טוּ-טִישְׁבָּט בפאריז

שולחן טו בשבט

מוזר לי לעשות את החגים בנכר, בעיקר חג כל-כך ישראלי כמו טו בשבט. בפאריז אין נוטעין, הרי אין זו ארץ ישראל. במקום זאת, מקפידין על עריכת הסדר כהלכה, הזדהות עם טוּבָהּ של ארץ החלב והדבש.

צהריים. 2 מעלות בחוץ (לפחות לא מינוס…), ערפל. אנו עושות את דרכנו לביתה של סבתא-רבא דומיניק, היא אמהּ של ביאטריס, לסעודת השבת עם המשפחה. ביאטריס משלבת את זרועה בזרועי ומוליכה אותנו במסלול הקצר. באדיבותה, היא משננת לי במהלכו את שמות אחיותיה ואחיה כדי לרענן את זכרוני. על צאצאיהם אני מבקשת ממנה לוותר, הרי אין סיכוי שאזכור את כולם בשל מספרם, שיהיו בריאים.

השלג פונה כבר מהכבישים ומהמדרכות ורק פה ושם עוד נותרו אי אלו איים לבנים מצומצמים, בעיקר על צמרות העצים. אמנם ישנה הפוגה בגשם שירד בבוקר, אך מאוד קררררר. קשה לי להאמין שאני נמצאת בחוץ במעלות נמוכות כאלה ומסוגלת להניע את גפי, בעיקר את התחתונות, בצעידה הזו. ביאטריס כורכת את זרועותיה סביבי ומנסה לחמם לפחות את גבי, כי המעיל לא ממש עוזר לי. אני עדיין חושבת שבורקה מצמר (צבעונית, לא שחורה) היתה מסייעת לפנים שלי עכשו, בעיקר לשפתיים ולאף. זה לא האקלים שלי!!!

הכנת סלט ירקות טריסלט ירקות חתוך דק

"אוּלָלָה", מכריזה סבתא-רבא למראה פני החיוורים ושיני הנוקשות מהקור לפני שאני מספיקה לברך אותה ב-בונזור. "Il fait un froid glacial", היא מוסיפה ונוטלת את מעילי כדי לתלותו על המתלה הסמוך לדלת הכניסה.

"je suis gelé", אני עונה כמיטב יכולתי בשפה שאין אני שולטת עליה כלל, עת אני מורידה את הכפפות מידי ומניעה את אצבעותי לחממן.

"Oy vey, certainement", היא משתתפת במצוקתי ומוליכה אותי אל הסלון החמים.

אינני יכולה להעלים את חיוכי. ברור שאת ה"אוי ועי" למדה ממני. עד שנפגשנו, היא היתה נוהגת לומר "ירחם השם" או "שמע ישראל" במבטאה הגרוני הרך. מסתבר, שאפשר ללמד גם ותיקות טריקים חדשים.

נחמד שהפעם נפל החג בשבת וזו הזדמנות לכמה שיותר בני משפחה להסב יחדו ולשמוח בצותא. כאן אין פולניות שיושבות לבד בחושך ומקוננות. ביאטריס עוברת איתי מאחת לרעותה ומזכירה שוב את השמות ששיננה לי בדרך, אך אלה מתערבלים במוחי ומסרבים לדבוק בו. אני מסתפקת בלחזור עליהם וממלמלת Enchanté‎ מחויך. מאוחר יותר אני נזכרת שהיא לימדה אותי את כל המשפט – Enchanté de vous rencontrer – אך זה כבר הרבה אחרי שהתוודענו. אין לי כוונה לעבור שוב בין כולן רק כדי להציג בפניהן את שלמדתי…

שולחן טו-בשבט

סבתא-רבא לא חסכה, שולחן השבת (והחג) עמוס כל טוב במיני מזונות המרנינים את העין (ובהמשך גם את הבטן) וכמובן בפירות יבשים מכל המינים והצבעים. בפינת החדר, שולחן נמוך עבור הטף, גדוש אף הוא במאכלים טעימים והזאטוטים מצטופפים סביבו, ידיהם עמוסות ופיהם לועס.

האח הדתי אומר "שהחיינו" ואת ברכת המזון. אחר כך הוא מביט בגאוה ביוצא חלציו (עוד מעט בר מצוה) המזמר מזמורים ברוח החג. המסובין עונים בפזמון החוזר. שוב ברכות, על כל פרי ופרי בנפרד. אח אחר, אמנם אינו דתי, אך כמובן חובש כיפה לראשו עת הוא מברך על היין. כשהוא מסיים ללגום, הוא מושיט את הכוס לימינו, כדי שזו תועבר בין המסובין. בידו השניה הוא מסיר את הכיפה ומניחה על השולחן. הדתי אינו מעיר לו דבר. כאן אין כפיה וכל יהודי נוהג כפי שמתאים לו.

אני מביטה בסבתא-רבא המסבה בראש השולחן ההומה, מוקפת במשפחתה האוהבת וחושבת לעצמי שאולי בעתיד, עת אגיע לגילה, אולי גם אני אזכה לשבת ככה עם מלא צאצאים סביבי. הלואי!

♀♀

בערב, אחרי שנחזור מההבדלה, אעלה מול הנכדים בסקייפ ונרקיסי וכלנית המתוקים יספרו לי על הפיקניק שהיה להם היום עם אמא ואבא והדודים.

♀♀

מחר, ה-27 בינואר, נשים בבוקר פעמינו לבית הכנסת לטקס לציון יום הזכרון הבינלאומי לשואה, 68 שנה לשחרור מחנה ההשמדה אושוויץ. הבטיחו לנו 8 מעלות, אבל עם גשם. אוף! לפחות מצפה לנו החזרה של פטריסיה קאס אחר הצהריים. במוזיקה המשובחת ננוחם.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: