עשן, עישון

Eve

הפסקתי לעשן לפני הרבה מאוד שנים. לא שהייתי מעשנת כבדה, חס ושלום. בקושי חצי חפיסה היתה מתכלה ביום של עישון "כבד". מקוה שאף אחת כבר אינה זוכרת כמה סיגריות יש בחפיסה אחת. אני עוד זוכרת… איך אפשר לשכוח?

התחלתי בגיל די צעיר שאני ממש מתבישת לגלותו פה וזה נמשך ונמשך עד שבגיל בשל, בשנה של החלטות חשובות, החלטתי להפסיק. בין החבר'ה שעישנו, הסתובב ספרון באנגלית שכבר אינני זוכרת את שמו (בכל זאת עברו המון שנים) ונוצרה סביבו אגדה שכל מי שקורא/ת – לא חשוב אם הבינה את הכתוב (הרי זה לא היה בשפת אמנו) או אם לא הצליחה ממש להפנים – כעבור תקופה מסוימת, היא/הוא/הן/הם (אמצי את המתאים לך) הפסיקו לעשן. חד וחלק. אף אחת מאיתנו לא האמינה לזה, אבל עובדה שזה עבד. אשתו של השכן הביאה לי את הספרון והמליצה לי עליו מכלי ראשון – האיש שלה הפסיק לאחר שסיים אותו, אחרי שעינה אותה עם העשן שלו במשך שנים רבות. לדבריה, זה אכן קורה ובזמן קצר למדי. גם הכי עיקשים וסרבנים לבריאותם, אלה שהכי מכורים, מפסיקים מקסימום לאחר ששה שבועות, יום לא יותר מזה. טוב, מַ'כְפת לי, אם לא יועיל – גם לא יזיק. לקחתי לעיין. אמנם אני ואנגלית בתקופה ההיא לא היינו חברות כלל וכל שורה שהייתי צריכה לקרוא בשפה ההיא גרמה לי לכאב ראש, אבל חשבתי שזה שוה והכי נורא שיכול לקרות לי – שאפסיק לעשן. גם שוה, לא ככה?

לי זה לקח שבועיים. היה לי את הפַּאקֶט של האִיב שקניתי במיטב כספי (סיגריות הרי אינן זולות, בעיקר לא מתוצרת חוץ) והיו בו כמה חפיסות. כפולניה חסכנית מבטן ומלידה, לא איפשר לי המצפון סתם כך לזרוק אותן, אלא הייתי צריכה לחסלן והכי לאט שאפשר, כי ידעתי שאחרי זה אינני קונה יותר אף סיגריה.

האמת היא, שלא העשן ולא הטעם (איחס שבאיחסים!) משכו אותי לעשן. זה התחיל בחיקוי של המבוגרים, בעיקר מהקריאה בספריה של איין ראנד, בהם נהגה לתאר את הגיבורות והגיבורים המעשנים וכמובן מסרטי הקולנוע של התקופה ההיא, הרי לא היה סרט ללא עישון מאסיבי, כמה שזה נראה לנו מגוחך היום; המשיך במשיכה לחפיסות המעניינות – עובדה שמעולם לא עישנתי תוצרת הארץ כמו כולם, אלא תמיד משהו שהיה ארוז יפה בחפיסה צבעונית ומפתה; והסוף היה שנדבקתי למותג אחד – Eve, בגלל העיצוב היפה של הפס עם הפרחים. ניסיתי לא מעט סוגים, כי הטעם היה לי נורא וחשבתי שבשלב כלשהו אמצא את זה שינעם לחכי, אך זה לא קרה, גם לא עם המנטול. אז למה המשכתי? בגלל התנועות. כמה נעים היה להחזיק את הסיגריה בין האצבעות, לקרב לפה, לשאוף את העשן ולהוציאו לאט. הרגשה של בגרות. יחד עם זאת, כמה שלא ניסיתי – טבעות אף פעם לא הצלחתי להפריח.

התנועות...

אחרי שהפסקתי, לא היו לי הרבה קריזות לעשן, כי הרי לא התגעגעתי לטעם, רק התנועות חסרו לי. למדתי לחיות בלעדיהן. אמנם הרגל הופך לטבע שני, אך מההרגל הזה יכולתי להפטר, למזלי. היתה תקופה די קצרה שנמשכתי לשאוף את העשן שאחרים הפריחו, כי הריח מהחוץ, שלא כמו זה שאת מריחה כשאת שואפת, היה לי נעים משום-מה. אחר כך למדתי שעישון פסיבי גרוע עוד יותר מעישון שלך עצמך, אז הפסקתי גם עם זה. אינני טוענת שהיה קל, אך לא היה מאוד קשה. התקופה הראשונה קצת בעייתית, אך כשנחושות להצליח – היא עוברת ואחר כך כבר לא נורא.

אין לי מושג איך קרה, אבל כשנתיים לאחר שהפסקתי, פתאום התחלתי לתעב את העשן שאחרים מפריחים. פתאום מצאתי את עצמי לא מסוגלת לנשום בחדר שעישנו בו או אפילו ברחוב, כשמישהו שהריח דבק בבגדיו, חלף לידי. פתאום מצאתי את עצמי מטיפה לכל מי שנתקל בי, שיפסיק לעשן לידי. מי שרצתה להבריח אותי ממנה, ידעה שכל מה שעליה לעשות, זה להתחיל לעשן…

עד היום אני מוצאת את עצמי מתעוררת באמצע הלילה, אפילו מתוך שינה עמוקה, כשמישהו חולף בסִמטא הסמוכה עטוף בענן עשן, גם כשהחלון סגור על סוגר בגלל הקור. זה חודר ועוד איך. ומעיר אותי. פֶע!

Jazz Crusaders with Patti Austin – Smoke Gets In Your Eyes

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • תרצה הכטר  On 13 בינואר 2013 at 19:37

    הזכרת לי נשכחות מהימים ה"טובים". סיפור מבני הדור שעישנו. יש מדינות שעדיין לא הנהיגו איסור על עישון במקומות ציבוריים אבל גם שם, כגון אוסטריה, פחת מספר המעשנים הכבדים וטוב שכך.

  • jazminor77  On 13 בינואר 2013 at 22:34

    התנוחה שלך בתמונה… אוי-אוי-אוי…

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: