פריחת הדובדבן

דובדבן

יש לי לפעמים משיכה לדברים שהם מעבר להסבר הגיוני. מאין זה צץ – לנסתר הפתרונות. לפני כשלוש שנים היה לי שיח מאלף עם שכני החביב על צמחיה וגינון והבעתי את חפצי להוסיף שלושה עצים לגינתי. האחד, עץ גויאבה. חלום ישן שלי הוא לזכות לאכול מן הפרי הנפלא הזה כשהוא נקטף מהעץ הגדל אצלי בגינה; השני, פיטנה (פלומריה ריחנית), שפרחיו הריחניים זכורים לי מילדותי וכל חיי שאפתי לעץ נוי כזה משל עצמי; השלישי, עץ דובדבן. אין לי מושג מדוע בא לי על העץ הזה, אולי כי מעולם לא טעמתי מפריו בצורתו הטבעית, רק משימורים (גם לא טעמתי אננס טבעי, אבל זה סיפור אחר…). אין לי תאוה מיוחדת לדובדבנים. אם כבר, אני מעדיפה אבטיח או מֵלון, לא שיש קשר, כמובן.

את הגויאבה לקח אותי השכן הנחמד לקנות במשתלה בברטעה הסמוכה. שתלתי ברוב טקס בט"ו-טישבט תש"ע והתפללתי שיצמח ויגדל ויתן מפירותיו עוד בימי חיי. לא הצליח לי. מסתבר, ששני תנאים צריכים להתקיים כדי שגויאבה תקלט בקציר: האחד, יש להשקות ולטפח בקפידה ובזמנים מדודים ולא להזניח, מה שלא קרה בשל הקפיצות שלי לנכר ולא היה לי מי שימלא אחר התנאי הזה; השני – מזל. נו, בכל דבר צריך מזל, כמובן. בנוגע לגויאבה, גם אם תטפחי במסירות – עדיין צריך מזל ולא כולן נקלטות.

גויאבה

את הפיטנה קיבלתי משכנה נחמדה ששֶׁמַע כמיהתי הגיע אליה והיא החליטה לשמח אותי ביום הולדתי לפני שנתיים. גם פה צריך מזל – לפעמים זו נקלטת ולפעמים לא. במקרה שלי זה היה לא…

פיטנה - פלומריה ריחנית

הדובדבן עמד בחצרו של השָׁכֵן ולא זז – לא קדימה וגם לא רברס, רק שָׁכַן לו שם שתול ושותק. השכן התיאש ממנו לגמרי והתכוון להפטר ממנו. לבי לא נתן לו לעשות כן וביקשתי שיעביר אלי את הנטע בתקוה שזה יאהב את מקומו החדש ויעלה ויפרח. בנוגע לדובדבן, יש צורך רק בתנאי אחד: למדנו, שעץ הדובדבן זקוק למכות קור כדי להניע את הפריחה שלו לצוץ וללבלב. במשך שנים סבלתי מהקור של קציר בחורף וגם בקיץ לא היה לי קל בלילות הקרים, כך שהייתי בטוחה שהעץ ישתף פעולה וירנין את לב כל רואתהו כשיפרח. מסתבר, שההתחממות הגלובלית לא פסחה עלינו והטמפרטורות בקציר גבוהות יותר בשנים האחרונות מאשר בזמן עלייתי על הקרקע. מכות קור אין פה. גם העץ הזה הלך בדרך כל הארץ ונפטר בעודו זקוף וגאה. אין לי כוונה לעבור להתגורר צפונה מכאן רק כדי לחזות ביפי פריחת הדובדבן. אסתפק, כרגיל, בתמונות היפהפיות.

בתמצית:

היום התבשרנו על תחילת פסטיבל ההאנאמי, בו חוגגים את פריחת הסאקורה במשך שבוע ימים. יפה הוא החג הזה, של התחדשות, של הערכת היופי, גם אם חמקמק הוא ומסמל את החיים הקצרים שלנו עלי אדמות.

להקת חיל הים – חופשה ביפן

(כי יודע כל ספן – לא חוזרים בלי מתנות מיפן)

שוה עיון:

♀    מאמרו המאלף של נחמן גרשונוביץ על הסקורה.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • jazminor77  On 21 במרץ 2013 at 23:13

    יפנים… נראה לי שאלה אנשים עם סכסוך פנימי חמור וקונפליקט גדול: מצד אחד יש את האכזריות הזו של שפיכת דמם של הזולת והסכמה עם תרבות הסמוראים ומצד שני, יש את העדינות הבלתי נתפשת הזו של "הענק החלש" עם הנפש הרכה והרומנטית. אף פעם לא יכולתי להתחבר אליהם, זה מזכיר לי את האנס הבוכה

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: