שבת שלום, שרון

נרות שבת

יום הַשִּׁשִּׁי. וַיְכֻלּוּ הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ וְכָל צְבָאָם:
וַיְכַל אֱלהִים בַּיּום הַשְּׁבִיעִי מְלַאכְתּו אֲשֶׁר עָשָׂה. וַיִּשְׁבּת בַּיּום הַשְּׁבִיעִי מִכָּל מְלַאכְתּו אֲשֶׁר עָשָׂה:
וַיְבָרֶךְ אֱלהִים אֶת יום הַשְּׁבִיעִי וַיְקַדֵּשׁ אֹתו. כִּי בו שָׁבַת מִכָּל מְלַאכְתּו אֲשֶׁר בָּרָא אֱלהִים לַעֲשׂות:
סַבְרִי מָרָנָן.

לשבת יש טעם שונה בחו"ל (מן הסתם). בארץ, ניתן לחוש את השבת כבר משעות הצהרים. בכבישים, התנועה מתמתנת, המכוניות הנוסעות מתדלדלות, ממלאות את צדי הדרכים ואת חניות הבתים. אני מתחילה לחוש את הקדוּשה באויר, זו המקדמת את שבת המלכה ומראה לה את הדרך אלינו. הכנות אחרונות ואז הדלקת הנרות עם זו שמולי בסקייפ או בצותא עם הילדים וצאצאיהם, לפי הנסיבות והתוכניות.

בחו"ל, לא משנה היכן, אם בפאריז או ברומא, בלונדון, בברלין או ב… החיים והעסקים כרגיל. אין שום תחושה מיוחדת של ערב שבת, גם לא תכונה לקראת המלכה. בתקופה בה גרתי בפינצ'לי, על אף הריכוז הגדול של ישראלים שם, לא חשתי באוירה של שבת. אני מניחה שבגולדרס גרין זה אחרת. אולי.

"את שומרת שבת?" היא שאלה אותי בהתחלה.

"לא שומרת במובן החרדי של השמירה, אלא מדליקה נרות, עושה קידוש וכדומה", עניתי. "אחרי זה אני יוצאת לבלות, נוסעת, מחוללת ומתהוללת."

"לזה התכוונתי", הסבירה, "גם אני לא חרדית."

כבר התחלה טובה. כבר מכנה משותף. כיהודיה וכישראלית, חשובה לי המסורת מאוד. אינני מאמינה בדת ו/או בא-לוהים, אך מחזיקה בדעה שיש לקיים את המסורת היהודית ולהנחילה הלאה, לדורות הבאים, אחרת מה אנחנו? המסורת, מבחינתי, היא הדבק המחזיק אותנו יחד כבנות ובני העם היהודי. למה זה חשוב? כי זה נותן תחושת שייכות, שיש לך שורשים, גם אם חלק ניכר מהם נגדע בשואה. כשאני מדליקה נרות, אני יודעת שגם מעברו השני של העולם עושות כך יהודיות בהתאם לשעת ההדלקה אצלן. לא יתומות אנחנו, בנות ישראל.

שבת שלום

פאריז, כל היום כפור נורא, 1-4 מעלות צלסיוס. הבטיחו שלג ובשביל זה יצאתי החוצה, אך לא הסתייע, רק עננים פזורים ויבשים עברו, אינם טורחים להמטיר כלום. פאריז אינה קציר וכאן אין תולים כביסה על החבל בחצר כי אין חצר, אלא דירה (ובקומה מסחררת) ואת הכביסה מיבשים במכונה.

הדלקת הנרות בשעה 16:36. בקציר, לפי שעון חיפה, כבר הדליקו שעה וחצי לפני כן, אך אני נוהגת כמנהג המקום, כמובן. ניחוח החלה הטריה, אותה אפינו קודם (היא לשה, אני שמתי בתנור והשגחתי על האפיה), ממלא את הדירה. החלה נחה על שולחן השבת, מכוסה במפית המיוחדת הרקומה במלים "שבת קודש".

ביאטריס אומרת את הברכה, מציתה הגפרור ומקרבת לנרות. אני מביטה במעשיה, לבי מלא נחת. לא אחת היה לי דיון עם מדליקות הנרות למיניהן על סדר ההדלקה. עד כה, הייתי במיעוט. כפי שראתה בבית אמהּ ושנתה היטב, היא אומרת קודם את הברכה ואחר-כך מדליקה, בבחינת מברכת לפני המצוה (כמו שראוי לעשות) ולא כפי שעושות האחרות, המדליקות קודם ואחר-כך מברכות. לא שזה חשוב לי – לא הסדר חשוב כאן, אלא המסורת של ההדלקה. מבחינתי, גם כשמדליקים ב-8 בערב, הרבה אחרי שהמלכה הגיעה לבקרנו, כפי שקורה בבית הכנסת האורתודוקסי, זה בסדר גמור. העיקר להבדיל בין חול לקודש ולא משנה מתי מחליטים שהקודש מתחיל.

היא מעבירה ידיה לאט מעל הנרות, מלטפת את האורות, מליטה את פניה ואומרת כמה מלים של תחינה ובקשה לחיים טובים ומאושרים. "שבת שלום, שרון", היא אומרת לי, נהרה בעיניה.

"שבת שלום, ביאטריס", אני מברכת חזרה.

כמה נעים בשתיים.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: