הקץ לאש?

קמנו קצת מאוחר מאשר תכננו, אך לא נורא. אמנם יש לוח זמנים כללי, אך זה לא משהו שמוכרחות להצמד אליו בדבקות. איחור של שעה-שעתיים פה ושם למטרות של התרוממות הנפש, אינו משבש את התוכניות. היא הכינה לנו סלט חתוך דק-דק, מרחה קרואסון בחמאה נמסה ושמה לי שושנה אדומה, ריחנית, בתוך צלוחית על המגש.

ניחוח הקפה מתפשט בחדר. אני פוקחת את עיני אל תוך חיוכה הרחב. "Bonjour", היא אומרת לי בקול רך.

"Bonjour", אני עונה, חשה את שפתי נמתחות מאוזן לאוזן.

הוילון הלבן המעטר את החלון, שקוף מעט, מאפשר לאור לזרום פנימה. אין שמש. אמרו שיהיה קר בחוץ. אולי גם צדקו, אבל אצלנו בחדר נעים, חמים.

היא שוב סוחבת אותי לסיור בעיר. היום אנו מסיירות בגדה השמאלית, ב-Boulevard Saint-Germain והסביבה. גשם קל מזרזף. אני לבושה היטב וחבושה בכובע הצמר שלי, אך הוא אינו מספיק. הפנים צורבות לי מהקור. אולי הייתי צריכה לשים רעלה כמו הנשים החולפות על פנינו. זה יכול להיות מגן טוב.

היא מספרת לי באנגלית רכה במבטא המשגע שלה על בתי הקפה באֵזור, בהם נהגו לשבת אנשי הרוח החשובים של המאה הקודמת, כגון סימון דה-בובואר. אני מקבלת שיעור מאלף על קול נשי מיוחד במינו, מאושיות הפמיניזם, מפי מרצה לפילוסופיה של המגדר. אני מרותקת למלים שהיא משמיעה, למראות, לסן הזורם לנגד עינינו, לרחש העלים הנושרים אל המדרכה, לפריז.

צהריים. היא מציעה אתנחתא. בית הקפה מתנגן בצלילים מוכרים לי מאוד. לרגע אני חשה כאילו אני בכפר קרע. גברים בלבוש מזרחי מסורתי מחוברים לנרגילות, נשים מכוסות מכף רגל ועד ראש.

"אהלן", מסבירה לנו פנים דמות כהה, עיניה נוצצות אלינו.

ביאטריס מרכינה את ראשה לברכה, "Salut", היא עונה.

"שָלְ…" אני עוצרת את שאר ההברות בהכרה שאולי לא כדאי שאסגיר את מוצאי. בכל זאת, בארץ עפים עלינו טילים, החמאס משתולל, מה אני יודעת עליהם באיזה צד הם? אולי חמאסניקים בעצמם? ביאטריס מלטפת את ידי לעידוד, ודאי קלטה את הרהורי.

"תפאדאלו, S'il vous plait", מחוה לנו הדמות לבוא אחריה.

אנחנו מתישבות, מצפות לתפריט. הדמות שבה בתוך מספר דקות ופורסת לנו על השולחן מכל טוב המקום. אני מתה על תכולת הקעריות השונות ומתחילה לטבול בהן את הפיתה שלי. טעים לי. אין כמו אוכל מזרחי אסלי להזכיר את הבית.

אנחנו שקועות במטעמים ובעצמנו. פתאום, קולות צהלה ויללות שמחה. מאן דהוא מגביר את הטלויזיה ועיני כל נשואות אליה. אני מזהה את המקום. אחרי הכל, שרתתי בקריה ולא אחת עברתי בצומת ההיא בביקורי בתל אביב במהלך השנים מאז. אין לי מושג מה אומרים באלג'זירה, הרי אינני דוברת את השפה. אולי נפל שם טיל? התמונות מציגות אוטובוס ואנשים מתגודדים סביבו. אולי פיגוע. אמרו כל הזמן שיש לצפות לזה.

בערב, לפני שאנו יוצאות להפגש עם חברות שלה, אני מציצה באינטרנט כדי להתעדכן. אמרו שיש סיכוי להסכם הפסקת אש. אני מקוה לטוב. שלושת השמוקים העומדים בראשנו טופחים זה לזה על האגו ועל זה של שאר השמוקים שהיו שותפים למשחק המטורף הזה, מרעיפים שבחים על המהלכים בהם נקטו ומעלים על נס את פעולותיהם, בבחינת "יהללך זר, וָלֹא – פיך".

אני סוגרת את המחשב כדי לא להקיא על הצג או על הקלידים.

    *******

בתמצית: יום בפריז.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • תרצה הכטר  On 22 בנובמבר 2012 at 9:59

    הצגת את הסוגייה יפה מאוד.
    מניסיוני, אין אמפתיה לישראלים באירופה. אפילו בחוגי האקדמיה לא מזדהים עם הסבל שנגרם לישראל מפיגועי הטרור.
    חוויתי על בשרי.
    אחרי הפעם הראשונה.. [זה היה באמשטרדם, בכנס מדעי שהשתתפתי בו] למדתי עם מי יש לנו עסק.

    • שרון הר פז  On 22 בנובמבר 2012 at 12:44

      הגויים אף פעם לא אהבו אותנו. אולי את זוכרת את הביטוי "אום-שמום" של ראש ממשלתנו (אשה!!!) גולדה מאיר? אני יודעת שבבריטניה יש חרם אקדמי עלינו, מה שמפגר ביותר, כי במקום לשמש דוגמא לדו-קיום וחילופי חוכמה – מתעסקים בנושאים פוליטיים ובדעות אישיות שאינן שייכות לתחום שלשמו מונו/התכנסו אנשי האקדמיה. השאלה היא כיצד מתמודדות עם זה. אינני נמנית עם האקדמיה, כך שאינני צריכה להתחכך בשכאלה.

      • תרצה הכטר  On 22 בנובמבר 2012 at 14:50

        קיימברידג' – הויכוח שלי קבל עם ועדה עם פרופ' לפילוסופיה בשל הביטוי Ethnic cleansing שבו הכתיר את ישראל ביחסה לפלסטינים.
        זה היה ארסי ביותר…. לא רוצה להיזכר.

      • שרון הר פז  On 22 בנובמבר 2012 at 15:16

        למדתי בחיי הקצרים שיש רבים שאי אפשר להזיזם מעמדתם, אף על פי שתביאי בפניהם את העובדות הנכונות ואת הנימוקים הכי אמיתיים. אין טעם לקחת ללב. זה מעלה גם את התהיה מה הם מלמדים את תלמידיהם.

  • יסמין  On 22 בנובמבר 2012 at 12:37

    אני אוהבת את ההתבטאות שלך, שרון, "שלושת השמוקים העומדים בראשנו". זוהי התוצאה מהדרת נשים בשיח הציבורי. אני מקוה שהלקחים נלמדו ושיותר נשים תֵראינה בכל שטחי חיינו, כפי שמגיע לנו.
    אצלנו, בנתניה, היתה השעה חמש דקות לחצות היום וחשבתי שלא תהיינה חדשות דרמטיות ואני יכולה לתלות כביסה בשקט. התבדיתי, כי כשחזרתי מקץ 10 דקות, הראה ערוץ 2 (אני מעדיפה אותו, בניגוד אלייך) את הפיגוע בת"א.
    הלואי ורק שקט ושלוה ישררו עליו ויבוא שלום על ישראל.
    תבלי לך בפריז.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: