ארכיון חודשי: פברואר 2013

כנסת נכבדה

ארגמן

 

לקראת השבעתה של הכנסת התשע-עשרה, כמה הרהורים ספרותיים.

ארגמן – השבעת הכנסת

ארגמן – מגעים קואליציוניים

מוזיקה מזרחית

פעם, לפני עידן, היתה אום כולתום, אליה התוודעתי אחרי שזהבה בן הקליטה את אינתה עומרי.

לפני כן, היתה המוזיקה בסרטים הערביים של ערבי השבת, לא משהו שאהבתי. גבעתים של ילדותי היתה מעוז של אשכנזים, כך שלא שמעתי מעבר למה ששודר ברדיו או בחנויות התקליטים בהן ביקרתי ואלה לא היו בתחנה המרכזית (הישנה) בתל אביב. אי אפשר לדעת מה יכול היה להיות טעמי המוזיקלי וכיצד עשוי היה זה להתפתח לוא הייתי נחשפת אל מה שהושמע בשכונות מעורבות אוכלוסין.

יש לי משיכה אל מה שאוטנטי, אל מה שיוצא בצורה אמיתית מהלב ולא אל מה שפוזל אל המכנה הכי נמוך שאפשר כדי למצוא חן בעינֵי… השאלה היא מי. אל נא תטענה, מציאת-חן והגעה אל כמה שיותר קהלים, זה בהחלט חיובי מבחינתי, המבחן הוא האמת, המקור והאיכות.

הייתי בכמה חתונות בימי חיי, בהן נחשפתי למוזיקה שונה מזו אליה הייתי רגילה. היתה תקופה בה נכחתי בכמה שמחות של תימנים והיה תענוג לשמוע את הצלילים המקוריים שהופקו מגרונותיהם של טובי הקולות ולוו בעיקר בתיפוף על פחי זיתים שהורקו מתוכנם.

עפרה חזה – אם תנעלו

כשזה אוטנטי, זה איכותי; כשזה מתמסחר, זה כבר גרוע

אך רוב השמחות האחרות, השגרתיות, העלו גיבוב צלילים מעצבן שמלבד מחיאות כפיים "שמחות" לא היה בהם ולא כלום. לא אנקוב בשמות, כי קצרה היריעה, אך כולנו יודעות למי הכוונה ועד כמה החריבו זמרי החתונות את התרבות הישראלית. יגידו מי שיגידו, שבגלל שליטת האשכנזים בכל תחומי חיינו, דיכאו אלה את המוזיקה המזרחית ומשכו לכיוון המוזיקה המערבית. אולי יש בזה מן האמת, אך גם יש להבדיל בין מוזיקה מזרחית אמיתית, לבין מה שמכונה מוזיקה ים תיכונית. מה שבאמת היה טוב – פרץ למרות תקרת הזכוכית האשכנזית, כמו להקת "הברירה הטבעית", שאת שיריה אהבתי ורכשתי את התקליט הראשון שלה.

התזמורת האנדלוסית הישראלית עם להקת הברירה הטבעית – חתונה מרוקאית

הלהקה המזרחית הראשונה שנכנסה לי לתודעה היתה "סהרה" (אין עליה ערך בויקיפדיה!!!) עם השיר המהמם "את". לקח זמן רב – מספר שנים – עד שהצלחתי להניח ידי על הדיסק שלהם וגם זאת באמצעות מישהי שגרה בדימונה. בחנויות התקליטים בחדרה אי אפשר היה להשיג. מה זה אומר עלינו?

<

 עִם ירדנה ארזי

השירים באלבום נחמדים ברובם ועושים טוב ונעים גם לאוזן "מערבית" כשלי. יהיו מי שיאמרו שעם השנים, עם חדירת הצלילים המזרחיים אל ערוצי התקשורת הציבוריים, התרגלה גם אוזני. אינני חושבת כך, משום שאי אפשר להשוות איכות עם משהו שהוא לא כזה.

אחר כך הגיע גל של מוזיקה מזרחית גם לציבור הרחב יחד עם מה שהוגדר כרוק מזרחי וזמרות/ים מזרחיים איכותיים החלו לטפטף. לא ממש אהבתי את אלה שעשו סמטוכה בין מזרח ומערב רק כדי לשאת חן באוזני הקהל. היו כאלה שהשילוב הזה הצליח להם, משום שהם לא ויתרו על האיכות המקורית שלהם ועל האמירה האמנותית הטהורה. להקות כמו שפתיים עם חיים אוליאל, וכנסיית השכל, והזמר עמיר בניון הפיחו נופך מרענן ומרתק למוזיקה הישראלית, כמו גם להקת אלג'יר, אך זו התכתבה יותר עם המערב מאשר עם המזרח.

אלג'יר – ירח במזל עקרב

♀♀

עמיר בניון – ניצחת איתי הכל

על אביבה אבידן לא שמעתי כלל עד שהוציאה את "פרי גנך", אחד השירים החזקים של הזמר העברי בביצוע קולי מדהים ומרגש. חבל שזה נפל לתוך שירי ימי הזכרון ואין משמיעים גם ביום-יום בתחנות השונות.

כשאני שומעת את השיר הזה, אינני יכולה שלא להזכר ב"מה אברך" של רבקה זוהר. אין לי מושג למה שני השירים הללו מזכירים לי זה את זה. אולי כי כורכים אותם יחד בימי הזכרון? מעניין איך השירים הכי יפים מושמעים דוקא אז.

רבקה זוהר – מה אברך

הייתי מצפה, במדינה בה קובצו יחד יהודי כל העולם שהביאו עימם את נופך התרבות על ברכיה גדלו, שיהיה מגוון רחב ותיווצר בה אמנות מעניינת ולאו דוקא "כור היתוך", כי מאוד משעמם כשהכל אחיד. דברים מתחילים לזוז קצת, אמנם הם עדיין בשוליים, אך הם מתקדמים אל המרכז, לקהל רחב יותר ומבלי לאבד ממקוריותם ומהאמת האמנותית שלהם.

אביבה אבידן – אביב

אפשר גם כך (כשאת מהגרת מאלג'יר לצרפת במקום לעלות לישראל):

<a

href="http://en.wikipedia.org/wiki/Sapho_(singer)&quot; target="_blank">Sapho

הרהורים על מיינסטרים ובינוניות Some Thoughts about Mainstream and Mediocrity

מצוינות אינה מלה גסה!!!

Excellence is Not a Dirty Word

רישא

יום ששי, 4 ביוני 1982, שש בערב, הטלפון מצלצל ועל הקו מישהי מהצבא המבקשת לגייס במיידית את בן דודי שהתארח אצלי לסוף השבוע. אז, כזכור וכידוע, טרם פרצו לחיינו הטלפונים האישיים, כך שמי ששרת בצבא וחפץ להעדר מביתו, מוכרח היה להשאיר מספר טלפון זמין במקום בו התכוון להמצא. הפקודה היה להערך מיד ולצאת צפונה. ערב שבת, אז טרם חלמו על מקומות פתוחים בשבתות ובחגי ישראל, מה עושין? מאחר ומאז ומתמיד היו לי קשרים אישיים עם בעלי המקצוע בהם נעזרתי, פניתי לביתו של המכולתניק שלי, רפי, וביקשתי ממנו לסייע במאמץ המלחמתי.

אמו של הלה פותחת את דלת דירתם ומחייכת אלי בהזמנה. אני שוטחת את הבעיה בפניה, שבן דודי הקצין קיבל הפניה לצאת מיד להֵעָרכוּת בצפון ואין לו ציוד. סוניה מושיבה אותי בסלון ושולחת את הנכד כדי שיצא מיד להזעיק את רפי ממשחק הכדורסל השכונתי השבועי.

הטלויזיה פתוחה על הערוץ הרוסי שהגיע מצלחת הלוין (אז טרם היו לנו כבלים וגם לא אסורים אחרים). צייקובסקי עם הבלט של הברבורים מנעים את אחר הצהרים השקט. כבר ביקרתי עד אז במספר בתים ושמתי לב לתחנות עליהן מכוונות הטלויזיות, אך זה אף פעם לא היה על מוזיקה קלסית. זוכרות את יום ששי אחר הצהרים עם הסרט הערבי? ובשאר ימי השבוע היה את שודדי ישראל (בגלל האגרה הבלתי מוצדקת!) המשעמם (להזכירכן, זה היה לפני עידן הערוצים המסחריים) או התחנות הערביות שנקלטו באמצעות יערות האנטנות שעל הגגות.

Preface

Friday, 4 June 1982, six o'clock in the evening, the telephone rings. On the line is somebody from the army who wants to immediately recruit my cousin who stayed with me for the weekend. At that time, as we know and remember, no personal phones (cellular) were yet for us to use; therefore, those who served in the army and wished to be absent from his quarters, had to leave an available phone number at the place they were going to be. The order was to prepare immediately and head to the north of Israel. A few minutes before Shabbat, no open shops, what should one do? Since I always had personal contacts with the professionals I was worked with, I went to the home of my macoletnic (convenience store owner), Raffi, and asked him to assist the war effort.

His mother opens the door of their apartment, smiling at me, inviting me in. I lay out the problem, that my cousin the army officer got a command to head immediately north, but he has not any groceries. Sonia sits me sown in the living room and sends her grandson to get Raffi from his weekly basketball play in the neighbourhood.

The television is open on the Russian channel which came from the satellite dish (we didn't have cables at that time). Tchaikovsky with the Swan Lake ballet pleasing the quiet afternoon. I had my fair share of visits at quite a number of people's homes, paying attention to the channels their televisions are tuned to, but until that day I never found them on classical music.

עצם הענין

כל ההקדמה הזו באה כדי לתאר מצב שבו תרבות היא ענין של חינוך ושל המקום בו גדלת. המיינסטרים, התרבות הפופולרית, היא תוצאה של היסודות והשורשים של העם. אינני הולכת לנתח פה את השתלשלות המאורעות שהביאונו עד הלום, לתוצאה העגומה של רדידות תרבותית, של שטחיות נוראה בכל השטחים כמיינסטרים, במקום שזה יהיה גבוה ומעמיק. אני משערת שמן הסתם ישנם כאלה החוקרים את הנושא ומנסים להבין מה גרם לרדידות התרבותית הישראלית. אני יכולה רק לקונן שכך זה אצלנו ולקוות למהפך. אולי פעם יהיו לנו חברי כנסת שינהיגו רוח חדשה ונכונה. אין לאבד תקוה, אני אופטימית.

The matter at hand

This whole preface was to describe a situation where culture is a matter of education and the place one grew up. The mainstream, the popular culture, is the result of the foundations and the roots of the people. I am not going to analyze here the development of the events which brought us up to here, to the sad result of cultural shallowness, of an awful superficiality in all fields as a mainstream, instead of it to be high and deep. I assume that there are probably those who investigate the issue and try to understand what caused the Israeli cultural shallowness. I can but mourn about it and hope for a change to come. Perhaps we will have once true members of the Knesset who will lead a new and right spirit. One should not lose hope, I am optimistic.

סיפא

ישנם רגעים שכדאי לחיות עבורם. רגעים נפלאים שבהם את מגלה דברים חדשים. תענוג לגלות דברים חדשים, פשוט תענוג. זה אומר לי שיש עוד תקוה, גם אם התענוג הזה בא ממקורות זרים ולא משלנו, הישראלים. אולי פעם תהיה גם לנו תרבות.

ביום ששי האחרון גיליתי שתי להקות חדשות לי, שמעולם לא יצא לי להאזין להן לפני כן. בראשונה, The XX, נתקלתי בבלוג המעניין בשם עונג שבת ומצאתי שם עינוגים רבים. ממליצה לכן בכל לב לעבור עליו ולהתעשר תרבותית.

יש זמרות/ים שכובשות אותי מן הצליל הראשון. אינני יכולה לתאר בדיוק מה תופש אותי, אם זה הצליל המיוחד, אם המוזיקה החודרת, אך אני יכולה לומר בפה מלא שהקול הבוקע הוא הקובע.

האזנתי לקישור לקונצרט של הלהקה בשיתוף עם הפילהרמונית של ה-BBC ולא יכולתי להפסיק. כל סוף השבוע וכל היום (עד עכשו!) האזנתי בְּלוּפּ ללא יכולת להרוות את צמאון האוזניים המתענגות. שימנה אוזניות בווליום המתאים לכן ותוך כדי האזנה, כדאי לשים לב למלים הנפלאות (צֵרפתי בסוף). קשה להאמין איך צעירים כאלה מסוגלים להוציא תחת ידיהם יצירה מופלאה כזו. זהירות – ממכר!!!

End

There are moments worth living for. Wonderful moments where you find new things. It is an absolute pleasure finding new things. It tells me there's still hope, even if this pleasure comes from foreign sources and not from ours, the Israelis. Perhaps sometime we'll have a culture too.

Last Friday I discovered two new to me bands, whom I never heard before. The first, The XX, I found in this interesting blog, where I could read about many enjoyments. I strongly recommend you to read it and culturally enrich.

There are singers who conquer me from their first sound. I can't describe exactly what catches me, it's the special sound, the penetrating music, but I can unhesitatingly say that the emerging voice does it to me.

I listened to the link to the band's concert with the BBC Philharmonic, and I couldn't get enough. The whole weekend and the whole day long (until now!) I have listened in a loop, without the ability to slake the thirst of my enjoying ears. You should put on your earphones with the appropriate volume for you and listen. Caution – it is addictive!!!

The XX – live with The BBC Philharmonic (19 September 2012)

הצפיה בהופעה שלחה אותי מיד (כמובן) למצוא מידע על הלהקה והתברר לי שאלה חבר'ה צעירים מאוד (23!) ומדהים לגלות עד כמה הם בשלים. והקולות הנפלאים שלהם!!! והגיטריסטית המופלאה, הנהדרת והכשרונית כל כך! הסתקרנתי לדעת איך נשמע האלבום הראשון שלהם ולא התאכזבתי. מסתבר שאיכות גם זוכה להוקרה ולפרסים נחשבים. הם מצוינים וחבל שאין שומעין אותם כל הזמן.

שוב, ממליצה לשים אוזניות ולהפעיל את הווליום המתאים לכן כדי להתענג בהופעה של ה-XX מתוך האלבום הראשון.

Watching the show immediately sent me (of course) to find information on the band, and I found out they are very young guys (23!), but it's amazing to discover how mature they are. And their wonderful voices!!! And that astonishing female guitarist, such a great talent! I was curious to know how does their first album sound, and I was not disappointed. It seems that quality can also be rewarded with distinguish awards.

Again, I recommend of putting on your earphones at the right volume for you in order to enjoy the XX's show from their first album.

The xx – Glastonbury festival

השיר האחרון בהופעה הזו של ה-XX הוא עיבוד מקסים שהלהקה עשתה לשיר של פלורנס אנד דה משין.

The last song at the show of the XX is a great arrangement the band did to the song of Florence + the Machine.

The XX with Florence And The Machine – You got the love

זה כמובן שלח אותי לצפות בהופעה של פלורנס. על Florence and the Machine שמעתי לפני כן בהקשר של מוזיקה שנשים יוצרות ומבצעות, אך טרם היתה לי ההזדמנות להקדיש את הזמן להאזנה רצינית. גם היא, מהצליל הראשון, כבשה אותי כליל. אינני יודעת איך אתן, אך יחד עם הנאמנות שלי לאהבות שלי בעבר, אני אוהבת מאוד לגלות גם דברים חדשים טובים ומהנים. כיף להתאהב שוב משמיעה ראשונה.

לשים אוזניות וכו', אתן כבר מכירות את הנוהל המענג.

Naturally, this sent me to watch Florence's show. I heard about Florence + the Machine before, in the context of music that women create and perform, but I haven't had the opportunity to dedicate the time for a serious listening. She too captured me entirely from her first sound. I don't know about you, but together with my loyalty to the things I loved in the past, I still love to find new good and enjoying stuff. It is great fun to fall in love again at the first hearing.

Put your earphones etc., you already know the pleasing drill.

Florence and the Machine live at Royal Albert Hall

 

זו הפעם הראשונה בחיי שאני צופה באשה המנצחת על תזמורת פילהרמונית. מעניין איך פעם לא הייתי מסוגלת להביא את עצמי לשמוע קונצרטים ואני מודה לכל אותן הלהקות הכסחיסטיות שאהבתי שעשו נסיונות מעניינים בקונצרטים עם תזמורות קלסיות וכך הביאוני עד הלום. תענוג.

This is the first time in my life that I watch a woman conducting a philharmonic orchestra. I find it interesting how in the past I couldn't bring myself to listen to concerts, and I thank from the bottom of my heart all those heavy rock bands which made interesting experiments at concerts with classic orchestras, as they enriched my taste. A pleasure.

♀♀

בתמצית:

למה שזה לא יהפוך למיינסטרים? למה שמוזיקה כזו תושמע (אם בכלל) בתוכניות אזוטריות עמוק בלילה, באשמורת שאף אחד כמעט ואינו ער בה ולא כל היום?

In essence:

Why shouldn't this music become mainstream? Why does this kind of music played (if at all) at esoteric programmes deep in the night, in a part of the night where almost nobody is awake, and not the whole day instead?

♀♀

לפני פיזור, הנה כמה סוכריות נוספות:

Before scattering here are some more candies:

Adele – Someone like you

♀♀

Adele covers Etta James – Fool that I am

♀♀

Adele covers Lady AntebellumNeed You Now

ריכוז של המוזיקה ברשומה:

The music in this post:

Coexist (The XX 2nd album)

Coexist full album youtube

Coexist lyrics

XX full album live youtube

XX (The XX 1st album) Lyrics

Florence + the Machine – Live at Rivoli Ballroom 2012 (Full Show)

Lady Antebellum – Need You Now (LIVE AOL Sessions HQ)

Nice sound for those who like electronic music: The Future Sound of LondonMy Kingdom  צליל מעניין למי שאוהבת מוזיקה אלקטרונית

מסע בין כוכבים Star Trek

10 שנים לאסון מעבורת החלל קולומביה

10 Years to the Space Shuttle Columbia Disaster

צוות הקולומביה

שבת, 1 בפברואר 2003; השעה 16:20 ואני שקועה כהרגלי בפרק מרתק מהסדרה "מסע בין כוכבים". משה ידידי כאח לי מתקשר לדרוש בשלומי ולחקור למעשי. אני מספרת לו בקצרה ומתנצלת שאם אין לו משהו דחוף לומר לי – אחזור לצפות, משום שאני אוהבת את הסדרה הזו. הוא מבשר לי שמסע בין כוכבים מציאותי מתרחש ממש עכשו וכי מעבורת החלל קולומביה התרסקה במהלך כניסתה לאטמוספרה.

Saturday, February 1, 2003; it is 16:20 and I am absorbed as usual in a fascinating episode of Star Trek. My friend Moshe calls me to inquire how I'm doing and to investigate my actions. I'm telling him briefly, and apologize that if he does not have something urgent to tell me – I'll go back to watch because I love this series. He informs me that a real interstellar journey is taking place right now and that the Space Shuttle Columbia crashed during its entry into the atmosphere.

התפרקות הקולומביה

למרות הסקרנות הרבה המחלחלת בי, אני מבינה שהתמונות כבר שודרו ולכן מוותרת על הברברת הודאית הצפויה לנו וממשיכה לצפות בפרק הבדיוני; הרי את הניתוחים אוכל לשמוע עד זרא במהדורות החדשות של מוצאי השבת. היום אינני זוכרת את הפרק ההוא, אך אני בטוחה שהיה מצוין כמו השאר בסדרה הזו.

Despite my huge curiosity, I understand that the pictures have already been broadcast and therefore I pass the undoubted babble that awaits us and continue to watch the episode; I can hear the analyzes at the news editions of Saturday night. Today, I do not remember that episode, but I'm sure that it was as excellent as the others in this series.

אילן רמון

עשור חלף מאז, ואף שזה היה גדוש במאורעות, עדיין נראה כאילו אך אתמול היה הזיקוקין הגדול בשמיים והשובל שהותיר כאב רב על האבדן.

A decade has passed since, and though it was full of events, it still seemed as if yesterday was the great fireworks in the sky and the trail that left great pain for the loss.

Pink Floyd – The Great Gig in the Sky

חפירות:

  1. אילן רמון – עשור לאסון המעבורת גלילאו באתר הידען
  2. אילן רמון ויקיפדיה
  3. 107STS משימת מעבורת החלל קולומביה ויקיפדיה

 

Diggings:

  1. Ilan Ramon Wikipedia
  2. STS-107 Space Shuttle Columbia's Mission

פסטיבל הזמר תשע"ג

אוי לנו!!!

הצעקה מונק

המבחן שלי למוזיקה הוא אם זו נוגעת בי. לפני מספר שנים היה לי דיון מעניין עם צייר מוערך ומשכיל שהבין באמנות. אני, שההשכלה הרשמית שלי לא מי-יודעת-מה (לא שיש להתגאות בכך, אך זו עובדה), הערתי לאחר הרצאתו המרתקת בנושא, שמבחינתי, אם היצירה אינה מדברת אלי, אז כל מה שהוא הראה לי באותות ובמופתים על השכבות השונות של הצבע, הסגנון וכו' – אין בהם כדי להזיז לי, משום שאינני בוחנת יצירה מבחינה שכלתנית, אלא רגשית, משום שאמנות תפקידה לעורר רגש כלשהו. זה אינו מוכרח להיות דוקא חיובי, העיקר שיגרום לתגובה רגשית של המתבוננת, החוֹוָה. אם אני לוקחת לדוגמא את "הצעקה" של מונק – הרי שזו אינה משאירה אף אחד/ת אדיש/ת, אלא אם כן זה הרשע העומד עדיין בראשנו וכולו אך ביב ושופכין ותו לא ואין לו לב להקשיב לשוועת העם. הצייר המנוח, שהלך מעימנו בחטף בשנת 2004, הכריז בפנים רציניות שמבחינתו, כל מה שהוא רוצה לראות בפתיחת תערוכה שלו, זה ספונסר עם פנקס שיקים שמן כדי שהלה ירכוש את יצירותיו. לא עניינה אותו הביקורת, אלא הפרנסה. צוק העתים, כאז גם היום. האם יש לנו כסף להוציא על תרבות? דוקא היו לו ציורים יפים בעיני. לא ממש נגעו בי, אך היו יפים. כשרון לצייר היה לו, בזה אין ספק.

אתמול היה לי דיון מעניין אף הוא על מוזיקה. משה, ידידי כאח לי, הרצה לי על סולמות מוזיקליים, מרווחים, סינקופות וכיו"ב. אין לצפות ממני לשנן ולחזור על ההרצאה המרתקת, כי למרות שאני אוהבת מאוד מוזיקה – לא ממש מעניין אותי לרדת לנבכי קרביה, אלא לחוות אותה כפי שהיא מוגשת ובלי לחשוב על הרכבה. מוזיקה היא ענין של חויה, לא של ניתוח. מי שמעוניינת בניתוח – אין לי בעיה עם זאת, אך זה כבר ענין אחר. אני מסתפקת בניתוח טקסטים ואין לי צורך לעסוק בכך גם בתחומים אחרים. אני מעדיפה את החויה כשזה נוגע למוזיקה ושאר האמנויות. גם בספרות אני משתדלת לחוות את הקריאה בלי לנתח. אני מסוגלת בהחלט לשקוע ולהסחף, אלא אם כן הטקסט אינו לטעמי ומסיט את תשומת לבי מהעלילה לכיוון של ניתוח מה בעייתי בספר.

כל ההקדמה הזו באה כדי לומר שמוזיקה צריכה לגעת במאזינה, לעורר בה רגש, לגרום לה להגיב בכיף. בכיף = ההפך ממוזיקת פיגולים שעושה להקיא. כמי שגדלה על פסטיבלי הזמר במהלך כל ילדותה ובחרותה ואהבה אותם, כמובן שניקיתי אוזניים בקפידה, צחצחתי המשקפיים, ניגבתי את צג המחשב והתישבתי לצפות מתוך תקוה שזה לא יפול מפסטיבלי העבר. לא ציפיתי למה שהעלו בפנינו, לא צפיתי שזה יהיה דבר נורא כל כך. נכון שהכי קל להתרפק על הנוסטלגיה ולומר בכל פעם ש"אצלנו היה הכי טוב" ו"פעם זה היה אחרת" (כשמתכוונים לאחרת במובן של טובה יותר), אבל אי אפשר שלא להתקומם כבר כנגד חוסר הרמה שפשה בכל מה שקורה פה. יש המכנים זאת ה"בינוניות של הראליטי" ואני טוענת שזה חוסר הרמה, עמוק מתחת לבינוניות, שנובע מחינוך לקוי ומחוסר תרבות אמיתית. במשך מספר חודשים פמפמו לנו ש"פסטיבל הזמר חוזר" והיתה ציפיה אצל מי שיודעות מה זה. אני בספק אם הדור הצעיר טרח בכלל לצפות (וטוב שכך!), אף שהיו צעירים בין המופיעות. מה שהפליא אותי (או שמא לא היה צריך להפליא), זה התגובות של "חבר השופטים" (ושוב – הנשים במיעוט!!! כמו בכל דבר בחיינו, אוף!!!). נכון שיש נימוס ודרך ארץ במהלך שידור "ממלכתי", אך לשקר בגלוי ולומר את שנאמר במקום להיות אמיצים ולהביע את שפניהם שיקפו – שהדבר הזה שכונה פסטיבל הזמר והפזמון ו"חגיגה של היצירה העברית", אין לו דבר עם רמה ומוטב היה לולא חודש, זה באמת היה צביעות גמורה וחוסר אמת. אמנם אנשים עבדו על המיזם המיותר הזה, אך גם על תוכניות הפיגולים של הראליטי עובדים אנשים, אז מה? עדיף היה שהדבר המגעיל הזה, ששודר לנו במימוננו, משלמי האגרה, לא היה עולה ולא היה בא. הבטיחו לנו "מופע מרהיב" ומה קיבלנו? באידיש קוראים לזה דרעק.

פאר טסי – מקום ראשון בפסטיבל הזמר תשע"ג

האם מיותר לבקש שבמעמד כזה, שאמור היה להיות מכובד ומכבד את היצירה העברית, תהיינה המלים נכונות? היכן יועצת הלשון של רשות השידור? האם נרדמה? שמא לא הוזמנה? האם עד כדי כך בורים הפכו היוצרים שהם מעוותים את השפה? האם למותר לציין שאין אומרין "תחזרי" אלא "חִזרי"?

יש לי עֵדוֹת שתעדנה שכשהשיר הזה הגיע אחרי מסכת העינויים של קודמיו, אמרתי שזה יזכה. היה ברור מה המוץ מכל הקש והגבבה שקושקשו לנו בערב המיותר הזה. לא שזה שיר הדור או ברמה, אך הוא בהחלט בלט מבין השאר. לא שזה שיר לפסטיבל המתימר להציג את מיטב כותבי ויוצרי הזמר העברי, אך בינו לבין השאר היתה פעורה תהום ניכרת, כך שאין להתפלא מדוע בחר אותו העם, בניגוד לבחירת חבר השופטים המנותק לחלוטין. הרי זה שיר שבלוני כל-כך, חסר כל ייחוד, כמו רוב מה שמכונה "הזמר הים תיכוני", שבעיני הוא נלוז ונורא. לא משהו נוגע, אלא עוד שיר חתונות שגרתי.

אינני יודעת מה היו שיקוליה של רבקה מיכאלי לוותר על הנחיית הדבר הנורא הזה, אך אם היתה זו בחירתה שלה לא לכרוך עצמה עם זה – יישר כוחה! טוב שלא נתנה יד לשטות ההבלותית הזו וטוב ששמה לא נקשר עם דְבר פיגולים. על המנחה שבא במקומה אמלא פי מים, כי ממש לא ראוי להתיחס לשטויות ששמו בפיו ולצורה המפגרת בה הציג אותן. חוסר כשרון כבר הזכרתי?

בתמציתיות: אבוי על שאלה הפנים שלנו, של חוסר התרבות וחוסר יצירת האמנות האמיתית, של בלתי מספיק בהשראה ובביצוע. גם הופעתה של אסתר עופרים הנצחית לוא יכלה לשנות את הטעם הרע שהדבר המיותר הזה הותיר בפינו.

אסתר עופרים – היו לילות

קישור למי שמוצאת ענין באמנות אמיתית

קישור לעמוד הפייסבוק של האמן ד"ר אנטון בידרמן שיוצר יצירות נפלאות ומעשיר את חיינו