להכנס בהם!

הילד ואני צועדות במעלה הגבעה. טיול יומי בחיק הטבע של קציר. הכביש לצדנו ריק. לפתע, במרחק קצר מאיתנו, צץ דבר מה שחור מבין השיחים במדרכה הנגדית ומתפתל לכיוון הכביש לחצותו. הילד ואני עוצרות. לא ממש נבון לעמוד בדרכו ואנחנו ממתינות לחצייתו ומקוות להעלמותו לאחר מכן. מכונית מתקרבת ונהגה מבחין בנחש. לנגד עינינו הנדהמות, סוטה המכונית ממסלולה ועולה עליו. לפני שאנו מספיקים לעכל את שארע – עוצרת המכונית, אנו שומעות את מוט ההילוכים המוסט לאחור ורואות את המכונית חוזרת על עקבותיה כדי לסיים את המלאכה. הילד ואני בהלם ואינני מצליחות להוציא הגה מפינו. המכונית מתרחקת, מותירה את הגויה להתגולל על הכביש.

לא ממש בא לי לעבור ליד זירת הטבח, אבל אין לי גם חשק לחזור על עקבותינו ולעשות עיקוף גדול כדי לחזור הביתה, אז אני אוחזת בידו של הילד ואנו עוברות במהירות את המקום. איני מסוגלת להביט, אך רואה מזוית עיני את הילד מפנה ראשו לעבר שדה הרצח.

"למה הוא עשה את זה?" שואל הילד בקול קשה. "בשביל מה זה טוב?"

אני מחוה בידי בחוסר הבנה, אין לי תשובה. המחשבה שעולה לי בראש היא שיותר עכברים יחגגו בקציר בעטיו של המעשה חסר האחריות הזה.

 

החויה המיותרת הזו חוזרת אלי בכל פעם שמישהו אומר את המשפט השגרתי הבא לגבי אויבינו וצוררינו: "בראותך נחש – מהר ורוצץ את ראשו." ישנן אמירות מפגרות, שאם אומריהן היו נבונים ומקדימים להן מחשבה כדי להמנע מפליטות פה אומללות שאינן מוסיפות להם כבוד, היה אולי מצבנו טוב יותר. אמירה מטופשת נוספת היא "להכנס בהם!" אז נכנסנו בהם מספר פעמים, אז מה? השתנה משהו? יש שלום? יש שלוה? לא הגיע הזמן לשנות את הקסטה השרוטה הזו? האם לא הגיע הזמן לחשוב בתבונה ולנסות למצוא פתרון מתאים יותר למצב?

קשה לדמיין, אפילו בישראל, כשאת גרה באזור שאינו נגוע באיום הטילים הללו, איך זה לחיות תחת אזעקות בלתי פוסקות, תחת פיצוצים והחשש המתמיד פן זה יקרה לך. ברור לגמרי שאי אפשר יותר לשבת בחיבוק ידיים ומוכרחים לפעול לשינוי המצב הזה ולמיגור הטרור. יחד עם זאת, אי אפשר שלא לתהות למה זה לא נעשה עד עכשו, למה חיכו העומדים בראשנו כל כך הרבה זמן עד שהואילו בטובם להואיל ולעשות מעשה.

אני צופה בחדשות ונמאס לי כבר לראות את אי שיתוף הנשים בשיח הציבורי מעבר לבובות המנחות, הקרייניות. עורכי המשדרים מביאים לפנינו כל מיני מומחים בתחומם ואינני יכולה שלא לתמוה על שאין בנמצא מומחיות. להרף-עין הביאו את תא"ל (מיל.) ישראלה אורון שהיתה סגנית היועץ לבטחון לאומי לתכנון ולתשתיות במועצה לבטחון לאומי. יגעת ומצאת – תאמין. יחד עם זאת, בקושי נתנו לה פתחון פה, לא כמו הזמן שניתן לגברים.

עוד יותר תמוהה ומקוממת העובדה, שמכל שלל הזכרים, בחרו להביא דוקא אנס שהורשע, אחד שהיה צריך להשאר קבור עמוק בחור שלו ולהתביש לצאת וּלהֵרָאוֹת בפומבי, גם אם היה פעם שר הבטחון. אף אחת מאיתנו אינה רוצה לראות את פרצופו הנאלח ולא לשמוע את קולו לעולם ועד. נקוה שזה היה חד פעמי והדבר לא יישָנה. מה זה, כבר אין אחרים מלבדו?

אין ספק שלנשים יש קול אחר משל גברים. אני חושבת שקולנו טוב ושקול יותר, הן משום שחונכנו בצורה שונה והן משום שאין לנו רכיב מיותר לנפנף בו ולהשוות של מי גדול יותר. גם אם יש בנו יצר תחרותי כלשהו, אין זה מכוון להרע בדרך כלל, אלא השאיפה שלנו היא להתקדם ולהיטיב. נשים מעדיפות לשתף פעולה ולקדם זו את זו מאשר להתחרות זו בזו. הגיע הזמן שהשיח הציבורי יכלול את כולנו, על מגדרינו ודעותינו השונות. הגיע הזמן שכולנו נשותף בחשיבה ובעשיה. אני בטוחה שהדברים יֵרָאוּ אחרת לגמרי.

הערה לסדר: חברת הכנסת הבזויה, שלוחת הרסן והלשון, מהמפלגה הלא נכונה, היא בבחינת היוצאת מן הכלל המעידה על הכלל. מי יתן ויושם עפר בפיה כדי שלא נצטרך עוד לשמוע את דברי הבלע הצעקניים שלה. דברי חכמים בנחת נשמעים.

חפירות:

  1. כשהנשים שותקות יעל ברדה ב"הארץ"
  2. תא"ל ישראלה דורון ויקיפדיה
  3. ראיון עם קרול גיליגן באתר הארץ
  4. על בקול שונה: התיאוריה הפסיכולוגית והתפתחות האשה קרול גיליגן
  5. עוד על בקול שונה קרול גיליגן
  6. קרול גיליגן ויקיפדיה

*

סיפור קצרצר לשבת:

אדם וחוה בגן עדן. אחרי שכל אחד/ת מהם בחר/ה בתורו/ה את האברים בהם חשק/ה, נשארו שניים אחרונים. אדם קופץ בראש וממהר לחטוף. ללא שהיות הוא מתחיל להסתובב כה וכה ברחבי הגן האלוהי כשהוא משתעשע באברו ומזרזף בחדוה לכל עבר.

"טוב", פונה א-לוקימה לחוה, "נשאר בשבילך רק האבר האחרון."

חוה מרכינה את ראשה וגוחנת קדימה. א-לוקימה מסיטה את שערותיה לצדדין, מתקינה את המוח במקומו. "זהו", היא אומרת בקול רך, מחליקה על ראשה של חוה ביד אוהבת, "אני בטוחה שתשתמשי בזה בתבונה."

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • איתמר  On 17 בנובמבר 2012 at 9:32

    למה להכניס אנס לכלא? הרי יש עוד אנשים והוא ימשיך לאנוס אחרי שישתחרר. למה להעניש גברים מכים? הרי יש עוד גברים מכים והם מכים גם אח"כ..

    • שרון הר פז  On 17 בנובמבר 2012 at 10:11

      צודק!

      • יסמין  On 17 בנובמבר 2012 at 13:37

        מקוה שהעומדים בראשנו יגלו תבונה הפעם

  • שרון הר פז  On 17 בנובמבר 2012 at 17:51

    תקוָתך – תקוָתי, יסמין!

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: