריים. היא מציעה אתנחתא. בית הקפה מתנגן בצלילים מוכרים לי מאוד. לרגע אני חשה כאילו אני בכפר קרע. גברים בלבוש מזרחי מסורתי מחוברים לנרגילות, נשים מכוסות מכף רגל ועד ראש.

"אהלן", מסבירה לנו פנים דמות כהה, עיניה נוצצות אלינו.

ביאטריס מרכינה את ראשה לברכה, "Salut", היא עונה.

Noon. She offers a break. The café plays with sounds very familiar to me. For a moment I feel like I'm in a Kfar Kara. Men in traditional oriental attire are attached to hookahs, women covered from head to toe.

"Ahalan," a dark figure welcomes us, her eyes sparkling at us.

Béatrice bowed her head in greeting, "Salut," she replies.

"שָלְ…" אני עוצרת את שאר ההברות בהכרה שאולי לא כדאי שאסגיר את מוצאי. בכל זאת, בארץ עפים עלינו טילים, החמאס משתולל, מה אני יודעת עליהם באיזה צד הם? אולי חמאסניקים בעצמם? ביאטריס מלטפת את ידי לעידוד, ודאי קלטה את הרהורי.

"Shal…" I stop the rest of the syllables in recognition that I shouldn't give up my origin. 'Shalom' is definitely a Hebrew word. After all, missiles are flying at us in Israel, Hamas is raging, what do I know about them on which side they are? Maybe they are Hamasniks themselves? Béatrice caresses my hand for encouragement, she must have got my thoughts.

"תפאדאלו, S'il vous plait", מחוה לנו הדמות לבוא אחריה.

אנחנו מתישבות, מצפות לתפריט. הדמות שבה בתוך מספר דקות ופורסת לנו על השולחן מכל טוב המקום. אני מתה על תכולת הקעריות השונות ומתחילה לטבול בהן את הפיתה שלי. טעים לי. אין כמו אוכל מזרחי אסלי להזכיר את הבית.

"Tefadalo, S'il vous plait," the figure gestures to us to follow her.

We sit down, waiting for the menu. The figure comes back in a few minutes and spreads on the table from all the best the place has. I die on the contents of the various bowls and begin to dip my pita in them. It's tasty. There is nothing like genuine Eastern food to remind one of home.

אנחנו שקועות במטעמים ובעצמנו. פתאום, קולות צהלה ויללות שמחה. מאן דהוא מגביר את הטלויזיה ועיני כל נשואות אליה. אני מזהה את המקום. אחרי הכל, שרתתי בקריה ולא אחת עברתי בצומת ההיא בביקורי בתל אביב במהלך השנים מאז. אין לי מושג מה אומרים באל ג'זירה, הרי אינני דוברת את השפה. אולי נפל שם טיל? התמונות מציגות אוטובוס ואנשים מתגודדים סביבו. אולי פיגוע. אמרו כל הזמן שיש לצפות לזה.

We are immersed in the delicious tastes and in ourselves. Suddenly, sounds of bliss and howls of joy. Somebody turns on the sound of the television and everyone's eyes are on it. I recognize the place. After all, I served in HaKirya and I often passed that intersection on my visit to Tel Aviv over the years since. I have no idea what they say in Al Jazeera, since I don't speak the language. Maybe a missile fell there? The pictures show a bus and people crowding around it. Maybe a terror attack. They kept saying it was to be expected.

גארי מור – מדרכות פאריז

Gary MooreParsienne Walkways


בערב, לפני שאנו יוצאות להפגש עם חברות שלה, אני מציצה באינטרנט כדי להתעדכן. אמרו שיש סיכוי להסכם הפסקת אש. אני מקוה לטוב. שלושת השמוקים העומדים בראשנו טופחים זה לזה על האגו ועל זה של שאר השמוקים שהיו שותפים למשחק המטורף הזה, מרעיפים שבחים על המהלכים בהם נקטו ומעלים על נס את פעולותיהם, בבחינת "יהללך זר, וָלֹא – פיך".

אני סוגרת את המחשב כדי לא להקיא על הצג או על המקלדת.

In the evening, before we go out to meet her friends, I take a look online to catch up. They said there was a chance of a ceasefire agreement. I hope for the best. The three shmucks who lead us pat each other's ego and also of the other shmucks' ego who shared this crazy game, praising their moves and acclaiming their performances and their actions, like "may a stranger praise you, but if not – then thy mouth".

I shut down the computer so as not to throw up on the monitor or keyboard.


יום בפריז. מחר – חזרה הביתה, למציאות.

In brief:

A day in Paris. Tomorrow – back home, to reality.

ענין של נִראוּת

הצדעה מלאת כבוד לגב' חכמון מבאר-שבע ולמשפחתה,

כמו גם למסעודה האמיצה משדרות ולמשפחתה היא,

המגלות עמידה איתנה במצב הקשה הזה

דברים שרואים מכאן…

אפשר לראות קצת שיפור, אם כי עדיין לא מספיק, בנוגע לנראות של נשים. אני מקוה שאין זה מס שפתיים רגעי והדברים יתפשו תאוצה ולא יעצרו. נשים אינן מיעוט (גם אם זה אולי לצער המגדר הנגדי לנו) ומגיעים לנו ייצוג ונראות הולמים, לא פחות מאלו של המין האחר. אנחנו במאה ה-21 ובמדינה שאמורה להיות של כל אזרחיה ואזרחיותיה, כך שראוי כי קולות הנשים יובאו בחשבון ויישמעו.

אני מתעקשת לצפות בערוץ הראשון ולא בערוצים המסחריים, מהטעם הפשוט שאין לי סבלנות לפרסומות בשעה המתוחה הזו. כמה הזוי ולא לענין זה לראות טילים נופלים, נזקים נגרמים, א/נשים נפגעים וכיוצ"ב ואז עוברים לפרסומות. מפגר לגמרי! אכן, הערוצים המסחריים צריכים להתפרנס ומפרסומות, אך אי אפשר שלא לתהות אם אין אפשרות לערוך ביטוח מתאים לשעת חרום, שיכסה את הנזקים שנגרמים לערוצים הללו ולא להטריד אותנו בכאלה. בשעות כאלה אנו זקוקים למידע, לחדשות (בתקוה שתהיינה מה שפחות), לקצת בידור ולא להבלים.

גם אם אינני נמצאת בארץ, עדיין עדיף עלי הערוץ הראשון, כמו גם אצל הסביבה שלי – היהודיות החיות בנכר והמארחות אותי באדיבותן ובנדיבותן כי רבה. לטעמי, הכתבות בערוץ הראשון מעניינות הרבה יותר, שקולות, מאוזנות ובעיקר – אינן נגועות בסנסציות. אינני יודעת מה הראו בערוצים האחרים, כי הרי אני משתדלת לצפות בערוץ הראשון כשזה מראה את עצמו בשידור חי, אך הטשטוש של התמונות הקשות של הילדים העזתיים שנפגעו, בהחלט מבורך. מי שחשקה נפשו להתבונן בזוועות כאלה – יש את היוטיוב.

אנחנו מבקרות בלובר. יש מה לראות בפאריז. בדרך, אני מבקשת מביאטריס לבדוק את החדשות מישראל בסמרטפון שלה. היא מנסה להתחבר לערוץ הראשון, אך לשוא. מסתבר שהשידור אינו עובר בסמרטפונים, רק במחשבים, אין פְּלג-אין מתאים עדיין. להזכיר לכולנו שאנחנו במאה ה-21 המאופיינת בצריכה מסיבית של חדשות והחיבור למקורות המידע הוא צורך מיידי?

אני מנסה להתחבר בבית קפה אינטרנטי, אליו אנו נכנסות כדי לשתות קפה ולעכל קרואסון פריך וטעים, כי בכל זאת אני ישראלית ולבי עם עַמי בשעה הקשה שלנו. על הצג תא"ל ישראלה אורון והעתונאית טל לאור, המביעות את שהבעתי פה קודם לכן על הנראות של הנשים. נציג פיקוד העורף הבלתי נלאה באולפן – גבר, הפלא ופלא – חש צורך להתקיף (נו, גבר, מה עוד חדש? אין פלא שהוא חש לתקוף במקום להתנצל ולפעול לתיקון המעוות) ולסבר את אוזננו בדבר גדודי הנשים המאכלסות את העמדות בפיקוד שלו. אם נכון הדבר, אז אי אפשר שלא להרים גבה עד למרומי מגדל אייפל והלאה ולתמוה איך זה שרואים אותו דוקא ולא אשה. אם יש נשים רבות כל כך, כפי שיצר את הרושם, אז איך, מכל הנשים שבעתודות פיקוד העורף, שמים בחזית דוקא ושוב גבר? ובמשך כל השידורים! מה, לא יכלו לעשות סבבים ולהחליפו באשה? האם הוא היחיד שמסוגל לעמוד בפרץ? שוב, אינני יודעת מה נעשה בערוצים האחרים, המסחריים, אולי שם הביאו נשים מפיקוד העורף, אם בכלל.

בענין הדיון על "הקול הנשי", שהמנחה החיננית התעקשה לכנותו "אחיד": קודם כל, הייתי מציעה לקרוא לזה בשם הנכון – "קולות של נשים", כי לא קול אחיד לנו ואיננו עשויות במקשה אחת. שנית, לידיעת כבודה (אולי לא אַת היא שניסחה את השאלה הלא חכמה, אלא הלוחשים על אוזנך), נא לרשום לפנייך/לפניכם, להפנים ולשנן, שלא כולנו מדברות בקול אחד, ולראיה – שתי המרואיינות שהבאתם בנוגע לפניה אל הממשלה. גם סביבי, בארץ בעיקר, אך גם בנכר, יש מספר לא מועט של נשים מיליטנטיות הקוראות "להכנס בממזרים ובאִם-אִם-אמא שלהם". הן, כמובן, שוחרות שלום, אך מבחינתן עדיף שזה יהיה אחרי שכל הערבים ימותו, יושמדו, יחוסלו ושלא יהיה להם זכר. אז, לגבי דידן, תשקוט הארץ ולא רק למשך 40 שנה.

חבל שאי אפשר היה להקליט והלואי והיו בידי דבריהן הנבונים של המרואיינות כדי להביאם גם פה, למען יהיה מי שיקרא ויחכים ובעיקר – שתהיה פעילות לשינוי הנִראוּת החד צדדית של הזכרים, כפי שניסחה זאת תא"ל ישראלה אורון: מומלץ להביא גם את דברי סגנית ראש העיר ולא רק את דבריו. אני רוצה לציין גם את דבריה המציאותיים, על שהזכירה לגברים שהמלחמה הנוכחית (כמו גם זו של לבנון השניה) נוגעת בעיקר לאזרחים (ואני מוסיפה – ולאזרחיות) ואין צורך בכל הגנרלים המובאים ללהג בפנינו. בהחלט יש לנו, הנשים, מה לומר עכשו, שלא לדבר על שאם היו מאפשרים לנו לשרת בצורה שוויונית בכל המקומות ובעיקר בצבא – היו לנו יותר גנרליות וגם פתחון-פה הולם. ברור לכולנו, שהשיח היה שונה בהרבה, בעיקר שוחר שלום ואין לי ספק שהיינו מצליחות להמנע מגובה כזה של להבות מיותרות ובשני הצדדים!

כדאי לתת את הדעת לא רק על נראות הנשים בשיח הציבורי, אלא גם על איך אנו מוצגות ועל מה מופקדות הנשים, על הנושאים בהם "מרשים" להן לעסוק במסגרת עבודתן ומקצוען. אי אפשר שלא להתקומם ולתהות כיצד כתב זכר "עומד בפרץ" ומראיין אנשים לפני, בזמן ואחרי אזעקה ונפילות – כלומר, בסיטואציה גברית של מעֵין לחימה ואילו את הכתבת שולחים לשולי הדברים, לראיין בני נוער (אתמול), יולדות (היום) – שוב, בתחום הנחשב עדיין לנשי, גם אם זה בזמן אזעקה. די עם זה!!! אנחנו מגוונות למדי ומסוגלות להביא כתבות מתחומים שונים ואחרים מאשר מפקידים אותנו עליהם.

הערות לסדר:

א.   במקום להראות וללעוס לנו שוב ושוב כתבות ששודרו כבר – יש דבר שנקרא VOD גם בערוץ הראשון (כך כתוב באתר) ואפשר לשים אותן שם או בשידורי הלילה, לטובת הצופים המעוניינים לצפות בהן בנוסף על השידור השוטף שאמור להציג לנו את החדשות, לא את הישנות. במקום העלאת גרה, אם אין נושאים חדשים לענות בהם, שימו את מר קו וסרטונים קצרים דומים. אני סמוכה ובטוחה שגם בערוץ הראשון שמעו על סרטים מצוירים, מה שבלעז מכנים cartoons. אפשר גם להביא את הסימפסונים במנות מחולקות – לא את כל הסרט כמקשה אחת, אלא בחלקים, לפי הצורך. זה מפיג מתח, מה שצפיה חוזרת ונשנית בכתבות שנצפו עושה את ההפך ומרגיזה.

ב.    אנחנו גם איננו מעוניינות לצפות באתנחתות לילדים, משום שאלה אינן תורמות לנו. מחלקת הילדים מקומה במקום אחר ולא בחדשות, בשביל זה יש את ערוץ הילדים. לא בשביל זה יש את הערוץ הראשון, שלדעתי תפקידו להעביר את החדשות ובשידור חי ונגיש לכל העולם, גם לישראליות העושות בנכר וגם ליהודיות המתגוררות שם. אם מחפשים אתנחתות, הרי שעדיף להראות דברים קומיים, כפי שהצעתי, שבהחלט מרגיעים.


  1. תא"ל ישראלה אורון ויקיפדיה
  2. טל לאור (מה שמצאתי עליה ברשת)
  3. מרב מיכאלי לכנסת – אולי זו התשובה שלנו: נראות יותר של נשים במקומות ההשפעה?
  4. סדרת מר קו יוטיוב, גאון מי שכתב את הדיאלוגים בעברית, גאון!!!
  5. הסימפסונים בישראל
  6. על נראות של נשים שלומית ליר, אתר אונליין

כיפת ברזל Iron Dome

מזמור לדוד, ה' רעי לא אחסר!
בנאות דשא ירביצני, על מי מנחות ינהלני,
נפשי ישובב, ינחני במעגלי צדק למען שמו.

גם כי אלך בגיא צלמות – לא אירע רע, כי אתה עמדי; שבטך ומשענתך המה ינחמני.
תערך לפני שלחן נגד צררי, דשנת בשמן ראשי, כוסי רויה,
אך טוב וחסד ירדפוני כל ימי חיי ושבתי בבית ה' לארך ימים

(תהילים כ"ג)

The LORD is my shepherd; I shall not want.

He maketh me to lie down in green pastures: he leadeth me beside the still waters.

He restoreth my soul: he leadeth me in the paths of righteousness for his name's sake.

Yea, though I walk through the valley of the shadow of death, I will fear no evil: for thou art with me; thy rod and thy staff they comfort me.

Thou preparest a table before me in the presence of mine enemies: thou anointest my head with oil; my cup runneth over.

Surely goodness and mercy shall follow me all the days of my life: and I will dwell in the house of the LORD for ever.

(Psalm 23)

נובמבר בלונדון, 11 בבוקר, 100c, עננים פזורים. אני נכנסת לשתות קפה ולזלול כמה סקונס בצד. בית הקפה דְליל מְבָלִים. הכלכלה אצלם עדיין על הפנים וזה מתבטא בחוסר הנכונות של הבריטים להוציא מעבר להכרחי להם לקיום הבסיסי. הבעלים ישראלים. הרדיו באינטרנט פתוח על רשת ב'. קצת הזוי לשמוע על מזג האויר האביבי והנאה באשדוד ובבאר שבע על רקע אזעקות הקריין לצבע אדום. צמרמורת עוברת לי לאורך הגוף. הסירנות הללו אינן מטיבות עם הנפש. גם לא קולות הנפץ המתלווים אליהן.  אנחנו שומעות הכל.

November in London, 11 am, 100c, scattered clouds. I go in for a coffee and gobble some scones aside. The coffee shop is sparse of people hanging out. Their economy is still on the face (a Hebrew expression that means 'not good'), and this is reflected in the British's unwillingness to spend beyond their basic necessity. The owner is Israeli. The radio is open on Reshet B. it's a bit surreal to hear about the spring nice weather in Ashdod and Be'er Sheva against the background of the announcer's alarms of red colour. Chills go through my body. These sirens do not benefit the soul. Neither do the explosive sounds accompanying them. We hear it all.

כששמעתי לראשונה על "כיפת ברזל", הייתי בטוחה שזה בא מהכיפה שהדתיים שמים על הראש. אחר כך שמעתי ברדיו הבריטי את שמו בלועזית – "Iron Dome" והבנתי שהכוונה אינה להסתמך על דָרֵי מעלה שהמאמינים בהם מזיקים לכולנו (ולא רק לחילונים), אלא לכיפת מגן מפני הטילים הנורים עלינו.

When I first heard about "Iron Dome" (Kipat barzel in Hebrew), I was sure it came from the Kippah the religious put on their heads. Then, on British radio, I heard its name in foreign language – the "Iron Dome", and realized that the intention was not to rely on people who live in the sky (the dead) that those who believe in them are harmful to all of us (and not just to the secular), but to a protective dome against the missiles fired on us.

מוֹזֶס, שאשתו עדיין קוראת לו מוישלה, מניד בראשו מצד לצד ומצקצק בלשונו. ביד אחת הוא מזִין את מכשיר הפלאפל ובשניה מוחה את השאריות עם המרית. השמן מבעבע ורוחש עת מוזס מחליק לתוכו את הכדורים לאט. הניחוח המתפשט באויר מגרה מאוד. אני מסיימת את הקפה עם הסקונס ומזמינה מנת פלאפל עם הרבה טחינה וצ'יפס. טעים להרגיש את הבית.

Moses, whom his wife still calls Moishale, shakes his head from side to side and makes a sound with his tongue. With one hand he feeds the falafel tool and with the other he wipes the scraps with the spatula. The oil is bubbling while Moses whirls the balls slowly into it. The aroma that spreads in the air is very stimulating. I finish the coffee with the scones and order falafel with lots of tahini and fries. It's delicious to feel at home.

הפטפטת ברדיו נמשכת. מוזס מהמהם נעימה ישראלית ידועה. עד כה, לכל מלחמה אותה אני יכולה לזכור היה שיר שליוה אותה והפך להיות הזכרון המוזיקלי שלה. הפעם, עדיין אין.

The radio chatter continues. Moses hums a well-known Israeli tone. So far, every war I can remember has had a song that escorted it and became its musical memory. This time, there isn't yet.

עמית פרקש – מיליון כוכבים [מלים]

Amit Farkash – A Million Stars

סתו בפאריז, בוקר נינוח בדירתה הנעימה של ביאטריס ברחוב סמוך ל-Avenue des Champs Elysees. בחוץ C 10, והיום צפוי להיות מעונן ברובו. ביאטריס לקחה אותי אתמול לבקר במגדל אייפל. למרות שידוליה, אני מסרבת בכל תוקף לשלוח יד בנפשי ומתעקשת להשאר על קרקע מוצקה. נכון, זה הסמל המובהק של פאריז, אך עדיף לי לצלם מלמטה מאשר את הנוף מלמעלה. ישנם מקומות אחרים מהם אני יכולה להפיק תמונות מנוף העיר, כמו לדוגמא הדירה של המארחת שלי, בְּקומה שאני מקבלת סחרחורת רק מלכתוב את מספרה, אז אמנע. אני מנסה לשכנע את עצמי שהדירה הזו אינה גורדת שחקים וגלי החרדה הפוקדים אותי אין להם אחיזה במציאות. ביאטריס מסייעת בידי להפיג את פחדי. המיטה רועדת תחתינו ומזכירה שיש גם צד נעים לחיים.

Autumn in Paris, a leisurely morning in Béatrice's cosy apartment on the street near Avenue des Champs Elysees. Outside is 100c, and today is forecast to be mostly cloudy. Béatrice took me yesterday to visit the Eiffel Tower. Despite her solicitations, I firmly refuse to commit suicide and insist on staying on solid ground. Indeed, this is the quintessential symbol of Paris, but I'd rather take photos from below than the view from above. There are other places where I can take photos of the city view, such as my hostess's apartment on the floor that I get dizzy by just writing its number, so I'll avoid it. I try to convince myself that this apartment is not a skyscraper and the anxiety waves that surround me have no grip on reality. Béatrice helps me relieve my fears. The bed shaking beneath us reminds that there is also a pleasant side to life.

חזרה אל המציאות, המכונה אצלנו "שגרת חרום". בטלויזיה שוב מצעד השמוקים המברברים עד זרה את ההגיגים המוכרים והלעוסים שלהם. אני כבר מיחלת שהם ילמדו לדבר עברית נכונה ויפסיקו לקשקש לנו על ש"כל האופציות על השולחן". האופציות אולי על השולחן בלועזית, אבל בעברית "כל האופציות פתוחות". בעברית, מה שעל השולחן הם הדברים, בבחינת "הבה נשים את הדברים על השולחן" והמשמעות היא שונה מזו של האופציות; כאן הכוונה היא לדבר גלויות (בצורה גלויה, לא מקביל למכתבים).

Back to reality, known as "emergency routine". On television, again the shmucks' parade that prattle their familiar and chewed chants again and make al sickening. I long for them to learn to speak proper Hebrew and stop rattling us about "all the options on the table". The options may be on the table in foreign language, but in Hebrew "all options are open". In Hebrew, what is on the table can be things, in terms of "let's put things on the table" and the meaning is different from the talking about the options; here, the intention is to speak openly.

במשך שעות, צורמים הקריינים הגברים את האוזן בטונים הגבוהים שהם מפיקים מגרונם שאינו ניחר. מי יגלה את אוזנם שגם בימים רגילים, אך על אחת כמה וכמה בשעת חרום מתוחה זו, אנו מעדיפות (ומן הסתם גם מעדיפים) שידברו אלינו בשקט ולא בצרחות, לתשומת לב הקריינים והכתבים באולפן. אין צורך לנבוח על הצופים! אם תדברו בנחת, אולי גם נאמין לדבריכם ויתכן שנחשוב שאתם גם חכמים.

For hours, the male announcers grate our ears with the high tones they produce from their dried-out throats. Who will reveal to them that on ordinary days, all the more so in this tense emergency time, we prefer (and probably men do too) they would talk to us quietly and not screamingly, to the attention of the announcers and reporters in the studio. No need to bark at the viewers! If you talk leisurely, we might as well believe you and we may think you're smart too.

עדיין, אף אשה אחת לרפואה ולאיזון. הן ודאי נשארו בבית לשמור על הילדים. זה הרי תפקידנו המסורתי ומה לנו מחוצה לו. לי נראה כי הקברניטים חוששים מהאמת וּמִקריאה להם לסדר, שיתעשתו ויפסיקו לגרום לנו לנזקים. שוב משתיקים את קולנו.

Still, not one woman in sight for balance. They must have stayed home to look after the children. This is our traditional role and what business do we have apart from it. It seems that the leaders are afraid of the truth and the call for them to get in order, to come to their senses and stop causing us harm. Our voice is silenced again.

ערוץ 2: אהוד יערי שוחח עם פרשן חמאס מעזה

Channel 2: Ehud Yaari talks with Hamas commentator from Gaza

הגרסא התמציתית:

אמנם שני העמים חיים במדבר, אך הגיע הזמן שנתקדם מתקופת הגמלים והמלחמות בין הרועים על בארות המים ושטחי מרעה ונסדיר את החיים ההדדיים בינינו בהרמוניה ומתוך כוונות אמיתיות.

The concise version:

Although both peoples live in the desert, it is time for us to move forward from the camels' era and wars between the shepherds on the water wells and pastures, and we should settle our mutual lives with harmony and with real intentions.



  1. מתכון לסקונס של גיל חובב

ענן עשן

מבצע עמוד ענן, היום הרביעי, שבת בבוקר.

גולשת לאתר של הערוץ הראשון כדי להתעדכן, אך הטלויזיה שלנו דתית למהדרין ושומרת את השבת לקדשו. אין צורך כנראה לידע את הציבור במתרחש. הרי אין אנו משלמות את האגרה ולכן לא מגיע לנו להתעדכן בזמן אמת. באתר שלהם כתוב שהשידור החי הבא מי ישורנו. אני מניחה שהם עדיין לא קלטו שם, ברוממה, שמי שאינה מוצאת את המידע שהיא/הוא מחפשת וחוסמים מפניהן את הצפיה – תחפש הלה ערוצים אחרים ומשתמצא (וזה הרי זמין בעידן שלנו) – היא/הוא לא תחזור אליהם יותר.

בינתיים, אני עובדת בזעת אפי בחוה שלי בפייס ומחליפה מספר מלים עם הדמויות החמודות של שכנותי. חברה מבריטניה ואחרת מצרפת, מבקשות ממני מידע ומקורות לצפיה. אני מנסה להפנות אותם לשידורים בשפות שהן מבינות, אך למה שיהיה כדבר הזה ברשות השידור? הן מדווחות לי שהקישורים אינם עובדים. נו, זה מובן לגמרי – הרי הן לא שילמו האגרה, אז איך תוכלנה לצפות בשידורי הערוץ הישראלי באינטרנט? הגיוני, נכון? בערוץ 10 אין דורשים אגרה, אז אפשר לקלוט אותם באינטרנט בכל זמן. דא עקא, שכנותי בחוה בפייסבוק, אף שהן אוהדות אותנו, הישראלים, אינן מבינות עברית. במקום להפעיל מערך הסברה יעיל באמצעות הטלויזיה הישראלית – יש רק קדחת.

חברים אחדים בפייס מואילים להביע תמיכה בנו ומחזקים את ידי. אני מרגיעה אותם ומבהירה להם שאינני נמצאת בקו האש, ברוכה א-לוקימה, שלמזלי אני גרה במקום שהסיכוי לטילים שישלחו אליו הוא מאוד נדיר. פיגועים זה דבר אחר, כמובן. מאלה צריכה להזהר כל הזמן, למרות ש-טפו-טפו-טפו היה לנו שקט בזמן האחרון.

ניסיתי גם לחפש את הוידאו בו נראה מת'יו גולד, שגריר בריטניה בישראל כשהוא מבקר בקרית מלאכי ומבטא את הזדעזעותו לנוכח הזוועות בהן חזה – אבל למה שהממונה על ההסברה ינגיש את זה? הרי זה באנגלית ומרבית העולם מסוגלים להבין את השפה הזו וזו הסברה ממדרגה ראשונה. חלמאות, כבר הזכרתי?

אני עוברת להאזין ל-FM88. גדי ליבנה שר עם המוזיקה שהוא משדר ובעת הצורך מכריז על אזעקות "צבע אדום". תארנה לעצמכן את הקריין בביביסי או בקלאסיק FM עושה כך. הזוי לחלוטין. אין אצלם מצב כזה, הממשלות שלהן לא היו מסכימות להסכין עם מצב כזה של טילים על אזרחים, רק בישראל זה יכול לקרות. אני אוהבת את המוזיקה שגדי משדר כל כך במקצועיות ובחן. הוא אחד ויחיד מסוגו. הלואי והיו עוד רבים כמותו, הרדיו היה נשמע הרבה יותר טוב. אחריו, אין מה לשמוע, המוזיקה שמשמיעים קריינים אחרים אינה לטעמי, אז אני עוברת להתעדכן בחדשות ברשת ב', כי הרי הטלויזיה שומרת שבת, כזכור.

מדברים על החוסן הלאומי/האזרחי. ברור שהעם חזק ואיתן ונפשנו חסונה, הרי כבר בתנ"ך ציינו שעם קשה-עורף אנו, כך שיש לנו מוניטין לשמר, לא ככה? חבל שצוררינו הארורים לא השכילו להבין ששום דבר לא ישבור אותנו, כי אין לנו ברירה אחרת – זו המדינה שלנו עוד מקדמת דנא. שמנה לב שכתבתי המדינה, לא הארץ, כי הארץ אינה בלעדית שלנו וכדאי שמנהיגינו יפנימו את זה מה שיותר מהר ויפסיקו לברבר ולשפוך את דמנו בשם החזון המעוות שלהם. שישפכו הם את דמם קודם. איך התבטא השר הממונה על הנגב והגליל (שהביקורת שלי על אי עשייתו היא נפרדת) על השהידים המוסלמים: "האיש עם השמלה מתחבא בחורו כבר שש שנים, כי הוא מפחד מאיתנו ויחד עם חבר מרעיו הוא שולח אחרים להשתהד, לא את עצמו." אהבתי את הפועל "להשתהד". לפחות הוא דובר עברית רהוטה, ולא אמר "לבצע שיהוד", כמו העלגים המשתמשים בצורה מפגרת במלה "ביצוע" במקום להשתמש בפועל המתאים הקיים בעברית. לדוגמא: במקום לומר "לפגע", משתמשים בצרוף המלים המעוות "לבצע פיגוע" וכיוצ"ב. הלואי והיו מעבירים לדוברים קורסי רענון בשפתנו כדי לשמרה ולמנוע "ביצוע" עיוותה.

חומר למחשבה: כמה הזוי זה לצפות באיילה חסון המראיינת מהאולפן ברוממה את ריבחי רנטיסי בחַי כשהוא יושב באולפן בעזה? כמה מפליא לשמוע שהשר דיכטר מתראיין באלג'זירה? ואחר כך אומרים לנו שאין לנו עם מי לדבר!!! לא הזוי?

לילה בדרום / להקת פיקוד דרום


שבת, אין חפירות כרגע, אולי אוסיף מחר… בינתיים, כדאי לקרוא את הרשומה של איתמר: לא אסתפק ב"שקט"

להכנס בהם!

הילד ואני צועדות במעלה הגבעה. טיול יומי בחיק הטבע של קציר. הכביש לצדנו ריק. לפתע, במרחק קצר מאיתנו, צץ דבר מה שחור מבין השיחים במדרכה הנגדית ומתפתל לכיוון הכביש לחצותו. הילד ואני עוצרות. לא ממש נבון לעמוד בדרכו ואנחנו ממתינות לחצייתו ומקוות להעלמותו לאחר מכן. מכונית מתקרבת ונהגה מבחין בנחש. לנגד עינינו הנדהמות, סוטה המכונית ממסלולה ועולה עליו. לפני שאנו מספיקים לעכל את שארע – עוצרת המכונית, אנו שומעות את מוט ההילוכים המוסט לאחור ורואות את המכונית חוזרת על עקבותיה כדי לסיים את המלאכה. הילד ואני בהלם ואינני מצליחות להוציא הגה מפינו. המכונית מתרחקת, מותירה את הגויה להתגולל על הכביש.

לא ממש בא לי לעבור ליד זירת הטבח, אבל אין לי גם חשק לחזור על עקבותינו ולעשות עיקוף גדול כדי לחזור הביתה, אז אני אוחזת בידו של הילד ואנו עוברות במהירות את המקום. איני מסוגלת להביט, אך רואה מזוית עיני את הילד מפנה ראשו לעבר שדה הרצח.

"למה הוא עשה את זה?" שואל הילד בקול קשה. "בשביל מה זה טוב?"

אני מחוה בידי בחוסר הבנה, אין לי תשובה. המחשבה שעולה לי בראש היא שיותר עכברים יחגגו בקציר בעטיו של המעשה חסר האחריות הזה.


החויה המיותרת הזו חוזרת אלי בכל פעם שמישהו אומר את המשפט השגרתי הבא לגבי אויבינו וצוררינו: "בראותך נחש – מהר ורוצץ את ראשו." ישנן אמירות מפגרות, שאם אומריהן היו נבונים ומקדימים להן מחשבה כדי להמנע מפליטות פה אומללות שאינן מוסיפות להם כבוד, היה אולי מצבנו טוב יותר. אמירה מטופשת נוספת היא "להכנס בהם!" אז נכנסנו בהם מספר פעמים, אז מה? השתנה משהו? יש שלום? יש שלוה? לא הגיע הזמן לשנות את הקסטה השרוטה הזו? האם לא הגיע הזמן לחשוב בתבונה ולנסות למצוא פתרון מתאים יותר למצב?

קשה לדמיין, אפילו בישראל, כשאת גרה באזור שאינו נגוע באיום הטילים הללו, איך זה לחיות תחת אזעקות בלתי פוסקות, תחת פיצוצים והחשש המתמיד פן זה יקרה לך. ברור לגמרי שאי אפשר יותר לשבת בחיבוק ידיים ומוכרחים לפעול לשינוי המצב הזה ולמיגור הטרור. יחד עם זאת, אי אפשר שלא לתהות למה זה לא נעשה עד עכשו, למה חיכו העומדים בראשנו כל כך הרבה זמן עד שהואילו בטובם להואיל ולעשות מעשה.

אני צופה בחדשות ונמאס לי כבר לראות את אי שיתוף הנשים בשיח הציבורי מעבר לבובות המנחות, הקרייניות. עורכי המשדרים מביאים לפנינו כל מיני מומחים בתחומם ואינני יכולה שלא לתמוה על שאין בנמצא מומחיות. להרף-עין הביאו את תא"ל (מיל.) ישראלה אורון שהיתה סגנית היועץ לבטחון לאומי לתכנון ולתשתיות במועצה לבטחון לאומי. יגעת ומצאת – תאמין. יחד עם זאת, בקושי נתנו לה פתחון פה, לא כמו הזמן שניתן לגברים.

עוד יותר תמוהה ומקוממת העובדה, שמכל שלל הזכרים, בחרו להביא דוקא אנס שהורשע, אחד שהיה צריך להשאר קבור עמוק בחור שלו ולהתביש לצאת וּלהֵרָאוֹת בפומבי, גם אם היה פעם שר הבטחון. אף אחת מאיתנו אינה רוצה לראות את פרצופו הנאלח ולא לשמוע את קולו לעולם ועד. נקוה שזה היה חד פעמי והדבר לא יישָנה. מה זה, כבר אין אחרים מלבדו?

אין ספק שלנשים יש קול אחר משל גברים. אני חושבת שקולנו טוב ושקול יותר, הן משום שחונכנו בצורה שונה והן משום שאין לנו רכיב מיותר לנפנף בו ולהשוות של מי גדול יותר. גם אם יש בנו יצר תחרותי כלשהו, אין זה מכוון להרע בדרך כלל, אלא השאיפה שלנו היא להתקדם ולהיטיב. נשים מעדיפות לשתף פעולה ולקדם זו את זו מאשר להתחרות זו בזו. הגיע הזמן שהשיח הציבורי יכלול את כולנו, על מגדרינו ודעותינו השונות. הגיע הזמן שכולנו נשותף בחשיבה ובעשיה. אני בטוחה שהדברים יֵרָאוּ אחרת לגמרי.

הערה לסדר: חברת הכנסת הבזויה, שלוחת הרסן והלשון, מהמפלגה הלא נכונה, היא בבחינת היוצאת מן הכלל המעידה על הכלל. מי יתן ויושם עפר בפיה כדי שלא נצטרך עוד לשמוע את דברי הבלע הצעקניים שלה. דברי חכמים בנחת נשמעים.


  1. כשהנשים שותקות יעל ברדה ב"הארץ"
  2. תא"ל ישראלה דורון ויקיפדיה
  3. ראיון עם קרול גיליגן באתר הארץ
  4. על בקול שונה: התיאוריה הפסיכולוגית והתפתחות האשה קרול גיליגן
  5. עוד על בקול שונה קרול גיליגן
  6. קרול גיליגן ויקיפדיה


סיפור קצרצר לשבת:

אדם וחוה בגן עדן. אחרי שכל אחד/ת מהם בחר/ה בתורו/ה את האברים בהם חשק/ה, נשארו שניים אחרונים. אדם קופץ בראש וממהר לחטוף. ללא שהיות הוא מתחיל להסתובב כה וכה ברחבי הגן האלוהי כשהוא משתעשע באברו ומזרזף בחדוה לכל עבר.

"טוב", פונה א-לוקימה לחוה, "נשאר בשבילך רק האבר האחרון."

חוה מרכינה את ראשה וגוחנת קדימה. א-לוקימה מסיטה את שערותיה לצדדין, מתקינה את המוח במקומו. "זהו", היא אומרת בקול רך, מחליקה על ראשה של חוה ביד אוהבת, "אני בטוחה שתשתמשי בזה בתבונה."

טילים עלייך, ישראל!

תמונה משנות ה-70: המלחמה הסתיימה ואני מתארחת אצל חברה בקיבוצהּ שבעמק הירדן. אחרי שבועות אינטנסיביים במשמרות בצבא, אנחנו מבקשות לנו קצת מנוחה. ההלם גדול. הזמנים קשים. מלקקות את פצעי אובדן חברים שנפלו ומנסות להתאושש. הצלקות עמוקות.

היא הזמינה אותי לסופשבוע של ציוץ ציפורים, קרני שמש של חורף מחממות, התכרבלות על הדשא הירוק, המטופח. אנחנו יושבות תחת עץ התאנה, היא מלטפת את ידי ומספרת לי על ילדותה. אני מביטה בעיניה, דוק של זכרון נסוך עליהן. אינני מוצאת בהן געגועים. גם אני אינני מתגעגעת לילדותי, אך מסיבות אחרות משלה. כמי שגדלה בגבעתיים, קשה לי להבין את חוויותיה. כל כך שונות הן משלי. היא מתארת את הדרך מֵחַדְרָהּ בבית הילדים לַחדר ההורים. עשר דקות של הליכה מהירה על גבול הריצה, גו שפוף, נטוי ככל האפשר לכיוון הקרקע ועיניים משגיחות לעבר ההרים שמשמאל פן תפתח מהן רעה כלשהי, מחפשות אחר קפלי עפר להסתתר בהם. ילדה בת תשע ועשר ואחת-עשרה ו… הצלקות לא הגלידו, גם לא אחרי שהבסנו את הצוררים והרחקנו אותם.

התמונה הזו חוזרת אלי שוב ושוב, בעיקר בזמן האחרון, עם מטחי הטילים על תושבי הדרום. איך אמרה הילדה לשגרירים שהתכנסו שלשום לפי הזמנת ראש ממשלתנו על רקע הטילים: "כשאני הולכת ברחוב, אני מחפשת מחסה כל הזמן. כשאתם רואים מבנה – אתם רואים בית. כשאני רואה מבנה – אני רואה מקלט".

בלתי נתפש איך ממשלה מרשה לעצמה לזלזל בחיי תושביה ולא לפעול להפסקת האיום הבטחוני עליהם שנים רבות כל כך. אולי כן נתפש, כי מי מהשרים מתגורר באזור המאוים?

בטלויזיה של הערוץ הראשון עדיין מפגרים אחר הקדמה. לא שמעו שם על טיפוח קהל? למרות שהם משדרים את הארועים ברצף, הם הפסיקו את שידורם באינטרנט אחרי מבט. איך אני ושכמותי, שאיננו מחזיקות מקלט טלויזיה בביתנו, אך משלמות את האגרה כי אין ברירה אחרת, אמורות להתעדכן? ומה על בני הדור הצעיר יותר, שלהם אין את המכשיר המיושן, אך עדיין רוצים לדעת מה קורה באמצעות הסמרטפונים שלהם? עברתי לצפות בערוצים האחרים, למרות שאני מעדיפה את שדרני הערוץ הראשון. חבל גם, שזרימת השידור (כשכבר מאפשרים שידור חי) כל כך איטית ונפסקת כל כמה שניות כאילו להכעיס, למרות שאני על 15 מגה! אחר כך ודאי מקוננים שם, ברוממה, על שקהל הצופים שלהם מתמעט.

קולות האזעקה מצמררים, הלב עם התושבים הנצורים, עם הילדים המבוהלים. חוזרים ומנחים אותנו לחזור לשגרת חרום. אין לי מושג ואינני מצליחה להבין איך חרום יכול להיות שגרה. אני מכירה שגרת שלוה, לא חרום. חרום פירושו סירנות צורחות, אזרחים נסים על נפשם לחפש מחסה אם הֵהִינו לצאת מהמקלטים, דפיקות לב מואצות, אי יכולת לישון ושאר מרעין-בישין. כבר אחרי חצות ועדיין האזעקות נמשכות, חלקן בשידור חי. אפילו מצליחים להראות לנו יירוט של טיל על ידי מערכת "כיפת ברזל".

מחמם את הלב לראות את החברות באינטרנט, מהקהילות היהודיות בנכר, המעלות הודעות אוהדות ומשגרות לנו חיזוקים. נראה לי, שנצטרך את התמיכה הזו גם בימים הקרובים. נקוה רק שזה לא ימשך זמן רב והשקט יחזור על כנו.


בויקיפדיה כבר התעדכנו במבצע עמוד ענן

מבצע עמוד ענן באתר מאקו

העורף נפגע קשות הבוקר באתר ynet

הממלכה זוכרת The Kingdom Remembers

סופשבוע של זכרון

Remembrance Weekend

אנדרטה עם זרים למרגלותיה A monument with wreaths at its foot

אנדרטה עם זרים למרגלותיה   A monument with wreaths at its foot

משנכנס נובמבר, מתכנסת הממלכה בטקסים לזכר חללי המלחמות, קונצרטים מיוחדים נערכים ואף משחזרים קרבות מפורסמים. יש להם מסורת לגויים, כזו שאינה מלה נרדפת לדת דוקא, כמו אצלנו. האוירה היא של כיבוד העבר וההווה, כי גם בימינו נמצאים לוחמיהם מעבר לים למען השכן שלום. לא שזה מצליח כל כך, אך זה כבר נתון לדיון שונה.

As November arrives, the kingdom is gathering in wartime memorial ceremonies, special concerts are being held and even recreating famous battles. These gentiles have a tradition, one that is not synonymous with religion, as we do. The atmosphere is of respect for the past and present, because even in our days their fighters are overseas for the sake of making peace. Not that it's so successful, but it's another discussion.

הפּוֹפּים נראים על כל צעד ושעל: אנשים עונדים אותם על דש הבגד, אנדרטאות מתכסות בזריהם ואפילו בחנות המזכרות בסטונהנג' מצאתי אותם. קניתי, שתהיה לי מזכרת, יחד עם הכבשה המסמלת את גבעות סולסברי עליהן שוכנות האבנים הענקיות.

The poppies are seen every step of the way: people wear them on their lapel garment, the monuments are covered with wreaths, and even in the souvenir shop in Stonehenge I found them. I bought a souvenir, along with the sheep that symbolizes the Salisbury hills on which the huge stones reside.

שלא כמו אצלנו, אין צפירה שעוצרת את הכל ואנשים אינם עומדים דום ברחוב, אך פעמוני הכנסיות מצלצלים ובמשרדים יש כאלה המכבדים את זכר הנספים בקימה בדיוק בשעה 11 ועמידה למשך שתי דקות תמימות. ברשתות השידור משדרים את צלצול הפעמונים במקום את החדשות.

Unlike us, there is no siren that stops everything and people are not standing still in the street, but the church bells are ringing and in the offices there are some who respect the memory of the perpetrators at exactly 11am and stand for a full two minutes. At that time, the broadcast networks play the bells' ringing instead of the news.

השיא יהיה היום: בעוד שעתיים (אצלנו, בישראל, תהיה השעה 13), יתקיים באנדרטה שבמרכז לונדון, טקס זכרון (Remembrance Sunday), במהלכו תניח המלכה זר ואחר כך תשתתף בטקס בווייטהול. מדהים איך אשה בגילה מתרוצצת מטקס לטקס במקום להעביר את ימיה בנמנום ובמנוחה. אני מלאת כבוד אליה ומאחלת לה בריאות ואריכות ימים. הממלכה אוהבת אותה.

The highlight will be today: in two hours (at us, in Israel, it will be 13), there will be a remembrance ceremony (Remembrance Sunday) at a memorial monument in central London, during which the Queen will lay a wreath and then attend a ceremony at Whitehall. It is amazing how a woman her age runs from ceremony to ceremony instead of spending her days with napping and resting. I respect her and wish her health and longevity. The kingdom loves her.

בית קברות ליד כנסיה בסורביטון   A cemetery near a church in Surbiton

בית קברות ליד כנסיה בסורביטון   A cemetery near a church in Surbiton

הרדיו משדר רגיל. אין אצלם יום של שירי זכרון, כמו אצלנו. בערב צפוי לנו קונצרט רב הוד ואמנים, גם רוד סטיוארט יופיע בו. אני מלאת ציפיה.

The radio transmits as usual. They don't have a day of memory songs, as we do. In the evening we are expected to have a big concert with artists, Rod Stewart will also be performing, and I am mostly anticipating.

נבירות Diggings:

  1. In Flanders Fields ויקיפדיה
  2. בשדות פלנדריה ויקיפדיה
  3. Gallipoli Movie Ending יוטיוב
  4. Remembrance in London 2012  באתר http://www.visitlondon.com  site


זרים באנדרטה בברייטון  Wreaths at a memorial in Brighton

זרים באנדרטה בברייטון   Wreaths at a memorial in Brighton