Monthly Archives: פברואר 2013

מבחן בוזגלו

 

אם יש משהו נורא ביותר – זה פגיעה בילד, בחסר אונים שאינו מסוגל להתגונן ולהשיב מלחמה השערה. ישנם חולָיִים מנטליים ונפשיים שונים ומשונים לבני האדם, ובין הכי הורסניות ניתן למנות פדופיליה והתאכזרות לילדים. צריך להיות חולה מאוד-מאוד כדי להתעלל בחלש ובקטן ממך. ילד אמור לגדול באוירה תומכת, בריאה, מעצימה ולא להפך. ילד אמור להיות מאושר ופורח, לפחות בילדותו. אין סליחה למתעללים, גם לא אם הללו חולים עד העצם.

אין זה סוד שהדברים הללו קיימים עדיין, רק חבל שאין הרשויות הממונות פועלות כדי לעקרם מן השורש והן מתיחסות בכזו סלחנות למתעללים למיניהם. נכון שישנם מחלות שאי אפשר לרפא, אך ישנה היכולת להרחיק את החולים מתחום מושבנו. אף אחד אינו צריך לחיות בפחד שמא יאונה רע לצאצאיו, אסור שאף צאצא יחוה רע!

חוינו יותר מדי פשעים נגד ילדים ויש לנו כל מיני מוסדות ועמותות וחברות וכיו"ב, אך השורה התחתונה היא שזה לא נסוג, אלא מתגבר והולך ככל שהשנים נוקפות. איך יתכן, שלמרות כל אלה והעשייה הרבה כל-כך, אנחנו עדים לפלצות הללו? כי אין עושים מספיק! יוצאים מתוך נקודת המוצא ש"יצר האדם רע מנעוריו" ומרימים ידיים ואפילו בלי לשים דאודורנט לפני כן.

הרעיון של שוויון כולנו בפני החוק הינו מצוין ביותר והיה יכול להיות מיושם גם בלי מבחן בוזגלו לוא היתה החברה מתחנכת ומתחברת בצורה הנכונה מלכתחילה. קשה לעקור מתוך עצמך דברים שינקת אותם עם חלב אמך וספגת אותם במהלך ילדותך ונעורייך. מה שלא מחונך כיאות – כמעט ואבוד הוא. אם אין מטפלים מהשורש – כיבוי השריפות המתלהטות קשה עד מאוד עד בלתי אפשרי.

נדהמתי לשמוע כי יש דין והתנהגות שונה ל"נבחרי העם" וכי הם מורמים מאיתנו. מישהו תרץ פעם כי אדם הנושא במשרה ציבורית צריך להיות חופשי ומשוחרר מלחצים ולכן יש להגן עליו. אין בעיה של הגנה על כזה מתוקף עבודתו בפני מעשי הציבור כלפיו, אך האם זכאי הוא להגנה גם מפני מעשיו שלו? אין יתכן שבמקום שטובת הקטינים יהיו לנגד עיניו, משך היועץ המשפטי את הענין ולא הגן על הזקוקים להגנה? מה חשב הכסיל לעצמו, שהדבר לא יתגלה בסופו של דבר? אז מה עכשו? מי יתן את הדין על המעשים הנוראיים של השופט בילדיו? וגם אם יהיה כאן דין ואף דיין – איך מרפאים את הניזוקין? איך משיבים לנפש רכה את שנלקח ממנה?

בבוקרו של חג הפורים ההוא

♀♀

הפנימיה הצבאית, מגרש המסדרים. אנחנו, ההורות וההורים, עומדות סביב, משקיפות בנחת על צאצאינו העומדים בנוח קשוב. המ"פ בשיחת הפיזור מסכם את החויה. בטרם פרידה, לקראת סיום, הוא מוסר את החדשות שזה עתה הגיעו. רחש עובר בקהל. חלק מהניצבים במסדר קופץ משמחה. מלים קשות נזרקות לאויר: "מגיע להם!" "פחות ערבים להתעסק איתם!" וכמובן המשפט המסורתי: "מוות לכל הערבושים!"

צמרמורת עוברת לי לאורך כל הגב. אלה הולכים להיות חיילינו? זה המוסר שאנו מנחילים להם? אני מביטה בהורים. חלק מהם גאה ביוצאי חלציו המבטאים את דעותיהם הנחרצות; חלק אחר, מבטו מזלזל ב"אסיאתים הללו שאין להם לב לחפים מפשע" ומביע בקול רם למדי, אפילו רם מדי, את תמיהתו על שאלה שונאים את אחיהם לתפוצה. חילופי המלים בין הנצים מתפתחים לתגרות ידיים ושוב השסע הזה בעם בין "השחורים הדפוקים" הנמהרים להתלקח לבין "הלבנים הצפונבונים" שבלית ברירה ובניגוד לאופיָם הרכרוכי, נאלצים להשיב מלחמה.

אני זזה הצדה לנקודת מסתור. אין זה מאופיי להרים יד על אף אחד, גם לא להכנס למערבולת של מלים דוקרות כאשר אני יכולה להמנע מכך. אני מעדיפה להרצות את דברי בנחת, אולי אחשב פעם לחכמה…

נעל עפה לכיוון שלי ואני נשמטת ממנה בזריזות. מזל שהבחנתי בה מבעוד מועד ויכולתי להציל את נפשי. הענף הדק בו פגעה, משמיע קול גניחה מתפצח וצונח ארצה. נוזל דביק ניגר מהמקום הפגוע. העץ עומד חסר אונים, בוחן אילם את מעשיהם של בני האדם. מבטו עצוב.

♀♀

שעה ארוכה עוברת עד שהסדר מושב על כנו בסיועה המסור של משטרת ישראל. פני הכל לוהבות. הרוחות עדיין לוהטות והאוירה טעונה מאוד. כל גץ קל עלול להציתן מחדש ושומרי החוק עומדים דרוכים על המשמר, עיניהם פקוחות לקדם כל רעה. המ"פ מתעלם מהקהל ושולח מבט חמור במסדר שמולו עת הוא מסביר מדוע אין מקומם של הצוהלים בין שורות החניכים לעתיד. לטוהר הנשק של צה"ל יש עדיין משקל רב. "ואלה שמות…" הוא פותח בסילוק המודחים. הכל עוצרים נשימתם. הפעם, אין הדממה הדקה מופרת ואף אחד אינו זז אף כמלוא הנימה, גם לא כשהטקס ננעל בשירת התקוה החרישית.

♀♀

בבוקרו של חג הפורים, בשעה חמש בבוקר, בעוד הרדיו פתוח כרגיל על רשת ב', אחזה בנו פלצות לשמע החדשות: ברוך גולדשטיין, רופא במקצועו, לבוש מדי צה"ל וענוד דרגות סרן, נכנס למערת המכפלה, אל אולם יצחק בו התפללו באותה עת שמונה מאות מוסלמים, ופתח באש צולבת מרובה הגליל שברשותו. תוצאות הטבח היו חסרות תקדים כמעט: עשרים ותשעה מתפללים חפים מפשע נרצחו, מאה עשרים וחמישה אחרים נפצעו. ברוך גולדשטיין לא הפסיק לירות עד שהסתיימה התחמושת שברשותו. אז התנפלו עליו שאר המתפללים והרגו אותו.

הויכוח בין הדעות השונות במדינה גבר והגיע למימדים עצומים. גם בבית שלנו נחלקו הדעות. "אני לא יודעת מה אני רק מה סוף-סוף פעם אחד מה יהודי יורה מה הורג שונאים", לחשה הדודה חנה.

"חנצ'ו!" גערה בה אמא, "איך את מדברת?"

"מה יותר טוב נאצים הרגו יהודים מה לא עשו כלום?"

"מה הקשר? גם המתפללים האלה לא עשו כלום!"

"אבל היו עושים אם מה היו יכולים."

"מי אמר לך את זה?"

"ככה שונאים שלנו, מה אתה נותנת להם הזדמנות מה יורים גב שלך."

גם בתקשורת נחלקו הדעות. היו שאמרו שממשלת ישראל אשמה בטבח בכך שלא מנעה את הפיגועים. היה מי שציטט את ברוך גולדשטיין שאמר שאיננו יכול עוד לשאת את הכאב של עמו. היה מי שאמר שדעתו של הרוצח השתבשה. היו מי שאמרו שהעם היהודי הוכתם בכתם של שפיכת דם נקי… ורק הדודה חנה, אשר לחרדתי איבדה קצת מצלילות דעתה, הוסיפה לומר: "עם יהודי מה עשה זה… איך קוראים אותו… מה הביא קצת אביסל'ה כבוד, מה לא נתן לחי שני בשביל מקבלת עוד סטירה מאויב שלו, נו סוף-סוף אתם רואים מה אלוהים לא מרביץ אותנו עם שני ידיים, מה הביא לנו כזאתי, מה שם שלו לא יודעת, מה הורגת שונאים."

"ברוך גולדשטיין היה רוצח!" אמרתי בלהט.

"נו, זה מה אמרתי, שם שלו גולדשטיין", השיבה הדודה.

"מה אתה אומר, אבא"? שאלתי למחרת בביקורי בחנות.

"מה יש לומר, ילדה שלי?"

"דודה חנה שמחה על זה…" מלמלתי. ביני לבין עצמי הייתי חייבת להודות שהיה משהו בדבריה של הדודה.

"לאהל'ה שלי, זה איום ונורא מה שהוא עשה."

"אבל גם הם רוצחים בנו כל הזמן…"

"הביני, ילדה שלי", קולו של אבא נסדק מעט, "שפיכות דמים היא אחת המצוות שנאמר עליה יהרג ובל יעבור."

"אז לתת להם להרוג בנו בלי רחמים?"

"את לא מבינה את גודל החטא, ילדה שלי", לחש אבא, "שפיכות דמים היא אחת המצוות שנצטוו בהם כל אומות העולם."

"גם הם?"

"אנחנו לא יכולים לרדת לרמה שלהם, לאהל'ה", המשיך אבא, "אבל שבע מצוות בני נוח כוללות את האיסור לשפוך דם נקי."

"גם מוטי היה נקי…" מלמלתי.

אבא התבונן בי במבט עצוב. מעולם לא אמרתי לו דבר וחצי דבר על מוטי, אבל אבא הבין דברים מעצמו. "מוטי היה חייל", לחש לי.

"ונקי מכל רבב", המשכתי את דבריו.

"גילוי עריות, שפיכות דמים ועבודה זרה, לאהל'ה, את מבינה?"

 הקטע מתוך "חטאים קטנים" בהוצאת "קוראים" מאת הסופרת צביה גולן ומובא באדיבותה.

♀♀

חפירה אחת:

עבודה זרה, גילוי עריות, שפיכות דמים

שפה

cunt to 10

היכן התחיל הכל? איפה הטעות או שמא שורש הרוע? אולי במגדל בבל? או שמא אין זו טעות וגם לא רוע של אל שהחליט לסכסך בין בני האדם וטוב שלכל קומץ יש את הביטוי היחודי לו?

אנחנו נולדות לתוך שפה  מסוימת, לתוך תרבות הנובעת מאותה השפה ולתוך חברה שהתהוְתה בעטיה והחיברות הנוצרת היא תוצאה של התבטאות, של השפה. עד שהפכנו לכפר גלובלי, רשת של מכרים רחוקים המתַקשֵׁרים זה עם זה באקראי. פתאום הכל מתבטאים באנגלית אמריקאית קלוקלת ברובה ואי אפשר שלא לתהות לאן זה מוביל. דבר אחד ברור – השפה הולכת ומתדלדלת. כמה אפשר ללמוד ולהעשיר את הידע שלך בשפה לועזית כשאין לך כל בסיס להבנתה ושום יכולת לרדת לחקרה תוך משחק בחוה, לדוגמא? אין כאן אולפן, רק החלפת כמה משפטים בסיסיים ביותר. לפחות הצלחתי ללמוד את שמות הכלים ושאר הפריטים הצומחים והחיים – מה שלא נראה סביר שהיה קורה לולא המשחק הזה.

מדהים אותי בכל פעם מחדש איך זרים גמורים מתאחדים למטרה מסוימת וגם אם אין הללו יודעים זה את שפתו של זו – הם פועלים יחד ומשיגים תוצאות. חומר למחשבה…

באשר לשפה שלנו, הייתי שמחה לוא זו היתה נשמרת בבסיסה, כי הרי זו אותה שפה מלפני אלפיים שנה, בה נכתב הספר הכי קדוש בעולם ואנו דוברות אותה ביום-יום (עם שינויים קלים). סלנג הוא טוב, אם כי זה לא ממש נשמר לאורך השנים ורק מלים מעטות שורדות את מבחן הזמן והדורות. מה שהדור שלי המציא, לא בהכרח נשאר לדורות שאחריו.

שפה זו תרבות וכולנו הרי יודעות איך התרבות שלנו נראית, נכון?

תכנית ברדיו אשל הנשיא על השפה העברית בתאריך 12.2.13. הראיון איתי מהדקה ה-42:30

http://pod.icast.co.il/Media/Index/Files/7c91ec68-a1df-4fb4-881d-091ca46502a1.icast.mp3

מה אֱנוֹשׁ

לאמי זצ"ל, במלאת 4 שנים לחסרונה

אויפן פריפעטשיק

מָה אֱנוֹשׁ כִּי תִזְכְּרֶנּוּ וּבֶן אָדָם כִּי תִפְקְדֶנּוּ (תהלים ח' 5).

עם הזמן הכל חולף, רק זכרונות נותרים לנו, אך גם אלה מטשטשים ונעלמים. אי אפשר לזכור את הכל. נוכחתי לדעת, שאני זוכרת טוב יותר ארועים אותם אני מציינת ביומן (חבל שלא תמיד יש לי זמן לכתוב), בעיקר את התחושות שנמוגות עם נקיפת הזמן. גם האדם הכי זכרן בעולם אינו יכול לשלוף מידע כך סתם, ללא גורם מניע. בעיה, הזכרון ההולך ונמוג שלנו.

מאז שאני זוכרת את עצמי, אני מצלמת. את התכונה הזו ירשתי מאבי, שנהג להפקיד בידי את מצלמתו (זורקי 4) כדי שאצלם אותו ואת אמי. מבחינתי, אין כמו לפתוח אלבום ואז התמונות מדברות ומעלות נשכחות. עם התפתחות המצלמות הדיגיטליות ובעיקר כשאלה הוכנסו לסמרטפונים, דומה שכבר שוכחים לחוות, להתמכר לָרגע, והכל מכוונין ומכוונין; במקום להביט ישירות אל המציאות, מסננים דרך העדשות.

מצלמת זורקי4

אני מביטה בתמונות הישנות, שלמרות כל הטלטולים שעברו, עדיין נשמרו יפה. דפי האלבומים הצהיבו כבר מזמן, אך התמונות רעננות ומחיות את הזכרונות. הכל בשחור-לבן, כי זו היתה התקופה.

אמי נהגה לספר שכמה שהמצב היה קשה – תמיד מצאו כסף לשלם לצלם מקצועי שיצלם תמונות, משום שהיה חשוב להם לשמר את הארועים. כשהמצב השתפר מעט, אם כי לא היה כסף למותרות – רכש אבי מצלמה כדי שלא יהיה תלוי באחרים בהנצחת חיינו. אולי זה נבע מהעובדה ששום תמונה לא שרדה להם משם. כשמגרשים אותך מארצך-מולדתך תוך איום על חייך ורציחת קרובייך – אין לך אפשרות לחשוב על מה לקחת איתך. הן בעיירה של אמי (וישקוב) והן בזו של אבי (טרנוב) לא הורו ליהודים לקחת איתם דבר, אלא באו, רצחו, גרשו ושרפו. לא הותירו דבר מלבד אודים עשנים.

משרפה בברגן בלזן

אני גדלתי ללא סבתות וסבים. בסביבות גיל 7, זכיתי להכיר גם את אחותה של אמי, כשזו עלתה ארצה מברית המועצות, אליה נמלטה מאימי השואה. כל שארי בשרן נרצחו. כילדה, היתה לי קנאה מדי פעם בילידי הארץ, שזכו לטעום את הטעם של חיבוק מסבתא, מסבא, של מתנות בימי ההולדת, של מישהם הלוקחים אותך לטייל, קונים לך גלידה, פלאפל, מפנקים אותך למרות הצנע. כילדה, לא חשבתי על מה הורי מרגישים אחרי שאיבדו את כל משפחתם. ילדה אינה חושבת הרבה, ילדה מנסה לעבור את הילדות כמיטב יכולתה.

כמו רוב הניצולים, לא דיברו בבית על מה שהיה שם. רק בשנות ה-90, כשפרויקט שורשים יצא לדרך והוטל על ילדי לכתוב את תולדות המשפחה ולצייר את העץ, פתאום הבנתי שאין הרבה מה לצייר, גם לא לספר, כי כמה חויות יש לבחורה בת 15 שהמלחמה נפלה עליה וגדעה את כל הענפים שלבלבו סביבה. גם הזכרון לא היה שלם בגלל הטראומות, בשל ההדחקות וגם בעטיו של הגיל. 70 זה לא גיל כל כך טוב לחזור אחורה אחרי שכל חייך ניסית לשכוח.

ניסיתי לדלות את שאפשר היה. אמי, למרות הכאב, העלתה על הכתב את שזכרה וכך נשארה לנו עדות, גם אם מאוחרת ומעטה, של מה שעבר עליה. לא משהו שעושה טוב על הלב ולא מומלץ לקרוא לפני השינה. אני חוזרת ומעיינת מדי פעם בכתוב, בעיקר בימי הזכרון, ולמרות שהלב נחמץ ודואב, אינני יכולה שלא להתמלא גאוה על הכוחות שהיו לה, על שלמרות מה שחָוְתה – היא קמה בכל זאת, ניערה את האפר מעליה והקימה משפחה. אינני יכולה שלא לתהות איך הייתי אני עומדת בנוראות הללו, אם הייתי שורדת. לא ממש בטוחה.

ברגן בלזן

4 שנים חלפו מאז הלכה אמי לעולמה. היא עוד זכתה לראות נין בחייה ואני מקוה שנכון מה שנהגה לומר, שמי שזכתה לכך – גן העדן מובטח לה.

ת.נ.צ.ב.ה.

אויפן וועג שטייט א בוים – השיר הראשון שאמי לימדה אותי

שנת נחש המים

שנת הנחש3

מעניין השוני, איך אנחנו רואים את הנחש ואיך עמים אחרים. לנו, היהודים, הנחש מסמל ערמומיות, רמיה וסכנה ומומלץ לנו להזהר ממנו, ככתוב בבראשית ג' 15: "הוא ישופך ראש ואתה תשופנו עקב". בתרבות הסינית, מופיע הנחש כדמות חיובית ואף זכה להכנס לגלגל המזלות הסיני.

בסין חגגו את ראש השנה הסיני בזיקוקין ובשירה זרה. שנת הנחש נכנסה ובאה עלינו לטובה בשבוע שעבר ואנחנו מצפות לשנה טובה ומוצלחת, אמן!

Chimaira Year of the Snake7

חברה של ביאטריס הזמינה אותנו למסיבה שערכה לכבוד השנה החדשה. בדרך כלל, נוהגים הסינים לחגוג את השנה הזו בכינוסים משפחתיים צפופים למדי ואכן כך עשתה או-זה-זי (Ao Zhe zhi), שהחברות מכנות אותה אוזי'לה, מתחילת החודש, אז החלו החגיגות. השיא היה ב-9, ובכל רחבי העולם קיבלו את השנה החדשה בתהלוכות מרהיבות עין.

מעולם לא ביקרתי בדירה של סינית ולא ידעתי למה לצפות. כלומר, לא חשבתי על זה יותר מדי, משום שלא זכור לי שצפיתי בסרטים בנושא. אוזי'לה וחברתה לחיים (שאת שמה ממש בלתי אפשרי לי לבטא, שלא לדבר על לכתוב) עוסקות באמנות וזה ניכר בדירה. אוזי'לה עושה סרטים דוקומנטריים ובת זוגה מציגה במוזאונים את פרי עבודתה הנע על פני תחומים שונים ומגוונים, מה שנקרא: אמנות רב תחומית.

הדירה כולה היא מיצג אחד גדול, המחולק למיצגים קטנים יותר ולכל מלוא העין – חגיגה מרהיבה. אני, שעיצוב פנים (וגם לא אחר) אינו בתחום כישורי, מנסה להתעשת מהמראה המדהים כדי להשיב את פי הנפער למצב סגור. זה פשוט מקסים! לולא שבקה מצלמתי חיים, הייתי יכולה להציג תמונות. אני מלאת התפעלות להתקל בנשים ברוכות כשרון ומברכת את מזלי הטוב על שזכיתי להכירן.

בדרכנו הביתה, משננת לי ביאטריס את שמה של החברה לחיים, אך מה לעשות, אני הרי מאותגרת קשות ואינני מצליחה לתפוש את ההברות. כל נסיונותי והשתדלותי לשוא המה – זה לא יוצא לי מדויק. ביאטריס מצדה מנסה את מיטב יכולותיה הדידקטיים, אך ישנם דברים שאינם נקלטים אצלי. שתינו שָׂמות דאודורנט ומרימות ידיים.

שנת הנחש2

♀♀

בתמצית: לא יצא לי להשתתף בתהלוכת חגיגת ראש השניה הסיני. אולי יתמזל מזלי בשנה הבאה, היא שנת הסוס, השנה שלי?

♀♀

כוח עזר: מי שבא לה לעיין ולשנן את התחזית של שנת הנחש, בכבוד.

Chinese New Year Water Snake celebrations

שנת הנחש1

הערה לסדר: את האיורים מצאתי באינטרנט ויישר כוח למי שיצר/ה.

חמשוש בפאריז

Le Jour de Saint-Valentin en Paris

סופי השבוע המגניבים הללו מתחילים למצוא חן בעיני. מה שהתחיל מתהייה הדדית זו על קנקנה של זו, מתחיל לתפוס תאוצה חיובית ונחמדה. מעולם לא הייתי טיפוס של פלירטוטים ותמיד חיפשתי עמקות, אבל גם זה בסדר, מה שיש לנו כרגע. ישנה בדיחה שאומרת שלפגישה השניה מגיעה הלסבית המצויה (האם יש דבר כזה???) עם משאית ההובלה. אני יוצאת דופן אולי, כי גם לפגישה העשירית אינני מגיעה עם שום משאית, כי אין כבר לאן למהר. אם זה אמור לקרות – זה יקרה. אני סומכת על הגורל שיפגיש אותי עם האשה המתאימה. לכן, אני מסתפקת בינתיים במה שמזמן לי הגורל מפעם לפעם ויוצא שאני סוחבת איתי אליהן מקסימום את תיק הלילה הקומפקטי. אליה אני מגיעה עם מזוודה מתגלגלת שאינה מכילה יותר מדי פריטי לבוש. כמה כבר צריכה להחליף במהלך סופשבוע, כשברוב הזמן אין נחיצות בכל כסות שהיא?

חג האהבה הלועזי. אני מעדיפה לחגוג את החג העברי שלנו, אך כשאת בחוצלארץ, את מתאימה את עצמך למנהגי המקומיים. היא מקבלת את פני עם זר פרחים וזה כמובן משמח אותי מאוד. 12 שושנים אדומות מחייכות אלי מתוך ידה המושטת ומעלות חיוך על שפתי. נעים לקבל את הפינוקים האלה שהיא מרעיפה עלי.

עזבתי יום שמש חמים לטובת 40 בנכר. קרררררררר. לה זה לא מזיז, היא רגילה, אך אני… שני פריטים אני מכינה מראש עוד בארץ, מהם אינני נפרדת גם במטוס ואלה צמודים אלי ליתר בטחון: המעיל המחמם, אותו אני פורשת על ברכי במקום השמיכה שהמטוס מציע לנו וכובע הצמר הנצחי שאינו יורד מראשי כל החורף עת אני יוצאת החוצה אל הכפור. במטוס, זה נח לו בתוך כיס המעיל, מוכן להחבש ולהגן עלי מפגעי מזג האויר המקפיא שלהם.

One Billion Rising en France

בערב אנחנו יוצאות להצטרף למעגלי ה-Une Billiard se lever. איב אנסלר (ההוגה והשחקנית של מונולוגים מהואגינה הנפלא), הגתה את הפרויקט של ביליון קמות ומתעוררות (One Billion Rising), וזה קרם עור וגידים והתפשט ברחבי הגלובוס. יפה בחרה אנסלר את המועד – V-Day, כשה-V מסמל גם את Valentine, גם Victory וגם אלימות נגד נשים – Violence. במקום סתם לצאת לעוד ארוחת ערב, גם אם רומנטית, יש מטרה נעלה מאחורי היום הזה. נקוה שלא נצטרך לו שוב בשנה הבאה.

יש רגעים של חסד, של תחושה שהכל אפשרי וכי הטוב סופו לנצח את כל הרע שבעולם; תחושה של כיף, של אחדות, של תקוה לאנושות. אנחנו רוקדות את הריקוד ששינַנו והיחד הזה, עם השירה האדירה הבוקעת מכל גרון בקהל, גורמת לנו לדמוע. הפעם מֵאושר. גם הידיעה שבעוד מקומות בעולם עשו ועושות את אותו הדבר (בהתאם להבדלי השעות), מרנינה את רוחנו. אין כמו אחדות אנושית למען מטרה נעלה ובעיקר כשזה למען נשים.

לי יש תאוריה משלי מה עשוי לשרש לחלוטין את האלימות והרוע ובמחי-יד, באבחה אחת, אך זה כרוך באלימות כשלעצמה ובחיתוך מאסיבי יותר מאשר ברית המילה, כך שזה עדיין בגדר תאוריה ואין לי עדיין רעיונות נוספים לדרכים מעשיות ומהירות יותר לגרום לתוקפנות של המגדר השגוי להעלם ולהמחות מעל פני האדמה. תנו לי זמן, זה בטח יצוץ לי מתישהו…

Peter Cincotti – I Love Paris

חמשוש בפריז. איזה כיף שיש לי אותה!

נשות הכותל

יש אנשים עם לב של אבן

הכותל המערבי

משנכנס אדר מרבין בשמחה ומן הסתם גם בששון, רק שאיזו שמחה (וגם איזה ששון) יכולה להיות במקום שבו מושל הטמטום במקום קרוב הלבבות והרצון הטוב? שוב ושוב אנחנו נוכחות לדעת איך נשארנו מאחור ובמקום להיות אור לגויים, אנחנו חושך לעמים רק בגלל קומץ קטן של אפלי דעה, טפילים המתעקשים להשאר נעוצים כקוצים בבשרנו ולנהל את חיינו.

אולי יהיה זה גילוי גדול לאנשים החשוכים הללו, הדבקים באפלה משל היו חברי כנסת וכסאותיהם, אך ישנם זרמים שונים לאמונה ולאף אחד אין מונופול עליה או על האמת. לא כולנו נשארנו תקועים מאות שנים מאחור וישנם כאלה המאמינים בקדמה. זכות כל אחד ואחת מאיתנו להאמין במה שמתאים לנו, זכותנו לעבוד את אמונתנו כראות עינינו ולאף אחד אסור להכתיב לזולתו כיצד אמורים הדברים להעשות. אין דבר כזה "פולחן אחד/אחיד" וזכות כל אחד ואחת מאיתנו לפלחן כפי שהיא מוצאת לנכון.

העולם לא נברא ביום אחד והסינים אומרים שכל מסע מתחיל בצעד אחד. כל שינוי מצריך מאמץ, אחרת מה? למה שדברים יבואו לנו בקלות? לא רק ארץ ישראל נקנית ביסורים, גם החיים. אני מכבדת מאוד את אלו העושות את הדרוש כדי לשנות. כך אנו מתקדמות. ולא רק אנחנו, כי נשים מאושרות פירושו עולם מאושר, שלא להזכיר – טוב בהרבה יותר מזה שהגברים השולטים בו מתמידים להרוס.

שיר הכותל צמד דרום

בתקופה של הדרת נשים, טוב עושות נשות הכותל שאינן נכנעות וממשיכות להתעקש על הפולחן שלהן, גם אם זה מרגיז את הצד הלא נכון של האנושות ובעיקר את זה החרד. יש לנו משרד לענייני דתות, שלכאורה תפקידו לתת מענה לצרכים של האוכלוסיות השונות מכל הדתות, אך דא עקא שזה עוסק בכיבוד מקורבים והחדרתם למקומות המשפיעים על חיינו בכללותם בלי להתחשב בצרכים שלנו, גם אם גם אנחנו יהודים. זה דואג רק לאלה הנמנים על אנשי שלומם, משלהם. לפי הבנתי, צריך לעמוד בראש המשרד לענייני דתות אדם פלורליסטי, כזה המכבד את כל הדתות ולא צר אופקים המשוכנע רק בדבר אחד ויחיד – שיש לו בעלות על האמת היחידה. איפה חקוק שהשר לענייני דתות צריך להיות אך ורק יהודי? האם בתנ"ך? בעשרת הדברות? במגילות הגנוזות?

בהיות הארץ קדושה, יש בה אתרים קדושים למכביר וחבל שמעמידים עליהם אנשים צרי מוח שאינם רוצים ו/או מסוגלים לראות שיש גם אחרים עם דעות ואמונות שונות משלהם והם כופים עלינו את דעתם ואמונתם. התפלאתי לשמוע (אני בהצתה מאוחרת תמידית) שלכותל יש רב! הכותל, שהוא אחד השרידים הקדושים לעם היהודי, מנוהל בידי רב הכותל האחד והיחיד, במקום שינוהל בידי ועדה שתורכב מכל הזרמים בעם. למה שלא יהיה שיתוף? מי החליט שהמקום צריך להתנהל כבית כנסת אורתודוקסי ומי ניכס את השטח לזרם הזה?

אני מהדור שזוכר את שחרור הכותל, עד כמה היה היום הזה מרגש, איך נפתחו מהדורות החדשות בשפות השונות ב"התקוה" ואיך נפעמנו כולנו מגודל המעמד וממשק כנפי ההסטוריה. היתה לנו משפחה בירושלים ובביקורים הספורים שערכנו אצלם, תמיד ריחף מעלינו הצל הזה של הצד הירדני והצלפים והחיים תחת העוינות של האויב ותחושת הגזל שנגזלנו, על שהופרדנו מן המקומות הקדושים לנו. אחרי שחרור הכותל, נהגנו לבקרו לעתים, גם בטיולי הכתה. בתור ילדה ונערה, אינני זוכרת את ההפרדה בין נשים לגברים.

השוק הראשון שנחת עלי, היה בהתש"נ (1990), כשחגגתי בר מצוה לבכורי ולא הורשיתי להתלוות אליו בדרכו לתוך הכוך האפל ששימש בית כנסת בלעדי לזכרי הקהל. איזו מין בר מצוה זו בלי אמו של חתן השמחה? איך השתלטו האורתודוקסים על המקום שאמור להיות שייך לכולנו? כן, גם לחילונים שאינם מעוניינים בכפיה שלהם. כל קרובי המשפחה בעלי הרכיב המתנדנד זכו להסתופף בצל קורתו של בר המצוה, אך הצד המשמעותי יותר – יוק, כאילו ואיננו קיימות! כל הטרחה של לימוד הפרשה והכרוך בכך – היו כלא היו ולא זכיתי לשמוע את יוצא חלצי מדקלם את אשר שינן. לי זה היה חשוב, כי המסורת חשובה לי. לא זכיתי. למה?

השוק השני שנחת עלי היה להיווכח בעובדות שניטעו בשטח וכי מיעוט שבמיעוטים נישל את שאר העם מן הזכות לראות במקום אתר לאומי יהודי-ישראלי.

אך לא אלמן ישראל והקונספציה המכונה בשם הקב"ה פועלת לטובת הכל. מסתבר, שכאשר יהודי העולם הנאורים יותר מאיימים לפגוע בכיסה של ממשלת ישראל – פתאום יכול להמצא פתרון, פתאום יש מקום לפתוח את הנושא, גם אם הדיון הזה הופקד בידי מי שאין בידיו סמכויות לאכוף את הצעותיו. עדיין, יש תקוה שבמהרה בימינו נוכל כולנו למלא אחר צו לבנו ואמונתנו במקום שאמור לאחד את כל עם ישראל על כל זרמיו. הבו שוויון לתנועות הפלורליסטיות!

ונאמר אמן!

תשליך באנגליה

בוקר יום ראשון

שושנים

קציר. בוקר. יום ראשון. עיניים נפקחות, תרות, מחפשות, תוהות. היא איננה. לא פה. מאז הלכה, נעלם השקע שהכיל אותה. המקום שקט יותר. אני יכולה להמשיך לישון, אך זו ישראל ויש לקום לעבודה. יום חול של תחילת השבוע.

Kazir. Morning. Sunday. Eyes are opened, exploring, searching, wondering. She's gone. Not here. Since she left, the gap that had her, disappeared. The place is quieter. I can continue sleeping, but this is Israel, and one has to get up for work, since it's a weekday, the beginning of our week.

אני חושבת על החיילים ועל הביטוי "שביזות יום א'". גם אני הייתי פעם חיילת, אך בזמני לא היתה שביזות (הסלנג הזה הגיע מאוחר יותר), היתה שגרה צבאית שדי למדנו לאהוב. השביזות צצה שנים רבות אחרי, יחד עם שאר הביטויים החדשים של הדור הצעיר.

I think about the soldiers and their expression referring to "Sunday's misery". I also was a soldier once, but there wasn't any misery; there was a military routine we learned to love. "Misery" appeared many years later, along with the other new expressions of the young generation.

בנזין – יום ששי את יודעת

בוקר בא לעבודה. צחצוח, סלט קטן נחתך דק-דק, לימון נסחט לתוכו, המים בקומקום מבעבעים. פעם הם היו שורקים בצרימה מעצבנת, היום זה חשמלי וכבה מעצמו. שקט יותר. יעיל. נעים. לוא היתה פה, הייתי מוזגת גם לה. היא אוהבת את שלה בלי סוכר. איך אפשר לשתות קפה לא מתוק?

לוא היתה פה, הייתי קוטפת לה שושנה אדומה מהגינה שלי ושמה לפניה, שתשמח, שתחייך. אני אוהבת לראות את העיניים שלה זוהרות, את גומות החן עת שפתיה מחייכות.

לוא היתה פה.

Morning came for work. Brushing, a salad is cut very thin, a lemon is squeezed into, the water in the kettle is boiling. In the past it used to whistle with an annoying grating sound, today it's electronic and turns itself of by itself. Quieter. Efficient. Pleasant. If she was here, I'd pour for her too. She likes hers without sugar. How can one drink a not sweet coffee?

Had she been here, I'd pick her a red rose from my garden and put it in front of her, so she would smile and be happy. I like to see her eyes shine, her dimples when her lips smile.

If only she'd been here.

Sunday morning velvet underground

♀♀

U2 Sunday Bloody Sunday Live From Slane Castle

לונדון, יום ראשון בבוקר. החלום עדיין נאחז בעיני עת היא מסיטה את הוילון, קוראת לאור לבוא. פתיתי השלג נופלים חרש על החלון הרטוב, נאספים על אדנו. ציפור קטנה רועדת מקור מקישה במקורה על הזכוכית, מבקשת מחסה. היא מקישה חזרה באצבעה והעופית פורשת כנפיה ונמלטת על נפשה. אני מקוה שהקן שלה קרוב ויש לה אל מי לחזור, לחלוק המיה, חום.

London, Sunday morning. The dream still hangs to my eyes while she pushes aside the curtain, calling the light to come in. Snowflakes are silently falling on the wet window, gathering on its sill. A little bird, shivering from the cold, is knocking on the glass with its beak, asking for shelter. She knocks back with her finger, and the little bird spreads its wings and flees for its life. I hope her nest is nearby, and it has somebody to go back to, to share yearning, warmth.

לונדון – החשמליות

♀♀

Marc Lavoine & Souad Massi – Paris

פאריז, Dimanche matin. השלג לא פסק לרדת כל סוף השבוע, מכסה בלובן טהור את הכל. אף שאני אשה של חום וחמסין, של אביב וקיץ, נחמד לי להתעורר מדי פעם בנוף שונה. אין לנו תוכניות לצאת. הזדמנות מצוינת להעמיק את הקשר שלנו.

היה לי קשה להתרגל לעובדה שבחו"ל יום ראשון אינו יום עבודה. אתגר להגיון של המוח שלי (יש לי חדש, רק היום קניתי טרי באיטליז!), שרגיל כי השבוע מתחיל ביום ראשון, ממשיך בשני וכן הלאה, כי יש סדר, הגיוני, קוי, ליניארי. איך יכול שבוע חדש להתחיל מהיום השני שלו? קצרה בינתי. בלוח השנה שקניתי בנכר, אני מוסיפה את התאריכים העבריים ומנסה לתרגל את עצמי לחשוב בלע"ז. אני מניחה שזה ענין של הרגל או של שהייה ממושכת יותר במקום שבו לזמן יש משמעות שונה מאשר זו לה אני רגילה.

Paris, Dimanche matin. The snow hasn’t stop falling all over the weekend, covering everything with pure white. Even though I am a woman of warmth and heat-wave, of spring and summer, it nice to wake up in a different scenery occasionally. We don’t have any plans to go out. That's a good opportunity to deepen our relationship.

It was hard for me to get used to the fact that Sunday abroad isn't a working day. It’s a challenge to the logic of my brain (I have a brand new, since I bought a fresh one today at the butcher's). My brain is used to the order of the days in Hebrew Sunday is called "first day", Monday is "second day", and so on – third, fourth, fifth, sixth, and Saturday is Sabbat. So there is order, it's logical, it's linear. How can a new week start from its second day? It's beyond my comprehension. I add the Hebrew dates in the calendar I bought abroad, and try to exercise thinking in a foreign language. I guess it's a matter of habit or of a longer staying in a place where time has a different meaning than the one I'm used to.

Catherine Deneuve & Malcolm McLarenParis Paris

פאריז-פאריז. ימי ראשון של התכרבלות לקראת החזרה הביתה ביום שלמחרת.

Paris-Paris. Snuggling Sundays, preparing to go back home the next day.

♀♀

מו ופו בשושנים

אלימות

מערוך

ביד חזקה ובזרוע נטויה

אוי, מהיכן להתחיל? איפה נמצא את שורשי הדבר הרע הזה שעומד עלינו לכלותינו? האם בכיבוש המשחית, בשלטון על עם אחר, בהקלת הראש באלימות, ברצח פוליטי שלא הופנם, במה? וכאשר נמצא, איך נוכל לתקן, הכיצד נברא את הרע מקרבנו?

תמוה בעיני מאוד ששריפת המועדון היא שגרמה לתקשורת לצאת מגדרה ועכשו ודאי גם השופטים יתחילו להחמיר בעונשיהם של האלימים במגרשים. לא פגיעה בנפש, לא התעללות בחפים מפשע – אלא שריפה, ביעור של חומר. אני תוהה היכן הערכים שלנו. אז הלכה ההסטוריה של בית"ר ירושלים, אז מה? האם המעשה הזה שקול כנגד פגיעה באנשים?

הגששים – אוהד כדורגל

פעם, כשהייתי צעירה יותר, אהבתי כדורגל – הן לשחק (הייתי צעירה, כן?) והן לצפות במשחקים, תחילה במכתש בגבעתים ולימים גם במגרש שמאחורי הבית בו גרתי בראשון לציון. אם כבר רעש בשבת בצהרים, אז עדיף לצפות בו, כי לישון אי אפשר היה. היתה אוירה נחמדה ולא יותר מדי מתח, כי באנו לראות גולים ולהנות מתצוגת הכדורגל ולא כדי ללכת מכות זה עם זה רק בגלל שהזולת אוהד את הקבוצה האחרת. זה היה בתקופה שיוהן קרויף ואייקס אמסטרדם משלו בכיפה והלהיבו את הקהל במהלכיהם המרהיבים. חוצמזה, הפועל ראשון לציון לא היתה מעצמת כדורגל, על אף היותה אחת הקבוצות הותיקות בארץ (יעקב חודורוב האגדי עמד בשער), ובסך הכל באנו לעודד את הקבוצה של עירנו האהובה. עד שקבוצת בית"ר ירושלים הגיעה להתמודד עימנו. לשבת בתוך הקהל של בית"ר, לשמוע את הקללות והנאצות, לא היה נעים כלל וכלל. חבר'ה הלכו מכות (לראשונה בחיי חזיתי במכות!!!) על באמת ולולא השוטרים שבאו להפריד, מי יודעת מה עלול היה להתפתח. השוטרים הסתפקו בהפרדת הנִצים ובלעמוד ביניהם לבל יתלקח קרב נוסף. לא היו מעצרים של המתפרעים. מאחר ולא הייתי מכורה לשינון המשחקים, אינני זוכרת את התוצאה. אולי משום שיכולנו להתפזר בשקט לבתינו, יתכן והיה תיקו או נצחון לבית"ר ואוהדיהם לא שרפו לנו או אותנו.

ועל מה מדובר כאן בסך הכל? כולה משחק, ספורט!!! איפה הפרופורציה, למען השם? ישנם אוהדי קבוצות בכל העולם וגם אנגליה "המנומסת" אינה נקיה מאותם בריונים שמוכרחים להשתית טרור בקרב הצופים, אך קשה להבין מה גורם למאן דהוא, שיתכן כי בחיים הרגילים הוא נחמד ונעים-הליכות, להפוך לחיה רעה, מזת-רעב לקרב ומשוגעת שאינה רואה את הצד השני ואינה מסוגלת אלא לאכול אותו על תוכו וקרביו. מזכיר לכן עם מסוים, שנחשב לדיקן ומנומס, שוחר תרבות וכו', שבמחי מנהיג הפך לחיה נאצית? מה גורם לזה? האם הקלות שבה אפשר להתעלל בחלש והעידוד מצד השלטונות במקום לפעול בנחישות כדי למגר את הרע מקרבנו?

אצלנו זה חוסר חינוך מהיסוד, משחר ילדותנו, הן של ההורים והן של סוכני החינוך האחרים. מי שהעלים עין וגלגל עיניו לשמיים בהשלמה למרות האלימות כלפי מפגיני "שלום עכשו" [מה שהוביל לרצח אמיל גרינצוייג ז"ל (למה שחס ושלום יהיה ערך עליו בויקיפדיה?)], בזמן שמשתוללי תג מחיר שרפו מנזרים, כשאלה מצפצפים על שלטון החוק ועושים כישר בעיניהם ואף אחד אינו מעז לעצור אותם ובעדם, מי שלא נקט עמדה תקיפה נגד אלה, מקבל עכשו את שרפת המועדון, כאילו שזו הפתעה ולא מציאות חזויה מראש. ועכשו מקוננים הכל על רכוש שנשרף ואבד לעד, במקום לקונן על הרוח שלא השכלנו להנחיל לאלה.

ג'יג'י

הודעה בפייס: זה ג'יג'י, מצאתי אותו לפני שעתיים מחוץ לבית שלי, הוא היה מרוד רעב וכשקיבל אוכל התחיל לקפוץ, לעמוד על שתיים וללקק, הוא בן 4, מסורס, ויש לו שבב אבל הבעלים שלו לא רוצה אותו, הוא ממש מתוק, מתמסר ומתפנק… פרטים אצלי 0523265026, וגם אם אתם לא רוצים בבקשה תשתפו, כדי שנוכל למצוא לו בית אוהב. תודה!

ואז אינך יכולה שלא להתעצב אל לבך ולתהות הכיצד הגענו עד הלום. לדעתי, זה אותו שורש של חוסר חינוך, של אלימות במקום הידברות, של זלזול באחר, שאינו אתה. אמי זצ"ל נהגה לומר שגם לחיות יש נפש ואסור לגרום להן צער. "הבעלים שלו לא רוצה אותו". מהיכן זה נובע? למה אפשר לעשות לבעלי חיים את מה שאסור לעשות לבני אדם? אם מאן דהוא היה זורק ונוטש כך את צאצאו או מישהו אחר שעליו הוא אחראי, מה היו עושים להלה? למה אין חוקים שוים? ואידך זיל גמור. משרד החינוך צריך להתנער ולהתחיל לחנך, אבל ממש!

שלושת הקופים

הון שחור

"כי בתחבולות, תעשה-לך מלחמה; ותשועה, ברוב יועץ." (משלי כד 6)

עשרה שח עץ

שוב מתחילים להציק לנו עם המלשינון שלהם, במקום לנקוט בצעדים נורמליים ומתבקשים. מרוב טפשות, כי חוכמה אין כאן. לעם, שכל חייו בגולה עסק בתחבולות נגד השלטונות במקומות אליהם פוזר ונגד הפריצים הקמים עליו לרוששו ולבקש נפשו, אי אפשר לברוא אמון יש מאין, בעיקר לא כאשר הממשלות למיניהן לא נהגו בו כשורה. גם לא כאשר העם הזה חזר למולדתו הנצחית והוא מנסה לשקם את עצמו.

אף אחד אינו רוצה להיות פראייר, גם אם בבסיס, רוב בני האדם נוטים לתת אמון קודם-כל. ברגע שמעדת, כממשלה, האמון בך לא ישוקם בקלות, אם בכלל. זוכרות את "מושחתים, נמאסתם"? זה עזר לזמן קצר מאוד והממשלה כמנהגה נוהגת, אם זה מפא"י, העבודה, ליכוד והאחרות. ומי יודעת מה צופנת לנו זו שתקום עוד מעט?

המושחתים הללו אפשרו את שובם לכנסת של גנבים עם תעודות, של עברינים שהורשעו ועכשו הם שוב ליד הקופה הציבורית וישלחו ידם אל מה ששייך לנו, העם. כמה זמן אתן חושבות ייקח להם לשוב לסורם? איך אין חוק שמונע שיבה אל החיים הציבוריים ממי שהוכיחו לנו שאין לסמוך עליהם? יגידו המטומטמים ש"העם בחר אותם". ודאי שהעם בחר, כי ישנם חלקים בעם שהם לא ממש חכמים והולכים שולל אחר דברי חלקות וישנם כאלו הרוצים ביקרם של הללו כדי לקבל גם הם מיני נתחים מהשלל והביזה.

תהייה: האם יש לנו דין וחשבון נגיש ונהיר לאן הלכו 40 המיליארדים החסרים בקופת המדינה? מסמאים את עינינו ומטמאים את אוזנינו במיני דיבורים שקריים ומאשימים את המחאה החברתית שהיא זו שגרמה לחור בתקציב. מקשקשים לנו בקומקום שהצפי להכנסות ממסים היה גבוה ממה שנגבה בפועל. מאשימים את הכל – חוץ מאשר את עצמם. והיכן היה הנגיד היוצא, זה שאמור היה לשמור שזה לא יקרה?

מחאה-מחאה-מחאה!!!

שוב הציבור אשם והפעם אלה מעלימי המס, אלה העובדים בשחור וקוראים לציבור להלשין על אחיהם. אני מציעה שקודם כל יתנו לנו שרותים ואחר יעזו לגבות מס. קודם כל שיורידו את כל ההטבות הבלתי מוצדקות שיש לחברי הכנסת ולשרים ואחר כך יהינו להוריד גזרות על הציבור העמל קשה למחיתו. יש לנו ממשלה הממומנת מכספינו, אך זו אינה מחזירה לנו אותם בצורת שירותים. הכי קל להכביד היד על מי שאין להם ברירה אלא לשאת בנטל, כי מה יעשו? לא יעבדו? אז מה יאכלו?

אם הם מחפשים את ההון השחור, שיבואו למגזרים שלמים שאינם יוצאים לעבוד וחיים מכספי המסים שמשלמים האנשים היורקים דם, העמלים ביזע והדמעות אינן חדלות אצלם למראה בני ביתם המתהלכים רעבים ויחפים. אם מחפשים את ההון השחור, שיעזו וילכו אל המגזרים העובדים רק במזומן והמשתמטים מלרשום את הכנסותיהם, כי כל שקל שילך לממשלה שאינה שלהם, הוא שקל אבוד ומבוזבז.

בעיסוקַי, אינני יכולה שלא לרשום תקבולים, משום שאני עובדת עם מי שזקוקות לחשבוניות שאני מוציאה וכך מלכתחילה זה נמנע ממני; אך גם אם היה לי את האופי והעוז להעלים מס – זה לא היה אפשרי לי. לפני מספר שנים, ניסיתי לעבוד עם מישהו שקרא לי אליו כדי שאעזור לו להתקדם ולמצוא מקורות נוספים לפרנסתו, במסגרת האימון האישי והעסקי של "דין פרוטה". הלה התלונן שיש לו דין ודברים עם שלטונות המס, משום שהם טוענים שהוא חייב להם הרבה כסף והוא מנסה להוריד את התשלום ככל יכולתו ולהעביר אליהם כמה שפחות. אני חוקרת כדי לדעת כמה זה ה'הרבה כסף' שהלה חייב להם והוא נוקב במספר שמשאיר את פי פעור לרווחה. מזל שלא שוטטו זבובים במרחב הקרוב אלי. "אתה רציני?" אני שואלת. "איך הם הגיעו לסכום כזה?" הוא מחייך אלי, גאה בעצמו על שהצליח להדהים אותי ועונה: "אני מניח שיש להם מקורות להעריך…" עיני הנדהמות מביטות בו בסקרנות בוערת: "אני ממש לא מבינה, אתה רוצה לומר לי שבאמת העלמת את הסכום העצום הזה? איך הצלחת?" (ובמלים אחרות: איפה הכסף???). הוא מניף ידו ומחוה לעבר הטירה שבצל גנה ישבנו: "הכסף פה", הוא עונה בשקט וחיוכו מתרחב עוד יותר על "הצלחתו הרבה" להערים על מס הכנסה. אני ממהרת לאסוף את עצמי ונפרדת מהלה במטרה שלא לפגשו יותר, לפחות לא בנסיבות עסקיות. בל תהא ידי במעל. אני מעדיפה לישון טוב בלילה.

עשרה שח פלי

לוא המדינה היתה באמת רוצה למגר את התופעה – היא היתה יכולה לעשות זאת בהצלחה לא מבוטלת, אך כשאין רצון, גם אין תוצאות. בארצות הברית, לדוגמא, כל אחד חיב בדיווח, גם השכירים; אך "כאב הראש" השנתי הזה טוב לאזרח, משום שמותר לו לנכות את ההוצאות שלו שתורמות להכנסתו (או יותר נכון – ליציאתו לעבוד), גם אם בעקיפין. התשלום למורה הפרטי של הצאצא מוכר במס להורה וכך, אם זה האחרון מדווח על ההוצאה, יש לצפות שגם המורה ירשום את ההכנסה, משום שכאשר שלטונות המס יצליבו את המידע – זה צריך להיות מאוזן ושוה, נכון? אז איך אפשר להעלים מס במצב כזה? הנה איך בבת-אחת תעלם ההעלמה כלא היתה.

כמה בעלי מקצוע אנחנו מעסיקים ללא אפשרות לנכות את שכרם מהכנסתנו ולכן אין אנו מדווחים עליהם? כמה פעמים אנו שומעות את השאלה, "גברת, את רוצה חשבונית?" אם התשובה היא חיובית, מיד עולה המחיר בשיעור המע"מ, נכון? ומי מעונינת לשלם תוספת של 17% (נכון להיום, כי מחר זה עלול לעלות!) כשאין היא יכולה להזדכות עליה? וכמה פעמים נשאלנו, עוד טרם תחילת הערכת העבודה, אם אנחנו מבקשות חשבונית? כי אם התשובה היא חיובית, הרי שהצעת המחיר שנקבל תהיה גבוהה ולא רק בגובה המע"מ.

♀♀

בתמצית: "עֻצוּ עֵצָה וְתֻפָר דַּבְּרוּ דָבָר וְלֹא יָקוּם כִּי עִמָּנוּ אֵל" (ישעיהו ח' 10)

חפירה:

יותר משליש מהצעירים מעדיפים לשלם בשחור עידו אפרתי, אתר דה מרקר