ינואר בפאריז

לשם – מירי מסיקה

ושוב בפאריז ושוב בקור, בשלג. מינוס 2. מינוס 2! למה עזבתי את קציר החמימה? היתה הזדמנות למחיר מוזל (קרוב לחצי מהרגיל) וקפצתי עליה, אליה.

אני נוחתת בנמל התעופה על שם הנשיא לשעבר שלהם ויוצאת לטרמינל של אל על, המאובטח מאוד. גם פה, כמו בנמלי התעופה הבריטיים בהם נוחתים מטוסי חברת התעופה שלנו, מסתובבים השוטרים כשהם חמושים וערניים. פה זה לא בולגריה. כאן שומרים עלינו, הישראלים.

הפקידה החביבה מאחורי הדלפק מזהה אותי מביקורי הקודמים ואפילו מרשה לעצמה לחייך אלי די בידידות. אני תוהה אם היא מהקהילה, אך כמובן שמה מחסום לפי. חוצפה ישראלית אינה מתקבלת תמיד בברכה, בעיקר לא אצל זרים. לא שיש לי מה להסתיר, אך לא בא לי להלקח לחדר צדדי ולהבדק בצורה יסודית על לא עוול בכפי. לפיכך, אני מחייכת אליה בחזרה ומשיבה בנימוס לשאלותיה החטטניות על מטרת ביקורי בארצה ולכמה זמן. אני עונה את שהשבתי בפעמים הקודמות – באתי לנוח למשך סוף השבוע מעול החיים בארצי התוססת. היא מחייכת שוב ומעירה שיהיה לנו עכשו ראש ממשלה צעיר וחתיך. אינני מעמידה אותה על טעותה, העיקר שהיא תחתים לי את הדרכון ותשלח אותי לדרכי, אל חיקה החמים של ביאטריס החמודה.

אף אחת – מירי מסיקה

אני מגלגלת אחרי את המזוודה ומאתרת אותה. היא ממתינה לי בבית הקפה "שלנו", הסמוך ליציאה מאולם הנוסעים, שם אנחנו נוהגות להסב יחד לקפה ועוגה לפני שאנו פונות אל ביתה. מעין אתנחתא של התוודעות מחדש. בכל זאת מפרידים בינינו ים וארבע וחצי שעות טיסה.

"הלו, מַה שֶׁרִי", היא מקדמת את פני. החיוך שלה מדליק, כובש אותי כליל. אני מצמידה אותה אלי, אנו מתחבקות ארוכות, מתעלמות ממבטי הסביבה ונושקות זו לזו בהתלהבות בשפה שלה. שדה תעופה, מ'כפת לנו מי מסתכל/ת? איתה אני שומעת מוזיקה לא רק באוזני רוחי.

Matt Monro – The Music Played

את הדרך לביתה אנו עושות מכורבלות זו בזו במושב האחורי של המונית המחוממת. מסוכן מכדי לנהוג ועדיף להפקיד את המלאכה בידי המקצוענים היודעים לנווט את הדרך בערפל הסמיך האופף אותנו. פתיתי שלג קלים נופלים סביב, מלבינים את הכביש שאך פונה לא מכבר ונראה שמפנות השלג תצטרכנה לפעול שוב. מכונית משטרה חולפת על פנינו בזהירות, פנסה מאיר באזהרה. הנהג דרוך, מצמיד מבטו אל הכביש שלפניו לבל יחליק. אין עקיפות במצב כזה, בקושי אפשר לראות ממטר.

היא מחליקה על ידי, מצמידה אותן אל שלה. כמה רכות יש בה. היא מספרת לי בקולה השקט על ההפתעה שהבטיחה לי אם אבוא. פטריסיה קאס המהממת במסע של מופע מחוה לאדית פיאף. היא הופיעה כבר בלונדון ובעוד מקומות. בחודש הבא היא מתוכננת להופיע בפאריז ועורכת חזרות. חברה של ביאטריס השיגה לנו גישה לאחת מהן. אני לא מאמינה למשמע אוזני! אני מתה על הזמרת הזו, מתה!!! וגם על אדית פיאף. מילא לראות הופעה שלה, שזה די חלום בשבילי, אך חזרה? וואו!!! אני מרגישה ברת מזל להפליא וגומלת לביאטריס בנשיקה אסירת תודה. אפילו אין לי יום הולדת עדיין וכזו הפתעה נעימה מצפה לי! איזה כיף!

Patricia Kaas chante piaf

הג'יפיאס הצרפתי מכריז על הגעתנו אל סף ביתה. קרררררר לצאת מן המונית, בעיקר שהשלג ממשיך בשלו ונוחת עלינו, נצמד אלי שערותינו ובגדינו. הנהג אינו טורח לצאת כדי לסייע לי עם המזוודה, מן הסתם חס על בריאותו. אין דבר, זה יתבטא בטיפ שהוא לא יקבל ממני.

Salvatore Adamo – Tombe la neige

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • jazminor77  On 25 בינואר 2013 at 18:20

    אחחחחחחחח, פטריסיה קאס המד-הימה!!! גמני רוצה!!!

    • שרון הר פז  On 25 בינואר 2013 at 18:22

      בואי! יש פה מספיק מקום😉

      • jazminor77  On 25 בינואר 2013 at 18:24

        כבר שמה נעליים ועולה על המטוס

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: