הא לחמא עניא Ha Lachma Anya

די אוכלין אנו בארעא דישראל

סיפור לפסח כשר

בדרך לשולחן הפסח, עברתי דרך ביתה הישן. ידידה חדשה הזמינה אותי אליה לחג של פינוקים, כולל הכל, אז למה לא? עדיף מאשר להשאר לבד בין ארבע קירות, לא ככה?

On my way to the Passover Seder, I passed by her old house. A new friend invited me to celebrate the holiday with indulgence, including everything, so why not? It's better than being alone between four walls, isn't it?

כמה זמן לא ביקרתי בשכונה הזו… היא אינה גרה שם מזמן. הרבה מִמִזמן, יותר מכפי שאני מסוגלת לזכור. פעם גם אני גרתי שם ואחר כך כבר לא. לילות רבים הייתי חולמת על איך שאני מגיעה אליה ומפתיעה אותה, אך היא מקשה את לבה ואינה פותחת לי את הדלת. מבעד לסוגר המוצק היא מורה לי ללכת ולא לשוב. לא שבתי.

So much time I haven't visited this neighbourhood… She doesn't live here since long ago. A very long time, more than I can remember. I used to live there once, not anymore. Many nights I used to dream how I'd go to visit her and surprise her, but she hardens her heart and doesn't open her door for me. Behind the solid cage she orders me to go away and not come back. I didn't come back.

שלמה ארציאף פעם לא תדעי

♀♀

אני יורדת מן האוטובוס שהביא אותי הלום, שולפת את התיק שלי מבטנו הפעורה ומניחה על המדרכה. הדלתית יורדת בשריקה חרישית, סוגרת על הפתח הטומן בחובו תיקים רבים נוספים, רובם של חיילים שיצאו הביתה לחג. למשפחות רבות תהיה שמחה של יחד.

I'm going down from the bus that brought me here, pulling out my bag from its wide open belly and place it on the pavement. The little trunk door slides down with a silent whistle, closes on the entry which holds within many more bags, mostly of soldiers that were released to their homes for the holiday. Many families will have the joy of getting together.

אי אפשר להיות יותר מדי זהירוֹת. אני ממתינה עד שהאוטובוס יתרחק מן התחנה ופונה לעבר מעבר החציה ההומה בני ישראל נחפזים. אני, יש לי זמן. אנשים נדחקים קדימה, נעמדים על הקצה, דורסים כמעט זה את זה. לאף אחד מלבדי אין סבלנות. מה נהיה מאיתנו? לאן יש למהר? למה?

You can never be too careful. I'm waiting until the bus moves away from its stop and then I turn towards the crosswalk which is full of Israelis in a hurry. Me, I got time. People are pushing themselves forward, standing on the edge, almost squashing each other. Nobody but me has patience. What have become of us? Where is there to hurry to? What for?

צלילי הרמזור שלנו מתקתקים לאט. אינני יכולה שלא לחייך. אני יכולה לראות בעיני רוחי את קוצר רוחם של הממתינים המתענים ורוצים כבר לרוץ קדימה, הלאה. הקצב מתגבר באחת, יחד עם האור המתחלף לירוק. אני מתכופפת לאיטי כדי להרים את התיק ולהכתיפו, אך אינני מצליחה. בלתי אפשרי. נחילי אדם מתחככים בי בריצת אמוק כדי להספיק את הרמזור לפני שזה ישנה את צבעו ויצווה עליהם לעצור. ויתרתי על ההכתפה. אני חוצה את הכביש הסואן מכל הצדדים ומצליחה להגיע בשלום אל העבר השני. משם, הדרך לשכונה קצרה.

The sounds of our traffic light are ticking slowly. I can't but smile. I can imagine the impatience of the waiting people who are being tortured and want to run forward, onward. The rhythm of the traffic light becomes faster, along with the appearance of the green light. I'm bending slowly to pick up my bag in order to put it on my shoulder, but I can't. It's impossible. Swarms of humans are rubbing against me in their amok running to make it before the traffic light changes its colour and order them to stop. I gave up lifting my bag onto my shoulder. I cross the very busy road and manage to get to the other side in one piece. From there, the route to my friend's neighbourhood is short.

שכונה

עד שלא הגעתי לשם, לא הייתי מודעת שזה סמוך כל-כך לכתובת בה ביליתי זמן לא מועט עם אהבת חיי. נסתרות דרכי המוח. שנים של שכחה ופתאום העיקול המוכר, השביל שלא השתנה מאז, המוביל לרחבת החניה עם צפרדעי הפחים העולים על גדותיהם כמו אז. ישנם דברים שאינם משתנים. למרות שיש לשער שהדיירים התחלפו, ממשיך צוות העיריה להתעלל בתושבים החלשים ואינו מספק להם את השירותים המגיעים, כאילו אין הם משלמים מסים כמו השאר. בשכונת היוקרה הסמוכה, הסביבה נראית אחרת לגמרי. יוקרה זו יוקרה, לא ככה?

Until I got there, I wasn't aware that it's so close to the address I spent quite a significant time with the love of my life. Hidden are the mind's ways. Years of forgetfulness and suddenly the familiar curve, the path that didn't change since then, which leads to the parking lot with the rubbish skips that are overflowing like then. Some things never change. I assume that some of the people who used to live here may have moved, but the municipality staff still continues to abuse the weak residents and doesn't provide them with the services they are entitled to, as if there are not paying their taxes like everybody else. In the nearby posh neighbourhood, the surrounding looks entirely different. Posh is posh, isn't it?

יוני דרור

למרות כתמי הלכלוך וחלקי הזוהמה המתעופפת סביב, השקט פה מדהים. מספר צעדים מן הכביש הראשי ובקושי שומעים אותו. כמה דיירים עומדים חשופי חזה, אוחזים בסמרטוטים אותם הם טובלים בדליים שלרגליהם ושוטפים את רכביהם, יוצרים נחלי מים קצפיים הזורמים ומתפתלים על האספלט. אני פוסעת לאט בין המכוניות החונות, התיק על הכתף לא קל, אך סביר. השתדלתי וכך לא סחבתי איתי את כל מלתחתי, רק חלק ממנה, זה הנחוץ לי לשהיה של כמה ימים (בלילות הרי אין צורך ללבוש הרבה).

Despite the dirty stains and the filth parts that fly around, the silence here is amazing. Some paces from the main road and its noise is hardly being heard. A few residents are standing barechested, grabbing the rags which they dip in the buckets at their feet and wash their cars, making foamy streams of water that are flowing and winding on the asphalt. I'm walking slowly between the parked cars; my bag on my shoulder is not easy, but it's not too bad, I can still manage. I tried my best; therefore, I didn't schlep with me all the clothing from my wardrobe, just a part of it that is required for a few days of staying (no need to wear much at night, right?).

♀♀

ארבע אחר-הצהרים. אביך משהו, אך אפשר עדיין לנשום. השמש מרעיפה מקרניה הרכות. אביב נעים. עוד מעט מגיעה. הנייד מצלצל ואני עוצרת כדי לענות. איני מסוגלת לעשות שני דברים בבת אחת. ללכת ולדבר בה בעת, זה יותר מדי בשבילי. מניחה את התיק על ספסל ומתישבת עליו. לא ממש נקי, אך אין ברירה, הרי לא אשב על המדרכה. זו מטונפת הרבה יותר. הכל יחסי, אמר הגאון שאחד הרחובות לא רחוק מכאן (מרחק של 5 דקות נסיעה), קרוי על שמו.

Four in the afternoon. It a bit hazy, but you can still breathe. The sun showers down its rays of soft light. It's a pleasant spring. I'm almost there. The cellular is ringing and I stop to answer, as I can't do two things at once. Walking and talking at the same time is too much for me. I'm putting my bag on a bench and set myself. It's not really clean, but there's no other choice; after all, I'm not gonna sit on the pavement, am I? It's much dirtier than the bench. It's all relative, said the genius that one of the streets not far away from here (5 minutes by car), is named after him.

אני סוגרת את השיחה ושולחת מבט קדימה. אי אפשר לטעות בדמותה הגוחנת מעל הצפרדע ומוציאה מבטנה את שהיא מעלה בידה. עיני הנדהמות מתקשות לקלוט את המראה. היא הרי אינה גרה כאן מזמן. הרבה מאוד זמן. אולי אני חולמת? אולי זה רק פטה מורגנה? אולי משום שאני מתגעגעת אליה כל-כך, אני משלה את עצמי שזו היא? שערה הקצר הלבין לגמרי. השמש משחקת בין תלתליה ומקשה על הראיה. אני מאמצת את עיני מבעד למשקפי השמש. היא שם, אין ספק. מה אני עושה עכשו? לגשת? להזכיר לה את קיומי שנראה כי שכחה מזמן? להתעלם? להעלם? אינני מסוגלת לזוז.

I hang up and send a gaze forward. There's no mistake or doubt with what I see. She is bending over the rubbish skip and takes out of its belly what she can get. My astonished eyes find it hard to take in the scene. After all, she doesn't live here since a long time. A very long time. Perhaps I'm dreaming? Perhaps it's just a fata morgana? Maybe, because I miss her so much, I delude myself that it's her? Her short hair turned totally white. The sun is playing between her curls and it makes it hard to see. I strain my eyes through the sunglasses. She is there, no doubt. What am I doing now? Should I come near? Shall I remind her of my existence which seems she had forgotten a long time ago? Should I ignore her? Should I disappear? I can't move.

גִרסא א'

פתאום היא עוצרת מעיסוקה, עיניה משוטטות סביבה בחוסר מנוחה. היא נושאת את מבטה לכיווני ואני רואה שהיא קופאת על מקומה. גם היא מזהה אותי. "או, זו את", אני שומעת אותה אומרת. קולה נשאר רם כאז, צלול, תקיף. אני קמה עת היא מתקרבת אלי. "מה את עושה פה?" היא חוקרת. הסמכותיות לא אבדה לה. זו אותה אשה שאני עדיין אוהבת בכל לבי, למרות הזמן שחלף בינינו.

הבושם שלה אופף אותי כליל, מחזיר לי את הזמן שלנו יחד. רגלַי אינן נושאות אותי ואני מתישבת שוב. בלתי אפשרי לעצור את רעידתן. קולי, שתמיד היה רפה, מסרב לצאת. אני מסתפקת בהרמת קצות השפתיים שלי במה שנראה לי חיוך מנומס.

♀♀

מאוחר יותר צלצלתי אל הידידה שלי והתנצלתי על שאני מבריזה לה והיא תאלץ לעבור את החג בגפה.

♀♀♀

Version A

She suddenly stops from what she's doing, her eyes restlessly wander around. She sends her gaze at my direction and I notice that she froze. She recognized me. "Oh, it's you", I hear her saying. Her voice remained loud as then, clear, strong. I stand up as she comes near me. "What are you doing here", she enquires. She hasn't lost her authoritativeness. This is the same woman I do love with all of my heart, despite the time that had passed between us.

Her perfume wraps me all over, brings back our time together. My feet don't carry me and I have to sit down. It's impossible to stop them from trembling. My voice, that was always weak, refuses to emerge. I am settling for lifting the edges of my lips with what seems to me as a polite smile.

♀♀

Later, I called my friend to deeply apologize for standing her up and that she will have to go through the holiday on her own.

גִרסא ב'

אני קמה בלאט ומנסה להתחפף משם, בטרם זו תבחין בי. אין לי מושג איך להתמודד עם זה. לפגוש את אהבת חייך מחטטת בזבל, לאחר שנים כה ארוכות בהן לא הייתן בקשר, אינו דבר של מה בכך, אם אנקוט בלשון המעטה. בלתי אפשרי לי להכיל את החויה.

ידידתי משתדלת כמיטב יכולתה, אך שום דבר שהיא מציעה לי אינו נוסך בי נחמה.

♀♀♀

Version B

I quietly stand up and try to scram before she might notice me. I have no idea how to cope with this. Bumping into the love of your life while she is picking through the rubbish, after so many years that you haven't been in touch, isn't simple, not a trifle, to say the least. I can't face the music of this experience.

My friend tries her best, but anything of what she offers me doesn't inspire any comfort.

גִרסא ג'

אהבת חיי מטמינה בתוך סלּה את שדלתה מתוך האשפה וסוגרת את המכסה. עיני הנעוצות אחר גבה המתרחק, אינן מסוגלות להתנתק. שמלתה הדהויה תלויה עליה ברישול, נעה עם תנועותיה. מה קרה לזו שהקפידה בלבושה? קולי מתפרץ ממני, משל יש לו חיים משל עצמו וצועק את שמה בכל עוז. התדהמה בעיניה מתקשחת לריחוק מנוכר. "או, זו את", היא שולחת אלי מלים רפות.

מאוחר יותר, עת אנו מסובות אל שולחן הסדר אצל הידידה שלי, מקבלות המלים "הא לחמא עניא" משמעות חדשה, אחרת מזו שהכרתי עד אז.

♀♀♀

Version C

The love of my life hides in her basket the things that she dredged up from the garbage and shuts the lid. My eyes that are pinned to her retreating back can't stop from staring. Her ragged dress is hanging sloppily on her, moving with her motions. What happened to the one who used to take extra care of how she dresses? My voice bursts out of me as if it has a life of its own, and calls her name with all its might. The shock in her eyes hardens into an estranged distancing. "Oh, it's you", she sends fragile words towards me.

 

♀♀

Later, when we are seated at the Seder at my friend's place, the words "Ha Lachma Anya" get a new meaning, different to what I knew until then.

קישורים:

סיפור נוסף לפסח: כל האנשים הבודדים

סיפורים נוספים שלי

More of my stories in English

Links:

Ha Lachma Anya Wikipedia

Ha Lachma Anya Haggadot.com

More of my stories in English

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • jazminor77  On 26 במרץ 2013 at 12:46

    הסיפור מקסים, אך למה הגרסאות? אני הייתי מסתפקת בגרסא הראשונה, השאר הן מדכאות והן מבלבלות. חג שמח!

    • שרון הר פז  On 26 במרץ 2013 at 13:08

      הבה ארים את המסך על הלוט מאחורי הקלעים ואגלה איך זה היה באמת: לפני שבוע הלכתי לתומי בחדרה בדרך לבקר את בני. בתחילת הרחוב בו הוא גר, הוקם בנין קומות חדש והדיירים אך זה החלו לאכלסו. במדרכה שממול הבנין, עמדה צפרדע ירוקה גדושה מעל ומעבר וסביבה מתגוללת אשפה רבה נוספת. בין השאר, היה שם ריהוט שבור. אשה עמדה מעל לצפרדע וחיטטה בקרביה, כשהיא מוציאה מתוכה חלק מהאשפה אל המדרכה. זה היה בארבע אחר הצהרים, קבל עם ועדה. חשבתי לעצמי שאותי לא היו תופסים במצב כזה, אך כמובן שאי אפשר לדעת, בבחינת, "אל תדון את חברך עד שתגיע למקומו". אינני רוצה חס ושלום, שלא יקרה לי, להגיע למקומה. ואז נולד הסיפור. במקור זה היה בעצם גרסא ב' וג', אבל במהלך הכתיבה יצאה גרסא א' ולכן שמתי אותה ראשונה.
      אין מה להתבלבל, רק לבחור את הגרסא המתאימה לך 😉
      חג שמח וכשר לכולנו!

      • jazminor77  On 27 במרץ 2013 at 21:59

        תודה על השיתוף של מאחורי הקלעים. נחמד לדעת איך נוצר סיפור. חג שמח וכיפי!

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: