שבת בפאריז

נרות השבת

פאריז בשבת היא אותה פאריז של ימי חול, ההבדל היחיד הוא באנשים הממלאים את בתי הקפה, בעיקר את אלה שעל גדות המים. התחבורה שוקקת כבכל יום. אני חשה שישנם פחות כלי רכב פרטיים, אך ביאטריס טוענת שההבדל אינו משמעותי, משום שאנשים מודעים יותר לסביבה ומשתמשים במהלך ימי השבוע פחות ברכביהם ויותר בתחבורה הציבורית הזמינה. כאן זה לא ישראל, כאן אין דממת תחבורה ציבורית בשבת ובחגים. כאן על היהודים החרדים להתאים עצמם לסביבה ולא להפך, כמו בארץ הקודש.

חג המולד עבר (בלעדַי), אך דמותו החביבה של Père Noël עדיין מבצבצת מכל פינה ומקשטת גם את הביסטרו בו אנו סועדות את ארוחות הבוקר בסוף השבוע הזה. גם העץ עדיין נראה פה ושם עת אנו עושות את דרכנו לסעודת השבת המשפחתית אצל אמא של ביאטריס. ברחוב בו הן גרות בסמוך זו אל זו, מתחילים לגרש את העצים החוצה כדי להפטר מהם. לי זה מכמיר את הלב לראותם עומדים מבוישים בקור, חלקם זרוקים, שרועים אפיים ארצה, הגשם יורד עליהם ומקמט את הקישוטים שלא הוסרו מהם. הכושים עשו את שלהם ועכשו – קישטה. אני מביעה את תקוותי באוזני ביאטריס שיש מי שיוזם את איסופם המסודר, מאגד אותם בְּמָקום אחד, מטפח ושומר לקראת השנה הבאה, בִּמְקום סתם להשליך לאשפה ולבזבז עצים לשוא. אפשר לחשוב שאנו משופעים מדי בריאות ירוקות על פְּלַנֵטָתֵנוּ. היא מושכת בכתפיה ומודה שמעולם לא שמה לב אליהם ואין לה מושג כלשהו באשר לגורלם.

דומיניק

דומיניק, אמהּ של ביאטריס, מברכת ומדליקה את נרות השבת. גם איתה אינני צריכה לפתוח דיון על סדר הברכה והדלקת הנרות. כפי שלימדה את כל בנות המשפחה לדורותיהן, מדליקה סבתא-רבא את הנרות לאחר שהיא אומרת את הברכה. אני מביטה בידיה הרועדות וחושבת לעצמי ש-93 הוא גיל מופלג ונאה ומקוה שכשאגיע לגילה, אהיה לפחות כמוה, טפו-טפו-טפו. ביאטריס דומה לה מאוד. יש לאן לשאוף.

הָאֵם מליטה את פניה בידיה ומתפללת בקול רם לרווחת בנותיה, בניה, נכדותיה, נכדיה, הנינות והנינים. הכל מקשיבים בקשב רב. אחר-כך תעדכן אותי ביאטריס שהיא, אחיותיה ואחיה מתפללות שאמהּ לא תשכח אף אחת. בכל זאת, גיל קצת מתקדם… גם הפעם עוברות הברכות והפילולים בשלום. כולן הוזכרו ואנו מקוות שהן תזכינה לכל הטוב שאיחלה להן.

שולחן השבת מלא כל טוב, כיד האירוח המזרחי. אמנם ישנם כמה חתנים שלא מהעדה הנכונה, קרי האשכנזית, אך דומיניק מקבלת את כולם בסבר פנים נאות ולוחשת לי באוזן שלא המוצא חשוב, אלא שיהיו בני אדם והעיקר שהם בעלים טובים לבנותיה ולנכדות. אני נזכרת ב"בדיחה" הפולנית* הידועה וממלאת פי מים. לא שיש סיכוי שזו תהיה חמותי אי-פעם או שתלמד לדעת מה טיב היחסים ביני לבין בתה, אבל נחמד לדעת שהיא מקבלת אותי כפי שאני, על אשכנזיותי המזרחית.

ביאטריס מסבירה לי שמשפחתה די טיפוסית לתקופה. אם פעם היו מתחתנים בתוך העדה, הרי שזה די חלף (אם כי ישנם עוד כאלה ששומרים בקנאות על המסורת ההיא) ואפשר למצוא מגוון. אמהּ פתוחה יותר לקבל "זרים", אם כי זה לא בקלות ולפני כל הצגת חתן מיועד שאינו בן העדה – היא מנסה ומשתדלת ככל יכולתה להניא את הסוררת מללכת בדרך שלדעתה לא תצלח. היא אינה מסתירה את דעתה שנישואין מוצלחים יסודם במוצא המשותף של בני הזוג, על אף שכמה מבנותיה הוכיחו שאפשר גם אחרת. סבתא-רבא דומיניק אינה מתווכחת עם המוגמר.

שולחן לשבת

רוב המשפחה חילונית ומסורתית לייט – כלומר, ממלאים אחר המסורת בתדירות נדירה ובהזדמנויות מסוימות. אין מדליקים נרות שבת וחג ואין מבקרים בבית הכנסת, גם לא בימים הנוראים. מתחתנים בעיריה ואת הברית לבנים הנולדים עושים בבית החולים תחת פיקוח רפואי מוקפד. יש גם ענף חרדי, שדי מתבדל ומטעמי כשרות אינו מופיע סדיר לארוחות המשפחתיות, אלא אם כן הנשים הקדימו והכשירו את המטבח והכלים למהדרין. לפחות הם חיים זה לצד זה ומתעדכנים זה בחיי זה ואינם מתנתקים לחלוטין כמו החוזרים בתשובה אצלנו, שחוששים פן יבולע להם חס ושלום אם ישמרו על קשר עם בני המשפחה שנותרו חילונים רחמנא ליצלן. החרדים הצרפתיים גם אינם חולמים להתאסף ולהשליך אבנים בשבת על כלי הרכב העוברים בשכונה. כאן זה לא מאה שערים.

הפעם, כשהאח הדוס מלוה אותנו החוצה (זה בחוץ ואין בזה משום יחוד חס וחלילה, מה עוד שאנחנו שתיים), נמנעת ממנו ההטפה השגרתית, משום שבאנו ברגל למרות הקור (100 C, אך אין גשם עדיין) ואיננו מחללות את השבת בנסיעה ברכב. ההבדלה זו סיפור אחר, משום שאין שום סיכוי שנשים נפשנו בכפנו ונהלך רגלית בכפור העז הצפוי לנו לפנות ערב.

* הבדיחה הפולנית

שתי פולניות בגיל מתקדם נפגשות בגן הציבורי ומתישבות זו לצד זו על ספסל פנוי. אחרי שיחה מקדימה משולבת באנחות קורעות לב ובתלונות השגרתיות, פונה אחת מהן אל חברתה ושואלת: "נו, ז'ניה, איך הילדים שלך?"

"אוי, יענטל, אל תשאלי…" נאנחת הנשאלת. "אל תשאלי."

"מה, כל כך נורא?" מביעה יענטל התעניינות, מסתירה את קורת רוחה מאחורי המניפה אותה היא אוחזת כנשק מפני החמסין האסייתי בארץ הקודש.

"יש לי חתן, אוי, איזה חתן יש לי! ממש נפלא! איך שהוא נושא את לאה'לה שלי על כפיים, אל תשאלי! הכל הוא עושה! היא לא צריכה לטבול את יד שלה במים. כל דבר שהיא צריכה – הוא מיד מביא לה וכשהיא רוצה לנוח, הוא לוקח את הילדים לגן השעשועים. ממש בחור זהב!"

פניה של יענטל נופלות וצונחות כמעט עד הקרקע, אך היא מתעשתת במהירות כדי לא להסגיר את קנאתה. תוך נפנוף מהיר במניפתה, היא שואלת: "ואיך אצל הבן שלך, יענקלה?"

"אוי!" קוראת ז'ניה בפנים מכורכמות כשהיא מניפה את ידיה לפניה בצער. "אצלו ממש קשה. האשה שלו מנצלת אותו בכל דבר. היא לא מזיזה אצבע לכלום וכל היום נותנת לו פקודות, 'תעשה כך ותעשה אחרת' ואף פעם היא לא מרוצה ממה שהוא עושה. איזה פנים חמוצות יש לה, לַשְׁנִירָאלֶה הזו שלי, פע!"

"אוי ועי!" קוראת יענטל במעין השתתפות בצער. "גם אצלי השְׁנִיר לא ממש בסדר, אבל הוא בחר להתחתן איתה למרות שיצחק ואני הזהרנו אותו שהיא לא בשבילו." היא גוחנת אל רעותה ומוסיפה בקול מושפל: "אמנם היא משלנו, אבל היא חושבת שהיא מלכת היקום, שהיא יותר מכל אחד אחר ומעבידה את יוס'לה שלי בפרך. היה כבר יותר טוב אם הוא היה מתחתן עם א שווארצע. אלה יודעות את מקומן ואיך לכבד בעל."

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • jazminor77  On 5 בינואר 2013 at 21:08

    הבדיחה הפולנית….

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: