הקץ לאש ? End of Fire

איב מונטאןעלי שלכת

Yves MontandLes Feuilles Mortes (Autumn Leaves)

קמנו קצת מאוחר מאשר תכננו, אך לא נורא. אמנם יש לוח זמנים כללי, אך זה לא משהו שמוכרחות להצמד אליו בדבקות. איחור של שעה-שעתיים פה ושם למטרות של התרוממות הנפש, אינו משבש לנו את התוכניות.

We got up a little late than planned, but it wasn't so bad. While there is a general schedule, it is not something that must be adhered to adamantly. An hour-and-a-half late here and there for the sake of spiritual uplifting, does not disrupt our plans.

היא הכינה לנו סלט חתוך דק-דק, מרחה קרואסון בחמאה נמסה ושמה לי שושנה אדומה, ריחנית, בתוך צלוחית על המגש. ניחוח הקפה מתפשט בחדר. אני פוקחת את עיני אל תוך חיוכה הרחב. "Bonjour", היא אומרת לי בקול רך.

"Bonjour", אני עונה, חשה את שפתי נמתחות מאוזן לאוזן.

She made me a thinly-sliced ​​salad, shmeared a croissant with melted butter and put for me a red, fragrant rose in a saucer on the tray. The aroma of the coffee spreads throughout the room. I open my eyes to her wide smile. "Bonjour," she says softly to me.

"Bonjour," I answer, feeling my lips stretch from ear to ear.

הוילון הלבן המעטר את החלון, שקוף מעט, מאפשר לאור לזרום פנימה. אין שמש. אמרו שיהיה קר בחוץ. אולי גם צדקו, אבל אצלנו בחדר נעים, חמים.

The white curtain that adorns the window, slightly translucent, allows a bit of light to flow in. No sun. It was forecasted to be cold outside. Maybe they were right too, but in our room it's cosy, warm.

ריף כהן – לפאריז

Riff Cohen – A Paris

היא שוב סוחבת אותי לסיור בעיר. היום אנו מסיירות בגדה השמאלית, ב- Boulevard Saint-Germain והסביבה. גשם קל מזרזף. אני לבושה היטב וחבושה בכובע הצמר שלי, אך הוא אינו מספיק. הפנים צורבות לי מהקור. אולי הייתי צריכה לשים רעלה או חיג'אב כמו הנשים החולפות על פנינו. זה יכול להיות מגן טוב.

She shleps me on a tour in the city again. Today we tour the Rive_Gauche (The Left Bank), on Boulevard Saint-Germain and the surrounding area. Light rain is drizzling. I am well dressed and wear my woollen hat, but it is not enough. My face is burning from the cold. Maybe I should have put on Hijab or a veil like the women passing by. It can be a good shield.

היא מספרת לי באנגלית רכה במבטא המשגע שלה על בתי הקפה באֵזור, בהם נהגו לשבת אנשי הרוח החשובים של המאה הקודמת, כגון סימון דה-בובואר. אני מקבלת שיעור מאלף על קול נשי מיוחד במינו, מאושיות הפמיניזם, מפי מרצה לפילוסופיה של המגדר. אני מרותקת למלים שהיא משמיעה, למראות, לסן הזורם לנגד עינינו, לרחש העלים הנושרים אל המדרכה, לפריז.

She tells me in soft English with her wonderful accent on the cafés in the area where the important last-century intellectuals, such as Simon de Beauvoir, used to sit. I get an instructive lesson on a unique female voice, a prominent person in feminism, from a philosophy professor of gender. I am intrigued by the words she makes, the sights, the streaming Seine in front of our eyes, the whisper of the leaves falling to the pavement, to Paris.

מלקולם מקלארן וקתרין דאנבפאריז פאריז

Malcolm McLaren & Catherine DeneuveParis Paris

צהריים. היא מציעה אתנחתא. בית הקפה מתנגן בצלילים מוכרים לי מאוד. לרגע אני חשה כאילו אני בכפר קרע. גברים בלבוש מזרחי מסורתי מחוברים לנרגילות, נשים מכוסות מכף רגל ועד ראש.

"אהלן", מסבירה לנו פנים דמות כהה, עיניה נוצצות אלינו.

ביאטריס מרכינה את ראשה לברכה, "Salut", היא עונה.

Noon. She offers a break. The café plays with sounds very familiar to me. For a moment I feel like I'm in a Kfar Kara. Men in traditional oriental attire are attached to hookahs, women covered from head to toe.

"Ahalan," a dark figure welcomes us, her eyes sparkling at us.

Béatrice bowed her head in greeting, "Salut," she replies.

"שָלְ…" אני עוצרת את שאר ההברות בהכרה שאולי לא כדאי שאסגיר את מוצאי. בכל זאת, בארץ עפים עלינו טילים, החמאס משתולל, מה אני יודעת עליהם באיזה צד הם? אולי חמאסניקים בעצמם? ביאטריס מלטפת את ידי לעידוד, ודאי קלטה את הרהורי.

"Shal…" I stop the rest of the syllables in recognition that I shouldn't give up my origin. 'Shalom' is definitely a Hebrew word. After all, missiles are flying at us in Israel, Hamas is raging, what do I know about them on which side they are? Maybe they are Hamasniks themselves? Béatrice caresses my hand for encouragement, she must have got my thoughts.

"תפאדאלו, S'il vous plait", מחוה לנו הדמות לבוא אחריה.

אנחנו מתישבות, מצפות לתפריט. הדמות שבה בתוך מספר דקות ופורסת לנו על השולחן מכל טוב המקום. אני מתה על תכולת הקעריות השונות ומתחילה לטבול בהן את הפיתה שלי. טעים לי. אין כמו אוכל מזרחי אסלי להזכיר את הבית.

"Tefadalo, S'il vous plait," the figure gestures to us to follow her.

We sit down, waiting for the menu. The figure comes back in a few minutes and spreads on the table from all the best the place has. I die on the contents of the various bowls and begin to dip my pita in them. It's tasty. There is nothing like genuine Eastern food to remind one of home.

אנחנו שקועות במטעמים ובעצמנו. פתאום, קולות צהלה ויללות שמחה. מאן דהוא מגביר את הטלויזיה ועיני כל נשואות אליה. אני מזהה את המקום. אחרי הכל, שרתתי בקריה ולא אחת עברתי בצומת ההיא בביקורי בתל אביב במהלך השנים מאז. אין לי מושג מה אומרים באל ג'זירה, הרי אינני דוברת את השפה. אולי נפל שם טיל? התמונות מציגות אוטובוס ואנשים מתגודדים סביבו. אולי פיגוע. אמרו כל הזמן שיש לצפות לזה.

We are immersed in the delicious tastes and in ourselves. Suddenly, sounds of bliss and howls of joy. Somebody turns on the sound of the television and everyone's eyes are on it. I recognize the place. After all, I served in HaKirya and I often passed that intersection on my visit to Tel Aviv over the years since. I have no idea what they say in Al Jazeera, since I don't speak the language. Maybe a missile fell there? The pictures show a bus and people crowding around it. Maybe a terror attack. They kept saying it was to be expected.

גארי מור – מדרכות פאריז

Gary MooreParsienne Walkways

]

בערב, לפני שאנו יוצאות להפגש עם חברות שלה, אני מציצה באינטרנט כדי להתעדכן. אמרו שיש סיכוי להסכם הפסקת אש. אני מקוה לטוב. שלושת השמוקים העומדים בראשנו טופחים זה לזה על האגו ועל זה של שאר השמוקים שהיו שותפים למשחק המטורף הזה, מרעיפים שבחים על המהלכים בהם נקטו ומעלים על נס את פעולותיהם, בבחינת "יהללך זר, וָלֹא – פיך".

אני סוגרת את המחשב כדי לא להקיא על הצג או על המקלדת.

In the evening, before we go out to meet her friends, I take a look online to catch up. They said there was a chance of a ceasefire agreement. I hope for the best. The three shmucks who lead us pat each other's ego and also of the other shmucks' ego who shared this crazy game, praising their moves and acclaiming their performances and their actions, like "may a stranger praise you, but if not – then thy mouth".

I shut down the computer so as not to throw up on the monitor or keyboard.

בתמצית:

יום בפריז. מחר – חזרה הביתה, למציאות.

In brief:

A day in Paris. Tomorrow – back home, to reality.

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

תגובות

  • יסמין  ביום 22 בנובמבר 2012 בשעה 12:37

    אני אוהבת את ההתבטאות שלך, שרון, "שלושת השמוקים העומדים בראשנו". זוהי התוצאה מהדרת נשים בשיח הציבורי. אני מקוה שהלקחים נלמדו ושיותר נשים תֵראינה בכל שטחי חיינו, כפי שמגיע לנו.
    אצלנו, בנתניה, היתה השעה חמש דקות לחצות היום וחשבתי שלא תהיינה חדשות דרמטיות ואני יכולה לתלות כביסה בשקט. התבדיתי, כי כשחזרתי מקץ 10 דקות, הראה ערוץ 2 (אני מעדיפה אותו, בניגוד אלייך) את הפיגוע בת"א.
    הלואי ורק שקט ושלוה ישררו עליו ויבוא שלום על ישראל.
    תבלי לך בפריז.

  • תרצה הכטר  ביום 22 בנובמבר 2012 בשעה 9:59

    הצגת את הסוגייה יפה מאוד.
    מניסיוני, אין אמפתיה לישראלים באירופה. אפילו בחוגי האקדמיה לא מזדהים עם הסבל שנגרם לישראל מפיגועי הטרור.
    חוויתי על בשרי.
    אחרי הפעם הראשונה.. [זה היה באמשטרדם, בכנס מדעי שהשתתפתי בו] למדתי עם מי יש לנו עסק.

    • שרון הר פז  ביום 22 בנובמבר 2012 בשעה 12:44

      הגויים אף פעם לא אהבו אותנו. אולי את זוכרת את הביטוי "אום-שמום" של ראש ממשלתנו (אשה!!!) גולדה מאיר? אני יודעת שבבריטניה יש חרם אקדמי עלינו, מה שמפגר ביותר, כי במקום לשמש דוגמא לדו-קיום וחילופי חוכמה – מתעסקים בנושאים פוליטיים ובדעות אישיות שאינן שייכות לתחום שלשמו מונו/התכנסו אנשי האקדמיה. השאלה היא כיצד מתמודדות עם זה. אינני נמנית עם האקדמיה, כך שאינני צריכה להתחכך בשכאלה.

      • תרצה הכטר  ביום 22 בנובמבר 2012 בשעה 14:50

        קיימברידג' – הויכוח שלי קבל עם ועדה עם פרופ' לפילוסופיה בשל הביטוי Ethnic cleansing שבו הכתיר את ישראל ביחסה לפלסטינים.
        זה היה ארסי ביותר…. לא רוצה להיזכר.

      • שרון הר פז  ביום 22 בנובמבר 2012 בשעה 15:16

        למדתי בחיי הקצרים שיש רבים שאי אפשר להזיזם מעמדתם, אף על פי שתביאי בפניהם את העובדות הנכונות ואת הנימוקים הכי אמיתיים. אין טעם לקחת ללב. זה מעלה גם את התהיה מה הם מלמדים את תלמידיהם.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

%d בלוגרים אהבו את זה: