Monthly Archives: ינואר 2013

האוסף הצרפתי The French Collection

האוסף הצרפתי

מוזיקה, כידוע, היא ענין של טעם ומי שמרכיב/ה אוספים מוזיקליים עושה זאת בהתאם לטעמה האישי, כמובן. ב-1999 הרכיב אילן בן-שחר אסופת שירים צרפתיים שמיהרתי לרכוש, היות וגדלתי על המוזיקה הזו. לא את כל השירים אהבתי, כי הטעם שלי שונה וברור שהייתי מכלילה שירים אחרים, אך אז לא היה אינטרנט ולא יוטיוב, כך שהברירה היחידה היתה לרכוש את כל האוסף אם לא רצית לשבת ליד הרדיו 24 שעות ביממה ולהקליט רק חלק ממנו, וגם אז – לא כל השירים שאת אוהבת שודרו.

Music, as we all know, is a matter of taste, and the person who assembles music collections does it according to their personal taste, naturally. In 1999, Ilan-Ben Shachar put together a collection of French songs. I hurried to purchase it, since I grew up to the sounds of this music. I didn't like all the songs, due to my different taste, and clearly I would include others, but at that time we didn't have internet or YouTube, so the only choice we had was to buy the whole collection if you didn't want to sit attached to your radio for 24/7 and record only a part of them, and even then – not all the songs you liked were played.

בשנות ה-50 וה-60 שררו יחסים חמים בינינו לבין הצרפתים וחילופי התרבות פרחו. אימצנו ללבנו רבים מהשירים הצרפתיים וגם עברתנו אותם. כך קרה ששירים צרפתיים רבים (וגם אלה האיטלקים של פסטיבל סאן רמו) היו חלק משמעותי מפסקול חייו של הדור שלי.

In the 50s and the 60s there were warm relations between Israel and France, and the cultural exchange flourished. We adopted many of the French songs, as well as Hebraized them. The result was that many French songs (as well as the Italian songs of Sanremo Music Festival) were a significant part of my generation's soundtrack.

אני אוהבת לחזור למוזיקה שאהבתי, בעיקר לתקליטים, לקסטות ולדיסקים שלי ולבחון אותם ממרחק של שנים, אם עמדו במבחן הזמן. אני מעלה פה את השירים שאהבתי מתוך האוסף ומוסיפה כמה משלי. כמי שהשפה הצרפתית לא היתה שגורה כלל בפיה מעולם, מה שתפסה אותי בעיקר זו המוזיקה והסלואים המדהימים בפרט. למותר לציין שבתקופתי לא היו קליפים (זוכרות שהטלויזיה פרצה אצלנו רק ב-1968?) ורק שנים מאוחר יותר יכולתי לחבר בין הקולות לפניהן של השרות.

I like to go back to the music I loved, mainly to my records, my audio cassettes and my disks in order to examine them from the distance of the years, to see if they pass the time test. I posted here the songs I liked from the French Collection, and added some of my own, which are not in this collection. As somebody who never understood the French language, what captured me was mainly the music, and the amazing slows in particularly. Needless to say that in my time we didn't have music videos (remember that the television started in Israel only in 1968?), and only years later I could connect between the singers' voices and their faces.

Alain BarriereAlain BarriereElle Etait Si Jolie

לטעמי, זה השיר הכי יפה באוסף ושמחתי לראותו ראשון. בדרך כלל אני מעדיפה לא לדרג שירים, משום שישנם רבים ומדהימים כל כך שעושים לי את זה ואיך אפשר לומר ששיר מסוים הוא ראשון, אחר הוא שני וכן הלאה? אני מדרגת קבוצות. יש לי את קבוצה א', שהיא הכי-הכי, שלדעתי העולם עשיר וכייפי יותר בעטים; יש את קבוצה ב', בה נכללים שירים שהם בהחלט נעימים לאוזן, אותם אני מכנה "בסדר" ונחמד לי להאזין להם מדי פעם; ויש את קבוצה ג', שלדעתי חבל שבכלל יצאו לאויר העולם משום שלטעמי זו מוזיקת פיגולים, שרק עושה הרגשה רעה למאזיניה והשומרת נפשה תרחק מהם ויפה כמה שנים קודם. על טעם וריח כבר דיברו אחרים ולא אוסיף.

In my opinion, this is the most beautiful song in this collection, and I was happy to see it first. Usually, I prefer not to grade songs, because there are so many amazing that cause me goose bumps. How can I grade a song as a first, the other as second etc.? I grade groups. I have group A, which includes the most beautiful songs, and in my opinion the world is better and rich due to them. I have Group B, which includes nice songs that the ear might enjoy. I call them "OK", and it's nice to listen to them from time to time. The last group is C, which in my opinion it's a shame that its songs were created. It's a very bad muzak, disgusting, that causes a bad feeling in its listeners; so, it's advised to save your souls and farther yourselves from it as soon as possible. We know that different strokes for different folks, so there's nothing to add.

Elle était Si Jolie, que je n'osais l'amer

Elle était Si Jolie, je ne peux l'oublier

בילדותי, מישהו מהחבר'ה שטען שהוא יודע צרפתית, "תרגם" לי את זה לעברית:

היא היתה כה יפה ולא העזתי לאהוב אותה,

היא היתה כה יפה ואינני זוכר את שמה.

When I was a child, a friend who claimed to know French, "translated" these lines to Hebrew as:

She was so pretty and I didn't dare to love her,

She was so pretty and I don't remember her name.

במשך שנים אהבתי (עד היום) את השיר הזה, אך הרגיז אותי שכמה שההוא אהב אותה, הוא לא יכול לזכור את שמה. שנים רבות לאחר מכן, העירה לי מאן דהיא שהיתה בקיאה בשפה, שזה בכלל לא נכון ולמעשה מה שהשיר אומר זה שההוא לעולם לא ישכח אותה. קודם כל, שמחתי על התיקון ושנית, רווח לי על שההוא בעצם זוכר. ובאה גאולה לציונה ואידך זיל גמור.

I loved this song for years (and I still do), but I was angry because how much that person loved her, he couldn't remember her name. Many years later, somebody who had quite a knowledge in French, that it's not accurate at all, and in fact, what the song says is that that person will never forget her. First of all, I was happy for the correction, and secondly, I was relieved that that person actually remembers.

♀♀

ועכשו השירים שבקבוצה ב' שלי מתוך האוסף הנ"ל:

Now the songs in group B from this collection:

ChristopheAline

הקריאה הנואשת של כריסטוף לאלין שלו, הרטיטה לי את הלב, גם בלי להבין את המלים.

Christophe's desperate cry for his Aline caused my heart to tremble, even without understanding the lyrics.

Et j'az pleuré, pleuré… oh j'avais trop de peine

אלין, אני קורא אליה לחזור ואני בוכה כי קשה לי מדי (מרגישה דן כנר…). השיר הזה היה סלואו בלטה מדהים שלצליליו רקדה כל הקבוצה במסיבות הכיתה. למי שאינה מכירה אותי, אגלה כי מאז עמדתי על דעתי, העדפתי מוזיקה לועזית וריקודים סלוניים על פני מוזיקת "ארץ ישראל" המשעממת וחסרת המעוף (לטעמי, כן?). אחת הסיבות שהעדפתי את אריק איינשטיין, היתה – מעבר להיותו חתיך מדהים בצעירותו – הגרסאות שהוציא לשירים לועזיים. בכל פעם שהיו משמיעים ברדיו את השטוזה המגעילה והמעצבנת של יהורם גאון, הייתי מכבה מיד כדי לא לסבול. ואת דעתי על קזבלן המיותר אשאיר לפעם אחרת, אם בכלל. לא ממש בא לי להתעסק עם מוזיקת פיגולים בבלוג שלי.

Aline, I'm calling her to come back and I'm cying because it's too hard for me. This song was an amazing slow dance, which to its sounds all the kids danced at the class parties. To those who don't know me, I'll disclose that since childhood I preferred pop music and ballroom dancing upon the dull unexciting Israeli music (as to my taste, OK?). We had then the Hora dance music and such, which was never my cup of tea, or coffee for that matter.

Pascal DanelKilimandjaro

את הסרט "שלגי הקילימנג'רו" לא יצא לי לראות. איכשהו, זה נשמט מתחת לרדאר שלי. לעומת זאת, את הלהיט של פסקל דאנל השמיעו רבות ברדיו, כך שזה חדר מאוד לאוזניים ולראש. אני אוהבת את צלילי הפסנתר ואת הנעימה המקסימה. בהחלט מזכיר שלגים והר גבוה.

I didn't see the movie "The Snows of Kilimanjaro". Somehow, it went under my radar. on the other hand, Pascal Danel's hit was played on the radio a lot when I was a child, so it penetrated very much into the ears and the head. I love the sounds of the piano and the charming music. Certainly reminds snows and a high mountain.

Michel PolnareffLove Me Please Love Me

כשמתחננות ממש יפה, אני עוד עשויה להעתר… תמיד טוב לאהוב. השיר הזה בוצע בהכי רומנטיות שאפשר ועדיין כוחו במותניו. מחכה שאשה נחמדה תשיר לי את זה… כמו סנדי שו, לדוגמא:

When pleading real nicely, I might accede… it is always good to love. This song was performed in the most romantic way possible, and it still good. I'm waiting for a lovely lady to sing it to me… like Sandie Shaw for example:

Sandie Shaw – Love me please love me  

קול מקסים היה לה, לסנדי וחבל שלא התפתחה ושרדה את מכשולי עולם המוזיקה.

She had a great voice, Sandie, and it's a shame that she hasn't develop and didn't survive the obstacles of the musical world.

Jean-Francois MichaelAdieu Jolie Candy

שלום לקאנדי היפה. עוד סלואו בלטה פופולרי שעמד במבחן הזמן.

Goodbye to pretty Candy. Another popular slow dance which stood in the test of time.

Christophe – J'ai Entendu La Mer

אתן כבר יודעות שאני אוהבת את הים, נכון? הקשבתי לים בשיר הזה ואני עדיין ממשיכה.

You may know by now that I love the sea, right? I listened to the see in this song, and I still do.

Francois Hardy – Tous Le Garcons et Les Filles

עוד שיר "בסדר", נעים וחביב, שתמיד נחמד לחזור ולשמוע ולהזכר בעבר. נוסטלגיה…

Another "OK" song, enjoyable and pleasant to listen to while remembering the past. Nostalgia…

CD1:

1   Alain Barriere – Elle Etait Si Jolie

2   Jean-Francois Michael – Coupable

3   Luigi – Pitie

4   Christophe – Aline

5   Mike Brant – Laisse-Moi T'aimer

6   Frederic Francois – Fanny Fanny

7   Adamo – Tombe La Neige

8   Pascal Danel – Kilimandjaro

9   Michel Polnareff – Love Me Please Love Me

10 Jean-Francois Michael – Adieu Jolie Candy

11 Alain Barriere – Ma Vie

12 Luigi – Une Maman

13 Michel Sardou – La Maladie D'amour

14 Christophe – Maman

15 Michel Polnareff – Tous Le Bateaux, Tout Les Oiseaux

16 Petula Clark – C'est Ma Chanson

17 Marc Aryan – Istanbul

18 Patricia Carli – Demain Tu Te Maries (Arrete Arrete)

Cd2:

1 Michel Fugain – Chante (Comme Si Tu Devais Mourir Demain)

2 Mike Brant – Rien Qu'une Larme

3 Christophe – Je Ne T'aime Plus

4 Jean-Francois Michael – Si L'amour Existe Encore

5 Michael Polnareff – Holidays

6 Christophe – J'ai Entendu La Mer

7 Marc Aryan – Katy

8 Nicole Croisille – Un Homme et Une Femme (with Pierre Barouh)

9 Francois Hardy – Tous Le Garcons et Les Filles

10 Marie Laforet – Mon Amour Mon Ami

11 Gilles Dreu – Alouette

12 Michel Fugain – La Fete

14 Pierre Groscolas – Lady Lay

15 Gilbert Montagne – On Va S'aimer

16 Stephanie – Ouragan

17 Michel Sardou – Une Fille Aux Yeux Clairs

18 Michele Torr – De L'amour

האוסף הצרפתי

במהלך הכנת הרשומה הזו האזנתי לכל השירים, הרי יש לי את הדיסק הכפול הזה, וגם אפשר למצוא אותם ביוטיוב. אני מודה שחלק גדול מהם שכחתי לגמרי, מה שאומר שרק אלה שהעליתי פה עמדו אצלי במבחן הזמן והם לטעמי.

While working on this post, I listened to all the songs, since I have this double disc, and the songs can also be found on YouTube. I admit that I forgot many of them completely, which indicates that only those I posted here passed my time test and I still like them.

♀♀

ועכשו לאוסף שלי, שכולל את השירים שאני מגדירה כקבוצה א':

Here is my collection which includes the songs I define as group A:

Jacques Brel – ne me quittes pas

מבחינתי, זה אחד השירים קורעי הלב ביותר. לא באופי שלי להתחנן, כי אי אפשר להכריח מי שאינה מעוניינת – אבל המלים הללו, "אל תעזבי אותי" של ז'ק ברל, יכולות לעורר בי הרבה אמפטיה והזדהות. היו אחרים שביצעו את השיר הזה אחריו, אבל הוא היה ונשאר לטעמי המבצע הכי מדויק, אפילו שאינו אשה.

For me, this is one of the most heartbreaking songs. It's not in my nature to beg, as it's impossible to force somebody who isn't interested – but Jacques Brel's words, "don't leave me", can awake a lot of empathy and identification in me. After him, there were others who performed this song, but in my opinion, he was and stayed the best and most precise performer, even if he's not a woman.

Lara FabianJe Suis Malade

עוד שיר קורע לב שמחזיר אותי אל נעורי. הביצוע המקורי היה של Serge Lama, אך זו מבצעת את השיר הרבה יותר טוב לטעמי. היא מאותן זמרות שנותנות את הנשמה, ששרות ממש מתוך-תוכן ולא סתם מפריחות צלילים לאויר העולם מתוך דחף להתפרסם ותו לא, ללא קשר לאמנות אמיתית.

Another heartbreaking song that brings me back to my youth. The original performance was by Serge Lama, but Lara Fabian does it much better, in my opinion. She is the type of songsters who give their soul, that sing really from their inside, and not just blowing sounds to the world out of an urge to become famous, without any relationship to real art.

Michel FugainUne Belle Histoire

אמנם באוסף של אילן בן שחר נכללו שלושה שירים מהמחזמר, אך אני לא מתה עליהם כל כך. מה שהיה נחמד בתוך מחזמר, לא עומד בפני עצמו מחוצה לו. לטעמי, השיר הזה, "סיפור יפה" יוצא דופן. למוזיקה המקסימה חלק גדול באהבה שלי לשיר הזה. ותמיד גם נחמד לחלום על מה שיכול היה להיות.

Although Ilan Ben-Shachar included three songs from the musical, but I don't like them very much. What was nice in a musical doesn't stand on its own outside it. In my opinion, this song, "A Beautiful Story" is extraordinary. The delightful music has a big part in me loving this song. And also, it is always nice to dream about what might have been.

Nicole CroisilleI'll Never Leave You

זה אחד השירים הכי-הכי שגיליתי בסרט "הזאבים הצעירים" (Les Jeunes Loups) בו צפיתי בילדותי (כיתה ח' נחשבת אצלי כילדות עדיין). ישנם סרטים שצפיתי בהם כילדה ונערה והייתי רוצה לחזור ולצפות בהם היום, כבוגרת, כדי לגלות אם עמדו במבחן הזמן, שלא לדבר על רענון הזכרון… מה שאני זוכרת מהסרט הזה זה את השחיה בבריכה של שני הצעירים ללא בגדים. מה היה לפני ואחרי – לנשיה הפתרונים.

ניקול כרואזי מיוצגת באוסף של בן שחר בשיר הנושא מתוך הסרט גבר ואשה, שאינו כל כך לטעמי למרות שהסרט ענק ובהחלט עמד במבחן הזמן.

One of the most beautiful songs I discovered in the movie Young Wolves )Les Jeunes Loups( which I watched when I was a child (I consider the 8th grade as childhood). There are movies which I watched as a child and an adolescent, and I would like to see them again as an adult, in order to find if they stood in the time test, as well as to refresh my memory… what I remember from this film is the two youngsters swimming in the pool without their cloths. What happened before and after, only oblivion may know.

Nicole Croisille is represented in Ilan Ben-Shachar's collection with the theme from the movie "A Man and a Woman" (Un homme et une femme), which I don't like much, even though the movie is one of the greatest ever and certainly stood in the time test.

Johnny HallydayRetiens la nuit

אין על השיר הזה לרומנטיות. אין.

No other songs competes this one as to romanticism. None!

והשיר שהוא עדיין הכי-הכי-הכי:

The best song ever is still:

Corinne HermèsSi la vie est cadeau

יום השואה הבינלאומי בפאריז

טלאי צהוב

חיים – חוֹוִים. משחר ילדותי אני רגילה לטקסי יום הזכרון לשואה ולגבורה בארץ. ערב היום הזה, אנו צופות בטלויזיה בטקס הממלכתי המרשים, למחרת מתקיימים בבתי הספר טקסים שהוכנו מבעוד מועד, אוירה מיוחדת שוררת וכמובן הצפירה ועמידת הדום. אינני מצליחה להזכר איך היה בילדותי בבית הספר, אך באמצעות ילדי למדתי שהטקסים בבית הספר מתקיימים עם תחילת הלימודים וכשהצפירה מגיעה – עומדים הילדים דום בכיתותיהם, מה שנראה לי משונה וחסר הגיון. הייתי מצפה שהטקסים יכוונו לצפירה ואז כל תלמידי בית הספר עומדים דום ביחד. אולי יביאו לנו שר חינוך חדש ונורמלי יותר וזה ישתנה.

כשיצאה החלטת האו"ם לגבי יום הזכרון הבינלאומי לשואה, לא ממש התרגשתי, אם כי הרי עדיף מאוחר מאשר אף פעם. גם לא זכור לי שציינו את זה בארץ, אולי משום שלא ממש הייתי קשובה לחדשות והילדים שלי כבר בגרו מעבר לגיל בית הספר. בתוכנית הרדיו של קול ברלין (מס' 44, בתאריך ה' בשבט התשס"ט 30.1.2009), שידרנו על היום הזה וגם אחר כך, ביום הזכרון לשואה אצלנו, דנו בַּנושא הכאוב בְּהבט של היחסים בין בני הדור השני (הצאצאים הישירים של הקרבנות) לבין בני הדור השלישי, נכדֵי הנאצים – אם יש טינה, אם אפשר לסלוח, אם ניתן להתיחס לצאצאי הרשעים ימ"ש כאל בני אדם.

מה אנו בוחרות לזכור ולהנציח? עת חולפות השנים והתעמעמות הזכרון, יחד עם הסתלקותם מן העולם של ניצולי השואה, עולה וצפה השאלה אם לא די, אם לא מספיק עם כל ההנצחה הזו והשימור של הגטואיזם. בני דורי, אלא שהוריהם יצאו משם בעור שיניהם, עדיין נושאים את הצלקות של ילדות בצל המוות, של לא להכיר את סבא וסבתא משני הצדדים, לא את הדודים ושאר בני המשפחה, אלא רק דרך סיפורים מעטים מדי, מתי מספר, שסופרו על ידי ההורים לעתים מאוד-מאוד רחוקות. אינני חושבת שאי פעם יבגוד בי הזכרון עד כדי שכחת התוכנית "המדור לחיפוש קרובים" בקול ישראל, את השקט המצמית שהשתרר עת הקריין או הקריינית מתחילות בקריאת השמות והבקשות למידע בקול דרמתי, שאסור היה להשמיע שום רחש עד שזו תסתיים ואת המבטים המאוכזבים של ההורים כשלא שמעו שם מוכר.

עד מתי להנציח? אני חושבת שלעולם ועד. יש לקיים את יד ושם ולזכור ולהזכיר ולקחת את תלמידי בתי הספר לשם למען ילמדו מהו רוע ושיש להמנע ממנו. רצוי גם שזה יהיה במקום הדריכה המיותרת על אדמת הדמים בגרמניה, בפולין וביתר הארצות בהן משל הרוע והשמיד את בני עמנו. ביום הזכרון הזה אי אפשר להמנע מלקשר בין הגזענות בבית"ר ירושלים לבין רצח בני עמנו בשואה. אי אפשר שלא להרהר על חוסר החינוך המתאים של אותם אוהדי הקבוצה הגזעניים שנראה כי לא ביקרו במוזאון שבעירם ולא למדו דבר מהעבר הנורא.

פעם ראשונה שלי לעשות את היום הזה בנכר. בבית הכנסת בו נוהג אחיה הדתי של ביאטריס להתפלל, עורכים טקס זכרון ותפילה מיוחדת לעילוי נשמות הנספים. ביאטריס מחנה את המכונית בחניה ומציגה בפני ה-flic, הוא הז'נדרם, את ההזמנה. מאז מאורע הדמים בטולוז, אין לוקחים צ'אנס ומאבטחים מקומות כינוס של יהודים, כמו בתי כנסת. בי אין אלה משרים בטחון כלל, בכל זאת אלה גויים ולא שוטרי ישראל. אפילו שומרים ישראליים משרים עלי יותר רוגע, אולי משום שאני רגילה לראותם בכל מקום בארץ ואילו פה את יכולה להכנס לכל מקום, גם אם זה כלבו/קניון ענק או אפילו הלובר ואף אחד לא יהיה שם כדי לפשפש בתיקך ולתהות על מצגת חפצייך האישיים.

מספר חברים מה"רזיסטאנס" יושבים יחדו בקדמת בית הכנסת, סמוך לבימה, ומוזמנים לעלות בזה אחר זה כדי להזכיר את בני משפחותיהם ואת הקוֹמְרַדְס שלהם שלא שרדו את התופת. אינני יכולה לעצור את דמעותי. מראה הקשישים הללו, בלבושם המכובד – החולצות הצחורות המגוהצות למשעי, העניבות שחורות, שלל המדליות הענוד בגאוה מוצדקת על מקטורניהם – מעביר בי צמרמורת של כאב חד שקשה לי להתגבר עליו. איפה הם ואיפה ניצולי השואה אצלנו? איפה הם, החיים בצורה מכובדת ואיפה ניצולי השואה בישראל, המסיימים את חייהם בצורה כה עלובה רק בגלל רוע הלב והרשעות של ביב השופכין העומד בראשנו, שיִיבֵּש אותם (כמו גם אותנו) מכל מקור מחיה סביר. אני שומעת מעמיתים בברלין על יהודים שחזרו לגור בגרמניה רק בגלל בעיות פרנסה בהן נתקלו בארץ וכי בנכר הם מתקיימים בכבוד. כמה מקומם שדוקא בארץ היהודים, נמנע הצדק מהיהודים ששרדו. מה וכמה השתנה (אם בכלל) מאז התוכנית שעשו אורלי וגיא על הנושא?

החזן נעים הקול אומר קדיש וכולנו עונות ועונים אמן, מקצה עזרת הנשים שביציע ועד לאולם הגברים שלפנינו. הרב אומר מספר מלים לסיום ויש לי כל הזמן תחושה שבתום דבריו הוא יעביר אותנו לדום ונפצח כולנו בשירת "התקוה" בטרם פיזור. זה אינו קורה, כמובן ואני די מתאכזבת, אך מזכירה לעצמי שאינני נמצאת בארץ וכאן המנהגים שונים משלנו.

♀♀

בתמצית:

תחושה משונה לחוות את יום הזכרון הזה בנכר.

♀♀

בכתובים:

לפעמים צריך בכח

♀♀

חפירות:

  1. יום הזכרון הבינלאומי לשואה ויקיפדיה
  2. הפודקסט של תוכנית הרדיו קול ברלין עם אביב רוס העורך והשדרן
  3. כל ניצול רביעי בארץ עני מיה איידן, אתר נענע
  4. משטרת צרפת במלחמת העולם השניה אתר הספריה הוירטואלית של מט"ח
  5. הגר אשר בשעריך

טוּ-טִישְׁבָּט בפאריז

שולחן טו בשבט

מוזר לי לעשות את החגים בנכר, בעיקר חג כל-כך ישראלי כמו טו בשבט. בפאריז אין נוטעין, הרי אין זו ארץ ישראל. במקום זאת, מקפידין על עריכת הסדר כהלכה, הזדהות עם טוּבָהּ של ארץ החלב והדבש.

צהריים. 2 מעלות בחוץ (לפחות לא מינוס…), ערפל. אנו עושות את דרכנו לביתה של סבתא-רבא דומיניק, היא אמהּ של ביאטריס, לסעודת השבת עם המשפחה. ביאטריס משלבת את זרועה בזרועי ומוליכה אותנו במסלול הקצר. באדיבותה, היא משננת לי במהלכו את שמות אחיותיה ואחיה כדי לרענן את זכרוני. על צאצאיהם אני מבקשת ממנה לוותר, הרי אין סיכוי שאזכור את כולם בשל מספרם, שיהיו בריאים.

השלג פונה כבר מהכבישים ומהמדרכות ורק פה ושם עוד נותרו אי אלו איים לבנים מצומצמים, בעיקר על צמרות העצים. אמנם ישנה הפוגה בגשם שירד בבוקר, אך מאוד קררררר. קשה לי להאמין שאני נמצאת בחוץ במעלות נמוכות כאלה ומסוגלת להניע את גפי, בעיקר את התחתונות, בצעידה הזו. ביאטריס כורכת את זרועותיה סביבי ומנסה לחמם לפחות את גבי, כי המעיל לא ממש עוזר לי. אני עדיין חושבת שבורקה מצמר (צבעונית, לא שחורה) היתה מסייעת לפנים שלי עכשו, בעיקר לשפתיים ולאף. זה לא האקלים שלי!!!

הכנת סלט ירקות טריסלט ירקות חתוך דק

"אוּלָלָה", מכריזה סבתא-רבא למראה פני החיוורים ושיני הנוקשות מהקור לפני שאני מספיקה לברך אותה ב-בונזור. "Il fait un froid glacial", היא מוסיפה ונוטלת את מעילי כדי לתלותו על המתלה הסמוך לדלת הכניסה.

"je suis gelé", אני עונה כמיטב יכולתי בשפה שאין אני שולטת עליה כלל, עת אני מורידה את הכפפות מידי ומניעה את אצבעותי לחממן.

"Oy vey, certainement", היא משתתפת במצוקתי ומוליכה אותי אל הסלון החמים.

אינני יכולה להעלים את חיוכי. ברור שאת ה"אוי ועי" למדה ממני. עד שנפגשנו, היא היתה נוהגת לומר "ירחם השם" או "שמע ישראל" במבטאה הגרוני הרך. מסתבר, שאפשר ללמד גם ותיקות טריקים חדשים.

נחמד שהפעם נפל החג בשבת וזו הזדמנות לכמה שיותר בני משפחה להסב יחדו ולשמוח בצותא. כאן אין פולניות שיושבות לבד בחושך ומקוננות. ביאטריס עוברת איתי מאחת לרעותה ומזכירה שוב את השמות ששיננה לי בדרך, אך אלה מתערבלים במוחי ומסרבים לדבוק בו. אני מסתפקת בלחזור עליהם וממלמלת Enchanté‎ מחויך. מאוחר יותר אני נזכרת שהיא לימדה אותי את כל המשפט – Enchanté de vous rencontrer – אך זה כבר הרבה אחרי שהתוודענו. אין לי כוונה לעבור שוב בין כולן רק כדי להציג בפניהן את שלמדתי…

שולחן טו-בשבט

סבתא-רבא לא חסכה, שולחן השבת (והחג) עמוס כל טוב במיני מזונות המרנינים את העין (ובהמשך גם את הבטן) וכמובן בפירות יבשים מכל המינים והצבעים. בפינת החדר, שולחן נמוך עבור הטף, גדוש אף הוא במאכלים טעימים והזאטוטים מצטופפים סביבו, ידיהם עמוסות ופיהם לועס.

האח הדתי אומר "שהחיינו" ואת ברכת המזון. אחר כך הוא מביט בגאוה ביוצא חלציו (עוד מעט בר מצוה) המזמר מזמורים ברוח החג. המסובין עונים בפזמון החוזר. שוב ברכות, על כל פרי ופרי בנפרד. אח אחר, אמנם אינו דתי, אך כמובן חובש כיפה לראשו עת הוא מברך על היין. כשהוא מסיים ללגום, הוא מושיט את הכוס לימינו, כדי שזו תועבר בין המסובין. בידו השניה הוא מסיר את הכיפה ומניחה על השולחן. הדתי אינו מעיר לו דבר. כאן אין כפיה וכל יהודי נוהג כפי שמתאים לו.

אני מביטה בסבתא-רבא המסבה בראש השולחן ההומה, מוקפת במשפחתה האוהבת וחושבת לעצמי שאולי בעתיד, עת אגיע לגילה, אולי גם אני אזכה לשבת ככה עם מלא צאצאים סביבי. הלואי!

♀♀

בערב, אחרי שנחזור מההבדלה, אעלה מול הנכדים בסקייפ ונרקיסי וכלנית המתוקים יספרו לי על הפיקניק שהיה להם היום עם אמא ואבא והדודים.

♀♀

מחר, ה-27 בינואר, נשים בבוקר פעמינו לבית הכנסת לטקס לציון יום הזכרון הבינלאומי לשואה, 68 שנה לשחרור מחנה ההשמדה אושוויץ. הבטיחו לנו 8 מעלות, אבל עם גשם. אוף! לפחות מצפה לנו החזרה של פטריסיה קאס אחר הצהריים. במוזיקה המשובחת ננוחם.

ינואר בפאריז

לשם – מירי מסיקה

ושוב בפאריז ושוב בקור, בשלג. מינוס 2. מינוס 2! למה עזבתי את קציר החמימה? היתה הזדמנות למחיר מוזל (קרוב לחצי מהרגיל) וקפצתי עליה, אליה.

אני נוחתת בנמל התעופה על שם הנשיא לשעבר שלהם ויוצאת לטרמינל של אל על, המאובטח מאוד. גם פה, כמו בנמלי התעופה הבריטיים בהם נוחתים מטוסי חברת התעופה שלנו, מסתובבים השוטרים כשהם חמושים וערניים. פה זה לא בולגריה. כאן שומרים עלינו, הישראלים.

הפקידה החביבה מאחורי הדלפק מזהה אותי מביקורי הקודמים ואפילו מרשה לעצמה לחייך אלי די בידידות. אני תוהה אם היא מהקהילה, אך כמובן שמה מחסום לפי. חוצפה ישראלית אינה מתקבלת תמיד בברכה, בעיקר לא אצל זרים. לא שיש לי מה להסתיר, אך לא בא לי להלקח לחדר צדדי ולהבדק בצורה יסודית על לא עוול בכפי. לפיכך, אני מחייכת אליה בחזרה ומשיבה בנימוס לשאלותיה החטטניות על מטרת ביקורי בארצה ולכמה זמן. אני עונה את שהשבתי בפעמים הקודמות – באתי לנוח למשך סוף השבוע מעול החיים בארצי התוססת. היא מחייכת שוב ומעירה שיהיה לנו עכשו ראש ממשלה צעיר וחתיך. אינני מעמידה אותה על טעותה, העיקר שהיא תחתים לי את הדרכון ותשלח אותי לדרכי, אל חיקה החמים של ביאטריס החמודה.

אף אחת – מירי מסיקה

אני מגלגלת אחרי את המזוודה ומאתרת אותה. היא ממתינה לי בבית הקפה "שלנו", הסמוך ליציאה מאולם הנוסעים, שם אנחנו נוהגות להסב יחד לקפה ועוגה לפני שאנו פונות אל ביתה. מעין אתנחתא של התוודעות מחדש. בכל זאת מפרידים בינינו ים וארבע וחצי שעות טיסה.

"הלו, מַה שֶׁרִי", היא מקדמת את פני. החיוך שלה מדליק, כובש אותי כליל. אני מצמידה אותה אלי, אנו מתחבקות ארוכות, מתעלמות ממבטי הסביבה ונושקות זו לזו בהתלהבות בשפה שלה. שדה תעופה, מ'כפת לנו מי מסתכל/ת? איתה אני שומעת מוזיקה לא רק באוזני רוחי.

Matt Monro – The Music Played

את הדרך לביתה אנו עושות מכורבלות זו בזו במושב האחורי של המונית המחוממת. מסוכן מכדי לנהוג ועדיף להפקיד את המלאכה בידי המקצוענים היודעים לנווט את הדרך בערפל הסמיך האופף אותנו. פתיתי שלג קלים נופלים סביב, מלבינים את הכביש שאך פונה לא מכבר ונראה שמפנות השלג תצטרכנה לפעול שוב. מכונית משטרה חולפת על פנינו בזהירות, פנסה מאיר באזהרה. הנהג דרוך, מצמיד מבטו אל הכביש שלפניו לבל יחליק. אין עקיפות במצב כזה, בקושי אפשר לראות ממטר.

היא מחליקה על ידי, מצמידה אותן אל שלה. כמה רכות יש בה. היא מספרת לי בקולה השקט על ההפתעה שהבטיחה לי אם אבוא. פטריסיה קאס המהממת במסע של מופע מחוה לאדית פיאף. היא הופיעה כבר בלונדון ובעוד מקומות. בחודש הבא היא מתוכננת להופיע בפאריז ועורכת חזרות. חברה של ביאטריס השיגה לנו גישה לאחת מהן. אני לא מאמינה למשמע אוזני! אני מתה על הזמרת הזו, מתה!!! וגם על אדית פיאף. מילא לראות הופעה שלה, שזה די חלום בשבילי, אך חזרה? וואו!!! אני מרגישה ברת מזל להפליא וגומלת לביאטריס בנשיקה אסירת תודה. אפילו אין לי יום הולדת עדיין וכזו הפתעה נעימה מצפה לי! איזה כיף!

Patricia Kaas chante piaf

הג'יפיאס הצרפתי מכריז על הגעתנו אל סף ביתה. קרררררר לצאת מן המונית, בעיקר שהשלג ממשיך בשלו ונוחת עלינו, נצמד אלי שערותינו ובגדינו. הנהג אינו טורח לצאת כדי לסייע לי עם המזוודה, מן הסתם חס על בריאותו. אין דבר, זה יתבטא בטיפ שהוא לא יקבל ממני.

Salvatore Adamo – Tombe la neige

אוי, תוצאות…

קלפיה

קודם כל, נשים כיפה על הראש ונאמר כולנו בקול רם (לאו דוקא שמח, לצערי) את ברכת "שהחיינו": "ברוכה את א-לוקימתנו האדירות, שהחייתנו וקיימתנו והגיעתנו לזמן הזה. יהא שמך מבורך לעולם ועד".

אולי יש תקוה שסוף-סוף יבינו המתלהמים את הפתגם הנבון, "אל יתהלל חוגר כמפתח" (מלכים א' כ' 11) ואולי יתחילו לשים מחסום לפיהם ויחסכו לנו את כאב הראש המתפתח אצלנו כשהם מופיעים לפנינו. מתי יבינו שנמאס לעם לחזות בצביעות המבחילה שהם מפגינים עם שמחת הנצחון המזויפת שלהם? לא אשים על זה כסף.

מעטפת ההצבעה

יחד עם זאת, לא אל הסמטוכה הזו פיללתי, לא ולא! פיללתי לשינוי ממשי, לא להמשך שלטון השמוקים. כל-כך רציתי לראות אשה עומדת בראש! כל-כך רציתי לראות נשים מושלות, בהנחה שהן תתנהלנה בצורה שונה לחלוטין מן השחיתות והגניבות והסאוב אליהן הורגלנו. חבל שזה התפספס. איפה הנשים להצביע עבור נשים? לולא משחקי האגו המיותרים של הנשים שעמדו בראש מפלגותיהן, היינו יכולות להראות כל-כך אחרת! לא חבל? היתה הזדמנות להפטר מהרוע לוא הן היו מתאחדות במטרה אחת ולא עוסקות בתקיעת סכינים זו בגב זו. אני כל-כך מאוכזבת!

ועכשו עוסקים הכל בניתוחים, בספקולציות, בחישובים למיניהם… כל-כך מיותר! את מה שהצביע העם – הבנו, עכשו צריך לקום ולעשות מעשה נכון, אמיתי. ישנה עכשו אפשרות (עדיין), גם אם אלה שמוקים שאי אפשר לסמוך עליהם, להתאחד ולפעול למען מדינה מתוקנת, למען העם ובעיקר למען אלה שנמקו תחת השלטון הקודם – הנורא והמרושע. למי תהיה התובנה, העוז והאומץ לפעול למען המדינה, למען טובת האזרחיות והאזרחים ולא רק למען עצמו וכסאו?

♀♀

בתמצית: אוי, אלו תוצאות מאכזבות!!!

♀♀

בתנ"כית:

הֲבֵל הֲבָלִים אָמַר קֹהֶלֶת, הֲבֵל הֲבָלִים הַכֹּל הָבֶל (קהלת א' 2)

מַה-שֶּׁהָיָה, הוּא שֶׁיִּהְיֶה, וּמַה-שֶּׁנַּעֲשָׂה, הוּא שֶׁיֵּעָשֶׂה; וְאֵין כָּל-חָדָשׁ, תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ (שם 9)

♀♀

חפירות:

  1. כשמלך הג'ל ומלך הביבים נפגשים למו"מ יעל נוסבאום באתר onlife
  2. מפת הקשרים של יאיר לפיד, שוקי שדה, אתר דה מרקר
  3. 10 אתגרים עבור הממשלה הבאה, סמי פרץ, אתר דה מרקר

הצבעה

הקלפיה ואני

יצאתי למלא את זכותי האזרחית. יש מי שיקראו לזאת חובה, אך אני מעדיפה לעשות דברים מתוך בחירה חופשית ולא מתוך כפיה. למדתי לחרדתי, שישנן ארצות כמו אנגליה ואוסטרליה, בהן ההצבעה היא חובה ומי שאינה טורחת למלא את חובתה זו – צפויה לקנס לא זול. מפגר לגמרי. אני עדיין זוכרת את התדהמה שאחזה בי כשהדבר הזה הובא לידיעתי בפעם הראשונה. לא ברור לי היכן הדמוקרטיה פה, אם מכריחים אזרח/ית לבחור. זה לא כמו שרות לאומי, במחילה. זכות האזרח/ית לבחור אם מתאים לה/ו לצאת אל הקלפי אם לאו ולאף אחד אסור להכריח אותנו לשום דבר. בשרות לאומי מחויבים הכל ללא הבדל, אם אכן כשירים הללו לבצע את תפקידיהם, כמובן.

לבשתי את מיטב מחלצותי המתאימים לארוע כזה, שמתי על רגלי מגפיים סקסיים וצעדתי מעדנות, נזהרת מאוד לא למעוד בגלל העקבים הלא נוחים. לא נעים למצוא את עצמך משוטחת כבלטה זו על המדרכה ולהביט לנמלים החורשות את חריציה בחריצות, בלבן של העיניים. אם נורא בא לך, אפשר תמיד לברך את הנמלים בשלום גם בלי למחוץ חלק מהן תחתייך.

הדרך עוברת בשלום בצעידה מדודה. אני חשה היטב את שרירי הירכיים. אמנם בקושי מאתיים מטרים, אך קיויתי לטרמפ. מי שייצר את המגפיים הללו הוא ודאי צאצא של המרקיז דה סאד ונהנה לחשוב על פרי עבודתו שבגללו שוברות הנשים את רגליהן הנתונות בהם כסד.

בפתח הבנין בו ממוקמת הקלפי (זה אותו המקום בו בחרנו לרשות המקומית), היא מחייכת אלי בחביבות ושואלת לשלומי. מזמן לא התראינו. היא אוחזת בזרועי ומובילה אותי איתה פנימה. הרצפה קצת חלקה ושמחתי לתמיכתה במקרה והעקבים ימרדו חס חלילה וישלחו את רגלי לכיוונים שונים. לא כיף לשבור רגל.הפתק, המעטפה ואני

אני מממשת את זכותי. היא עוקבת אחרַי, מתחקה אחר תנועותי עם המצלמה אותה הפקדתי בידיה המיומנות. אני יוצאת לרגע מפינת הקרטון המכונה משום-מה בשם השגוי פרגוד ומראה לה את הפתק בשביל התמונה והפוזה, אך מצביעה לפי מצפוני, כמובן. אין לי רצון לגלות כאן את האמת, אבל אתן יכולות להיות סמוכות ובטוחות שלא הצבעתי עבור מפלגת השלטון המאוסה ואני עדיין מצפה שיקרה פה מהפך, תמיד ישנה תקוה שהעם יתעשת ויבין את גודל האסון שזה המית עלינו עד כה ואם חס ושלום (טפו מליון פעמים!!!) יבָּחֵר הלזה שוב – אנה אנו באים? אולי כדאי לבוא לאוסטרליה?

הצבעה

זהו, בחרתי, עשיתי את מה שאני יכולה כדי למגר את הרוע והרשע מקרבנו או לכל הפחות להחלישו. בעוד מספר שעות אדע אם הצליח לי ולאלה החושבות כמוני, אם יתנדף מאיתנו שלטון השמוקים ואז תראינה הוייבערס לגרוזיני מה זה. וְשֶׁמרן יבכה אם בא לו, לי אין בעיה עם זה, המדינה עדיין חופשית ומותר לו להזיל דמעות תנין עדתיות כאוות נפשו. חבל שבה בעת הוא בוחר בעוונותיו להריק מפיו דברי בלע נגד האשכנזים.

בתמצית ממש: מקוה לטוב.

מה רוצה העם?

שקל ישראלי

מה יכול העם לרצות? שום כלום, בעצם. לעם אין רצון משל עצמו, מעצם היותו אך מושג המורכב מיחידים שלכל אחד ואחת מהם רצונות, שאיפות וחלומות משלו/ה. לכל אחת מאיתנו יש את מסלול חייה, עליו היא מנסה להתקדם כמיטב יכולתה ולהגשים את מאווייה.

מה רוצה הפרט? שיניחו לה לחיות כרצונה (מבלי לפגוע בזולת, כמובן), לגמור את החודש ולשים בצד מספיק ₪ים שיֵחָסכו למטרות בעתיד, שיהיה על מה להסתמך ובעיקר לעת זקנה, כשההכנסה היחידה שלנו תהיה החסכון שחסכנו. היום, אין אפיקי חסכון כדאיים. כל גרוש שנשים בבנק או בכל מקום אחר – בורסה, ני"ע, אג"ח וכיו"ב – נידונים לכליה, משל שמנו כספנו על קרן הצבי. גם להשקיע בבלטות לא ממש חכם. עד סוף 2007 היה שער הליש"ט בסביבות 8 ₪. חודש לאחר מכן, התחיל המטבע האנגלי להתדרדר (תוך שבועיים ירד בש"ח שלם!), עד עצם היום הזה. כלומר, מי שרצה "להבטיח" לעצמו עתיד במט"ח – מצא עצמו בבעיה. על הדולר האמריקאי אין צורך להרחיב את הדיבור ולהזכיר מה מצבו ביחס לש"ח, נכון?

דולר

מאז עלה עלינו הכורת למשול בנו והמפריט הלאומי הפשיל שרווליו והחל לרוקן את כיסֵינו בצורה שיטתית כדי לרושש אותנו לגמרי – מצבנו הולך ומתדרדר מטה-מטה, אל תהום שאת תחתיתה מי תשורנה. במקום לתת שירות – הפריט הלה את כל מה שהצליח להניח עליו טלפיו. אין חינוך, אין בריאות, אין בטחון, אין שירותים חברתיים – אין לנו כלום. אם זקוק האזרח לשירות או לעזרה כלשהי – אין בנמצא, אלא אם שילם עבורן ממיטב כספו. מדינה רק לעשירים אנו. למי שאין ידו משגת – יש לו בעיה וזו קשה עד מאוד.

לירה סטרלינג

האזרח עומד לפני השוקת השבורה ושואל את עצמו איך זה קרה, איפה נרדמנו ולמה לא סילקנו את הפגע הרע הזה בעודנו באיבו. האזרח אינו מבין לאן נשטפים כספי המסים שהוא משלם בדמים, שעל אף כל היזע והדמעות שהוא משקיע בעבודה – אין לו איך לגמור את החודש למרות שתי משכורות שנכנסות, המינוס שלו בבנק גדל והולך והוא נזקק מדי מספר חודשים לעוד הלוואה ועוד אחת ועוד, וחוזר חלילה. הוא מכסה מינוס אחד (מִנִי רבים) וכבר בחודש שלאחריו מתחיל שוב מחול השדים הזה להתגלגל והמינוס מתחיל לטפס שוב לשחקים. המשכורת אינה מצליחה להשיג את העליה המטורפת במחירי המחיה. גם לא שתי משכורות של זוג.

שקל ישראלי

אז לאן הולכים כספי המסים? איך זה שאנחנו משלמים ממיטב כספנו ואין זה חוזר אלינו בצורת שירותים שמגיעים לנו, כאזרחים? האם כספינו נועדו אך ורק למימון הממשלות המנופחות ותו לא? למה בכלל אנו משלמים מִסים?

מעולם לא הבנתי את התפישה המעוותת של לתת כמה שפחות שירותים לאזרח ושזה יסתדר בכוחות עצמו. איך יסתדר? ולמה שנשלם על מה שאיננו מקבלות? גונבים לנו מהכיס את מיטב ומירב כספנו ולנו לא נשאר כדי לכלכל את עצמנו. על העתיד אין מה לדבר בכלל. אין לנו עתיד. ארץ אוכלת יושביה.

♀♀

בתמצית:

מה רוצה העם? העם רוצה צדק חברתי!

♀♀

כדאי לעיין:

  1. יוהנה סיגודרדוטיר, ראש ממשלת איסלנד – כך יש למשול (אתר דה מרקר)
  2. המודל הנורדי, אתר דה מרקר
  3. Black Market ויקיפדיה
  4. כלכלה שחורה בישראל דרור רייך, אתר דה מרקר

דולר1

בחירות (בחילות) לממשלה, אוי!!!

אילה חסון

גם המצביע אינו יכול להשפיע, אבוד לנו

זה אף פעם לא יכול להיות מדויק. בתקוותי הבלתי ממומשות, אני מחפשת תמיד את הכי מושלם שאפשר. כמה שלא נפלתי, כמה שלא הוכשלתי, אני עדיין בשלי ומבקשת את הכי טוב שיש, את העוגה כולה, גם אחרי שזו ננגסה והושחתה. גם אחרי ההצבעה שלי ב-77' לתנועה הדמוקרטית לשינוי – הלא היא ד"ש – וההתפכחות הכואבת אחרי שזו נכנסה לממשלה ולא הצליחה לשנות בה דבר, גם אחרי זאת אני עדיין די אופטימית, אולי תקום מאן דהיא ותיטיב עִם העָם בצורה הכי טובה שאפשר. ואפשר בהחלט, צריך רק רצון ומספיק מנדטים וכוח כדי למגר את ממשלת הרשע הזו ואת המרושע העומד בראשה המפריט בנו כל חלקה שעשויה לסייע לנו, מרושש אותנו מכל וכל ומציגנו ככלים ריקים ובעיקר רעבים. לעולם לא אפול שוב בפח ההבטחות שלהם, לעולם!

I'll never fall in love again – Ella Fitzgerald

במשך 4 שנים אין הם עושים דבר לטובת העם, רק עושים לביתם ולמקורביהם ואז מגיעה עת ההכנות והם משחרים לפתחנו ומנסים לפתותנו להצביע עבורם. בתשדירי הבחירות הם כל כך נחמדים וצודקים ופשוט נפלאים, איך אין אנו רואים את מה שעשו עבורנו? איך אנחנו יכולים להיות כאלה עיוורים ואין אנו אסירי תודה על שנתנו לנו מתנות כאלה?

אינכם צריכים להיות נחמדים, אני חושבת בלבי, גם ככה לא אצביע עבורכם, כי מסואבים אתם. רק אוילים אינם מסוגלים או שמא אינם רוצים לראות את המציאות. רק אוילים מצביעים ליכוד כי ככה הצביעו בבית ומפלגת העבודה "האשכנזית" שנואה שבשנואות אצלם. רק אוילים ראו בבגין האב, הכל-כך אשכנזי, אח, בשר מבשרם. רק אוילים רואים בביב השופכין הנבוב הזה, העומד בראשנו, כמי שצריך להרכיב את הממשלה הבאה, כי אין לאחרות נסיון. הוא יכול רק להרקיב עוד יותר את מעט הדברים שנותרו לנו, כה מעט. רק אוילים אינם מסוגלים להחדיר לראשם הנבוב שצריך לשים קץ לשלטונו המרושע ולתת לאחרות הזדמנות, גם אם אלה אינן מושלמות.

הבטחות-הבטחות, חסרות בסיס ומציאות, חסרות כל כיסוי וללא שום כוונה למלאן. אין לכם מה להיות נחמדים – אינני סובלת אתכם בכל מצב. גם העם לא, אבל זה יצביע עבורכם.

You Didn't Have To Be So Nice – Astrud Gilberto

בשבועות האחרונים אני מקבלת טלפונים מעצבנים ומטרידי מנוחה מהגנב חסר הבושה שבהקלטה הוא מן הסתם מקשקש את הקשקושים שלו ומבטיח הבטחות. אין לי מושג מה הוא אומר, משום שברגע שאני שומעת את קולו, אני ישר סוגרת אחרי שאני מקללת אותו, את בני משפחתו ואת כל צאצאיהם לדורי דורות על שזה מעז להתיצב באור יום לאחר שגנב והורשע במקום לחפור בור, להכנס לתוכו ולעולם לא לצאת. במקום לחוקק חוק לפיו מי ששלח ידו במעל לא יוכל לעולם לאייש משרה ציבורית, חוקקו את חוק דרעי, שבא להכשיר את השרץ ולאפשר לו לחזור לשמש לנו דוגמא ומופת אחרי 7 שנים. בושה וחרפה לכנסת שחוקקה חוק כזה!

מרגיז אותי איך הרמש המזוקן הבזוי הזה מעז להטרידני, אזרחית שלוה שאין לה ולא כלום עם שחיתות, עושק וגזל? אני שולחת קללות נמרצות (אם לרב שלו מותר לנבל את פיו, הרי שעל אחת כמה וכמה מותר לי, הפשוטה, אחת העם) בו ובכל חבר מרעיו (זוכרות את ידיו המגואלות בדם של זה שבגללו נרצחו אנשים באסון הכרמל?), יחד עם הזקן ההזוי העומד בראשם, המשמש להם בובה וכסות לחסות תחתיה. איך אפשר לכבד פרחח המכנה עצמו רב, כשהלה מפיק רק רוע מפיו ונותן יד לגנבים ורוצחים במקום להקיא אותם מקרבנו ולהרחיקם לדראון עולם? דת ומפלגה – היש דבר מושחת מזה?

לחשב מסלול מחדש / 7 שאלות בדרך לפוליטיקה חדשה

אתר מכון שחרית

למי להצביע? למי שמבטיחה הבטחות שברור שלא תקוימנה, משום שהיא שבויה בידי הועדים החזקים במשק ואין סיכוי שהיא תשנה את מעמדם ותפחית מכוחם? למי שהמצע החברתי שלה סביר למדי, שלא לדבר על התמיכה בקהילה, אבל היא עוכרת ישראל וגיס חמישי לטובת אויבינו?

אוי, בחירות עלינו ואין לנו במי לבחור!!!

♀♀

קריאה ספרותית:

מו"מ קואליציוני

ג'אניס ג'ופלין בת 70

איך שהזמן טס ואנחנו יחד איתו…

נעורינו עוברים-חולפים ואיתם גם אנחנו… מדי פעם, עת אנו מביטות בראי, אנו תוהות להבין מי הדמות הנשקפת ממנו ונדהמות עד כמה זו דומה כל-כך להורינו. הגיל מתקדם.

Avec le temps Isabelle Boulay

במהלך שגרת החיים היומיומית קשה לשים לב לשינויים החלים בנו בעקבות נגיסת הזמן. מישהי אמרה פעם, שברגע שהרך הנולד מגיח לעולם – הוא מתחיל להזדקן, מחשב את קצו לאחור. בלי לשים לב כמעט, אנחנו מתרגלות לדמות שלנו ההולכת ומקשישה עם הזמן. תוך השלמה אנו מביטות בראי המראה לנו את המציאות. Time keeps moving on, כמו ששרה הגדולה מכולן.

Janis Joplin Kosmic Blues

מתמונה לתמונה, ממאורע חגיגי זה או אחר בו אנו נפגשות ומבחינות בשינויים שחלו בסביבה, לפעמים די בתדהמה (וואלה, איך זה הזדקן!!!), לא מפסיק הזמן לכרסם ולנגוס בנו בכל פה. קשה לנו להסכין עם זאת, שוכחות שגם אנחנו התקדמנו ולא נשארנו לעמוד על עומדנו. איפור פה, איפור שם, הסוואה כזו ואחרת, שום דבר אינו יכול להסתיר יותר את העובדה שמזמן כבר איננו ילדות קטנות. הזמן חולף וחולף, ילדים נולדים לנו, בר מצוה, חתונות… והנה כבר יש לנו ילדים גדולים, נכדים ונכדות.

Janis Joplin – Little Girl Blue (This is Tom Jones, 1969)

הזמן ממשיך בשלו. אלילי נעורינו, אלה שהערצנו, ששרו את פסקול חיינו, שליוו אותנו, כבר אינם צעירים. ואז הם מתים לנו. ואז אנחנו פתאום מתעוררות ונוכחות לדעת שגם אנחנו לא צעירות כבר ועוד מעט נלך בעקבותיהם. אין ברירה, סופנו מחשב את קצנו לאחור.

את אלילי נעורינו שלא זכו ללוות אותנו את כל כברת הדרך, שהלכו לעולמם צעירות וצעירים, אנו זוכרות כפי שהיו, כפי שהקפיא אותן הזמן. צעירות לנצח. הזמן לא הצליח להטביע בָּן את חותמו, לא חרת בהן דבר, לא הזקינן, לא קימטן.

Patricia Kaas – Avec Le Temps

ג'אניס ג'ופלין, לוא היתה עימנו, היתה חוגגת היום 70 שנים. קשה לדמיין מה היה קורה לוא לא נגדעו חייה באיבם, לוא היתה שורדת את עצמה ופורצת את מחסום אגדת מועדון ה-27. אולי לא נועדה לשרוד…

Sapho chante Léo Ferré – Avec le temps (version Arabe)

♀♀

ועם הזמן, גם אנחנו מתקדמות והולכות, הולכות ומתקדמות.

♀♀

חפירה אחת בלבד (שבת היום…):

  1. פרח משוגע: יום הולדת 70 לג'אניס ג'ופלין, גל אפלרויט בעכבר העיר

חתונה

חתונה

אתן יודעות, ישנם שני רגעים מיוחדים בחייה של אם עבריה, יהודיה, שהם הכי-הכי מאושרים לה.

הראשון, את בחדר הלידה, המילדת הרחומה מניחה את הרך הנולד על חזך ואת נשטפת כולך באהבה לפלא המדהים הזה, שצמח בתוכך במשך תשעה חודשים ונשאת אותו באהבה. זה מנסה להרים את קולו והוא פועה אלייך, אִמו. איזה קול מתוק יש לו, לילד שזה עתה נולד לך!

את חשה את הקשר ההולך ונרקם ביניכן, קשר שאי אפשר להתיר לעולם ולא משנה מה עובר עליכן או ביניכן, ולא חשוב המרחק הפיזי המפריד – אתן תהיינה תמיד אם ובנה, אם ופרי בטנה.

הרגע המאושר השני, הוא כשאת עומדת תחת החופה והילד שלך, שגדל והפך לגבר, מניף את רגלו ושובר את הכוס, נושק לכלתו-רעייתו ואת כולך נוטפת אהבה ודמעות אושר.

שני רגעים מאושרים, מדהימים, אותם את נושאת בלבך לעד.

אני מהצד של החתן המ-א-א-א-מם. הוא חבר ילדות קרוב של אחד מבָּנַי ושמחתי להשתתף בשמחתו. אמו ידידה שלי, שכנה נחמדה, עימה אני שותה קפה מדי פעם, בעיקר כדי להתעדכן בנעשה במשפחותינו. פעם היינו קרובות יותר, אך מאז שמצאה בת זוג, אני משתדלת להניח להן לבנות את זוגיותן בכיף. היא צעירה ממני ב-10 שנים, כך שמעולם לא חשבנו זו על זו מעבר לחברות האמיצה בינינו. יש לי חוק בל יעבור שאינני מתעסקת עם קטינות ואני מניחה שהיא אינה מתעסקת עם קשישות 😉

הכלה מקסימה ואני מביעה באוזני חברתי את התפעלותי על הבחירה המוצלחת של בנה, על אף שהבחור לקח את הזמן שלו עד הלום, גיל 30 וחצי. אצל בני דורו זה חזון נפרץ, אך אצלנו, אם עברת את גיל 22 וטרם היית נשואה – היו הכל נדים לך ברחמים על שלא הצלחת להסתדר בחיים ולמצוא לך חתן. אצל גבר, גיל 24 נחשב לגבולי ומעבר לזה – לראוי לחמלה על שזמן זיווגו מבושש לבוא. יחד עם זאת, היתה תקוה שהמיועדת לו תמהר להגיע, לפחות עד שיגיע לגיל 28, אחרת יתויג המסכן כרווק זקן. בגיל הזה בדור שלי, היינו כבר מטופלות ב-שניים-שלושה ילדים, כשהבאסטה נסגרת בְּדרך כלל עם השלישי ואנו מתפנות לעשות לנפשנו, קרי: להגשים את עצמנו. דור ילדינו מגשים קודם את עצמו ואחרי כן מתחיל עם הקמת המשפחה. אולי זה נבון, אינני יודעת. אני יכולה רק לקוות שהדור הזה מרוצה מהחלטותיו ושמח בחלקו.

בסמוך לשולחן בו הסבתי עם אהובַי – בָּנַי, נשותיהם הנפלאות וילדיהם המתוקים (הרי הם נכדַי), ישבה חברה טובה של אם הכלה, בחברת משפחתה היא וחילקה אינספור תשבחות לחתן, תוך שהיא מספרת לנו בהתלהבות כמה שהכלה ומשפחתה מאושרות מן הבחירה המוצלחת. בני ואני אישרנו לה שכך קורה גם מהצד של החתן, שהכל שם מאושרים מהכלה ומשפחתה. קול ששון וקול שמחה.

במרחק (לא מספיק) מספר שולחנות מאיתנו, ישב השמוק, הוא האפס של אם החתן, מופרד ממנה למען שלום החתונה. הבן התעקש להזמינו, על אף חוויות העבר והיחסים העכורים ביניהם. השמוק הוא שמוק, לא סתם זכה בכינוי הזה, לא טרח להיות הורה לבן. אבל זו חתונה ואולי הזדמנות לפתוח דף חדש, סביר. באחת הפעמים בה נתקלנו זו בזה, הוא מלמל לעברי משהו שלא הבנתי ולא טרחתי לברר מה זה היה. אני בצד של חברתי וזוכרת היטב את המרורים בהם השְׂביע אותה עד שהצליחה להחלץ ממנו ובאורח פלאי ובלתי מוסבר אף חילצה ממנו את הגט ונפטרה מהפגע הרע. גם לאחר הגט, הוא לא נח ולא שקט והשקיע ממירב זמנו ומרצו להציק לה, כמו הצו שהוציא בבית הדין הרבני נגד בת זוגה, לבל תתקרב זו אל הילד, כך שהן לא יכלו לגור יחד במשך זמן רב, עד שבסופו של דבר בוטל הצו בבית הדין לענייני משפחה. להתראות עם הילד הוא לא טרח, אך להציק ולהרע עמל ועוד איך. אני נאמנה לחברות שלי, כך שהתעלמתי מהשמוק, בעיקר למען שמחת החתונה והכיף שלי. באתי לשמוח ולהנות, לא להניח לאנרגיות שליליות לגעת בי. זה הצליח לי. יותר לא הבחנתי בו לידי וגם לא באופק. תודה לא-לוקימה על חסדים קטנים…

ניגשתי אל אם הכלה שעמדה במבואה יחד עם זוגתה והחותנים כדי לקבל את האורחים שהחלו לנהור פנימה. אומרים להגיע בשבע וברור שלפני שמונה אין תקוה שזה יקרה. הבאתי לשתיהן משהו לנשנש, שלא תרעבנה עד שהארוחה תתחיל. היה קריר בכניסה. מפיק הארוע, חבר טוב של החתן ושל בני, מגיע ומבחין שאני מחככת את ידי זו בזו ונושפת כדי לחממן. "קר לך?" שואל הבחור האדיב ובטרם אני מספיקה להגיב, הוא ממשיך, "להביא לך כסא?"

אני מביטה בו, מנסה להבין את המלים שלו ופורצת בצחוק גדול. חברתי וזוגתה אינן מצליחות לעצור את צחוקן אף הן. "שמע, חביבי", מסבירה לו בת הזוג שמצליחה טיפה להרגע, "אנחנו פשוט מנסות להבין את הקשר בין הקור לכסא."

אני לוקחת אותו לצד ומסבירה לו ביתר פרוט: "עליך להבין שאנחנו מדור קודם, שעדיין לא מצליח להבין את הנהמות שלכם, שלא לדבר על משמעותן. אם כבר אתה מתעניין לדעת אם קר לי, ההמשך הטבעי, ההגיוני, של השאלה הזו הוא: 'אפשר לחמם אותך?' או אם תרצה להיות עדין יותר – 'להביא לך סוודר?' כסא, עד כמה שהשגתי מגעת, אינו מחמם. או שמא כן? אנחנו במצוקה גדולה פה להבין…" אני מוסיפה חיוך כדי לרכך את המלים.

הוא שולח בי מבט נבוך, אם כי לזכותו יאמר שאין בו שום זלזול, אולי רק השלמה עם הדור הקשיש ממנו ומסביר דוקא בסבלנות: "נראה היה שקר לך ולכן שאלתי. חשבתי גם שתרצי לשבת ולכן הצעתי כסא. לא אמור להיות קשר בין הדברים." אכן, הוא מעלה הסבר מניח את הדעת ומבהיר את התמונה.

"אה", אני משיבה.

"אלה שתי שאלות שונות לחלוטין", הוא חותם את הנושא.

הדור הזה הפך להיות רובוט וחותך דברים. אני מעבירה כף יד מלטפת על לחייו, מורה לו להתכופף לעברי ומדביקה לו נשיקה (יבשה! אני לא מהמטביעות את מנושקי!) על המצח החמוד שלו. נו שׁוֹיְן, אני מהרהרת בתוך ראשי המנסה להסתגל לעידן המודרני, זה האינטרנט עם המסרים המקוצצים שלהם, הסמסים האלה, שמחייבים אותם לכתוב בקיצור נמרץ כדי לא לבזבז זמן ותוים. אני מאוד מקוה שהם מבינים זה את זה.

♀♀

הגרסא המתומצתת:

אני מאחלת באהבה רבה לזוג הצעיר הרבה שמחה זה עם זו, מברכת שידעו לאהוב זה את זו וזו את זה, שישכילו להוקיר ולכבד זה את זו וזו את זה (עברית קשה שפה) ובעיקר – שיקפידו להקשיב זה לזו וזו לזה.