פסטיבל הזמר תשע"ג

אוי לנו!!!

הצעקה מונק

המבחן שלי למוזיקה הוא אם זו נוגעת בי. לפני מספר שנים היה לי דיון מעניין עם צייר מוערך ומשכיל שהבין באמנות. אני, שההשכלה הרשמית שלי לא מי-יודעת-מה (לא שיש להתגאות בכך, אך זו עובדה), הערתי לאחר הרצאתו המרתקת בנושא, שמבחינתי, אם היצירה אינה מדברת אלי, אז כל מה שהוא הראה לי באותות ובמופתים על השכבות השונות של הצבע, הסגנון וכו' – אין בהם כדי להזיז לי, משום שאינני בוחנת יצירה מבחינה שכלתנית, אלא רגשית, משום שאמנות תפקידה לעורר רגש כלשהו. זה אינו מוכרח להיות דוקא חיובי, העיקר שיגרום לתגובה רגשית של המתבוננת, החוֹוָה. אם אני לוקחת לדוגמא את "הצעקה" של מונק – הרי שזו אינה משאירה אף אחד/ת אדיש/ת, אלא אם כן זה הרשע העומד עדיין בראשנו וכולו אך ביב ושופכין ותו לא ואין לו לב להקשיב לשוועת העם. הצייר המנוח, שהלך מעימנו בחטף בשנת 2004, הכריז בפנים רציניות שמבחינתו, כל מה שהוא רוצה לראות בפתיחת תערוכה שלו, זה ספונסר עם פנקס שיקים שמן כדי שהלה ירכוש את יצירותיו. לא עניינה אותו הביקורת, אלא הפרנסה. צוק העתים, כאז גם היום. האם יש לנו כסף להוציא על תרבות? דוקא היו לו ציורים יפים בעיני. לא ממש נגעו בי, אך היו יפים. כשרון לצייר היה לו, בזה אין ספק.

אתמול היה לי דיון מעניין אף הוא על מוזיקה. משה, ידידי כאח לי, הרצה לי על סולמות מוזיקליים, מרווחים, סינקופות וכיו"ב. אין לצפות ממני לשנן ולחזור על ההרצאה המרתקת, כי למרות שאני אוהבת מאוד מוזיקה – לא ממש מעניין אותי לרדת לנבכי קרביה, אלא לחוות אותה כפי שהיא מוגשת ובלי לחשוב על הרכבה. מוזיקה היא ענין של חויה, לא של ניתוח. מי שמעוניינת בניתוח – אין לי בעיה עם זאת, אך זה כבר ענין אחר. אני מסתפקת בניתוח טקסטים ואין לי צורך לעסוק בכך גם בתחומים אחרים. אני מעדיפה את החויה כשזה נוגע למוזיקה ושאר האמנויות. גם בספרות אני משתדלת לחוות את הקריאה בלי לנתח. אני מסוגלת בהחלט לשקוע ולהסחף, אלא אם כן הטקסט אינו לטעמי ומסיט את תשומת לבי מהעלילה לכיוון של ניתוח מה בעייתי בספר.

כל ההקדמה הזו באה כדי לומר שמוזיקה צריכה לגעת במאזינה, לעורר בה רגש, לגרום לה להגיב בכיף. בכיף = ההפך ממוזיקת פיגולים שעושה להקיא. כמי שגדלה על פסטיבלי הזמר במהלך כל ילדותה ובחרותה ואהבה אותם, כמובן שניקיתי אוזניים בקפידה, צחצחתי המשקפיים, ניגבתי את צג המחשב והתישבתי לצפות מתוך תקוה שזה לא יפול מפסטיבלי העבר. לא ציפיתי למה שהעלו בפנינו, לא צפיתי שזה יהיה דבר נורא כל כך. נכון שהכי קל להתרפק על הנוסטלגיה ולומר בכל פעם ש"אצלנו היה הכי טוב" ו"פעם זה היה אחרת" (כשמתכוונים לאחרת במובן של טובה יותר), אבל אי אפשר שלא להתקומם כבר כנגד חוסר הרמה שפשה בכל מה שקורה פה. יש המכנים זאת ה"בינוניות של הראליטי" ואני טוענת שזה חוסר הרמה, עמוק מתחת לבינוניות, שנובע מחינוך לקוי ומחוסר תרבות אמיתית. במשך מספר חודשים פמפמו לנו ש"פסטיבל הזמר חוזר" והיתה ציפיה אצל מי שיודעות מה זה. אני בספק אם הדור הצעיר טרח בכלל לצפות (וטוב שכך!), אף שהיו צעירים בין המופיעות. מה שהפליא אותי (או שמא לא היה צריך להפליא), זה התגובות של "חבר השופטים" (ושוב – הנשים במיעוט!!! כמו בכל דבר בחיינו, אוף!!!). נכון שיש נימוס ודרך ארץ במהלך שידור "ממלכתי", אך לשקר בגלוי ולומר את שנאמר במקום להיות אמיצים ולהביע את שפניהם שיקפו – שהדבר הזה שכונה פסטיבל הזמר והפזמון ו"חגיגה של היצירה העברית", אין לו דבר עם רמה ומוטב היה לולא חודש, זה באמת היה צביעות גמורה וחוסר אמת. אמנם אנשים עבדו על המיזם המיותר הזה, אך גם על תוכניות הפיגולים של הראליטי עובדים אנשים, אז מה? עדיף היה שהדבר המגעיל הזה, ששודר לנו במימוננו, משלמי האגרה, לא היה עולה ולא היה בא. הבטיחו לנו "מופע מרהיב" ומה קיבלנו? באידיש קוראים לזה דרעק.

פאר טסי – מקום ראשון בפסטיבל הזמר תשע"ג

האם מיותר לבקש שבמעמד כזה, שאמור היה להיות מכובד ומכבד את היצירה העברית, תהיינה המלים נכונות? היכן יועצת הלשון של רשות השידור? האם נרדמה? שמא לא הוזמנה? האם עד כדי כך בורים הפכו היוצרים שהם מעוותים את השפה? האם למותר לציין שאין אומרין "תחזרי" אלא "חִזרי"?

יש לי עֵדוֹת שתעדנה שכשהשיר הזה הגיע אחרי מסכת העינויים של קודמיו, אמרתי שזה יזכה. היה ברור מה המוץ מכל הקש והגבבה שקושקשו לנו בערב המיותר הזה. לא שזה שיר הדור או ברמה, אך הוא בהחלט בלט מבין השאר. לא שזה שיר לפסטיבל המתימר להציג את מיטב כותבי ויוצרי הזמר העברי, אך בינו לבין השאר היתה פעורה תהום ניכרת, כך שאין להתפלא מדוע בחר אותו העם, בניגוד לבחירת חבר השופטים המנותק לחלוטין. הרי זה שיר שבלוני כל-כך, חסר כל ייחוד, כמו רוב מה שמכונה "הזמר הים תיכוני", שבעיני הוא נלוז ונורא. לא משהו נוגע, אלא עוד שיר חתונות שגרתי.

אינני יודעת מה היו שיקוליה של רבקה מיכאלי לוותר על הנחיית הדבר הנורא הזה, אך אם היתה זו בחירתה שלה לא לכרוך עצמה עם זה – יישר כוחה! טוב שלא נתנה יד לשטות ההבלותית הזו וטוב ששמה לא נקשר עם דְבר פיגולים. על המנחה שבא במקומה אמלא פי מים, כי ממש לא ראוי להתיחס לשטויות ששמו בפיו ולצורה המפגרת בה הציג אותן. חוסר כשרון כבר הזכרתי?

בתמציתיות: אבוי על שאלה הפנים שלנו, של חוסר התרבות וחוסר יצירת האמנות האמיתית, של בלתי מספיק בהשראה ובביצוע. גם הופעתה של אסתר עופרים הנצחית לוא יכלה לשנות את הטעם הרע שהדבר המיותר הזה הותיר בפינו.

אסתר עופרים – היו לילות

קישור למי שמוצאת ענין באמנות אמיתית

קישור לעמוד הפייסבוק של האמן ד"ר אנטון בידרמן שיוצר יצירות נפלאות ומעשיר את חיינו

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • jazminor77  On 1 בפברואר 2013 at 21:51

    עוד על רשות השידור, המערכון הנצחי של אורי זוהר מתוך לול:

Trackbacks

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: