בבוקרו של חג הפורים ההוא

♀♀

הפנימיה הצבאית, מגרש המסדרים. אנחנו, ההורות וההורים, עומדות סביב, משקיפות בנחת על צאצאינו העומדים בנוח קשוב. המ"פ בשיחת הפיזור מסכם את החויה. בטרם פרידה, לקראת סיום, הוא מוסר את החדשות שזה עתה הגיעו. רחש עובר בקהל. חלק מהניצבים במסדר קופץ משמחה. מלים קשות נזרקות לאויר: "מגיע להם!" "פחות ערבים להתעסק איתם!" וכמובן המשפט המסורתי: "מוות לכל הערבושים!"

צמרמורת עוברת לי לאורך כל הגב. אלה הולכים להיות חיילינו? זה המוסר שאנו מנחילים להם? אני מביטה בהורים. חלק מהם גאה ביוצאי חלציו המבטאים את דעותיהם הנחרצות; חלק אחר, מבטו מזלזל ב"אסיאתים הללו שאין להם לב לחפים מפשע" ומביע בקול רם למדי, אפילו רם מדי, את תמיהתו על שאלה שונאים את אחיהם לתפוצה. חילופי המלים בין הנצים מתפתחים לתגרות ידיים ושוב השסע הזה בעם בין "השחורים הדפוקים" הנמהרים להתלקח לבין "הלבנים הצפונבונים" שבלית ברירה ובניגוד לאופיָם הרכרוכי, נאלצים להשיב מלחמה.

אני זזה הצדה לנקודת מסתור. אין זה מאופיי להרים יד על אף אחד, גם לא להכנס למערבולת של מלים דוקרות כאשר אני יכולה להמנע מכך. אני מעדיפה להרצות את דברי בנחת, אולי אחשב פעם לחכמה…

נעל עפה לכיוון שלי ואני נשמטת ממנה בזריזות. מזל שהבחנתי בה מבעוד מועד ויכולתי להציל את נפשי. הענף הדק בו פגעה, משמיע קול גניחה מתפצח וצונח ארצה. נוזל דביק ניגר מהמקום הפגוע. העץ עומד חסר אונים, בוחן אילם את מעשיהם של בני האדם. מבטו עצוב.

♀♀

שעה ארוכה עוברת עד שהסדר מושב על כנו בסיועה המסור של משטרת ישראל. פני הכל לוהבות. הרוחות עדיין לוהטות והאוירה טעונה מאוד. כל גץ קל עלול להציתן מחדש ושומרי החוק עומדים דרוכים על המשמר, עיניהם פקוחות לקדם כל רעה. המ"פ מתעלם מהקהל ושולח מבט חמור במסדר שמולו עת הוא מסביר מדוע אין מקומם של הצוהלים בין שורות החניכים לעתיד. לטוהר הנשק של צה"ל יש עדיין משקל רב. "ואלה שמות…" הוא פותח בסילוק המודחים. הכל עוצרים נשימתם. הפעם, אין הדממה הדקה מופרת ואף אחד אינו זז אף כמלוא הנימה, גם לא כשהטקס ננעל בשירת התקוה החרישית.

♀♀

בבוקרו של חג הפורים, בשעה חמש בבוקר, בעוד הרדיו פתוח כרגיל על רשת ב', אחזה בנו פלצות לשמע החדשות: ברוך גולדשטיין, רופא במקצועו, לבוש מדי צה"ל וענוד דרגות סרן, נכנס למערת המכפלה, אל אולם יצחק בו התפללו באותה עת שמונה מאות מוסלמים, ופתח באש צולבת מרובה הגליל שברשותו. תוצאות הטבח היו חסרות תקדים כמעט: עשרים ותשעה מתפללים חפים מפשע נרצחו, מאה עשרים וחמישה אחרים נפצעו. ברוך גולדשטיין לא הפסיק לירות עד שהסתיימה התחמושת שברשותו. אז התנפלו עליו שאר המתפללים והרגו אותו.

הויכוח בין הדעות השונות במדינה גבר והגיע למימדים עצומים. גם בבית שלנו נחלקו הדעות. "אני לא יודעת מה אני רק מה סוף-סוף פעם אחד מה יהודי יורה מה הורג שונאים", לחשה הדודה חנה.

"חנצ'ו!" גערה בה אמא, "איך את מדברת?"

"מה יותר טוב נאצים הרגו יהודים מה לא עשו כלום?"

"מה הקשר? גם המתפללים האלה לא עשו כלום!"

"אבל היו עושים אם מה היו יכולים."

"מי אמר לך את זה?"

"ככה שונאים שלנו, מה אתה נותנת להם הזדמנות מה יורים גב שלך."

גם בתקשורת נחלקו הדעות. היו שאמרו שממשלת ישראל אשמה בטבח בכך שלא מנעה את הפיגועים. היה מי שציטט את ברוך גולדשטיין שאמר שאיננו יכול עוד לשאת את הכאב של עמו. היה מי שאמר שדעתו של הרוצח השתבשה. היו מי שאמרו שהעם היהודי הוכתם בכתם של שפיכת דם נקי… ורק הדודה חנה, אשר לחרדתי איבדה קצת מצלילות דעתה, הוסיפה לומר: "עם יהודי מה עשה זה… איך קוראים אותו… מה הביא קצת אביסל'ה כבוד, מה לא נתן לחי שני בשביל מקבלת עוד סטירה מאויב שלו, נו סוף-סוף אתם רואים מה אלוהים לא מרביץ אותנו עם שני ידיים, מה הביא לנו כזאתי, מה שם שלו לא יודעת, מה הורגת שונאים."

"ברוך גולדשטיין היה רוצח!" אמרתי בלהט.

"נו, זה מה אמרתי, שם שלו גולדשטיין", השיבה הדודה.

"מה אתה אומר, אבא"? שאלתי למחרת בביקורי בחנות.

"מה יש לומר, ילדה שלי?"

"דודה חנה שמחה על זה…" מלמלתי. ביני לבין עצמי הייתי חייבת להודות שהיה משהו בדבריה של הדודה.

"לאהל'ה שלי, זה איום ונורא מה שהוא עשה."

"אבל גם הם רוצחים בנו כל הזמן…"

"הביני, ילדה שלי", קולו של אבא נסדק מעט, "שפיכות דמים היא אחת המצוות שנאמר עליה יהרג ובל יעבור."

"אז לתת להם להרוג בנו בלי רחמים?"

"את לא מבינה את גודל החטא, ילדה שלי", לחש אבא, "שפיכות דמים היא אחת המצוות שנצטוו בהם כל אומות העולם."

"גם הם?"

"אנחנו לא יכולים לרדת לרמה שלהם, לאהל'ה", המשיך אבא, "אבל שבע מצוות בני נוח כוללות את האיסור לשפוך דם נקי."

"גם מוטי היה נקי…" מלמלתי.

אבא התבונן בי במבט עצוב. מעולם לא אמרתי לו דבר וחצי דבר על מוטי, אבל אבא הבין דברים מעצמו. "מוטי היה חייל", לחש לי.

"ונקי מכל רבב", המשכתי את דבריו.

"גילוי עריות, שפיכות דמים ועבודה זרה, לאהל'ה, את מבינה?"

 הקטע מתוך "חטאים קטנים" בהוצאת "קוראים" מאת הסופרת צביה גולן ומובא באדיבותה.

♀♀

חפירה אחת:

עבודה זרה, גילוי עריות, שפיכות דמים

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • צביה  On 22 בפברואר 2013 at 15:43

    מזעזע לחשוב על שפיכות דמים. אין לה שום הצדקה.

  • jazminor77  On 23 בפברואר 2013 at 15:24

    מקסים מה שכתבת כאן, אפילו שסיטואציה עגומה ועצובה. ישר כוח! אוהבת את הכתיבה שלך, אין כמוך!

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: