מה אֱנוֹשׁ

לאמי זצ"ל, במלאת 4 שנים לחסרונה

אויפן פריפעטשיק

מָה אֱנוֹשׁ כִּי תִזְכְּרֶנּוּ וּבֶן אָדָם כִּי תִפְקְדֶנּוּ (תהלים ח' 5).

עם הזמן הכל חולף, רק זכרונות נותרים לנו, אך גם אלה מטשטשים ונעלמים. אי אפשר לזכור את הכל. נוכחתי לדעת, שאני זוכרת טוב יותר ארועים אותם אני מציינת ביומן (חבל שלא תמיד יש לי זמן לכתוב), בעיקר את התחושות שנמוגות עם נקיפת הזמן. גם האדם הכי זכרן בעולם אינו יכול לשלוף מידע כך סתם, ללא גורם מניע. בעיה, הזכרון ההולך ונמוג שלנו.

מאז שאני זוכרת את עצמי, אני מצלמת. את התכונה הזו ירשתי מאבי, שנהג להפקיד בידי את מצלמתו (זורקי 4) כדי שאצלם אותו ואת אמי. מבחינתי, אין כמו לפתוח אלבום ואז התמונות מדברות ומעלות נשכחות. עם התפתחות המצלמות הדיגיטליות ובעיקר כשאלה הוכנסו לסמרטפונים, דומה שכבר שוכחים לחוות, להתמכר לָרגע, והכל מכוונין ומכוונין; במקום להביט ישירות אל המציאות, מסננים דרך העדשות.

מצלמת זורקי4

אני מביטה בתמונות הישנות, שלמרות כל הטלטולים שעברו, עדיין נשמרו יפה. דפי האלבומים הצהיבו כבר מזמן, אך התמונות רעננות ומחיות את הזכרונות. הכל בשחור-לבן, כי זו היתה התקופה.

אמי נהגה לספר שכמה שהמצב היה קשה – תמיד מצאו כסף לשלם לצלם מקצועי שיצלם תמונות, משום שהיה חשוב להם לשמר את הארועים. כשהמצב השתפר מעט, אם כי לא היה כסף למותרות – רכש אבי מצלמה כדי שלא יהיה תלוי באחרים בהנצחת חיינו. אולי זה נבע מהעובדה ששום תמונה לא שרדה להם משם. כשמגרשים אותך מארצך-מולדתך תוך איום על חייך ורציחת קרובייך – אין לך אפשרות לחשוב על מה לקחת איתך. הן בעיירה של אמי (וישקוב) והן בזו של אבי (טרנוב) לא הורו ליהודים לקחת איתם דבר, אלא באו, רצחו, גרשו ושרפו. לא הותירו דבר מלבד אודים עשנים.

משרפה בברגן בלזן

אני גדלתי ללא סבתות וסבים. בסביבות גיל 7, זכיתי להכיר גם את אחותה של אמי, כשזו עלתה ארצה מברית המועצות, אליה נמלטה מאימי השואה. כל שארי בשרן נרצחו. כילדה, היתה לי קנאה מדי פעם בילידי הארץ, שזכו לטעום את הטעם של חיבוק מסבתא, מסבא, של מתנות בימי ההולדת, של מישהם הלוקחים אותך לטייל, קונים לך גלידה, פלאפל, מפנקים אותך למרות הצנע. כילדה, לא חשבתי על מה הורי מרגישים אחרי שאיבדו את כל משפחתם. ילדה אינה חושבת הרבה, ילדה מנסה לעבור את הילדות כמיטב יכולתה.

כמו רוב הניצולים, לא דיברו בבית על מה שהיה שם. רק בשנות ה-90, כשפרויקט שורשים יצא לדרך והוטל על ילדי לכתוב את תולדות המשפחה ולצייר את העץ, פתאום הבנתי שאין הרבה מה לצייר, גם לא לספר, כי כמה חויות יש לבחורה בת 15 שהמלחמה נפלה עליה וגדעה את כל הענפים שלבלבו סביבה. גם הזכרון לא היה שלם בגלל הטראומות, בשל ההדחקות וגם בעטיו של הגיל. 70 זה לא גיל כל כך טוב לחזור אחורה אחרי שכל חייך ניסית לשכוח.

ניסיתי לדלות את שאפשר היה. אמי, למרות הכאב, העלתה על הכתב את שזכרה וכך נשארה לנו עדות, גם אם מאוחרת ומעטה, של מה שעבר עליה. לא משהו שעושה טוב על הלב ולא מומלץ לקרוא לפני השינה. אני חוזרת ומעיינת מדי פעם בכתוב, בעיקר בימי הזכרון, ולמרות שהלב נחמץ ודואב, אינני יכולה שלא להתמלא גאוה על הכוחות שהיו לה, על שלמרות מה שחָוְתה – היא קמה בכל זאת, ניערה את האפר מעליה והקימה משפחה. אינני יכולה שלא לתהות איך הייתי אני עומדת בנוראות הללו, אם הייתי שורדת. לא ממש בטוחה.

ברגן בלזן

4 שנים חלפו מאז הלכה אמי לעולמה. היא עוד זכתה לראות נין בחייה ואני מקוה שנכון מה שנהגה לומר, שמי שזכתה לכך – גן העדן מובטח לה.

ת.נ.צ.ב.ה.

אויפן וועג שטייט א בוים – השיר הראשון שאמי לימדה אותי

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: