יום השואה הבינלאומי בפאריז

טלאי צהוב

חיים – חוֹוִים. משחר ילדותי אני רגילה לטקסי יום הזכרון לשואה ולגבורה בארץ. ערב היום הזה, אנו צופות בטלויזיה בטקס הממלכתי המרשים, למחרת מתקיימים בבתי הספר טקסים שהוכנו מבעוד מועד, אוירה מיוחדת שוררת וכמובן הצפירה ועמידת הדום. אינני מצליחה להזכר איך היה בילדותי בבית הספר, אך באמצעות ילדי למדתי שהטקסים בבית הספר מתקיימים עם תחילת הלימודים וכשהצפירה מגיעה – עומדים הילדים דום בכיתותיהם, מה שנראה לי משונה וחסר הגיון. הייתי מצפה שהטקסים יכוונו לצפירה ואז כל תלמידי בית הספר עומדים דום ביחד. אולי יביאו לנו שר חינוך חדש ונורמלי יותר וזה ישתנה.

כשיצאה החלטת האו"ם לגבי יום הזכרון הבינלאומי לשואה, לא ממש התרגשתי, אם כי הרי עדיף מאוחר מאשר אף פעם. גם לא זכור לי שציינו את זה בארץ, אולי משום שלא ממש הייתי קשובה לחדשות והילדים שלי כבר בגרו מעבר לגיל בית הספר. בתוכנית הרדיו של קול ברלין (מס' 44, בתאריך ה' בשבט התשס"ט 30.1.2009), שידרנו על היום הזה וגם אחר כך, ביום הזכרון לשואה אצלנו, דנו בַּנושא הכאוב בְּהבט של היחסים בין בני הדור השני (הצאצאים הישירים של הקרבנות) לבין בני הדור השלישי, נכדֵי הנאצים – אם יש טינה, אם אפשר לסלוח, אם ניתן להתיחס לצאצאי הרשעים ימ"ש כאל בני אדם.

מה אנו בוחרות לזכור ולהנציח? עת חולפות השנים והתעמעמות הזכרון, יחד עם הסתלקותם מן העולם של ניצולי השואה, עולה וצפה השאלה אם לא די, אם לא מספיק עם כל ההנצחה הזו והשימור של הגטואיזם. בני דורי, אלא שהוריהם יצאו משם בעור שיניהם, עדיין נושאים את הצלקות של ילדות בצל המוות, של לא להכיר את סבא וסבתא משני הצדדים, לא את הדודים ושאר בני המשפחה, אלא רק דרך סיפורים מעטים מדי, מתי מספר, שסופרו על ידי ההורים לעתים מאוד-מאוד רחוקות. אינני חושבת שאי פעם יבגוד בי הזכרון עד כדי שכחת התוכנית "המדור לחיפוש קרובים" בקול ישראל, את השקט המצמית שהשתרר עת הקריין או הקריינית מתחילות בקריאת השמות והבקשות למידע בקול דרמתי, שאסור היה להשמיע שום רחש עד שזו תסתיים ואת המבטים המאוכזבים של ההורים כשלא שמעו שם מוכר.

עד מתי להנציח? אני חושבת שלעולם ועד. יש לקיים את יד ושם ולזכור ולהזכיר ולקחת את תלמידי בתי הספר לשם למען ילמדו מהו רוע ושיש להמנע ממנו. רצוי גם שזה יהיה במקום הדריכה המיותרת על אדמת הדמים בגרמניה, בפולין וביתר הארצות בהן משל הרוע והשמיד את בני עמנו. ביום הזכרון הזה אי אפשר להמנע מלקשר בין הגזענות בבית"ר ירושלים לבין רצח בני עמנו בשואה. אי אפשר שלא להרהר על חוסר החינוך המתאים של אותם אוהדי הקבוצה הגזעניים שנראה כי לא ביקרו במוזאון שבעירם ולא למדו דבר מהעבר הנורא.

פעם ראשונה שלי לעשות את היום הזה בנכר. בבית הכנסת בו נוהג אחיה הדתי של ביאטריס להתפלל, עורכים טקס זכרון ותפילה מיוחדת לעילוי נשמות הנספים. ביאטריס מחנה את המכונית בחניה ומציגה בפני ה-flic, הוא הז'נדרם, את ההזמנה. מאז מאורע הדמים בטולוז, אין לוקחים צ'אנס ומאבטחים מקומות כינוס של יהודים, כמו בתי כנסת. בי אין אלה משרים בטחון כלל, בכל זאת אלה גויים ולא שוטרי ישראל. אפילו שומרים ישראליים משרים עלי יותר רוגע, אולי משום שאני רגילה לראותם בכל מקום בארץ ואילו פה את יכולה להכנס לכל מקום, גם אם זה כלבו/קניון ענק או אפילו הלובר ואף אחד לא יהיה שם כדי לפשפש בתיקך ולתהות על מצגת חפצייך האישיים.

מספר חברים מה"רזיסטאנס" יושבים יחדו בקדמת בית הכנסת, סמוך לבימה, ומוזמנים לעלות בזה אחר זה כדי להזכיר את בני משפחותיהם ואת הקוֹמְרַדְס שלהם שלא שרדו את התופת. אינני יכולה לעצור את דמעותי. מראה הקשישים הללו, בלבושם המכובד – החולצות הצחורות המגוהצות למשעי, העניבות שחורות, שלל המדליות הענוד בגאוה מוצדקת על מקטורניהם – מעביר בי צמרמורת של כאב חד שקשה לי להתגבר עליו. איפה הם ואיפה ניצולי השואה אצלנו? איפה הם, החיים בצורה מכובדת ואיפה ניצולי השואה בישראל, המסיימים את חייהם בצורה כה עלובה רק בגלל רוע הלב והרשעות של ביב השופכין העומד בראשנו, שיִיבֵּש אותם (כמו גם אותנו) מכל מקור מחיה סביר. אני שומעת מעמיתים בברלין על יהודים שחזרו לגור בגרמניה רק בגלל בעיות פרנסה בהן נתקלו בארץ וכי בנכר הם מתקיימים בכבוד. כמה מקומם שדוקא בארץ היהודים, נמנע הצדק מהיהודים ששרדו. מה וכמה השתנה (אם בכלל) מאז התוכנית שעשו אורלי וגיא על הנושא?

החזן נעים הקול אומר קדיש וכולנו עונות ועונים אמן, מקצה עזרת הנשים שביציע ועד לאולם הגברים שלפנינו. הרב אומר מספר מלים לסיום ויש לי כל הזמן תחושה שבתום דבריו הוא יעביר אותנו לדום ונפצח כולנו בשירת "התקוה" בטרם פיזור. זה אינו קורה, כמובן ואני די מתאכזבת, אך מזכירה לעצמי שאינני נמצאת בארץ וכאן המנהגים שונים משלנו.

♀♀

בתמצית:

תחושה משונה לחוות את יום הזכרון הזה בנכר.

♀♀

בכתובים:

לפעמים צריך בכח

♀♀

חפירות:

  1. יום הזכרון הבינלאומי לשואה ויקיפדיה
  2. הפודקסט של תוכנית הרדיו קול ברלין עם אביב רוס העורך והשדרן
  3. כל ניצול רביעי בארץ עני מיה איידן, אתר נענע
  4. משטרת צרפת במלחמת העולם השניה אתר הספריה הוירטואלית של מט"ח
  5. הגר אשר בשעריך
Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • תרצה הכטר  On 28 בינואר 2013 at 9:10

    קיום טקסים הוא חלק בלתי נפרד משפיותה של אומה, וגם שפיותם של יחידים. הם גם טוענים את רוח האומה במורשת. במקרה הזה – טקסי יום השואה טוענים את הזיכרן הציבורי במורשת השואה. זאת כמובן מלבד שאר האמצעים להעברת מורשת.
    הקהילה היהודית בפריז סבלה אבידות מספר פעמים בשל מתקפות טרור על בתי הכנסת. הם מקפידים מזה שנים להציב אנשי ביטחון בכניסה לבתי הכנסת הגדולים (מניסיון אישי) במיוחד לרגל אירוע המושך אליו המונים.

    • שרון הר פז  On 31 בינואר 2013 at 11:23

      השאלה היא אם פועלות מספיק להנחלת מורשת השואה ואם נכונה הדרך. לדעתי, אין זה מספיק ללמד מה שהיה, אלא גם ללמד מה נובע מזה ולחנך את התלמידות/ים לא ללכת בדרך הזו. אם ישנם בקרבנו גילויי שנאה לזרים (ראי חפירה 5) והשלט המתועב של אוהדי בית"ר (שלא לדבר על התנהגותם המחפירה) – לי זה אומר שהחינוך נכשל וכעם שסבל לא למדנו לא לגרום לאחרים את שעשו לנו העמלקים למיניהם במהלך הדורות.

  • jazminor77  On 28 בינואר 2013 at 23:01

    אצלנו שידרו ברדיו ברשת ב' תוכנית משמימה לציון היום הזה במקום "רגעי קסם". פתחתי הרדיו כדי לשמוע קצת מוזיקה בצהריים והביאו תוכנית עם יצחק נוי. ישנם אנשים שצריכים להאזין לעצמם איך שהם משדרים ואם הם לא יחפרו בור כדי להכנס לתוכו ולהסתתר שם לעולמים – אז לפחות שילמדו מהשגיאות הנוראיות שלהם. תוכנית שהיתה יכולה להיות מעניינת, הפכה למשעממת כמו הקונצרטים המשעממים של קול ישראל. והכי מעצבן היה שהלה, שמן הסתם חושב שהוא גאון הדור, שואל שאלה ארוכה אפילו יותר מהגלות ומזדרז לדרוש מהמרואין להשיב תשובה קצרה. אולי מספיק עם הקריינים הללו שחושבים שהם-הם הנושא ולא מה שבאמת קורה? אולי קצת נימוס להקשיב לתשובה של מי ששאלת אותה/ו שאלה? ממש מגעיל להאזין לכל אותן/ם גאולות אבן ושות' חסרות הסבלנות.
    לעומת זאת, בשעה הבינלאומית היה תענוג להאזין לאורן נהרי. אדם עם תרבות דיבור, עם ידע והשכלה שממש כיף לשמוע. שנהיה רק בריאות. מתי את חוזרת ואיפה הדיווח על החזרה של פטריסיה קאס???

    • שרון הר פז  On 31 בינואר 2013 at 11:41

      חזרתי והנה העליתי את האוסף הצרפתי😉 בנוגע לפטריסיה, יש לה מספר הופעות בחודש הבא בפאריז ואני מקוה לנכוח באחת מהן (טרם נפלה החלטה), כך שאכתוב ודאי על כך ואצרף את רשמי מהחזרה.
      בקשר לרדיו, אוי!!! האמת היא, שעדיף היה להעביר את רגעי קסם ל-88FM, אך זו שינתה את פניה לרעה וכבר אין טעם. אם פעם היה הרדיו שלי פתוח על התחנה הזו מהבוקר ללילה – הרי שזה כבר לא קורה יותר כי אין למי להקשיב. גדי ליבנה חזר לשדר בין 19-18, אך מי זוכרת להאזין לו, כשאת נמצאת רוב היום בתחנה אחרת? חבל, כי התוכנית שלו היתה מצוינת.
      בנוגע לקריינים הפטפטניים והשומעים רק את עצמם במקום את המרואיינים, אני זוכרת את יורם (שכחתי את שם משפחתו) מראיין בטלויזיה את פרופסור ישעיהו ליבוביץ ושואל אותו שאלה מפה ועד להודעה חדשה, איך הפרופסור מקשיב לו, בוחש בתה עם הכפית, לוגם לגימה ארוכה, מניחה את הכוס, מביט במראיין ועונה: "לא". ניסיתי למצוא ביוטיוב, אך לשוא וחבל, כי זה קטע שצריך להיות נר לרגלי כל אלה שעיסוקים בעתונאות.
      קינה: היה לי את סרגל הכלים של רדיו G ובו תחנות מצוינות להן נהגתי להאזין ובעיקר ל-classic FM. משום-מה, נעלמה משם התחנה הזו בתחילת ינואר יחד עם שאר התחנות הבריטיות, אז העלמתי את סרגל הכלים שלהם. אינני מחזיקה על המחשב סתם דברים. מחפשת סרגל אחר, אמין יותר.

      • jazminor77  On 31 בינואר 2013 at 19:53

        תודה על האוסף הצרפתי (הגבתי שם)! מצפה בקוצר רוח לרשומה שלך על פטריסיה קאס. זמרת מצוינת ביותר!
        בנוגע לרדיו, אז אצלי זה פתוח כל היום על רשת ב' בעיקר כדי להתעדכן בחדשות או שהטלויזיה דלוקה וגם בעיקר בערוצי החדשות. אני בטוחה שתמצאי סרגל כלים אחר, יש מן הסתם כמה ברשת, חפשי בגוגל

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: