עקרונות של חשיבה

הצעקה מונק

מיום שאני זוכרת את עצמי, היתה לי משיכה למלים. דיבור תמיד עשה לי את זה. וגם קול נעים של הדוברת, כמובן. בתקופה שלנו הרי לא היו אמצעי המחשה כגון הסקייפ וההכרויות הראשונות היו בדרך כלל באמצעות הטלפון, אם מכרייך טובי הלב ודורשי טובתך לא סידרו לך קודם לכן פגישה עיוורת. אין לי מושג למה, אבל הנסיון (אז טרם כינו זאת בשם "חויה") שלי היה שמי שהיה לה קול מקסים ביותר בטלפון, התגלתה במציאות כמכה שאינה כתובה בתורה, גם לא באגדה. מי שהקול שלה היה נורא ועברה את המחסום ששמתי לעצמי ובכל זאת נפגשנו – דוקא התגלתה כשוה ונאה למדי. נסתרות דרכי הקול…

Echoes / Pink Floyd

את ד"ר אנטון בידרמן פגשתי לפני שנים רבות ומיד הוקסמתי מן היכולת שלו להגות ולחבר מלים מדהימות ומעוררות מחשבה. לוא היה אשה… בכל פעם שאני קוראת טקסט שלו, אינני נשארת אדישה. יש קסם במלים שלו, בהתיחסות שלו לנושאים שונים, לחיבור שהוא עושה בין עולמות שונים ולפעמים אף מנוגדים או כאלה הנראים לנו כבלתי מתחברים.

הנה שניים ממה שדגתי ממנו, בהתיחסותו לציורים:

הראשון, עבודה דיגיטליטת של ד"ר בידרמן, השייכת לסדרה "מנדלות כמראות זמן עכשווי".

עקרונות החשיבה

נפרד מעקרונות החשיבה סביב המטפורות המובילות של המודרניזם ומהניסיון הכושל של גילוי האמת על סופיות עולמנו…. אני בוחר בגילוי העולם כאנטרופיה… דרגה של אי סדר ואקראיות… מארגן מחדש ויזואליזציה כאנרגיה רגשית באמצעות מהנדסי התוכנה… כאשר הפיסיקה והמדע מתורגמים לפילוסופיה נפגוש את חוק שימור האנרגיה, ובתוכו נמצא גם את חוק שימור הסובייקט המרחף על, ובתוך עולם פתוח ואינסופי. ליוטאר – to speak of that for which we do not yet have a language כל הדיבור מתרחש באותם שוליים שהם עדיין בבחינת margins of noise הפרטים עושים דין לעצמם, בורחים מן המכלול וגורמים בסופו לקריסתו כמראה זמן עכשווי.

♀♀

כמי שגדלה בדור בו דברים היו קבועים ברוב המקרים, שהיית יכולה להתחיל ולסיים את חייך המקצועיים באותו עיסוק/מקצוע (מה שהצריך מצדך מחשבה מעמיקה קודם לבחירתך בזה ואי אפשר היה לתת מקום לאקראיות); ששינוי היה בדרך כלל שם נרדף לאסון, לקרקע הנשמטת מתחת לרגליים – קשה היה לי במשך שנים רבות לשנות דפוסי מחשבה ו/או עקרונות עליהן גדלתי. עד היום יש בי את היסוד הזה של הרצון/הכמיהה למשהו קבוע, לא ארעי. מאוד לא קל להגיע להבנה ששום דבר אינו קבוע, שום דבר אינו מובטח לנו (חוץ מהמוות, לדאבוננו) ומה שהשגנו היום – עלול להלקח מאיתנו מחר או אפילו עוד הערב.

בדור שלי, גם מי שלא גדלה במשפחה יקית, ידעה שעליה לשמור על הסדר והנקיון, שהעולם עלול להחרב אם אלה לא יטָמעו בך, בעיקר אם את אשה ואז את ממונה לשמור גם על אלה של אותם שהוטל עלייך לשרת. כשהכל מסודר ונקי סביבך, את יכולה להיות בטוחה שכך גם בתוכך, אבל לא כך הדבר. מבעד להרגלים וההליכה בתלם, בעבע בתוך הדור שלי מרד שהלך והתגבר עד שהתפרץ, אם כי במינוריות. כך לא ראינו מראות של פמיניזם כמו בארצות הברית ולא היו התנגשויות עם החוק כמו שם. הפרטים פה לא עשו דין לעצמם, לא ברחו מן המכלול (כי לא היו מסוגלות לברוח רחוק מדי) ולא גרמו לקריסתו. עדיין 3 גברים עשירים ושוביניסטיים עומדים בראשנו והתבנית המסתמנת היא אותה ישנה כשהיתה.

♀♀

פנינה בן דוד "קצוות" בגלריה "סטודיו אמן", חדרה.פנינה בן דוד

על בדי ציור גדולים וקטנים, מותחת פנינה משטחי צבע עדינים, רכים ושקופים, המהדהדים בשקט חרישי וממרחק אינסופי. עליהם מבני צורות בטכניקות אימפסטו ובריתמוס אקספרסיבי. חלקן צפות, חלקן מרחפות, האחרות צוללות או נשאבות אל מעמקים. הצורות פוצעות את ההרמוניה ומפרות את הרגיעות ואת השלווה הראשונית. מפגשים בלתי צפויים בין שני הקצוות של תודעה מנטאלית מניעים ומרכיבים מחדש את תפיסת עולמה. הזיכרון מועלה לדרגה רוחנית ואניגמאטית: הציור הופך למעין כלי תעופה של הנשמה כדי לראות "מעבר" ולהגיע לתובנות על-זמניות ומעבר למקום. מסע של זיכוך האישיות היוצרת, נע כמטוטלת בין שלווה לצרימה בין איפוק לזעקה, בין זיכרון העבר והבנת ההווה ועד לנוכחות קיומית כעמדה מובחנת המרכיבה מחדש את תפיסת עולמה.

♀♀

אנחנו רגילות לחשוב בתבניות אותן הלבישו עלינו סוכני החִברות בחברה בא אנו חיות. קשה מאוד-מאוד להשתחרר ממה שכיוונו אותך אליו. אני זוכרת לרעה את שיעורי הסִפרות, בהם נדרשנו לשנן את שהלעיטו אותנו וכל מקום למחשבה מקורית ו/או שונה ממה שהאכילו אותנו לא הותר. כל חריגה מ"המקובל" נאסרה. בבחינות היה עלייך לכתוב את שמאן דהוא החליט שזה הפתרון ולא היה בלתו. ספרות אינה הסטוריה, שם ישנם תאריכים וארועים שאי אפשר לשנות (אם כי בהחלט ניתן להטות לפי בעל היד הכותבת). ספרות היא סוג של אמנות וככזו, עליה להיות מקום של מחשבה עצמאית, של מתן ביטוי לתחושות שהטקסט מעורר בך, של דמיון חופשי.

אני עושה מאמצים ומנסה בכל כוחי לחרוג ולצאת מהקופסא אותה כפו עלי. לפעמים אני יכולה לרשום בסיפוק שאני מצליחה. לרוב, לא ממש, אבל תמיד יש תקוה לשיפור, נכון?

♀♀

אם מבקשות אתן לכן שעה של קורת-רוח ונחת מעמל יומכן או מהחיים, אתן מוזמנות לבקר בגלריה ולשטוף את העיניים בכיף.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: