חתונה

חתונה

אתן יודעות, ישנם שני רגעים מיוחדים בחייה של אם עבריה, יהודיה, שהם הכי-הכי מאושרים לה.

הראשון, את בחדר הלידה, המילדת הרחומה מניחה את הרך הנולד על חזך ואת נשטפת כולך באהבה לפלא המדהים הזה, שצמח בתוכך במשך תשעה חודשים ונשאת אותו באהבה. זה מנסה להרים את קולו והוא פועה אלייך, אִמו. איזה קול מתוק יש לו, לילד שזה עתה נולד לך!

את חשה את הקשר ההולך ונרקם ביניכן, קשר שאי אפשר להתיר לעולם ולא משנה מה עובר עליכן או ביניכן, ולא חשוב המרחק הפיזי המפריד – אתן תהיינה תמיד אם ובנה, אם ופרי בטנה.

הרגע המאושר השני, הוא כשאת עומדת תחת החופה והילד שלך, שגדל והפך לגבר, מניף את רגלו ושובר את הכוס, נושק לכלתו-רעייתו ואת כולך נוטפת אהבה ודמעות אושר.

שני רגעים מאושרים, מדהימים, אותם את נושאת בלבך לעד.

אני מהצד של החתן המ-א-א-א-מם. הוא חבר ילדות קרוב של אחד מבָּנַי ושמחתי להשתתף בשמחתו. אמו ידידה שלי, שכנה נחמדה, עימה אני שותה קפה מדי פעם, בעיקר כדי להתעדכן בנעשה במשפחותינו. פעם היינו קרובות יותר, אך מאז שמצאה בת זוג, אני משתדלת להניח להן לבנות את זוגיותן בכיף. היא צעירה ממני ב-10 שנים, כך שמעולם לא חשבנו זו על זו מעבר לחברות האמיצה בינינו. יש לי חוק בל יעבור שאינני מתעסקת עם קטינות ואני מניחה שהיא אינה מתעסקת עם קשישות😉

הכלה מקסימה ואני מביעה באוזני חברתי את התפעלותי על הבחירה המוצלחת של בנה, על אף שהבחור לקח את הזמן שלו עד הלום, גיל 30 וחצי. אצל בני דורו זה חזון נפרץ, אך אצלנו, אם עברת את גיל 22 וטרם היית נשואה – היו הכל נדים לך ברחמים על שלא הצלחת להסתדר בחיים ולמצוא לך חתן. אצל גבר, גיל 24 נחשב לגבולי ומעבר לזה – לראוי לחמלה על שזמן זיווגו מבושש לבוא. יחד עם זאת, היתה תקוה שהמיועדת לו תמהר להגיע, לפחות עד שיגיע לגיל 28, אחרת יתויג המסכן כרווק זקן. בגיל הזה בדור שלי, היינו כבר מטופלות ב-שניים-שלושה ילדים, כשהבאסטה נסגרת בְּדרך כלל עם השלישי ואנו מתפנות לעשות לנפשנו, קרי: להגשים את עצמנו. דור ילדינו מגשים קודם את עצמו ואחרי כן מתחיל עם הקמת המשפחה. אולי זה נבון, אינני יודעת. אני יכולה רק לקוות שהדור הזה מרוצה מהחלטותיו ושמח בחלקו.

בסמוך לשולחן בו הסבתי עם אהובַי – בָּנַי, נשותיהם הנפלאות וילדיהם המתוקים (הרי הם נכדַי), ישבה חברה טובה של אם הכלה, בחברת משפחתה היא וחילקה אינספור תשבחות לחתן, תוך שהיא מספרת לנו בהתלהבות כמה שהכלה ומשפחתה מאושרות מן הבחירה המוצלחת. בני ואני אישרנו לה שכך קורה גם מהצד של החתן, שהכל שם מאושרים מהכלה ומשפחתה. קול ששון וקול שמחה.

במרחק (לא מספיק) מספר שולחנות מאיתנו, ישב השמוק, הוא האפס של אם החתן, מופרד ממנה למען שלום החתונה. הבן התעקש להזמינו, על אף חוויות העבר והיחסים העכורים ביניהם. השמוק הוא שמוק, לא סתם זכה בכינוי הזה, לא טרח להיות הורה לבן. אבל זו חתונה ואולי הזדמנות לפתוח דף חדש, סביר. באחת הפעמים בה נתקלנו זו בזה, הוא מלמל לעברי משהו שלא הבנתי ולא טרחתי לברר מה זה היה. אני בצד של חברתי וזוכרת היטב את המרורים בהם השְׂביע אותה עד שהצליחה להחלץ ממנו ובאורח פלאי ובלתי מוסבר אף חילצה ממנו את הגט ונפטרה מהפגע הרע. גם לאחר הגט, הוא לא נח ולא שקט והשקיע ממירב זמנו ומרצו להציק לה, כמו הצו שהוציא בבית הדין הרבני נגד בת זוגה, לבל תתקרב זו אל הילד, כך שהן לא יכלו לגור יחד במשך זמן רב, עד שבסופו של דבר בוטל הצו בבית הדין לענייני משפחה. להתראות עם הילד הוא לא טרח, אך להציק ולהרע עמל ועוד איך. אני נאמנה לחברות שלי, כך שהתעלמתי מהשמוק, בעיקר למען שמחת החתונה והכיף שלי. באתי לשמוח ולהנות, לא להניח לאנרגיות שליליות לגעת בי. זה הצליח לי. יותר לא הבחנתי בו לידי וגם לא באופק. תודה לא-לוקימה על חסדים קטנים…

ניגשתי אל אם הכלה שעמדה במבואה יחד עם זוגתה והחותנים כדי לקבל את האורחים שהחלו לנהור פנימה. אומרים להגיע בשבע וברור שלפני שמונה אין תקוה שזה יקרה. הבאתי לשתיהן משהו לנשנש, שלא תרעבנה עד שהארוחה תתחיל. היה קריר בכניסה. מפיק הארוע, חבר טוב של החתן ושל בני, מגיע ומבחין שאני מחככת את ידי זו בזו ונושפת כדי לחממן. "קר לך?" שואל הבחור האדיב ובטרם אני מספיקה להגיב, הוא ממשיך, "להביא לך כסא?"

אני מביטה בו, מנסה להבין את המלים שלו ופורצת בצחוק גדול. חברתי וזוגתה אינן מצליחות לעצור את צחוקן אף הן. "שמע, חביבי", מסבירה לו בת הזוג שמצליחה טיפה להרגע, "אנחנו פשוט מנסות להבין את הקשר בין הקור לכסא."

אני לוקחת אותו לצד ומסבירה לו ביתר פרוט: "עליך להבין שאנחנו מדור קודם, שעדיין לא מצליח להבין את הנהמות שלכם, שלא לדבר על משמעותן. אם כבר אתה מתעניין לדעת אם קר לי, ההמשך הטבעי, ההגיוני, של השאלה הזו הוא: 'אפשר לחמם אותך?' או אם תרצה להיות עדין יותר – 'להביא לך סוודר?' כסא, עד כמה שהשגתי מגעת, אינו מחמם. או שמא כן? אנחנו במצוקה גדולה פה להבין…" אני מוסיפה חיוך כדי לרכך את המלים.

הוא שולח בי מבט נבוך, אם כי לזכותו יאמר שאין בו שום זלזול, אולי רק השלמה עם הדור הקשיש ממנו ומסביר דוקא בסבלנות: "נראה היה שקר לך ולכן שאלתי. חשבתי גם שתרצי לשבת ולכן הצעתי כסא. לא אמור להיות קשר בין הדברים." אכן, הוא מעלה הסבר מניח את הדעת ומבהיר את התמונה.

"אה", אני משיבה.

"אלה שתי שאלות שונות לחלוטין", הוא חותם את הנושא.

הדור הזה הפך להיות רובוט וחותך דברים. אני מעבירה כף יד מלטפת על לחייו, מורה לו להתכופף לעברי ומדביקה לו נשיקה (יבשה! אני לא מהמטביעות את מנושקי!) על המצח החמוד שלו. נו שׁוֹיְן, אני מהרהרת בתוך ראשי המנסה להסתגל לעידן המודרני, זה האינטרנט עם המסרים המקוצצים שלהם, הסמסים האלה, שמחייבים אותם לכתוב בקיצור נמרץ כדי לא לבזבז זמן ותוים. אני מאוד מקוה שהם מבינים זה את זה.

♀♀

הגרסא המתומצתת:

אני מאחלת באהבה רבה לזוג הצעיר הרבה שמחה זה עם זו, מברכת שידעו לאהוב זה את זו וזו את זה, שישכילו להוקיר ולכבד זה את זו וזו את זה (עברית קשה שפה) ובעיקר – שיקפידו להקשיב זה לזו וזו לזה.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • jazminor77  On 19 בינואר 2013 at 21:57

    מזל טוב! היתה חתונה נחמדה מאוד, נהניתי מאוד-מאוד🙂 בקרוב אצלך

Trackbacks

  • By במשפט אחד | הוזה מִלִים on 21 באוגוסט 2013 at 18:26

    […] יצא לי לראות את סרט החתונה בה נכחתי לפני מספר חודשים. בשעתי, רקדתי ופיזזתי […]

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: