Monthly Archives: דצמבר 2012

אומץ, הִשָׂרדות

גע-גע

את פוקחת את עינייך בבוקר לעוד יום. אחרי ה"מודה אני", את קמה להתמודד עם הבוקר ולהתעמת עם יום נוסף של… תלוי מי את ובאיזה מצב את נמצאת (רצוי אוהבת, נאהבת ומאושרת). יש כאלה הקמות בבוקר בידיעה ברורה להיכן מועדות פניהן ומה הן עומדות לעשות במהלך יומן. יש כאלה שאין להן מושג, הן פשוט זורמות עם מה שבא. יש הנאלצות להתמודד עם ספיחי יום אתמול (או הימים הקודמים) כדי לכבות שריפות, לסדר דברים שקולקלו… ג'אניס ג'ופלין שרה על מאבק עם יום נוסף של בדידות בבלוז הקוסמי שלה. כל אחת ויומה היא.

ויש כאלה, שכל פקיחת עיניים ליום נוסף, משלח כאבים עצומים ויאוש בגופן ובנפשן. כמו שהשבע אינו מסוגל להבין את הרעב, כך אין הבריא יכול לקלוט את גודל יסוריו של המתענה בתלאובות. יש כאלה שאינן רוצות לקום בבוקר, כי אין כבר תקוה שיוטב להן.

כשמחלה פוגעת, חס וחלילה, ובמיוחד כזו שסכנת חיים בחובהּ, העולם שהכרנו חרֵב עלינו ונוצר מצב חדש שיש להתמודד עימו ולפתור את בעיותיו. האמיצות, קוראות תגר על הצרה ורואות בהתמודדות איתה אתגר. יש כאלה המצליחות לגבור על הרעה ויוצאות כשידן על העליונה, חמושות בתובנות חדשות לגבי עצמן וסביבתן, לפעמים גם על העולם בכללותו. בתבונתן, הן משנות ממנהגיהן הישנים, משתדלות לחיות בצורה נכונה ובריאה יותר, משתחררות מהעבר הרע ובוחרות בחיים.

עופי ציפור

אני מכירה כאלה שאחרי שהן מקבלות את הידיעה הקשה, הן עוברות את ההליכים הרפואיים המתאימים, אך אינן משנות דבר ואחר כך עוד מתלוננות על שאין הן מבריאות והמחלות אינן עוזבות אותן. אלה שייכות לזן שאינני מצליחה להבין. הן עוברות התקף לב, מוזהרות להפסיק לעשן לאלתר, אך אינן טורחות. המהדרות, מציתות סיגריה ברגע שכף רגלן עוברת את סף בית החולים בדרכן לביתן. מה הפלא שהן מותקפות שוב? הוכיחו לנו לא מעט שיש קשר הדוק בין עישון לסרטן הריאות ושאר מרעין בישין, האם זה עוצר כליל את העישון? פשוט נבצר מבינתי איך מזיקין לבריאות ביודעין.

ויש את אלה המשלימות עם מר גורלן, מקבלות עליהן את הדין (מה שאינו מחויב המציאות) ובוחרות לרדת שאולה מוקדם מדי וללא נסיון כלשהו להרפא.

אינני יודעת מה הייתי עושה לוא היה קורה חס ושלום, וגם לא הייתי רוצה לדעת. אני מקוה לחיות בטוב ובבריאות טובה, לפחות כמו אמי עליה השלום שזכתה להגיע לגיל 88.

הסרט התיעודי המצוין, "ציפור חדשה, בבקשה", מציג אשה אמיצה, הנלחמת ככל יכולתה לשרוד, למרות שהסיכויים אינם רבים ואינם לצדה. אחת מתשע נשים תחלה במהלך חייה בסרטן השד. מי תצליח להתגבר, מי לא?

אני ממליצה לצפות בסרט המרתק הזה, המעניק השראה לכל מי שהמחלה נגעה בה ולכל מי שהיא ברת מזל להתחמק ממנה. הבמאית, אתי גדיש דה לנגה, עשתה עבודת בימוי מצוינת. בנגיעה רכה וחומלת, היא תעדה רגעי קושי ומשבר, כמו גם של תקוה. הבמאית מתארת חיי אשה אחת ומה שעובר על משפחתה, אשה שאינה מוכנה להכנע לגורל. אשה, המגלמת אותנו עצמנו, משום שהמחלה הזו אינה מבחינה בין אחת לאחרת.

ציפור חדשה, בבקשה

לזכר אלה שלא שרדו.

חג מולד שמח!

הבתולה הקדושה ואני בנצרת 24.12.2011

שלום, שמחה וששון לרגל חגיגות יום הולדתו של יהודי

מנפלאות הכפר הגלובלי.

בתקופת ילדותי ונעורי בזמן הזה, הימים היו ימים רגילים של חול. רק חול וחול, שום דבר חגיגי או משמח. לפעמים, תלוי בתאריך העברי, היתה חנוכה בזמן הזה וכולנו שמחנו ועלזנו להדליק הנרות ולחגוג עם הלביבות והסופגניות. בימים ההם, טרם היינו מוּדעוֹת לענייני בריאות וזללנו לבלי הכר את שאהבנו.


Carol of the Bells Metallica

מי מאיתנו ידעה אז על ישו? הפעם הראשונה בה שמעתי עליו היתה בכיתה ו' או ז' או ח'. אינני זוכרת באיזו כיתה, אך זוכרת היטב שזה היה בשיעור ההיסטוריה בו למדנו שהרומאים צלבו את ישו וכל העולם מאשים אותנו, היהודים, בארוע. הכיתה כולה היתה מבואסת מאוד מן העובדה שכל העולם נגדנו, כולל נטל האשמה שתלו עלינו על שרצחנו בן מעמנו. המורָה לא גילתה לנו את כל האמת, שיהודה איש קריות, משלנו, הוא שהסגיר את רעו. רק ברבות הימים, עת התחלתי להתעניין ולהעמיק יותר בנושא הדתות למיניהן, למדתי פרטים שהוצפנו מאיתנו, כגון שהסעודה האחרונה היתה למעשה ליל הסדר.


Lizzy the Lezzy – Merry Christmas

עד היום אני תוהה על כל העסק הזה של הנצרות, ובעיקר על שני דברים (לעת עתה, בטח יתווספו עוד בעתיד):

  1. ישו היה יהודי – על זה אין עוררין ובהתחלה אפילו היה מנהג שכדי להפוך לנוצרי, היה על המומר להיות קודם כל יהודי ואחר כך הוטבל לנצרות. אם כך, מדוע אין הנוצרים עורכים ברית מילה? אמנם זה אקט שהיה בין אברהם לבורא, אך גם המוסלמים לקחו ויישמו את המנהג הזה. אם כבר – אז כבר, שיגזרו לכמה שיותר.
  2. הסעודה האחרונה הינה מושג רב משמעות בנצרות, אז איך זה שאין המאמינים עורכין סדר כהלכתו? נכון שביהדות הסדר נערך לזכר יציאת מצרים, אבל שוב – גם ישו חגג את החגים היהודיים.


Carol of the Bells

מדי פעם, אפשר היה לשמוע ברדיו שירים של הגויים שהוקדשו לחג המולד, עם מלא צלצולי פעמונים או חוויות מ- Last Christmas. לאט-אט חדרה לי לתודעה שיש דבר כזה – חג מולד. אחר-כך, עם האינטרנט וההפתחות לעולם, הכרתי גם גוֹיות שנהגו לאחל לי חג מולד שמח. אז נולדה גם הבדיחה של מישהי, לפיה נחמד לחגוג יום הולדת של יהודי. הפנמתי.


Jingle Bells

את השיר המסורתי הראשון, שקשור ממש לחג המולד, שמעתי בגיל מבוגר, עת גרתי בקציר, מפי שכנה שגדלה בגולה והחגים של הגויים היו חלק ממסורת הסביבה שלה באופן טבעי, כך שהיא הטמיעה בתוכה את האוירה והמנהגים. היה זה Jingle Bells. כמה שנים לאחר מכן, לקחה אותי מאן דהיא לערוך קניות בסופרמרקט בנצרת (הלה גרה בישוב ליד) והיה משעשע לשמוע ברקע את השיר הזה מושר בערבית, יחד עם שירי חג מולד אחרים. הזוי. כל החיים לימדו את בני דורי שערבים הם בעיקר מוסלמים. ידענו כמובן שיש ביניהם גם נוצרים, אך להפגש איתם – זה היה שונה. חיים = לומדים = חוֹוִים, אם כי בסופו של דבר מתים לא חכמים במיוחד.

קישוטים בקינגסטון אפון טיימז 2009

אף פעם לא יצא לי לשהות בחו"ל בחג המולד עצמו. תמיד זה היה בסביבות מארס-מאי או מקסימום עד נובמבר. כאילו לראות את החג מנגד, אך לא לחוות אותו ממש. נורא-נורא רציתי, אך לא הסתייע. אצלנו, בזמן הזה עוברים ימים רגילים, אחר כך שמונת ימי החנוכה ושוב ימים רגילים. אצלם, כבר מאוקטובר מתחילים בהכנות – הן לחג המולד והן לחגיגות סוף השנה. מקשטים את הרחובות, החנויות והקניונים – כל מה שאפשר, שלטים ודמויות של סנטה קלאוס וחבורתו מתנוססים על כל צעד ושעל וכמובן יש את העצים המסכנים שכורתים כדי לסחוב לבתים ולתלות עליהם מכל טוב.

עץ חג מולד בחנות כל-בו בקינגסטון אפון טיימז

ערב חג המולד בשנה שעברה היה נר חמישי של חנוכה וביקרתי בנצרת. תכננתי לבקר קודם כל בחיפה, לחוות את החג של החגים ואחר כך להגיע לנצרת, כדי לחזות בהדלקת עץ חג המולד. איך אומרין: האשה מתכננת וא-לוקימה משנה לה את התוכניות. היתה שבת ועד שקמנו, נהיה כבר מאוחר ויצאנו לדרך רק אחר הצהרים. ויתרנו על חיפה ושמנו פעמינו הישר לנצרת, מרחק של כ-45 דקות נסיעה מקציר. הגענו כשעה לפני תחילת ההכנות לתהלוכה המסורתית, כך שהיה לנו מספיק פנאי לבקר בכנסיית הבשורה ואפילו לצלם תמונות בפנים. החויה היתה נחמדה (בבקשה לשים לייק לאלבום, תודה מראש). היינו נשארות לתהלוכה, לולא הגשם שהחל לרדת והבריח אותנו לָתוּר מחסה בתוך המכונית הפונה חזרה הביתה.

סנטה ואני בנצרת 24.12.2011

השנה, אצלנו זה יוצא על יום עבודה, כך שנבצר ממני להגיע ולחוות שוב. אולי בשנה הבאה בפאריס המוארת?

מבט משעשע של הקהילה על חג המולד

Lizzy the Lezzy's Christmas Karaoke – Rocking Around the Christmas Tree

למה עוני?

למה עוני?

האם בתר עניא אזלא עניותא (העוני הולך אחר העני) או שעניא נוצר בידי הממשלה הרשעית ומביאה אותנו לידי לחמא עניא כמו דאכלו בני ישראל במצרים?

פעם, בתקופת התנ"ך, עת הייתי ילדה (אליבא דגרסת צאצאי), היה סדר בעולם ורובנו ידע את מקומו. אמי היתה עקרת בית, אבי התחיל לעבוד בתע"ש כִּמְטאטא ואחרי שהוכיח את כישוריו – הוא התקדם למשרת מסגר, המקצוע אותו למד בנעוריו. תעודות הרי לא היו לו משום שהן אבדו במהלך השואה. היה לנו קרוב משפחה שעבד בסולל בונה, שגם הוא, כמו אבי, התחיל מלמטה, התקדם הלאה והפך לטייח וצבע מומחה. אחרי שאחיו עלה ארצה, סידר לו הלה עבודה בחברה. טובים השניים מאותה משפחה, לא ככה? השָׁכֵן מהקומה השניה בבנין בו גרנו, פרנס את משפחתו מעבודתו בדואר, שאז עוד היה שייך לממשלה ואפילו היה שׂר שעמד בראשו (לפני ששמעון פרס שינה את השם ל"משרד התקשורת"); שכן אחר זכה לכבוד רב בשכונה כחבר אגד; שכן נוסף היה נגר בחברה ליצור רהיטים. בזמנו הפרטי, הוא התקין את כל ארונות הקיר אצלנו (ואצל אחרים) תמורת סכום כלל לא צנוע, אך מוצנע בהחלט מעינא בישא של מס ההכנסה. כולם היו מרוצים פחות או יותר, הרויחו יפה – לא כדי התעשרות חס וחלילה, אלא די יפה לפרנס את המשפחות ואפילו לחסוך בצד. למותר לציין שהשכן שעבד בשחור שָׂם בצד הרבה יותר מקצת…

אף אחד לא חשב לשנות מקצוע. הם עבדו במה שידעו לעשות. לכולם היתה קביעות ומקום העבודה היתה מובטח להם. פיטורין לא היתה מלה שאני זוכרת מהימים ההם. הם עבדו עד גיל פרישה או מוות – מה שבא קודם. אבי ועוד כמה מחבריו בתע"ש לא זכו להגיע לגיל פרישה. אינני בטוחה מה הכריע אותם וגרם להם לחלות – הנוראות שעברו בשואה או התנאים הלא קלים של העבודה במקום לא בריא.

גבעתים של שנות החמישים והששים. חוץ ממטאטאי הרחובות, לא מצאת אף אחד משוטט ללא תכלית – הכל עבדו. היתה מספיק עבודה לכולם.

למה רעב?

הדור שלי זכה להנות מפֵּרות עמלם של הורינו, הם עזרו לנו בכל שהיינו צריכות – בלימודים, בדירה, בחסכון עבור ילדינו (הנכדים שלהם). ההורים שלי לא קיבלו פיצויים מהנאצים (אין לי מושג למה) וחיו על פרי עמלם וחסכונותיהם שהספיקו ואפשרו להם להתקיים בכבוד ולהותיר אף לצאצאיהם. אף אחד לא היה רעב או חסר בית או במצוקה כלכלית עד כדי חרפה. היתה תקופה אחרת.

מה קרה שהגענו עד הלום? למה יש עוני? מה קרה שבישראל ה'תשע"ג ישנם אנשים רעבים, ועוד יותר נורא – ילדים מזי-רעב? איך זה שישנן מספר משפחות עשירות להחליא, המקושרות זו עם זו בלבד ללא מתן דריסת רגל לאחרים, שהונם יכול לפרנס כמה וכמה עמים ואילו בתחתית הסולם קשים החיים עד לבלי נשוא? מי מסוגלת להסביר לקשת תפישה שכמותי את שקרה, שהמחאה החברתית שהתחילה כל כך בגאון וליכדה סביבה את שדרת העם בצורה מופלאה – גוועה ולא נותר ממנה זכר? איך זה שאפשרנו לזה העומד בראש הממשלה להרע לנו כל כך, להפריט את השירותים הבסיסיים החיוניים לנו ולהותיר אותנו חסרי כל?

והכי חשוב – איך זה שעל סף הבחירות, מראים לנו הסקרים שאותו רשע מרושע המרושש את העם עדיין חזק ויש סימנים לכך שהלה ימשיך להוביל את דרכנו שאולה?

 למה???

הגרסא התמציתית-מורחבת: לפעמים ישנם דברים שפשוט נבצר מבינתי הדלה. ברור, אני מאותגרת, זה ידוע. אינני מסוגלת להבין למה אין קמות הכל ופועלות כדי למגר את העוני ואיך מאפשרים למתי מעט להחזיק את כל ההון אצלם. אינני מסוגלת גם להבין איך הבנק המתרהב בבנקאות היברידית עומד לקחת לחברה מאוד טובה שלי את ביתה משום שנקלעה לקשיי נזילות זמניים וכרגע אינה מסוגלת לשלם את המשכנתא ואילו מנהל הסניף שלה ערל הלב אינו מוכן להושיט ידו כדי לסייע לה במצוקתה. הוא יכול, הוא מסוגל, אך אינו מוכן. לוא היתה טייקון (או אִמוֹ) – מזמן היה הלה מגלה יצירתיות ונחלץ לסייע לה לנשום. אחר-כך אין מבינים (כביכול!) כיצד מגיע מאן דהוא לכדי מעשה יאוש שבעטיו קוברין מחוץ לגדר. עוד אכתוב על כך ברשומה נפרדת בימים הקרובים.

עיון:

  1. עוני ויקיפדיה
  2. עוני סרטון קצר מאת גיל גוטקין
  3. Why poverty האתר של סדרת הסרטים הבוחנים את העוני. ממליצה לצפות בכל הסרטים, גם אם אלה ללא תרגום לשפתנו
  4. למה עוני? קדימון של רשות השידור. אי אפשר שלא לתהות למה אין מעלים את כל הסרטים הללו כדי שהכל יוכלו לצפות בהם. סדרת הסרטים הללו חשובה מאוד!
  5. מדוע ישראל היא המדינה העניה במערב? מהרצאתו של ירון זליכה (חלק 1, את השאר תמצאנה בעצמכן)
  6. עוד רשעות של הממשלה על חשבוננו ולטובת הטייקונים, איך לא? מיהם המרויחים הגדולים של תקופת הבחירות – שוקי שדה, דה מרקר
  7. בנקאות היברידית מנותקת מהלקוחות

סוף עולם שמח

ברווזים-ברווזים

"מה יהיה איתנו?" שואל הילד של השכנה, "אני מפחד מכל מה שאומרים שיקרה היום."

אני מרימה גבה. "על מה אתה מדבר?" לא זכורות לי התבטאויות מטומטמות נוספות של האידיוטים העומדים בראשנו לגבי אירן והפצצה, העלולות להבעיר עוד אש מלבד זו שבדרום ובצפון ומכל צדדינו.

"מדברים על סוף העולם", הוא אומר בלחש.

"אה, זה", אני ממהרת להרגיע במלים מבטלות. "אלה סתם שטויות שמקשקשים בקומקום. זה לא משהו אלים, אלא סיום של העידן הנוכחי לפי המאיה והתחלתו של עידן חדש. כל זה במובנים רוחניים, לא של העלמותנו או משהו כזה, חס ושלום."

אמו, המקשיבה לנו, מוסיפה: "חמודי, אתה יהודי, נכון?" הצאצא מהנהן בראשו בהסכמה. "אז ביהדות לא מוזכר דבר כזה לגבי היום וגם לא בנצרות ובאיסלם – לא ניבאו את סוף העולם היום, אז אתה יכול להיות רגע."

"אז למה אנשים מכל העולם נאספים בכל מיני מקומות כדי להיות יחד כשזה יקרה?"

"אתה לא צריך להאמין לכל מה שאתה רואה באינטרנט", אני משיבה לו במקומה. "כל מיני אנשים עושים כל מיני מעשים מפגרים, אז זה אומר שזה נכון? לכל אחת מאיתנו האמונה שלה ואין זה אומר שמאן דהיא טועה לגבי עצמה. כל עוד זה בגבולות עצמנו ואין אנו מנסות לכפות שום דבר על זולתנו – הרינו רשאיות להאמין במה שבא לנו, גם בשבלולים המשתבללים, אם זה מה שמדבר אלינו ומביא לנו שלוה ונחמה."

"מה שבלולים?" שואלת השכנה בתמהון. "לא שמעתי על אמונה כזו. מה זה משתבללים?"

"את אולי לא שמעת", אני עונה לה בפנים רציניות, "אבל הנה, עכשו את שומעת."

פיה פעור לרווחה, ארשת מובהקת של סקרנות נסוכה על פניה. "מה הדבר הזה?"

אני מחייכת אליה. לא בא לי כרגע להמשיך במתיחה ולהתחיל דיון פילוסופי. יום ששי היום וצריכה עוד להגיע למכלת בשביל החלות. "למעשה, אין דבר כזה, הרגע המצאתי. כמו שהמציאו את הדתות האחרות, גם לי מותר, לא ככה?"

היא מסתכלת עלי בפקפוק, אינה יודעת מה לומר. אחר, היא מרימה את ידה ושומטת אותה חזרה. "נו, את והדמיון המזרחי שלך…"

*

משהו לשעשע את רוחנו

*

בתמצית: ברגע שאני שומעת את צמד המלים "סוף העולם", ישר מתנגן לי בראש השיר של סקיטר דייויס. כל אשה ואסוציאתה היא.

חורף 2012 ה'תשע"ג

Saint Etienne – Teenage Winter Lyrics

Holding on to something
And not knowing exactly what you're waiting for

"בואי", היא אמרה לי אתמול, "נסגור את הדלת מאחורינו, נוריד את התריסים, נתכרבל לנו תחת הפוך החמים ויהיה נעים." חדוה בקולה ואני חשה עליצות. מישהי מזמינה אותי אליה לעבור יחד את הסערה המתקרבת. איזה כיף! לא טוב היות האשה לבדה בחורף ועוד בעין הסערה. ללא שהיות, אני אורזת את "תיק הלילה" ויוצאת לדרך.

Tony Bennett – I Left my heart in San Francisco

אחר צהרים נעים, אין רמז לסופה הצפויה לנו. האוטובוס משייט לו בנחת. פקקים לרוב פזורים לאורך הכביש, כך שלנהג אין ברירה מלבד להתעצבן ולנהוג לאט. אינני מציינת שזה בזהירות. זה נהג אוטובוס החושב שהוא מלך הכביש וצופר על ימין ועל שמאל כדי להזיז מדרכו את כלי הרכב שלדעתו אינם צריכים לנסוע לפניו. מישהי מעירה לו על הרעש שהוא מקים ומתחרטת מיד. "גברת, שבי בשקט. אם לא נאה לך – אני יכול להוריד אותך בתחנה הקרובה!" הוא צורח לעבר הראי בו משתקפת דמותה ומוסיף צפירה עזה נוספת לרפרטואר. נכלמת, היא חוזרת לשבת, פניה מכורכמות.

מאז הפיגועים ההם, עשיתי לי למנהג לשבת בחלק האחורי, רצוי בספסל האחרון וליד החלון, כך שלא היה לי נוח לקום כדי להתערב. ציינתי לעצמי לרשום את פרטיו של הלה לפני שארד. אם אזכור, כמובן. מקוה שהגברת תעשה כמוני ותתלונן אף היא, בתקוה למנוע רעה. נהגים פרועים כמוהו אין מקומם על הכביש.

Vivaldi, Winter, 4 Seasons

אני מופקדת על קיצוץ הסלט. היא מניחה בתנור המחומם את הבצקים שלשה והכינה מבעוד מועד. עת אני גורפת את שארית הירקות החתוכים אל תוך הקערה ונוטלת את הכף כדי לערבבם, נישא ריח הלחמניות הטריות הנאפות ומתפשט בחלל הדירה. אין כמו ריח של מאפיה לחמם את הלב בחורף. היא מוציאה את הכדורים הזהובים המהבילים ומניחה אותם על המגש.

שולחן עגול מלא כל טוב הפרוש על מפה אדומה, שתי נשים יושבות ומתענגות על מאכלים ביתיים. אנחנו מוכנות לקדם כל דבר, גם את סוף העולם.

In the Winter – Janis Ian Lyrics

עינוגים להתכרבל איתם:

סיפורי חורף

 

שירי חורף:

  1. השדרות, העיר והלילה הזה אריק איינשטיין
  2. הנ"ל במקור בצרפתית: François Deguelt – Le ciel le soleil et la mer
  3. sometimes in winter – אסתר עופרים בגרסתה הנפלאה לשיר של Blood, Sweat & Tears
  4. The Rain, The Park and Other Things –  The Cowsills
  5. WinterTori Amos

 –

וכדאי גם לזכור את אלה שגורלם לא שפר ונגזר עליהם לעשות את החורף ללא מחסה.

שיירת השמוקים

רחרוח

רק בישראל או בעולם השלישי זה יכול לקרות, רק במקום בו שולטים השמוקים שליטה ללא מְצָרים, יכולים לקרות דברים מהסוג הזה ומי שמעיזה לערער על כך – חוטפת.

שבת בבוקר, יום יפה, אנחנו שותות בנחת את הקפה, מְלָווֹת בעוגת גבינה טעימה ואחר כך שָׂמות פעמינו לבקר חברות. שעה של דרך מקציר לרעננה, לא משהו ארוך. כאן זו לא אמריקה…

הרדיו במכונית פתוח על 88FM. כמו בכל שבת, אנחנו מתענגות על צלילי העבר הענוגים, מה שלא קורה ביום-יום. היא ואני מאותה תקופת מוזיקה, כך שאנו חולקות פחות או יותר טעם מוזיקלי זהה עם הבדלים קטנים או משמעותיים – תלוי באוזני המאזינה. אינני סובלת אופרות ומחזות זמר והיא דוקא חובבת את הז'אנר. אם יתפתח משהו רציני בינינו (לא שנראה לי…) – היא תאלץ להאזין למוזיקה שלה בנפרד ממני. באותה מידה, כבר הבנתי ממנה שרוק כבד אינו בטווח השמיעה שלה, זה יותר מדי רעש מבחינתה. על השאר – אנחנו מסכימות.

במלוא הדרו

שבת נאה נפלה עלינו. חזו לנו טפטופים לפרקים, אך אלה התאדו מן הסתם עוד באטמוספרה ולא הגיעו לישראל, אולי נהו לארצות אחרות, מה אני יודעת? כביש 4 עמוס במכוניות משפחתיות מלאות טף. יום מתאים לטיולים. למרות השמש, קר מכדי לבלות בים והכל עושים בדרכים.

"אוי געוואלד!" היא קוראת פתאום, מצביעה על צד הדרך. "פע!!!"

"מה פע?" אני תוהה. מכונית עומדת בשוליים ובעליה מטפטף על השיחים שליד.

"ממש מגעיל!!!" היא מכריזה במבטא הבריטי החמוד שלה. "אצלנו זה לא היה קורה! השמוק היה חוטף קנס כזה, שלעולם לא היה חוזר על זה! זו הרי חשיפת אבר מוצנע בפומבי."

נו, אצלם, אני חושבת. אצלם קר מכדי להוציא את הרכיב המתנדנד המיותר לאויר המקפיא, גם אם הלחץ גדול. "כאן ישראל", אני מסבירה לתיירת, "השמוקים מרגישים חופשיים לשתף את הכל במצב השלפוחית שלהם."

"מאוד-מאוד מגעיל!" היא חוזרת ומבטאת את שאט נפשה. "איך אתם מרשים דבר כזה?"

"אינני בטוחה שזה מותר, אם כי לא אתפלא אם אין לנו חוק האוסר זאת." אני מאמצת את מוחי בניסיון להזכר אם אי פעם הגיע דבר כזה לידיעתי.

"צריך לאסור את זה!" היא עדיין לוהטת. "איזו מין מדינה אתם?"

"האמת, מעולם לא הקדשתי לזה מחשבה. אצלנו זה טבעי. מי שנזקק לנקביו – יוצא, מוציא ופורק. רגע, לא אמרתי שזה בסדר!" אני ממהרת להתגונן למראה פניה המחמירות, "רק הסברתי שככה זה היה תמיד."

"אוי!" היא קוראת, "תראי את זה!" אני שומרת עין אחת ערנית על הכביש ופוזלת עם השניה לשוליים. עוד מכונית בצד, הפעם אב ובנו משתפים רגע מיוחד של קשר. "מה זה פה? השמוק הגדול מלמד את הקטן? איזה מין דור אתם מגדלים פה? ותראי את האם והילדות, איך הן יושבות בתוך המכונית ומחכות עד שהשמוקים יסיימו לטנף את הסביבה!"

את החלק האחרון לא ראיתי במו עיני. הסתפקתי בתאור הנאמן שלה.

בדרכים

בכניסה לעיר, פקק. אנחנו עומדות הרבה וזוחלות מדי פעם לאט, כמטר-שניים ועוצרות. שבת, אין לאן למהר, כולה ביקור אצל חברות, לא שמשהו בוער. אני רגועה, שרה עם המוזיקה, אף שבזוית עיני אני מבחינה שהיא מנסה לאטום את עצמה מפני הזיופים שלי. לא אכפת לי, שתתמודד. אני אוהבת לשיר, גם אם לדבריה זה לא בטון הנכון. אני הרי מיוחדת, יש לי תצלילים משלי.

"Oh, good Lord!" מה עכשו? אני שואלת את עצמי. עד כדי כך האקורדים שאני מוציאה מגרוני רחוקים מדיוק? "זה ממש עובר כל גבול! הביטי!"

אני מביטה. הייתי שקועה כל כך במוזיקה, שלא שמתי לב שממש לפנינו, מתחת לאפנו, עומד שמוק מצוי נוסף ומתיז את נתזיו, אדיש לכל הסביבה.

"תראי מה זה!" היא אינה יודעת את נפשה. "ככה, באמצע הכביש ולפני העיניים שלנו! מה זה פה? הוא אפילו לא טרח לפרוש לצד!"

השמוק מסתובב בנחת, מרצ'רץ' את פתח מכנסיו ושולח אלינו חיוך. פניה קודרים, ידה כבר מונחת על ידית הדלת. לפני שהיא יוצאת ומתפוצצת עליו, אני מניחה יד בולמת על זרועה. "עזבי את זה", אני מבקשת. "את ממש לא רוצה להכנס איתו לריב, האמיני לי! ככה זה פה ואינך יכולה לשנות את זה."

היא שולחת אלי מבט רושף, אך נשארת לשבת במכונית. אינני יכולה שלא לתהות היכן קור הרוח הבריטי המפורסם. כנראה שהזרים שהציפו את מדינתה והאינטראקציה עימם שינו את מזגם הקפוא של בני עמה. מה שיחסי גומלין בין תרבויות עושים. כור היתוך ממש. מהפך.

האו-האו

היא אינה מושלת ברוחה וחשה צורך עז לשתף בקורותינו. המארחות מאזינות באדיבות ומחייכות. "ככה זה בישראל", הן מנסות להרגיע את רוחה הסוערת. "גברים, כמה שהם מבוגרים, הם עדיין כמו ילדים קטנים ואינם מסוגלים להתאפק. זה לא כל כך נורא."

כמו שמן למדורה, ניצתות עיניה בזוועה. "זה לא נורא? זה פרימיטיבי! גועל נפש!"

אני מביאה לה כוס מים, אולי זה ירגיע. היא לוגמת בחטף, מניחה את הכוס על השולחן וממשיכה כאילו לא ניסו הנוזלים לכבות את הבערה שבה: "ומה שיותר גרוע – זה שהאב לא מתבייש להשתין בצותא עם בנו ומלמד אותו לחקות אותו!"

אני מתאפקת מלהביע את שעומד על דל שפתי ועלול לגרום ללבה לפרוץ. המחשבה החולפת במוחי תוהה למה שהשמוק יתבייש במעשה מולד של הטבע. לא שאני מצדיקה את זה, אך להתבייש? אני רואה את אותו הרהור מצטייר על פני המארחות ונחפזת לשלוח אליהן התראה אילמת לבל תצתנה את הגפרור. בשניה האחרונה אני כנראה מונעת פיצוץ אטומי.

מוסר השכל: כששמוק נתעב מכנה נשים מכובדות וייבערס, אין אלא לברך על שהלה הורחק מאיתנו. נקוה שזה יהיה לעולמים ושהחשוך הזה לא יחזור לחיינו. אכן, בנר השמיני נעשה לנו נס והחושך גורש. אף שזה חלק זעיר מכלל האפלה האופפת אותנו בגלל מדיניותה הכושלת של הממשלה, בכל זאת כל דרך מתחילה בצעד ראשון. הלואי והשאר ילכו בעקבותיו. שמתן לב שאת החשכה מובילים שמוקים ואילו נשים נאורות הן שמנסות להראות לנו את האור בקצה המנהרה בה אנו שקועים עמוק?

חג האור

שבת שלום וחג שמח

כשהייתי קטנה (בגיל, לא בנומך…), היו דופקים לנו על הדלת לקראת חנוכה (קראו לזה יום סרט) ומציעים באדיבות נרות לחג מטעם או בשם אגודת העיוורים. אמי היתה מוסרת לידי את הכסף – מחיר של שתי חפיסות – כדי שאעביר לידי הנציגים הממתינים בפתח. כפולניה טיפוסית, היא נהגה לקנות דברים בזוגות ואף יותר… האמרה השגורה בפיה היתה (באידיש): "דאס ויל נישט קיין עסן, נו שוין, זאל זיין" (זה אינו דורש אוכל, אז שיהיה). למותר לציין שהארונות בבית – ובעיקר אלה שבמטבח – היו מלאים תמיד ומתפקעים מכל מיני דברים שלא דרשו אוכל…

כשגדלתי, עדיין היו דופקים בדלת, והפעם – אני זו שהוצאתי את הסכום המתאים. כבת נאמנה לאמי – גם אני קניתי שתי חפיסות. שיהיה ולא יחסר. מסורת זו מסורת!

מ-2008 כבר אינני גרה בעיר, כך שאין לי מושג אם יש עדיין הדופקין על הדלתות בהצעות לנרות חנוכה. אני מקוה שלא, משום שכולי תקוה ורצון עז שהתקדמנו במדינה והממשלות למיניהן פקחו עיניים והשכילו לתת לעיוורים את התנאים המגיעים להם כדי להקל על חייהם ולקדמם.

בשנים הראשונות שלי פה בהר, מחוץ לעיר, זה מאוד חָסַר לי, הדפיקות בדלת. גם ההרגשה של הנתינה. עד היום קשורות אצלי ההכנות לחג עם המתדפקים בשער כשבאמתחתם הנרות. עם השנים התעשתתי והפנמתי שלא טוב קיבוץ הנדבות הזה, זה לא מתאים למדינה מתוקנת ועדיף שמה שמגיע ינתן בלי כחל וסרק ושטויות מיותרות.

הנרות הללו

בסופרמרקט בעיר אליה ירדתי לקניות לקראת החג, מכרו 10 סופגניות (קטנות, אך עם ריבה) ב-10 ₪ ו-6 גדולות באותו המחיר. העדפתי את ה-10, כמובן, כי אם כבר קלוריות – אז במנות קטנות 😉 השכן האדיב שלקח אותי איתו לקניות, העדיף ענבים על פני הקלוריות.

אני מזכירה לו לקנות נרות. "אין לי צורך בהם", הוא עונה, "אינני נוהג להדליק."

גבותי מתרוממות (בצותא, כן?): "מה, אינך יהודי? איך זה שאינך מדליק נרות?"

"אין לי חנוכיה", הוא מצהיר על המצאי שנשאר ברשותו, "היא לקחה גם את זה."

"כמה כבר עולה חנוכיה?" אני שואלת את עצמי ואותו. תו המחיר מראה על 15 ₪ ואני מראה לו. "בוא, אקנה לך, חבל שלא יהיה לך אור בבית."

"עזבי", הוא עונה, "להדליק לבד זה לא כיף."

יש משהו בדבריו, אם כי אני סבורה שעדיף להדליק לבד מאשר לא להדליק בכלל. בכל זאת, רצוי לשמור על המסורת.

שאנו מדליקים

הגרסא התמציתית: שבת שלום ומבורכת וחג שמח ומלא אור לכולנו.

הארות:

♀    נילי זיידל מוזיקאית עיוורת כתבתו של גלעד עדין, הטלויזיה הישראלית

♀    נילי זיידל שרה בקול פעמונים מדהים שני שושנים

שבת שלום ומבורכת וחג אורים שמח

אין חדש תחת השמש

הכל הבל ורעות רוח

חלון לעתיד

על מיסטיקה, נבואות והתנבאויות

א דִּבְרֵי קֹהֶלֶת בֶּן-דָּוִד, מֶלֶךְ בִּירוּשָׁלִָם. ב הֲבֵל הֲבָלִים אָמַר קֹהֶלֶת, הֲבֵל הֲבָלִים הַכֹּל הָבֶל.  ג מַה-יִּתְרוֹן, לָאָדָם:  בְּכָל-עֲמָלוֹ–שֶׁיַּעֲמֹל, תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ. ד דּוֹר הֹלֵךְ וְדוֹר בָּא, וְהָאָרֶץ לְעוֹלָם עֹמָדֶת. ה וְזָרַח הַשֶּׁמֶשׁ, וּבָא הַשָּׁמֶשׁ; וְאֶל-מְקוֹמוֹ–שׁוֹאֵף זוֹרֵחַ הוּא, שָׁם. ו הוֹלֵךְ, אֶל-דָּרוֹם, וְסוֹבֵב, אֶל-צָפוֹן; סוֹבֵב סֹבֵב הוֹלֵךְ הָרוּחַ, וְעַל-סְבִיבֹתָיו שָׁב הָרוּחַ. ז כָּל-הַנְּחָלִים הֹלְכִים אֶל-הַיָּם, וְהַיָּם אֵינֶנּוּ מָלֵא; אֶל-מְקוֹם, שֶׁהַנְּחָלִים הֹלְכִים–שָׁם הֵם שָׁבִים, לָלָכֶת. ח כָּל-הַדְּבָרִים יְגֵעִים, לֹא-יוּכַל אִישׁ לְדַבֵּר; לֹא-תִשְׂבַּע עַיִן לִרְאוֹת, וְלֹא-תִמָּלֵא אֹזֶן מִשְּׁמֹעַ. ט מַה-שֶּׁהָיָה, הוּא שֶׁיִּהְיֶה, וּמַה-שֶּׁנַּעֲשָׂה, הוּא שֶׁיֵּעָשֶׂה; וְאֵין כָּל-חָדָשׁ, תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ. י יֵשׁ דָּבָר שֶׁיֹּאמַר רְאֵה-זֶה, חָדָשׁ הוּא:  כְּבָר הָיָה לְעֹלָמִים, אֲשֶׁר הָיָה מִלְּפָנֵנוּ. יא אֵין זִכְרוֹן, לָרִאשֹׁנִים; וְגַם לָאַחֲרֹנִים שֶׁיִּהְיוּ, לֹא-יִהְיֶה לָהֶם זִכָּרוֹן–עִם שֶׁיִּהְיוּ, לָאַחֲרֹנָה. יב אֲנִי קֹהֶלֶת, הָיִיתִי מֶלֶךְ עַל-יִשְׂרָאֵל–בִּירוּשָׁלִָם.  יג וְנָתַתִּי אֶת-לִבִּי, לִדְרוֹשׁ וְלָתוּר בַּחָכְמָה, עַל כָּל-אֲשֶׁר נַעֲשָׂה, תַּחַת הַשָּׁמָיִם; הוּא עִנְיַן רָע, נָתַן אֱלֹהִים לִבְנֵי הָאָדָם–לַעֲנוֹת בּוֹ. יד רָאִיתִי, אֶת-כָּל-הַמַּעֲשִׂים, שֶׁנַּעֲשׂוּ, תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ; וְהִנֵּה הַכֹּל הֶבֶל, וּרְעוּת רוּחַ. טו מְעֻוָּת, לֹא-יוּכַל לִתְקֹן; וְחֶסְרוֹן, לֹא-יוּכַל לְהִמָּנוֹת. טז דִּבַּרְתִּי אֲנִי עִם-לִבִּי, לֵאמֹר–אֲנִי הִנֵּה הִגְדַּלְתִּי וְהוֹסַפְתִּי חָכְמָה, עַל כָּל-אֲשֶׁר-הָיָה לְפָנַי עַל-יְרוּשָׁלִָם; וְלִבִּי רָאָה הַרְבֵּה, חָכְמָה וָדָעַת. יז וָאֶתְּנָה לִבִּי לָדַעַת חָכְמָה, וְדַעַת הוֹלֵלֹת וְשִׂכְלוּת:  יָדַעְתִּי, שֶׁגַּם-זֶה הוּא רַעְיוֹן רוּחַ. יח כִּי בְּרֹב חָכְמָה, רָב-כָּעַס; וְיוֹסִיף דַּעַת, יוֹסִיף מַכְאוֹב.

מתי אנו נדרשות למופלא מאיתנו? לרוב, לא כשטוב לנו. כשקורים לנו דברים לא נעימים, אנו נושאות עינינו השמימה ומבקשות רחמים. גם אם אין בלבנו כל אמונה בבורא עולם – האינסטינקט המידי שלנו גורם לנו לרצות להשען על מה שהותננו לחשוב כמעלינו, כמה שיכול לסייע לנו.

יש קונפליקט בין ההגיון, אותו רכשנו במהלך חיינו בהתנסויות השונות שלנו עם החיים, לבין מה שמושרש עמוק בתוכנו כתוצאה מחינוך לקוי לדת. בקטע הזה של הדת – את הנעשה אין להשיב לגמרי. כלומר, את יכולה לחזור בשאלה, אך האינסטינקט מושרש כה עמוק בתוכך, עד כי אין לך שליטה עליו. היתה לי שכנה פעם, שבאה ממשפחה דתית ועברה את התהליך הזה של להפרד מהשטויות של הדת. חלק גדול עבר בשלום והיא היתה מסוגלת לחיות חיים בלי האמונה באותו א-ל אחד שלאורו חונכה, אך עדיין נשארו כמה דברים שהיא לא הצליחה לעקור מקרבהּ, כמו להדליק חשמל בשבת. אנחנו רגילות להושיט את היד ולהזיז את המתג כדבר שגרתי. אצל אדם דתי – הסוויץ', המעבר שהוא עושה בין חול לקודש, הופך להיות אצלו טבע שני. אותה שכנה סיפרה לי על היסוסיה וייסוריה להדליק את האור כשהחשכה יורדת בשבת וכשהיא עושה זאת – אין הדבר בא לה בקלות.

אחרי שנים של פקיחת עיניים ואמירה אוטומטית של "מודה אני", קשה כקריעת ים-סוף לעצור בעד המנהג הזה, שאף הוא הפך להיות טבע שני. איך משרישים בנו דברים מיותרים!

מגן דוד

אינני מכירה כאלה הנמנעים מלעיין בהורוסקופ, כשזה נקלע לטווח הראיה שלהם או סוגרים את הרדיו כשהמיסטיקנית מתחילה לקרוא את גורל המזל שלהם. גם אם יהיו כאלה שיאמרו שאין הם מאמינים לשטויות הללו – עדיין מושרש עמוק בתוכם ובלתי ניתן לעקירה המנהג של העיון והציתות לדברי ההבל הללו. יהיו כאלו שלא יזמו גלישה אל האתרים המתאימים או שלא יפתחו את הרדיו בדיוק בשעה שההורוסקופ מוקרא, אך כשזה זמין – זה כבר סיפור אחר.

בכל פעם שמקשקשים לי על נבואות, על סוף העולם ועל תאריכים מיוחדים וכיוצא באלה – איני יכולה אלא לנוד להללו ולתמוה על הזמן שהם משחיתים בענין הזה. במקום לכתוב איזה ספר מעניין או ליצור יצירה מעוררת הנאה ומחשבה, יושב מאן דהוא ומחבר חיבורים הבלותיים על חישובי קץ כאלה ואחרים וזורע מועקה ואי נחת בקרב המאמינים הנוהים אחריו. לא חבל על בזבוז הזמן הזה? האין לנו דברים מועילים יותר לעשות, כמו לשמור על כדור הארץ שלנו מפני המזיקים לו ולנו?

בני אדם לרוב

הגרסא התמציתית: לא היום, לא ב-12.12.12 ולא ב-21.12.12 ולא בשום תאריך אחר – לא יקרה שום דבר יוצא דופן שלא קרה אתמול ושלא יחזור לקרות מחר. הכל הבל. אין חדש תחת השמש ומה שהיה הוא שיהיה. אמן!

ישראלית ופריזאית בלונדון

אוטובוס סיור בלונדון

ישנם דברים שאי אפשר להעביר בכתיבה, כמו צלילים. אפשר לתאר אותם, אך אין דין שמיעה ממש כדין דמיון. כשאת שומעת, את חוֹוָה את הקולות בפועל ויכולה להנות מהם (או שלא…).

There are things which can't be transferred via writing, like sounds. They can be described, but actually hearing is not the same as imagining. When you hear, you actually experience the sounds and are able to enjoy them (or not…).

לשמוע את ה-"Ou-La-La!" של ביאטריס או את ה-"Vraiment?", ה-"A bonne" ועוד, זה תענוג לאוזן האוהבת את השפה היפה שלה. יש לה קול עדין, לביאטריס, קול רך, המענג את עור התוף של השומעת.

To hear Béatrice's "Ou-La-La!" or her "Vraiment?" the "A bonne" and more, is a sheer pleasure to the ear loving her beautiful language. She has a tender voice, Béatrice, soft, which delights the ear drum of the listener.

טיילתי כבר בלונדון, באתרים הידועים של העיר, גם ביאטריס עשתה זאת לא אחת, אך בשתיים, בצרוף של שתינו זו עם זו, לראות שוב את המראות שראינו עם נשים אחרות, זה שונה. החויה היא אחרת. התחושות שונות או איך שביאטריס אומרת: "Incroyable".

I've already been to London, at the known sites of the city. Béatrice has been there too more than once, but in two, with the two of us together, seeing again the sites we've seen with other women, is not the same. The experience is different. The feeling is unalike, or as Béatrice says: "Incroyable".

חוה אלברשטיין – לונדון לא מחכה לי

מבחינתי, לונדון לא מחכה לי. הייתי, ראיתי, מיציתי. לא הייתי חוזרת לשם מיוזמתי. מבחינת ביאטריס – לונדון היא עיר נוספת אליה היא באה לעתים לסידורים, לעבודה ורק אם צריכה. בעבר, זה היה לבוא כדי לתייר בעיר, אך אחרי פעמים רבות כל-כך, אין בכך כבר חידוש עבורה, אלא אם כן היא מביאה איתה מישהי כמוני, שלא ביקרה הרבה בעיר וזקוקה למדריכה.

As far as I'm concerned, London doesn't wait for me. I've been there, saw it, exhausted the place. I wouldn't come back there on my initiation. As to Béatrice – London is another place is comes from time to time for running some errands, to work, and only if she must. In the past, it was to come to tour the city, but after so many times, it's not any novelty for her, unless she brings along someone like me, who haven't visit the city much and needs a tour guide.

אין הרבה אהבה בין הצרפתים לאנגלים. עמים צהובים אלה לאלה. אלה גם אלה פטריוטים, אם כי הבריטים יותר – הם לא הסכימו לשנות את המטבע שלהם ולעבור לאירו. אני חושבת שזה נכון מאוד, משום שאחד מן הסממנים של מדינה זה המטבע שלה. כוונת האירו היתה טובה, אך חבל שלא הותירו את המטבעות המקומיים על כנם ובנוסף – יכלו להנהיג גם את האירו, כלומר: שני סוגי מטבעות חוקיים במדינות השונות.

There's not much love between the French and the British. These two nations are hostile to each other. Both are very patriots, but the British are more – they didn't agree to change their currency to the Euro. I think that this is very wise and right, because one of the country's main symbols is its legal tender. The Euro idea was a good intention, but it's a pity they didn't leave their local currency untouched. In addition, the Euro could be a second currency, meaning: the two currencies could be legal in the different European countries.

ג'ואן, חברתה של ביאטריס, המארחת אותנו, קוראת לה בשם החיבה: Froggy. עלו לי כמה הרהורים לקרוא לביאטריס פְרוֹגִי'לֶה, אבל לנוכח הסתייגותה של הלה מהמאכל המסורתי של מדינתה, אני נמנעת. ישנם תחומים אליהם לא כדאי להכנס למען שלום-בית, אם שוחרת שלום את. אני כזו, כך שגם אם זה נשמע לי חמוד – אני מתאפקת.

1 2068e

הפעם היחידה בה נערך לי סיור מודרך בלונדון, היתה רגלית ובמשך יום שלם. למרות שגרתי שם זמן לא מועט, מעולם לא יצא לי לתייר שוב את העיר, גם לא באוטובוס המיוחד הסוקר את האתרים החשובים בה. מקומות שרואים מגובה קומתיים, בהחלט מעניקים זוית מעניינת.

The only time I had a guided tour in London, was by foot and for a whole day. Despite that I lived there quite a time, I haven't had another chance to retour the city, not even with the special bus that takes you to the important sites. Places you see from double-decker bus, certainly give an interesting angle.

ביאטריס מסבירה שמעולם לא עלה על דעתה להגיע לכאן עם מכוניתה וגם אין סיכוי שזה יקרה. אני יכולה להבין אותה: למה להסתבך בנהיגה בצד הלא נכון של הכביש, זה שהמוח שלי אינו רגיל אליו? כמוני-כמוה, שתינו מעדיפות לסמוך על הנהגות המקומיות האדיבות שתסענה אותנו ממקום למקום לפי צורכנו.

Béatrice explains that she never thought of coming to London with her car, and there's no chance it will ever happen. I can understand her: why get into trouble and lose the way by driving on the wrong side of the road, the side my brain is not used to? Like me, she prefers to depend on the considerate local drivers to drive us to the places we need.

אנחנו חולפות על פני הכיכרות הידועות, פסלים מעטרים כמה מהן, אתרים שקוראות עליהם בספרים, מוזאונים… לונדון זו לונדון, אותה לונדון לתיירות ותיירים. גם בעיני פריזאית שראתה וחותה וגם בעיני ישראלית שמקוה שזה ביקורה האחרון פה. ישנם עוד מקומות שטרם חויתי ואני שואפת להגיע אליהם.

We pass the known squares; some of them are decorated with sculptors, sites I read about in books, museums… London is London, the same old London for the tourists. The same in the eyes of a Parisian who had seen and experienced, as well as in the eyes of an Israeli who hopes it is her last visit here. There are other places I haven't been to, which I aspire to go to.

על הנִסים

חג שמח

אנחנו חיות בעולם של כלום. דברים באים, דברים נעלמים; ארועים קורים, ארועים נשכחים; היום אנחנו פה, מחר – מי תשורנו? רק נִסים מחזיקים אותנו עלי אדמות.

ביאטריס הציעה לי לקפוץ ללונדון ליומיים. היה לה משהו חשוב לסדר שם ולפגוש כמה חברות. לא ממש שָׂשְׂתי, אין לי געגועים אל העיר הזו, אבל מה אין עושות בשביל מישהי אהובה? שמתי נפשי בכפה.

שלוש דרכים להגיע מפאריז ללונדון: דרך הים א' – במעבורת מתנדנדת על פני הגלים, דרך הים ב' – במכונית/באוטובוס בעומק המנהרה תחת הגלים, ודרך האויר. שלושתן מפחידות, לא נעימות לי כלל. את דרך הים א' אני מכירה לרעה מִשַיִיט לפני שנים רבות בנמל אשדוד עם הילדים. לא נראה לי ששכחו לי עד עצם היום הזה את שקית ההקאה הצמודה לפי ואת החיוורון שלי, כמו רוח רפאים. את דרך הים ב' טרם הכרתי ונראה לי כמעט בודאות שלעולם לא אכיר, לפחות לא מרצוני ולא בהכרה מלאה. מנהרות אינן הקטע שלי. נותרה דרך האויר. גם זו אינה כוס התה שלי, כי למרות הטיסות הרבות שטסתי, טרם התרגלתי לדאיה הלא טבעית הזו, אך אין מוצא אחר. יש תעלה ויש צורך לחצותה.

חג חנוכה שמח!

אנחנו באויר. אני משקיעה את עצמי בתוכה, מנסה להאחז בחיבוקה. כנף המטוס אינה נראית לי יציבה, אך מה אני מבינה. יש אחרים, מומחים, אם הם אינם דואגים, אז למה אעשה זאת אני? אחד עשר אלף רגל מעל המים, המטוס מתנדנד מצד לצד כאילו הוא מכונית הנוסעת על כביש משובש. הדיילת מורה לנו להדק את החגורות. הלב שלי צולל כמו בכל הפעמים שזה קורה בטיסות שלי. אינני חושבת שאני זוכרת טיסה חלקה. אם היתה כזו – ודאי שכחתיה. תמיד יש קפיצות כדי שהראש והקבה שלי יסתחררו. אני אוחזת בחוזקה במשענת שלצדי, ביאטריס מלטפת את זרועי, מרגיעה בנשיקה רכה על הלחי הפונה אליה.

אינני אוהבת כינורות, אבל זה יוצא מן הכלל, מתאים להרגעת הרוחות:

נמל התעופה סטנסטד עמוס והקברניט מודיע שעלינו להסתובב כמה סיבובים עד שיתפנה איזה מסלול לנחיתה. אני כבר רגילה ליסורים שמתארכים. עוד חצי שעה עוברת ואנו מקבלים אישור לנחות, איזה נס! לוקח עוד עשר דקות וסוף-סוף קרקע מוצקה תחת הרגליים. איזו הקלה, אף שראשי עדיין סחרחר עלי והומה מהנחיתה. זו אינה אדמת קודש, אז אני הודפת את הדחף להתנפל עליה ולנשקה. כמו אחרי כל טיסה, אני חשה שניצלתי בנס, מתעלמת מן העובדה שהמסלול חזרה לא ברח לשום מקום ועדיין מחכה לי. אבל זה יקרה בעוד יומיים, כך שיש לי זמן לחוות שוב את האימה ולטפל בה כשאתיצב בפני המציאות.

ביאטריס מחייכת לעצמה עת אני נוקטת באמצעים מקדימים ועוטפת עצמי היטב בצעיף וחובשת את כובע הצמר כדי להגן על האוזניים הרגישות. אמנם גם היא באה ממדינה הנושקת לים התיכון, אך מהצד הקפוא שלו, כך שהיא אינה חשה צורך לקדם את פני הקרה כמוני. אנחנו יוצאות מהטרמינל, פוסעות לעבר החניה, מגלגלות את המזוודות שלנו על פני האספלט. ג'ואן, חברה של ביאטריס, ממתינה במקום מוסכם כדי לאסוף אותנו.

הנרות הללו

כשגרתי בלונדון, נהגתי לשנן היטב לפני כל יציאה לרחוב שאצלם זה הפוך מאצלנו ולפני חציית כביש, עלי קודם כל להביט ימינה, כי משם באה הרעה בדמות התחבורה הקרובה לַחוֹצָה. שינון זה יפה ורצוי, אך יש דברים שהופכים לטבע שני וקשה לשנותם למרות שבאמת משתדלות. האינסטינקט שלי הוא קודם להביט שמאלה, כמובן, כפי ששיננו לנו רבות בבית הספר. בארץ, אנחנו בודקות מה בא מצד שמאל שלנו, רואות שפנוי ומתחילות לחצות כשמבטנו מופנה ימינה, לבדוק מה קורה בצד השני. נכון שלימדו אותנו לסובב את הראש שלוש פעמים בטרם חציה, אך מי עושה כך? באנגליה אני מכריחה את עצמי להביט גם שמאלה וגם ימינה לפני שאני חוצה, כופה על עצמי במודע לא להזיז שום רגל לפני ששני הצדדים נסרקו היטב ורצוי פעמיים ליתר בטחון.

מה זה היה אם לא נס, שלא הספקתי להפנים באיזו ארץ אני נמצאת ולולא ידה הבולמת של ביאטריס שמשכה אותי אליה בכל כוחה, מי יודעת מה היה קורה? המכונית החולפת אפילו לא נעצרה.

על הנִסים ועל הנפלאות

בתמצית: היה נס. בעצתה של ביאטריס, אמרתי "הגומל" אחרי הדלקת הנר הראשון.

עיון מעמיק:

  1. ימי החנוכה מלים
  2. המדריך ליצירת נסים בחג החנוכה מאת שמואליק שמואל
  3. המדליק נר מנר על מהות החג, הנרות והנִסים, ד"ר שולמית רונן
  4. מתכון לסופגניות באתר נענע אוכל
  5. סיפורי חנוכה שרון הר פז

עוד קטע מרגיע