ארכיון חודשי: ינואר 2013

עשן, עישון Smoke, Smoking

Eve

הפסקתי לעשן לפני הרבה מאוד שנים. לא שהייתי מעשנת כבדה, חס ושלום. בקושי חצי חפיסה היתה מתכלה ביום של עישון "כבד". מקוה שאף אחת כבר אינה זוכרת כמה סיגריות יש בחפיסה אחת. אני עוד זוכרת… איך אפשר לשכוח?

I quit smoking many years ago. Not that I used to smoke hard, God forbid. Barely half a pack was consumed on the day of "heavy" smoking. Hoping that no one can remember how many cigarettes there are in one pack. I still remember… How can I forget?

התחלתי בגיל די צעיר שאני ממש מתבישת לגלותו פה וזה נמשך ונמשך עד שבגיל בשל, בשנה של החלטות חשובות, החלטתי להפסיק. בין החבר'ה שעישנו, הסתובב ספרון באנגלית שכבר אינני זוכרת את שמו (בכל זאת עברו המון שנים) ונוצרה סביבו אגדה שכל מי שקורא/ת – לא חשוב אם הבינה את הכתוב (הרי זה לא היה בשפת אמנו) או אם לא הצליחה ממש להפנים – כעבור תקופה מסוימת, היא/הוא/הן/הם (אמצי את המתאים לך) הפסיקו לעשן. חד וחלק.

I started at a rather young age that I am really ashamed to discover here and it went on and on until, at a ripe age, in a year of important decisions, I decided to stop. Among the guys who smoked, there was a booklet in English that I no longer remember its name (after all, many years had passed) and a legend was created around it that anyone reading – no matter whether they understood the text (it was not in our mother tongue) or if they could not really internalize – after a certain period, she/he/they (choose the right one for you) quit smoking. Clear-cut.

אף אחת מאיתנו לא האמינה לזה, אבל עובדה שזה עבד. אשתו של השכן הביאה לי את הספרון והמליצה לי עליו מכלי ראשון – האיש שלה הפסיק לאחר שסיים אותו, אחרי שעינה אותה עם העשן שלו במשך שנים רבות. לדבריה, זה אכן קורה ובזמן קצר למדי. גם הכי עיקשים וסרבנים לבריאותם, אלה שהכי מכורים, מפסיקים מקסימום לאחר ששה שבועות, יום לא יותר מזה.

None of us believed it, but it worked. The neighbour's wife brought me the book and recommended it to me firsthand – her man stopped after he finished it, after he tortured her with his smoke for many years. According to her, it does happen in a fairly short time. Even the most stubborn and refusing to benefit their health, those who are most addicted, stop at most six weeks later, a day no more than that.

טוב, מַ'כְפת לי, אם לא יועיל – גם לא יזיק. לקחתי לעיין. אמנם אני ואנגלית בתקופה ההיא לא היינו חברות כלל וכל שורה שהייתי צריכה לקרוא בשפה ההיא גרמה לי לכאב ראש, אבל חשבתי שזה שוה והכי נורא שיכול לקרות לי – שאפסיק לעשן. גם שוה, לא ככה?

Well, what do I care, if it does not help – either will it hurt. I took the look to take a look at. Although I and English at that time were not friends at all and every line that I had to read in that language caused me a headache, but I thought it was worth it and the worst thing that could happen to me – is that I'd quit smoking. Isn't it worth it?

לי זה לקח שבועיים. היה לי את הפַּאקֶט של האִיב שקניתי במיטב כספי (סיגריות הרי אינן זולות, בעיקר לא מתוצרת חוץ) והיו בו כמה חפיסות. כפולניה חסכנית מבטן ומלידה, לא איפשר לי המצפון סתם כך לזרוק אותן, אלא הייתי צריכה לחסלן והכי לאט שאפשר, כי ידעתי שאחרי זה אינני קונה יותר אף סיגריה.

It took me two weeks. I had the packet of the Eve cigarettes I bought with my best money (cigarettes are not cheap) and there were a few packs. As an economical Polish-born, my conscience did not allow me to throw them away, but I had to kill them and as slowly as possible, because I knew that after that I would not buy a single cigarette anymore.

האמת היא, שלא העשן ולא הטעם (איחס שבאיחסים!) משכו אותי לעשן. זה התחיל בחיקוי של המבוגרים, בעיקר מהקריאה בספריה של איין ראנד, בהם נהגה לתאר את הגיבורות והגיבורים המעשנים וכמובן מסרטי הקולנוע של התקופה ההיא. הרי לא היה אז סרט ללא עישון מאסיבי, כמה שזה נראה לנו מגוחך היום. זה המשיך במשיכה לחפיסות המעניינות – עובדה שמעולם לא עישנתי תוצרת הארץ כמו כולם, אלא תמיד משהו שהיה ארוז יפה בחפיסה צבעונית ומפתה. והסוף היה שנדבקתי למותג אחד – Eve, בגלל העיצוב היפה של הפס עם הפרחים.

The truth is that neither the smoke nor the taste (yuck and more yucks!) attracted me to smoke. It started with an imitation of the adults, especially from reading Ayn Rand's books, where she used to describe the smoking heroines and heroes, and of course from the movies of that period. There was not any movie then without massive smoking in it, how ridiculous it seems today. It continued with me being drawn to the interesting packets – it's a fact that I had never smoked Israeli cigarettes like everyone else, but always those that were nicely packed in a colourful and seductive packet. And the end was that I stuck to one brand – Eve, because of the beautiful design of the strip with the flowers.

ניסיתי לא מעט סוגים, כי הטעם היה לי נורא וחשבתי שבשלב כלשהו אמצא את זה שינעם לחכי, אך זה לא קרה, גם לא עם המנטול. אז למה המשכתי? בגלל התנועות. כמה נעים היה להחזיק את הסיגריה בין האצבעות, לקרב לפה, לשאוף את העשן ולהוציאו לאט. הרגשה של בגרות. יחד עם זאת, כמה שלא ניסיתי – טבעות אף פעם לא הצלחתי להפריח.

I tried quite a few brands, because I found the taste terrible, and I thought that at some point I would find the one that would be nice, but it did not happen, not even with the menthol. So why did I go on? Because of the motions. How pleasant it was to hold the cigarette between my fingers, to move it closer to my mouth, to breathe in the smoke and slowly let it out. It was a sense of maturity. At the same time, as much as I tried – I could never produce smoke rings.

התנועות...

אני בימים של עישון   Me at my smoking days

אחרי שהפסקתי, לא היו לי הרבה קריזות לעשן, כי הרי לא התגעגעתי לטעם, רק התנועות חסרו לי. למדתי לחיות בלעדיהן. אמנם הרגל הופך לטבע שני, אך מההרגל הזה יכולתי להפטר, למזלי. היתה תקופה די קצרה שנמשכתי לשאוף את העשן שאחרים הפריחו, כי הריח מהחוץ, שלא כמו זה שאת מריחה כשאת שואפת, היה לי נעים משום-מה. אחר כך למדתי שעישון פסיבי גרוע עוד יותר מעישון שלך עצמך, אז הפסקתי גם עם זה. אינני טוענת שהיה קל, אך לא היה מאוד קשה. התקופה הראשונה קצת בעייתית, אך כשנחושות להצליח – היא עוברת ואחר כך כבר לא נורא.

After I stopped, I did not have many cravings to smoke, because I did not miss the taste, I required only the motions. I learned to live without them. Although a habit becomes second nature, I was lucky to get rid of this one. There was a short period of time when I continued to breathe the smoke that others had spread, because the smell from outside, unlike the one you smell when inhaling, was pleasant for some reason. Then I learned that passive smoking is even worse than your own smoking, so I stopped that too. I do not claim it was easy, but it was not very difficult. The first period is a little problematic, but when you are determined to succeed – it passes and then it is not so bad.

אין לי מושג איך קרה, אבל כשנתיים לאחר שהפסקתי, פתאום התחלתי לתעב את העשן שאחרים מפריחים. פתאום מצאתי את עצמי לא מסוגלת לנשום בחדר שעישנו בו או אפילו ברחוב, כשמישהו שהריח דבק בבגדיו, חלף לידי. פתאום מצאתי את עצמי מטיפה לכל מי שנתקל בי, שיפסיק לעשן לידי. מי שרצתה להבריח אותי ממנה, ידעה שכל מה שעליה לעשות, זה להתחיל לעשן…

I have no idea how it happened, but about two years after I stopped, I suddenly began to loathe the smoke that others were producing. Suddenly I found myself unable to breathe in a room where people had smoked or even in the street, when someone passed by with his clothes smelling of smoke. Suddenly I found myself preaching to anyone who came across me, to stop smoking near me. Whoever wanted to scare me away from her – knew that all she had to do was start smoking…

עד היום אני מוצאת את עצמי מתעוררת באמצע הלילה, אפילו מתוך שינה עמוקה, כשמישהו חולף בסִמטא הסמוכה עטוף בענן עשן, גם כשהחלון סגור על סוגר בגלל הקור. זה חודר ועוד איך. ומעיר אותי. פֶע!

To this day, I find myself waking up in the middle of the night, even from a deep sleep, when someone passes by in a nearby alley wrapped in a cloud of smoke, even when the window is closed and locked because of the cold. It penetrates, you bet. And it wakes me up. Feh!

Jazz Crusaders with Patti Austin – Smoke Gets In Your Eyes

 

סערה Storm

מבול עלייך, מדינת ישראל

Flood over you, State of Israel

Esperanza Spalding – Wild is the Wind

כמה שנים שלא היתה לנו סערה כזו. היו כמה מינוריות, אך לא בעוצמה הנוכחית. כשגרתי בראשון לציון, בשנות ה-80, זה היה בדירה בקומה השלישית בבית דירות, כך שגם הרוחות הכי עזות לא השאירו בה חותמן. היה רק צורך להקפיד לא לתלות כביסה בזמן הסערה כדי שהכבסים לא יעופו לכל רוח ולחכות עד יעבור זעם. חֲבֵרָה, שגרה בבית פרטי, סיפרה שזה שונה, כי אצלה חשים היטב את הסערה: הרעפים זזים, התריסים משקשקים, החלונות רועדים (בעיקר ברעום הרעמים) ואם לא אטמת כהלכה את הפתחים, את עלולה פתאום למצוא את עצמך שטה בתוך בריכה בין כותלי הבית. לא נוח. מאז, התקדם העולם ושיטות הבניה שודרגו, את תריסי העץ החליפו כאלה מפלסטיק, שקטים יותר, והחלונות מותאמים למסילותיהם, כך שאין הם מרעישים.

For several years we did not have such a storm. There were a few minorities, but not with the current intensity. When I lived in Rishon LeZion, in the 1980s, it was in an apartment on the third floor of an apartment building, so even the strongest winds did not leave a mark on it. One had to be careful not to hang the washing during the storm so that the laundry would not fly away, and wait for the storm to pass. A friend who lives in a private home said it was different, because the storm was much noticed: the shingles move, the shutters clatter, the windows shake (especially during the thunderstorm), and if you don't properly seal the openings, you may suddenly find yourself swimming in a pool inside the house. Uncomfortable. Since then, the world has advanced and the methods of construction have been upgraded: the wooden shutters have been replaced by plastic ones, quieter, and the windows are adjusted to their tracks, so they are not noisy.

ילדים משחקים בשלג בריחן

בשנת 1988 הגעתי עם המשפחה לריחן, ישוב הסמוך לקציר, שם גרנו במשך 3 שנים. ב-1990, ירד באזור שלג. חויה מדהימה. פתאום, ללא שום אזהרה, קמנו בבוקר והכל היה לבן. בשביל ישראלית שהעבירה את רוב חייה במישור החוף (גבעתיים, ראשון לציון), שהים היה מרכז חייה ועדיין אהבתה הגדולה, לקום בארץ שלי לשלג היה חויה חדשה ומדהימה. הרגשתי בחוצלארץ… לילדים היתה זו חויה מרנינה, כמובן. קודם כל, חופש מלימודים, הרי הדרכים היו חסומות ואי אפשר היה לצאת מהישוב או לבוא אליו. שנית, לשחק בשלג, לבנות בובה ולזרוק זה על זה כדורים עגולים רטובים – בהחלט חויה שזוכרים היטב ואם שוכחים, יש הרי את התמונות שצילמתי (כל הזמן!) והן מסודרות באלבומים כדי להזכיר את חויות הילדוּת.

For the children it was a delight, obviously. First of all, freedom from school, the roads were blocked and it was impossible to leave the place or get in. Second, playing in the snow, building a doll and throwing wet round balls at each other – definitely an experience that one does remember well. If one forgets, there are the photos I took (all the time!) which are arranged in albums in order to remind my kids' childhood experiences.

גם בשנה שלאחריה ירד שלג בסביבה ומאז – כלום יותר. הטמפרטורה אצלנו כרגע נמוכה מהרגיל וממה שהיתה מאז חורף 1992, אולי יתמזל מזלנו וירד מחר שלג ונזכה שוב לקום לצח הצח הזה.

The next year, too, snow had fallen in the area and since then, nothing more. Our temperature is now lower than usual and since the winter of 1992, we may be lucky and it will snow tomorrow, so we will be able again to get up to this fresh white stuff.

סנופי ואני בשלג בריחן

בחורף של 1999, לקראת המילניום, כינסה אותי אשה אהובה תחת כנפיה וחסיתי בצלן עד שזו החליטה לגרשני מעל פניה. בחוץ היה קרררררר, אך בביתה היה נעים וחמים. היא הגיפה התריסים, האפילה על החלונות ורק הרוח עברה סביב ושרקה את שריקותיה בזמן שידענו חמדה, מכורבלות זו בזו במיטתה החמה, מסבירת הפנים.

In the winter of 1999, towards the millennium, a beloved woman convened me under her wings and kept me in their shade until she decided to expel me from her face. Outside it was colllldddd, but in her house it was cosy and warm. She closed the shutters, darkened the windows, and only the wind moved around and whistled its whistles as we experienced delight, entwined in each other in her warm welcoming bed.

אל גרין – איך לתקן לב שבור

Al GreenHow Can You Mend a Broken Heart

החורף של 2001 היה בסימן של נסיעות ונסיעות ועוד נסיעות באוטובוסים אל מי שהיתה הבטחה של התכרבלות והתגלתה כמצג שוא של מלים מפתות שלא היה להן כיסוי. טעות מצערת, מיותרת. אחר כך באו שנתיים נפלאות של אהבה גדולה שהסתימה בטרגדיה ובשברון לב, שנראה לי שלא התאוששתי ממנו עד היום. איני יודעת איך מתאוששות מדבר כזה.

The winter of 2001 was marked by traveling and traveling and more bus trips to somebody who was a promise of cuddling, but turned to be a false display of tempting words that had no cover. A regrettable, unnecessary big mistake. Then came two wonderful years of great love that ended in tragedy and heartbreak, which I think I have not recovered from to this day. I don't know how to recover from such a thing.

האמן ד"ר אנטון בידרמן מצייר סערה

האמן ד"ר אנטון בידרמן מצייר סערה

לשכנה שלי נכנסו אתמול מים למרתף. היא לא שמה לב שהחורף הזה שונה מקודמיו וכמויות המים אדירות ביותר בשפיעתן, כך שלא התכוננה כראוי. אחד המרזבים שלה מסתים בדיוק בכניסה למרתף והמים ששצפו ממנו ומהגג, חגגו בשמחה משל יצאו ממטאטאו של שוליית הקוסם, וזרמו במורד המדרגות הישר אל המרתף, חדרו מתחת לדלת ונוצרה בריכה. מגב לא היה עוזר פה.

Yesterday, water entered into my neighbour's basement. She didn't notice that this winter was different from the previous, that the amount of water was plentiful huge, so she didn't prepare properly. One of her gutters ends precisely at the entrance to the basement and the water that floated from it and the roof, joyfully celebrated as if they had come out of The Sorcerer's Apartment, and ran down the stairs straight into the basement, penetrated under the door, and a pool was created. A wiper wouldn't help here.

ילדיה, שבדיוק חזרו מבית הספר בזמן הגילוי, צהלו, כמובן ומיד גילו תושיה וחוש המצאה. הם אצו-חשו והביאו את בריכת הפלסטיק מהמחסן שבחצר (אליו גם חדרו המים, מן הסתם) ושטו בכיף ברחבי החדר המוצף. נזכרתי שלא הספקתי לצלם את הארוע רק אחרי שהכבאית שהזעקנו לשאוב את המים עזבה את המקום והילדים נותרו לקטר באכזבה על שהמים נדלו והבריכה לא הושארה על כנה לשעשועם. לא נורא, משום שאין זו מזכרת נעימה כל כך. יחד עם זאת, קרו דברים גרועים מזה בסערה הזו. ילדַי, הגרים בחדרה, סיפרו על עירם שדמתה לונציה ועל נחל אלכסנדר שעלה על גדותיו והציף לא רק מרתפים בעיר.

Her children, who had just returned from school at the time of the discovery, rejoiced, of course, and immediately discovered their ingenuity and sense of invention. They hurried out and brought the plastic pool from the storage in the yard (to which the water penetrated too), and sailed around the flooded room. I remembered that I had not had time to photograph the event until after the fire truck we called to pump the water left the place and the children were left to complain in disappointment that the water had been drained and the pool had not been left to play. it doesn't matter, because it is not such a pleasant memento. At the same time, worse things happened in this storm. My children who lived in Hadera tolled me that their city is like Venice and of the Alexander River that overflowed and flooded not only basements in the city.

המרזב שאכזב

בחמש אחר הצהרים קיבלנו סמס מהישוב ובו נאמר: 'כבישי הגישה לישוב מצומת קרע ומחריש חסומים. הודעה תישלח עם פתיחתם'. שש דקות לאחר מכן, התקבל סמס נוסף: "הגישה לישוב מצומת קרע נפתחה. עקב הסחף בכביש יש לנהוג במשנה זהירות". אין לטעות ולחשוב חלילה שלקח להם רק 6 דקות לפנות את הכביש מהסלעים שנפלו עליו ומהסחף שנגרר אחריהם, אלא ההודעות הגיעו בסמיכות זו לזו. איני מקנאה בנהגים שנתקעו.

At five in the afternoon, we received a text message from the people in charge, saying: 'The roads leading to the settlement from Kara Junction and Harish are blocked. A message will be sent upon opening.' Six minutes later, another text message was received: 'The approach to the settlement from Kara Junction has been opened. Due to the erosion in the road, one must drive with extreme care.' It should not be mistaken to think that it took them only 6 minutes to clear the road from the rocks that fell on it and the drift that followed them, but the messages came close together. I don't envy the drivers who got stuck.

אחר כך סיפר לי שכן שכביש ואדי ערה היה חסום בקטעים מסוימים, היכן שנוצרו שלוליות גדולות שמנעו מעבר, ולא רק כביש הגישה לישוב שלנו סבל מהמבול. הוא הראה לי את מכוניתו החדשה, שמזל שהוא לא הספיק להסיר ממנה את הניילונים, כי כשניסה לחצות אגם בדרכו הביתה, הוא לא שם לב שזה עמוק ועד שהבחין בדבר – הגיעו המים עד נפש (אבל ממש!) והציפו את המכונית לגובה מסעדי הכסאות. איך לא כבתה המכונית במים ואיך הוא הצליח לצלוח אותם ולהגיע לגדת הכביש – זה נס שקשה להבין. המכונית בסדר, רק הריפוד שעל קרקעיתה, זה שמתחת לשטיחוני הגומי, נותר סְפוּג מים ואני בספק אם זה מתכוון להתיבש. בודאי לא בימים הקרובים. יעצתי לו לפנות לחברה בה קנה את הרכב ולבדוק – שמא יהיו נחמדים אליו ובמסגרת שנת האחריות יסכימו להחליף לו אותם בחדשים ויבשים. אולי יתרחש לו נס נוסף?

Later, my neighbour told me that Wadi Ara Road was blocked in certain sections, where large puddles were created and prevented the cars to pass, and not only the access road to our settlement had suffered from the flood. He showed me his new car, which he was lucky not to have removed the plastic covers from it, because when he tried to cross a lake on his way home, he didn't notice it was deep, and until he noticed it – the water reached the soul (literally!) and flooded the car to the height of the chairs. How the car didn't extinguish in the water and how he managed to cross it and reach the side of the road – that is a miracle that is hard to understand. The car is all right, only the upholstery on the bottom, the one under the rubber mats, is left soaked with water and I doubt it is going to dry. Certainly not in the coming days. I advised him to go to the company where he bought the car and check if they would be nice to him and within the year of guarantee they would agree to replace them with new and dry ones. Perhaps another miracle would occur to him?

היום התחיל הבוקר די נאה, קצת גשם ירד מדי פעם, לא היה כל כך קר ואפילו היו כמה הבלחות של שמש. פהמי, הטכנאי הנחמד והאדיב של בזק בינלאומי הגיע בצהרים (עזבתי את נטויז'ן בשעה טובה!) וחיבר אותי לעולם. מקץ כשעה, עת ליויתי אותו החוצה, נתקפנו בגל קור עז. פתאום, ללא התראה. בחמש, עת יצאתי עם השכנה למכלת, שמחתי על שהתעטפתי בשכבות העבות. היה קרררררררר הרבה יותר מאשר החויה בסוף השבוע בפאריז. בקציר יש לנו 3-2 מעלות חמות יותר מאשר בירושלים, כלומר: אם אומרים ברדיו (או בטלויזיה) שעכשו מינוס מעלה בירושלים, אצלנו קופאות בכפור של 2-1 מעל האפס. רוצה לסהרה!!!

The day had begun quite nice this morning, a little rain had fallen from time to time, it wasn't so cold, and there were even a few flickerings of the sun. Fahmi, the nice and courteous technician of Bezeq International, arrived at noon (I left Netvision at a good hour!) and connected me to the world. About an hour later, when I was escorting him outside, we were attacked by an intense wave of cold. Suddenly, without any warning. At five, when I went out with the neighbour to the macolet, I was glad I had wrapped myself with thick layers. It was much colderrrrrr than the weekend experience in Paris. In Katzir, we have 2-3 degrees warmer than in Jerusalem, meaning: if they say on the radio (or television) that it's minus one degree now in Jerusalem, here we freeze in the frost of 1-2 above zero. I want to go to the Sahara!

נוסטלגיה: תל אביב בסערה 1938

מוזיקה:

  1. Wild is the wind Cat Power הפסנתר מדהים ומחשמל, אני רק תוהה אם זה ביצוע שהולם את המלים ואמור לתאר סערה, לא את השקט שלאחריה… או שמא כן?
  2. Wild is the wind Nina Simon אמנם אינני מתה עליה (וזו לשון המעטה ביותר), אך לדעתי היא עושה את זה מצוין.

רבינדרנת טאגור – אור

Rabindranath TagoreLight

סיפור של בדידות

סיפורי חורף

אקטיב-קארד

על פלאי הטכנולוגיה והקידמה

kzirmilim

קציר מלים הוצאה לאור

[מדור פרסומי, כי מותר לי לקדם את עסקַי]

הדור הצעיר יחייך לעצמו מן הסתם ויגיד (בסלחנות, אני מקוה) שאני מתרפקת על העבר יותר מדי. אז כדי לסבר את אוזנו, אני מבהירה שלא תמיד זה כך. ישנם דברים מודרניים שבהחלט אני מקדמת בברכה ושמחה על שהם הומצאו. אחד מהם, היא המצלמה הדיגיטלית. אני זוכרת איך בהתחלה אמרו אלה שמעדיפים להאחז בעבר ובדברים המוכרים להם משל היו קרני המזבח, שלתמונות הדיגיטליות אין נשמה כמו לאלה שנוצרות על הפילם וביטלו את ההמצאה החדשה כלאחר יד.

מהרגע שקיבלתי את הניקון הדיגיטלית שלי (לפני חמש שנים פחות חודשיים וחצי), לא הנחתי אותה מידי. הדבר המיידי שקרה הוא, שבניגוד למצלמת הפילם, לא הייתי צריכה לחסוך בלחיצות ויכולתי לתעד כל מה שבא לי בלי לחשוש מפני גמר הפילם בטרם עת. החשש העיקרי היה שהסוללה תיגמר, כפי שארע לי בהתחלה ולזה נמצא מזור בדמות סוללה נוספת הנמצאת כל הזמן בתיק כרזרבה לעת הצורך. תרופה טובה יותר תהיה כאשר ימציאו מצלמה סולרית, כזו הנטענת מאור השמש. יש בקהל מי שתרים את הכפפה?

מאז, זרמו מים רבים וכיסו על אהבה ועל עוד כמה דברים וחויות, והחיים המשיכו לזרום במסלולם כשאני מתעדת כל מה שאני יכולה ומאושרת מזה עד מאוד. אני אינני היחידה, כמובן. נדמה שכל תושבות העולם עוסקות בלחיצות, אחרי שהטלפון הנייד הפך להיות מתוחכם ונכללה בו מצלמה (בין השאר). אני עדיין עם הניקון שלי. טלפון לחוד ומצלמה לחוד.

ילדי ואני זוכרים עדיין את הוידאו. בכל ארוע חשוב, נהגתי לסחוב עימי את מצלמת הוידאו הכבדה אותה שאלתי מחבר צלם של ארועים ושמחות וצילמתי וצילמתי ושוב צילמתי סרטי 8 מ"מ. אנחנו זוכרים עדיין איך אמי זצ"ל היתה מתפעלת על שהקולנוע הגיע עד אלינו הביתה ואפשר לצפות במשפחה בתנועה, לא רק בתמונות סטילס שהדפסנו ואיגדנו במיליון אלבומים. עד היום, אנו נהנים להתאסף יחד ולצפות בסרטים ההם במקרנה שטרם נס לחה והיא משרתת אותנו נאמנה. פעם, נהגו ליצר דברים שהחזיקו מעמד במשך שנים ולא כמו היום, שברגע שגיהצת את כרטיס האשראי – כבר מחשב המוצר שקנית את קִצו לאחור. היתה תקופה שחשבנו להעלותם על סרטי וידאו "רגילים" ואני שמחה שלא יצא, כי עכשו עדיף כבר להמירם לדיגיטל. כמה נחמד שיש לך דיסק-און-קי (ותודה ענקית לממציאו דב מורן) של 32 GB, בתוכו את יכולה לאחסן את החתונות של הילדים + התמונות ועוד ישאר לך מספיק מקום לעוד, ולהציגו על כל מחשב כדי להראות לכל מי שתרצי (גם אם הלה לא יאבה כל-כך) את יקירייך.

dinprutaדין פרוטה

הרבה השתנה העולם והתקדם, הרבה מאוד. רק בעשר השנים האחרונות היתה קפיצה גדולה מאוד בתחום הטכנולוגי. פעם, אם היית צריכה להציג את עצמך, הלכת לבית הדפוס והזמנת לך כרטיסי ביקור. מנייר, כמובן. גם זה הולך ונכחד, וטוב שכך, כי כמה שנכרות פחות עצים – כך יהיה לנו עולם ירוק ונושם יותר (תודה לסול-אסתר על הניסוח של המשפט הזה).

היום, במקום כרטיסי ביקור מנייר, פּוּתַח הכרטיס האקטיבי, זה שעושה כל מה שכרטיס ביקור צריך לעשות ומיצג אותך ואת העסק שאת מנהלת בצורה דיגיטלית, מודרנית ומתקדמת. זה מועבר באמצעות הסמרטפון וחוסך הרבה זמן, כסף וטרטורים. לדוגמא: כמה פעמים ביום מתקשרים כדי לשאול היכן את נמצאת ואיך ניתן להגיע אלייך? במקום לבזבז זמן ולהתיגע בהסברים על גבי הסברים והנחיות שלא תמיד מובָנות – את שולחת את הכרטיס האקטיבי שלך לפונה וזו, בלחיצת כפתור, מקבלת הנחיות ישירות מ-ווייז (Waze) תוך כדי תנועה. מדהים כמה שזה פשוט, הגיוני וקל לשימוש.

מלבד הפרטים הרגילים, כמו מיקומך, מספרי הטלפון שלך והדוא"ל, יש בכרטיס האקטיבי קישורים ותכנים שאת מעוניינת להציג.

אז במקום להכביר מלים על פלאי הכרטיס האקטיבי, כדאי שתראי בעצמך מה ניתן לעשות איתו. סרקי את הברקודים עם הסמרטפון (באמצעות תוכנת סריקת ברקודים אותה ניתן להעלות מחנות היישומים) ותגיעי אל הכרטיסים האקטיביים שלי המציגים את העסקים בבעלותי.

nasimbidfusנ. ב. נשים בדפוס

במשפט אחד:

הכרטיס האקטיבי הזה נפלא, מצוין ויעיל, וכדאי להזמין אצלי.

שבת בפאריז Shabbat in Paris

נרות השבת

פאריז בשבת היא אותה פאריז של ימי חול, ההבדל היחיד הוא באנשים הממלאים את בתי הקפה, בעיקר את אלה שעל גדות המים. התחבורה שוקקת כבכל יום. אני חשה שישנם פחות כלי רכב פרטיים, אך ביאטריס טוענת שההבדל אינו משמעותי, משום שאנשים מודעים יותר לסביבה ומשתמשים במהלך ימי השבוע פחות ברכביהם ויותר בתחבורה הציבורית הזמינה. כאן זה לא ישראל, כאן אין דממת תחבורה ציבורית בשבת ובחגים. כאן על היהודים החרדים להתאים עצמם לסביבה ולא להפך, כמו בארץ הקודש.

Paris on Shabbat is the same weekday Paris. The only difference being in the people who fill the cafés, especially the ones on the water's edges. Transportation is buzzing as in weekdays. I feel that there are fewer private vehicles, but Béatrice claims that the difference is not significant, because people are more environmentally conscious and use less vehicles during their weekdays and more the available public transport. This is not Israel, here there is no public transport shutdown on Shabbes and holidays. Here, the ultra-Orthodox Jews must adjust themselves to the surrounding and not the opposite, as in the Holy Land.

חג המולד עבר (בלעדַי), אך דמותו החביבה של Père Noël עדיין מבצבצת מכל פינה ומקשטת גם את הביסטרו בו אנו סועדות את ארוחות הבוקר בסוף השבוע הזה. גם העץ עדיין נראה פה ושם עת אנו עושות את דרכנו לסעודת השבת המשפחתית אצל אמא של ביאטריס. ברחוב בו הן גרות בסמוך זו אל זו, מתחילים לגרש את העצים החוצה כדי להפטר מהם. לי זה מכמיר את הלב לראותם עומדים מבוישים בקור, חלקם זרוקים, שרועים אפיים ארצה, הגשם יורד עליהם ומקמט את הקישוטים שלא הוסרו מהם. הכושים עשו את שלהם ועכשו – קישטה.

Christmas has passed (without me), but Père Noël's likeable character still pops out of every corner and also decorates the bistro where we dine our breakfasts this weekend. The trees are also still visible here and there as we make our way to the family Shabbat dinner at Béatrice's mother's place. In the street where they live next to each other, the trees begin to be expelled to get rid of them. To me, it is heart-rending to see them standing ashamed in the cold, some are tossed, sprawled to the ground, the rain falling on them and crumpling the decorations that have not been removed from them. They did their job and now, after finishing it – out they go, they were dismissed without thanks.

אני מביעה את תקוותי באוזני ביאטריס שיש מי שיוזם את איסופם המסודר, מאגד אותם בְּמָקום אחד, מטפח ושומר לקראת השנה הבאה, בִּמְקום סתם להשליך לאשפה ולבזבז עצים לשוא. אפשר לחשוב שאנו משופעים מדי בריאות ירוקות על פְּלַנֵטָתֵנוּ. היא מושכת בכתפיה ומודה שמעולם לא שמה לב אליהם ואין לה מושג כלשהו באשר לגורלם.

I express my hope to Béatrice that there is someone who initiates their orderly gathering, bundles them in one place, cultivates and preserves for the next year, instead of just throwing them to the garbage and waste trees in vain. One might think that we are too saturated with green health on our planet. She shrugs and admits she never noticed them and has no idea regarding ​​their destiny.

דומיניק

דומיניק, אמהּ של ביאטריס, מברכת ומדליקה את נרות השבת. גם איתה אינני צריכה לפתוח דיון על סדר הברכה והדלקת הנרות. כפי שלימדה את כל בנות המשפחה לדורותיהן, מדליקה סבתא-רבא את הנרות לאחר שהיא אומרת את הברכה. אני מביטה בידיה הרועדות וחושבת לעצמי ש-93 הוא גיל מופלג ונאה ומקוה שכשאגיע לגילה, אהיה לפחות כמוה, טפו-טפו-טפו. ביאטריס דומה לה מאוד. יש לאן לשאוף.

Dominique, Béatrice's mother, blesses and lights the Sabbath candles. I don't need to start a discussion with her too about the order of blessing and lighting the candles. As she taught all the family members throughout their generations, her great-grandmother lights the candles after saying the blessing. I look at her trembling hands and think to myself that 93 is an exalted and nice age, and hope that when I reach her age, I will be at least like her, tfu-tfu-tfu. Béatrice is very similar to her. There is where to strive to.

הָאֵם מליטה את פניה בידיה ומתפללת בקול רם לרווחת בנותיה, בניה, נכדותיה, נכדיה, הנינות והנינים. הכל מקשיבים בקשב רב. אחר-כך תעדכן אותי ביאטריס שהיא, אחיותיה ואחיה מתפללות שאמהּ לא תשכח אף אחת. בכל זאת, גיל קצת מתקדם… גם הפעם עוברות הברכות והפילולים בשלום. כולן הוזכרו ואנו מקוות שהן תזכינה לכל הטוב שאיחלה להן.

Her mother covers her face in her hands and prays aloud for the welfare of her daughters, sons, granddaughters, grandchildren, great-granddaughters and great-grandchildren. Everyone listens with great attention. Béatrice would update me afterwards that she, her sisters and brothers were praying that their mother would never forget anyone. Still, it's a bit an advanced age… This time too, the blessings and prayers go well. All of them have been mentioned and we hope that they will get all the good and abundance she wished them.

שולחן השבת מלא כל טוב, כיד האירוח המזרחי. אמנם ישנם כמה חתנים שלא מהעדה הנכונה, קרי האשכנזית, אך דומיניק מקבלת את כולם בסבר פנים נאות ולוחשת לי באוזן שלא המוצא חשוב, אלא שיהיו בני אדם והעיקר שהם בעלים טובים לבנותיה ואבות מצוינים לנכדותיה. אני נזכרת ב"בדיחה" הפולנית* הידועה וממלאת פי מים. לא שיש סיכוי שזו תהיה חמותי אי-פעם או שתלמד לדעת מה טיב היחסים ביני לבין בתה, אבל נחמד לדעת שהיא מקבלת אותי כפי שאני, על אשכנזיותי המזרחית.

The Shabbat table is full of goodness, as is the Eastern hospitality. Although there are some grooms who are not from the right ethnic group, meaning Ashkenazi, but Dominic welcomes them all and is whispering to me that the origin is not important, but that they will be human beings and most importantly that they are good husbands to her daughters and excellent fathers to her granddaughters. I remember the well-known Polish "joke"* and I fill my mouth with water. Not that there is a chance that she will ever be my mother-in-law or that she will learn what the real nature of my relationship with her daughter, but it is nice to know that she accepts me as I am, as an Eastern Ashkenazi.

ביאטריס מסבירה לי שמשפחתה די טיפוסית לתקופה. אם פעם היו מתחתנים בתוך העדה, הרי שזה די חלף (אם כי ישנם עוד כאלה ששומרים בקנאות על המסורת ההיא) ואפשר למצוא מגוון. אמהּ פתוחה יותר לקבל "זרים", אם כי זה לא בקלות ולפני כל הצגת חתן מיועד שאינו בן העדה – היא מנסה ומשתדלת ככל יכולתה להניא את הסוררת מללכת בדרך שלדעתה לא תצלח. היא אינה מסתירה את דעתה שנישואין מוצלחים יסודם במוצא המשותף של בני הזוג, על אף שכמה מבנותיה הוכיחו שאפשר גם אחרת. סבתא-רבא דומיניק אינה מתווכחת עם המוגמר.

Béatrice explains to me that her family is pretty typical for the time. If in the past they used to marry within their ethnic group, it is quite a passing thing (though there are others who zealously maintain that tradition) and you can find variety. Her mother is more open to accepting "strangers", though it is not easy, and before presenting any intended groom who is not a member of their ethnic group – she tries and attempts as hard as she can to dissuade the recalcitrant from going the way she thinks won't succeed. She does not hide her opinion that a successful marriage is based in the couple's shared ancestry, although some of her daughters have proved that otherwise is indeed possible. Grandmother Dominique does not argue when something is successfully completed.

שולחן לשבת

רוב המשפחה חילונית ומסורתית לייט – כלומר, ממלאים אחר המסורת בתדירות נדירה ובהזדמנויות מסוימות. אין מדליקים נרות שבת וחג ואין מבקרים בבית הכנסת, גם לא בימים הנוראים. מתחתנים בעיריה ואת הברית לבנים הנולדים עושים בבית החולים תחת פיקוח רפואי מוקפד. יש גם ענף חרדי, שדי מתבדל ומטעמי כשרות אינו מופיע סדיר לארוחות המשפחתיות, אלא אם כן הנשים הקדימו והכשירו את המטבח והכלים למהדרין. אין צורך לעשות כן אצל סבתא-רבא דומיניק, משום שהמטבח שלה כשר למהדרין.

Most of the family is secular and traditional Lite – that is, follow the tradition on rare frequency and on certain occasions. There are no candles for Shabbat and holidays and no going to the synagogue, not even on the Days of Awe. They're getting married at City Hall and the brit milah to the born boys they do in the hospital under strict medical supervision. There is also an ultra-Orthodox branch, which is quite divergent and for kosher reasons do not attend regularly at family meals, unless the women have preliminary prepared and rendered kosher the kitchen and dishes. Not at Grandmother Dominique's kitchen, as she keeps kosher.

לפחות הם חיים זה לצד זה ומתעדכנים זה בחיי זה ואינם מתנתקים לחלוטין כמו החוזרים בתשובה אצלנו, שחוששים פן יבולע להם חס ושלום אם ישמרו על קשר עם בני המשפחה שנותרו חילונים רחמנא ליצלן. החרדים הצרפתיים גם אינם חולמים להתאסף ולהשליך אבנים בשבת על כלי הרכב העוברים בשכונה. כאן זה לא מאה שערים.

At least they live side by side and keep up with each other's lives and are not completely disconnected like our ba'aley tshuva (repentant, the newly religious), who fear that they will be harmed if they keep in touch with those family members who remain secular, G-d forbid. The French Haredim also don't dream of gathering and throwing stones on vehicles passing through the neighbourhood on Shabbat. This is not a Mea She'arim (ultra-Orthodox neighbourhood of Jerusalem) here.

הפעם, כשהאח הדוס מלוה אותנו החוצה (זה בחוץ ואין בזה משום ייחוד חס וחלילה, מה עוד שאנחנו שתיים), הוא מונע מאיתנו את ההטפה השגרתית, משום שבאנו ברגל למרות הקור (100C, אך אין גשם עדיין) ואיננו מחללות את השבת בנסיעה ברכב. ההבדלה זו סיפור אחר, משום שאין שום סיכוי שנשים נפשנו בכפנו ונהלך רגלית בכפור העז הצפוי לנו לפנות ערב.

This time, when her Dos brother escorts us outside (this is outside and there is no Yichud G-d forbid, as we are two women, not one), he avoids the routine preaching, because we came by foot despite the cold (100c, but no rain yet) and we are not desecrate Shabbat with traveling by car. Havdalah is another story, because there is no chance that we will risk our lives in by walking in the fierce frost that is expected in the afternoon.

* הבדיחה הפולנית

שתי פולניות בגיל מתקדם נפגשות בגן הציבורי ומתישבות זו לצד זו על ספסל פנוי. אחרי שיחה מקדימה משולבת באנחות קורעות לב ובתלונות השגרתיות, פונה אחת מהן אל חברתה ושואלת: "נו, ז'ניה, איך הילדים שלך?"

"אוי, יענטל, אל תשאלי…" נאנחת הנשאלת. "אל תשאלי."

"מה, כל כך נורא?" מביעה יענטל התעניינות, מסתירה את קורת רוחה מאחורי המניפה אותה היא אוחזת כנשק מפני החמסין האסייתי בארץ הקודש.  "החתן שלך לא בסדר עם הבת?"

"לא, לא! יש לי חתן, אוי, איזה חתן יש לי! ממש נפלא! איך שהוא נושא את לאה'לה שלי על כפיים, אל תשאלי! הכל הוא עושה! היא לא צריכה לטבול את היד שלה במים. כל דבר שהיא צריכה – הוא מיד מביא לה וכשהיא רוצה לנוח, הוא לוקח את הילדים לגן השעשועים. ממש בחור זהב!"

פניה של יענטל נופלות וצונחות כמעט עד הקרקע, אך היא מתעשתת במהירות כדי לא להסגיר את קנאתה. תוך נפנוף מהיר במניפתה, היא שואלת: "ואיך אצל הבן שלך, יענקלה?"

"אוי!" קוראת ז'ניה בפנים מכורכמות כשהיא מניפה את ידיה לפניה בצער. "אצלו ממש קשה. האשה שלו מנצלת אותו בכל דבר. היא לא מזיזה אצבע לכלום וכל היום נותנת לו פקודות, 'תעשה כך ותעשה אחרת' ואף פעם היא לא מרוצה ממה שהוא עושה. איזה פנים חמוצות יש לה, לַשְׁנִירָאלֶה הזו שלי, פע!"

"אוי ועי!" קוראת יענטל במעין השתתפות בצער. "גם אצלי השְׁנִיר לא ממש בסדר, אבל הוא בחר להתחתן איתה למרות שיצחק ואני הזהרנו אותו שהיא לא בשבילו." היא גוחנת אל רעותה ומוסיפה בקול מושפל: "אמנם היא משלנו, אבל היא חושבת שהיא מלכת היקום, שהיא יותר מכל אחד אחר ומעבידה את יוס'לה שלי בפרך. היה כבר יותר טוב אם הוא היה מתחתן עם א שווארצע. אלה יודעות את מקומן ואיך לכבד בעל."

*  The Polish Joke

Two advanced-age Poles meet in the public park and sit side by side on a free bench. After a preliminary chat combined with heart-breaking groans and routine complaints, one of them turns to her friend and asks: "Well, Jenia, how are your kids?"

"Oy, Yentl, don't ask…" Sighed the asked. "Don't ask!"

"What, is it so bad?" Yentl expresses her interest, hiding her satisfaction behind the fan she holds as a weapon against the Asian Hamsin in the Holy Land. "Does your son-in-law treat your daughter badly?"

"No, no! I have a son-in-law, oh, what a son-in-law I have! Really wonderful! The way he treats my Leahlle is great, don't ask! Everything he does! She doesn't have to dip her hand in the water. Anything she needs – he immediately brings her and when she wants to rest, he takes the kids to the playground. Really a golden guy!"

Yentl's face drop and fall almost to the ground, but she quickly regains her composure in order to hide her jealousy. With a quick wave of her fan, she asks: "And how about your son, Yankele?"

"Oy!" Jenia exclaims with a crooked face as she swings her hands in front of her in sorrow. "It's really hard for him. His wife exploits him in everything. She doesn't lift her finger for anything, and all day she gives him orders, 'Do this and do that' and she's never happy with what he's doing. Such a sour face she has, this shnirale of mine, feh!"

"Oh vey!" Yentl calls in a kind of sorrowful participation. "My shnir isn't really okay either, but he chose to marry her even though Itzhak and me warned him she wasn't for him." She leans over and adds in a lower voice: "Indeed, she is one of ours, but she thinks she is the queen of the universe, that she is more than anyone else, and slaves my Yossele very hard. It would have been better if he had married a Shvartche. These know their place and how to respect their husband."