שיירת השמוקים

רחרוח

רק בישראל או בעולם השלישי זה יכול לקרות, רק במקום בו שולטים השמוקים שליטה ללא מְצָרים, יכולים לקרות דברים מהסוג הזה ומי שמעיזה לערער על כך – חוטפת.

שבת בבוקר, יום יפה, אנחנו שותות בנחת את הקפה, מְלָווֹת בעוגת גבינה טעימה ואחר כך שָׂמות פעמינו לבקר חברות. שעה של דרך מקציר לרעננה, לא משהו ארוך. כאן זו לא אמריקה…

הרדיו במכונית פתוח על 88FM. כמו בכל שבת, אנחנו מתענגות על צלילי העבר הענוגים, מה שלא קורה ביום-יום. היא ואני מאותה תקופת מוזיקה, כך שאנו חולקות פחות או יותר טעם מוזיקלי זהה עם הבדלים קטנים או משמעותיים – תלוי באוזני המאזינה. אינני סובלת אופרות ומחזות זמר והיא דוקא חובבת את הז'אנר. אם יתפתח משהו רציני בינינו (לא שנראה לי…) – היא תאלץ להאזין למוזיקה שלה בנפרד ממני. באותה מידה, כבר הבנתי ממנה שרוק כבד אינו בטווח השמיעה שלה, זה יותר מדי רעש מבחינתה. על השאר – אנחנו מסכימות.

במלוא הדרו

שבת נאה נפלה עלינו. חזו לנו טפטופים לפרקים, אך אלה התאדו מן הסתם עוד באטמוספרה ולא הגיעו לישראל, אולי נהו לארצות אחרות, מה אני יודעת? כביש 4 עמוס במכוניות משפחתיות מלאות טף. יום מתאים לטיולים. למרות השמש, קר מכדי לבלות בים והכל עושים בדרכים.

"אוי געוואלד!" היא קוראת פתאום, מצביעה על צד הדרך. "פע!!!"

"מה פע?" אני תוהה. מכונית עומדת בשוליים ובעליה מטפטף על השיחים שליד.

"ממש מגעיל!!!" היא מכריזה במבטא הבריטי החמוד שלה. "אצלנו זה לא היה קורה! השמוק היה חוטף קנס כזה, שלעולם לא היה חוזר על זה! זו הרי חשיפת אבר מוצנע בפומבי."

נו, אצלם, אני חושבת. אצלם קר מכדי להוציא את הרכיב המתנדנד המיותר לאויר המקפיא, גם אם הלחץ גדול. "כאן ישראל", אני מסבירה לתיירת, "השמוקים מרגישים חופשיים לשתף את הכל במצב השלפוחית שלהם."

"מאוד-מאוד מגעיל!" היא חוזרת ומבטאת את שאט נפשה. "איך אתם מרשים דבר כזה?"

"אינני בטוחה שזה מותר, אם כי לא אתפלא אם אין לנו חוק האוסר זאת." אני מאמצת את מוחי בניסיון להזכר אם אי פעם הגיע דבר כזה לידיעתי.

"צריך לאסור את זה!" היא עדיין לוהטת. "איזו מין מדינה אתם?"

"האמת, מעולם לא הקדשתי לזה מחשבה. אצלנו זה טבעי. מי שנזקק לנקביו – יוצא, מוציא ופורק. רגע, לא אמרתי שזה בסדר!" אני ממהרת להתגונן למראה פניה המחמירות, "רק הסברתי שככה זה היה תמיד."

"אוי!" היא קוראת, "תראי את זה!" אני שומרת עין אחת ערנית על הכביש ופוזלת עם השניה לשוליים. עוד מכונית בצד, הפעם אב ובנו משתפים רגע מיוחד של קשר. "מה זה פה? השמוק הגדול מלמד את הקטן? איזה מין דור אתם מגדלים פה? ותראי את האם והילדות, איך הן יושבות בתוך המכונית ומחכות עד שהשמוקים יסיימו לטנף את הסביבה!"

את החלק האחרון לא ראיתי במו עיני. הסתפקתי בתאור הנאמן שלה.

בדרכים

בכניסה לעיר, פקק. אנחנו עומדות הרבה וזוחלות מדי פעם לאט, כמטר-שניים ועוצרות. שבת, אין לאן למהר, כולה ביקור אצל חברות, לא שמשהו בוער. אני רגועה, שרה עם המוזיקה, אף שבזוית עיני אני מבחינה שהיא מנסה לאטום את עצמה מפני הזיופים שלי. לא אכפת לי, שתתמודד. אני אוהבת לשיר, גם אם לדבריה זה לא בטון הנכון. אני הרי מיוחדת, יש לי תצלילים משלי.

"Oh, good Lord!" מה עכשו? אני שואלת את עצמי. עד כדי כך האקורדים שאני מוציאה מגרוני רחוקים מדיוק? "זה ממש עובר כל גבול! הביטי!"

אני מביטה. הייתי שקועה כל כך במוזיקה, שלא שמתי לב שממש לפנינו, מתחת לאפנו, עומד שמוק מצוי נוסף ומתיז את נתזיו, אדיש לכל הסביבה.

"תראי מה זה!" היא אינה יודעת את נפשה. "ככה, באמצע הכביש ולפני העיניים שלנו! מה זה פה? הוא אפילו לא טרח לפרוש לצד!"

השמוק מסתובב בנחת, מרצ'רץ' את פתח מכנסיו ושולח אלינו חיוך. פניה קודרים, ידה כבר מונחת על ידית הדלת. לפני שהיא יוצאת ומתפוצצת עליו, אני מניחה יד בולמת על זרועה. "עזבי את זה", אני מבקשת. "את ממש לא רוצה להכנס איתו לריב, האמיני לי! ככה זה פה ואינך יכולה לשנות את זה."

היא שולחת אלי מבט רושף, אך נשארת לשבת במכונית. אינני יכולה שלא לתהות היכן קור הרוח הבריטי המפורסם. כנראה שהזרים שהציפו את מדינתה והאינטראקציה עימם שינו את מזגם הקפוא של בני עמה. מה שיחסי גומלין בין תרבויות עושים. כור היתוך ממש. מהפך.

האו-האו

היא אינה מושלת ברוחה וחשה צורך עז לשתף בקורותינו. המארחות מאזינות באדיבות ומחייכות. "ככה זה בישראל", הן מנסות להרגיע את רוחה הסוערת. "גברים, כמה שהם מבוגרים, הם עדיין כמו ילדים קטנים ואינם מסוגלים להתאפק. זה לא כל כך נורא."

כמו שמן למדורה, ניצתות עיניה בזוועה. "זה לא נורא? זה פרימיטיבי! גועל נפש!"

אני מביאה לה כוס מים, אולי זה ירגיע. היא לוגמת בחטף, מניחה את הכוס על השולחן וממשיכה כאילו לא ניסו הנוזלים לכבות את הבערה שבה: "ומה שיותר גרוע – זה שהאב לא מתבייש להשתין בצותא עם בנו ומלמד אותו לחקות אותו!"

אני מתאפקת מלהביע את שעומד על דל שפתי ועלול לגרום ללבה לפרוץ. המחשבה החולפת במוחי תוהה למה שהשמוק יתבייש במעשה מולד של הטבע. לא שאני מצדיקה את זה, אך להתבייש? אני רואה את אותו הרהור מצטייר על פני המארחות ונחפזת לשלוח אליהן התראה אילמת לבל תצתנה את הגפרור. בשניה האחרונה אני כנראה מונעת פיצוץ אטומי.

מוסר השכל: כששמוק נתעב מכנה נשים מכובדות וייבערס, אין אלא לברך על שהלה הורחק מאיתנו. נקוה שזה יהיה לעולמים ושהחשוך הזה לא יחזור לחיינו. אכן, בנר השמיני נעשה לנו נס והחושך גורש. אף שזה חלק זעיר מכלל האפלה האופפת אותנו בגלל מדיניותה הכושלת של הממשלה, בכל זאת כל דרך מתחילה בצעד ראשון. הלואי והשאר ילכו בעקבותיו. שמתן לב שאת החשכה מובילים שמוקים ואילו נשים נאורות הן שמנסות להראות לנו את האור בקצה המנהרה בה אנו שקועים עמוק?

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • תרצה הכטר  On 17 בדצמבר 2012 at 12:32

    פוסט נחמד מאוד. הגם שהוא קצת מטעה – מה, ליברמן מייצג את ה"שמוקים" המשתינים בכל פינה שמתחשק להם? …

    • שרון הר פז  On 17 בדצמבר 2012 at 13:29

      א. תודה!
      ב. ודאי שהלה מייצג, הרי הוא בריון עם קבלות.
      ג. כדאי שהנשים תתעשתנה ותתחלנה להצביע בעד נשים.
      ד. העיקר הבריאות😉

  • jazminor77  On 21 בדצמבר 2012 at 14:32

    שמוקים לא חסר, הם אינם נגמרים, ליברמן אינו היחיד, למגינת לב כולנו

Trackbacks

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: