טילים עלייך, ישראל!

תמונה משנות ה-70: המלחמה הסתיימה ואני מתארחת אצל חברה בקיבוצהּ שבעמק הירדן. אחרי שבועות אינטנסיביים במשמרות בצבא, אנחנו מבקשות לנו קצת מנוחה. ההלם גדול. הזמנים קשים. מלקקות את פצעי אובדן חברים שנפלו ומנסות להתאושש. הצלקות עמוקות.

היא הזמינה אותי לסופשבוע של ציוץ ציפורים, קרני שמש של חורף מחממות, התכרבלות על הדשא הירוק, המטופח. אנחנו יושבות תחת עץ התאנה, היא מלטפת את ידי ומספרת לי על ילדותה. אני מביטה בעיניה, דוק של זכרון נסוך עליהן. אינני מוצאת בהן געגועים. גם אני אינני מתגעגעת לילדותי, אך מסיבות אחרות משלה. כמי שגדלה בגבעתיים, קשה לי להבין את חוויותיה. כל כך שונות הן משלי. היא מתארת את הדרך מֵחַדְרָהּ בבית הילדים לַחדר ההורים. עשר דקות של הליכה מהירה על גבול הריצה, גו שפוף, נטוי ככל האפשר לכיוון הקרקע ועיניים משגיחות לעבר ההרים שמשמאל פן תפתח מהן רעה כלשהי, מחפשות אחר קפלי עפר להסתתר בהם. ילדה בת תשע ועשר ואחת-עשרה ו… הצלקות לא הגלידו, גם לא אחרי שהבסנו את הצוררים והרחקנו אותם.

התמונה הזו חוזרת אלי שוב ושוב, בעיקר בזמן האחרון, עם מטחי הטילים על תושבי הדרום. איך אמרה הילדה לשגרירים שהתכנסו שלשום לפי הזמנת ראש ממשלתנו על רקע הטילים: "כשאני הולכת ברחוב, אני מחפשת מחסה כל הזמן. כשאתם רואים מבנה – אתם רואים בית. כשאני רואה מבנה – אני רואה מקלט".

בלתי נתפש איך ממשלה מרשה לעצמה לזלזל בחיי תושביה ולא לפעול להפסקת האיום הבטחוני עליהם שנים רבות כל כך. אולי כן נתפש, כי מי מהשרים מתגורר באזור המאוים?

בטלויזיה של הערוץ הראשון עדיין מפגרים אחר הקדמה. לא שמעו שם על טיפוח קהל? למרות שהם משדרים את הארועים ברצף, הם הפסיקו את שידורם באינטרנט אחרי מבט. איך אני ושכמותי, שאיננו מחזיקות מקלט טלויזיה בביתנו, אך משלמות את האגרה כי אין ברירה אחרת, אמורות להתעדכן? ומה על בני הדור הצעיר יותר, שלהם אין את המכשיר המיושן, אך עדיין רוצים לדעת מה קורה באמצעות הסמרטפונים שלהם? עברתי לצפות בערוצים האחרים, למרות שאני מעדיפה את שדרני הערוץ הראשון. חבל גם, שזרימת השידור (כשכבר מאפשרים שידור חי) כל כך איטית ונפסקת כל כמה שניות כאילו להכעיס, למרות שאני על 15 מגה! אחר כך ודאי מקוננים שם, ברוממה, על שקהל הצופים שלהם מתמעט.

קולות האזעקה מצמררים, הלב עם התושבים הנצורים, עם הילדים המבוהלים. חוזרים ומנחים אותנו לחזור לשגרת חרום. אין לי מושג ואינני מצליחה להבין איך חרום יכול להיות שגרה. אני מכירה שגרת שלוה, לא חרום. חרום פירושו סירנות צורחות, אזרחים נסים על נפשם לחפש מחסה אם הֵהִינו לצאת מהמקלטים, דפיקות לב מואצות, אי יכולת לישון ושאר מרעין-בישין. כבר אחרי חצות ועדיין האזעקות נמשכות, חלקן בשידור חי. אפילו מצליחים להראות לנו יירוט של טיל על ידי מערכת "כיפת ברזל".

מחמם את הלב לראות את החברות באינטרנט, מהקהילות היהודיות בנכר, המעלות הודעות אוהדות ומשגרות לנו חיזוקים. נראה לי, שנצטרך את התמיכה הזו גם בימים הקרובים. נקוה רק שזה לא ימשך זמן רב והשקט יחזור על כנו.

אמן!

בויקיפדיה כבר התעדכנו במבצע עמוד ענן

מבצע עמוד ענן באתר מאקו

העורף נפגע קשות הבוקר באתר ynet

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • תרצה  On 15 בנובמבר 2012 at 9:17

    נקווה שהמבצע ייגמר בטוב. אכן הערך בוויקיפדיה מושקע וברור. ובאנגלית נקרא המבצע PILLAR OF DEFENSE – ללמדך שההסברה הלאומית מחייבת את ישראל להכניס את המילה DEFENSE כל אימת שאפשרי הדבר.

    • שרון הר פז  On 15 בנובמבר 2012 at 13:01

      לקח הרבה מדי זמן להסברה הישראלית להבין שמלחמה אינה רק בכדורים ובהגנה על המדינה באמצעות הצבא, אלא יש חזית לא פחות חשובה והיא "דעת הקהל העולמי", אבל בסופו של דבר האסימון ירד להם שם. מן הסתם גם התחלפו העוסקים במלאכה ומחשבה חדשה נכנסה לפעולה.
      מחמם את הלב לראות את שגריר בריטניה בישראל – יהודי, כמובן, מתיצב בקרית מלאכי ומכריז על תמיכתה של ממשלתו בפעילותה של ממשלתנו למיגור האיום. אולי גם יצליח לנו להביא שקט לארץ.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: