הא לחמא עניא

די אוכלין אנו בארעא דישראל

סיפור לפסח כשר

בדרך לשולחן הפסח, עברתי דרך ביתה הישן. ידידה חדשה הזמינה אותי אליה לחג של פינוקים, כולל הכל, אז למה לא? עדיף מאשר להשאר לבד בין ארבע קירות, לא ככה?

כמה זמן לא ביקרתי בשכונה הזו… היא אינה גרה שם מזמן. הרבה מִמִזמן, יותר מכפי שאני מסוגלת לזכור. פעם גם אני גרתי שם ואחר כך כבר לא. לילות רבים הייתי חולמת על איך שאני מגיעה אליה ומפתיעה אותה, אך היא מקשה את לבה ואינה פותחת לי את הדלת. מבעד לסוגר המוצק היא מורה לי ללכת ולא לשוב. לא שבתי.

♀♀

אני יורדת מן האוטובוס שהביא אותי הלום, שולפת את התיק מבטנו הפעורה ומניחה על המדרכה. הדלתית יורדת בשריקה חרישית, סוגרת על הפתח הטומן בחובו תיקים רבים נוספים, רובם של חיילים שיצאו הביתה לחג. למשפחות רבות תהיה שמחה של יחד.

אי אפשר להיות יותר מדי זהירוֹת. אני ממתינה עד שהאוטובוס יתרחק מן התחנה ופונה לעבר מעבר החציה ההומה בני ישראל נחפזים. אני, יש לי זמן. אנשים נדחקים קדימה, נעמדים על הקצה, דורסים כמעט זה את זה. לאף אחד מלבדי אין סבלנות. מה נהיה מאיתנו? לאן יש למהר? למה? צלילי הרמזור שלנו מתקתקים לאט. אינני יכולה שלא לחייך. אני יכולה לראות בעיני רוחי את קוצר רוחם של הממתינים המתענים ורוצים כבר לרוץ קדימה, הלאה. הקצב מתגבר באחת, יחד עם האור המתחלף לירוק. אני מתכופפת לאיטי כדי להרים את התיק ולהכתיפו, אך אינני מצליחה. בלתי אפשרי. נחילי אדם מתחככים בי בריצת אמוק כדי להספיק את הרמזור לפני שזה ישנה את צבעו ויצווה עליהם לעצור. ויתרתי על ההכתפה. אני חוצה את הכביש הסואן מכל הצדדים ומצליחה להגיע בשלום אל העבר השני. משם, הדרך לשכונה קצרה.

שכונה

עד שלא הגעתי לשם, לא הייתי מודעת שזה סמוך כל-כך לכתובת בה ביליתי זמן לא מועט עם אהבת חיי. נסתרות דרכי המוח. שנים של שכחה ופתאום העיקול המוכר, השביל שלא השתנה מאז, המוביל לרחבת החניה עם צפרדעי הפחים העולים על גדותיהם כמו אז. ישנם דברים שאינם משתנים. למרות שיש לשער שהדיירים התחלפו, ממשיך צוות העיריה להתעלל בתושבים החלשים ואינו מספק להם את השירותים המגיעים, כאילו אין הם משלמים מסים כמו השאר. בשכונת היוקרה הסמוכה, הסביבה נראית אחרת לגמרי. יוקרה זו יוקרה, לא ככה?

יוני דרור

למרות כתמי הלכלוך וחלקי הזוהמה המתעופפת סביב, השקט פה מדהים. מספר צעדים מן הכביש הראשי ובקושי שומעים אותו. כמה דיירים עומדים חשופי חזה, אוחזים בסמרטוטים אותם הם טובלים בדליים שלרגליהם ושוטפים את רכביהם, יוצרים נחלי מים קצפיים הזורמים ומתפתלים על האספלט. אני פוסעת לאט בין המכוניות החונות, התיק על הכתף לא קל, אך סביר. השתדלתי וכך לא סחבתי איתי את כל מלתחתי, רק חלק ממנה, זה הנחוץ לי לשהיה של כמה לילות.

♀♀

ארבע אחר-הצהרים. אביך משהו, אך אפשר עדיין לנשום. השמש מרעיפה מקרניה. אביב נעים. עוד מעט מגיעה. הנייד מצלצל ואני עוצרת כדי לענות. מניחה את התיק על ספסל ומתישבת עליו. לא ממש נקי, אך אין ברירה, הרי לא אשב על המדרכה. זו מטונפת הרבה יותר. הכל יחסי, אמר זה שאחד הרחובות לא רחוק מכאן (מרחק של 5 דקות נסיעה), קרוי על שמו.

אני סוגרת את השיחה ושולחת מבט קדימה. אי אפשר לטעות בדמותה הגוחנת מעל הצפרדע ומוציאה מבטנה את שהיא מעלה בידה. עיני הנדהמות מתקשות לקלוט את המראה. היא הרי אינה גרה כאן מזמן. הרבה מאוד זמן. אולי אני חולמת? אולי זה רק פטה מורגנה? אולי משום שאני מתגעגעת אליה כל-כך, אני משלה את עצמי שזו היא? שערה הקצר הלבין לגמרי. השמש משחקת בין תלתליה ומקשה על הראיה. אני מאמצת את עיני מבעד למשקפי השמש. היא שם, אין ספק. מה אני עושה עכשו? לגשת? להזכיר לה את קיומי שנראה כי שכחה מזמן? להתעלם? להעלם? אינני מסוגלת לזוז.

גִרסא א'

פתאום היא עוצרת מעיסוקה, עיניה משוטטות סביבה בחוסר מנוחה. היא נושאת את מבטה לכיווני ואני רואה שהיא קופאת על מקומה. גם היא מזהה אותי. "או, זו את", אני שומעת אותה אומרת. קולה נשאר רם כאז, צלול, תקיף. אני קמה עת היא מתקרבת אלי. "מה את עושה פה?" היא חוקרת. הסמכותיות לא אבדה לה. זו אותה אשה שאני עדיין אוהבת בכל לבי, למרות הזמן שחלף בינינו.

הבושם שלה אופף אותי כליל, מחזיר לי את הזמן שלנו יחד. רגלַי אינן נושאות אותי ואני מתישבת שוב. בלתי אפשרי לעצור את רעידתן. קולי, שתמיד היה רפה, מסרב לצאת. אני מסתפקת בהרמת השפתיים שלי במה שנראה לי חיוך מנומס.

♀♀

מאוחר יותר צלצלתי אל הידידה שלי והתנצלתי על שאני מבריזה לה והיא תאלץ לעבור את החג בגפה.

♀♀♀

גִרסא ב'

אני קמה בלאט ומנסה להתחפף משם, בטרם זו תבחין בי. אין לי מושג איך להתמודד עם זה. לפגוש את אהבת חייך מחטטת בזבל, לאחר שנים כה ארוכות בהן לא הייתן בקשר, אינו דבר של מה בכך, אם אנקוט בלשון המעטה. בלתי אפשרי לי להכיל את החויה.

ידידתי משתדלת כמיטב יכולתה, אך שום דבר שהיא מציעה לי אינו נוסך בי נחמה.

♀♀♀

גִרסא ג'

אהבת חיי מטמינה בתוך סלּה את שהיא דולה מתוך האשפה וסוגרת את המכסה. עיני הנעוצות אחר גבה המתרחק, אינן מסוגלות להתנתק. שמלתה הדהויה תלויה עליה ברישול, נעה עם תנועותיה. מה קרה לזו שהקפידה בלבושה? קולי מתפרץ ממני, משל יש לו חיים משל עצמו וצועק את שמה בכל עוז. התדהמה בעיניה מתקשחת לריחוק מנוכר. "או, זו את", היא שולחת אלי מלים רפות.

מאוחר יותר, עת אנו מסובות אל שולחן הסדר אצל הידידה שלי, מקבלות המלים "הא לחמא עניא" משמעות חדשה, אחרת מזו שהכרתי עד אז.

♀♀♀

סיפור נוסף לפסח: כל האנשים הבודדים

סיפורים נוספים שלי

More of my stories in English

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • jazminor77  On 26 במרץ 2013 at 12:46

    הסיפור מקסים, אך למה הגרסאות? אני הייתי מסתפקת בגרסא הראשונה, השאר הן מדכאות והן מבלבלות. חג שמח!

    • שרון הר פז  On 26 במרץ 2013 at 13:08

      הבה ארים את המסך על הלוט מאחורי הקלעים ואגלה איך זה היה באמת: לפני שבוע הלכתי לתומי בחדרה בדרך לבקר את בני. בתחילת הרחוב בו הוא גר, הוקם בנין קומות חדש והדיירים אך זה החלו לאכלסו. במדרכה שממול הבנין, עמדה צפרדע ירוקה גדושה מעל ומעבר וסביבה מתגוללת אשפה רבה נוספת. בין השאר, היה שם ריהוט שבור. אשה עמדה מעל לצפרדע וחיטטה בקרביה, כשהיא מוציאה מתוכה חלק מהאשפה אל המדרכה. זה היה בארבע אחר הצהרים, קבל עם ועדה. חשבתי לעצמי שאותי לא היו תופסים במצב כזה, אך כמובן שאי אפשר לדעת, בבחינת, "אל תדון את חברך עד שתגיע למקומו". אינני רוצה חס ושלום, שלא יקרה לי, להגיע למקומה. ואז נולד הסיפור. במקור זה היה בעצם גרסא ב' וג', אבל במהלך הכתיבה יצאה גרסא א' ולכן שמתי אותה ראשונה.
      אין מה להתבלבל, רק לבחור את הגרסא המתאימה לך😉
      חג שמח וכשר לכולנו!

      • jazminor77  On 27 במרץ 2013 at 21:59

        תודה על השיתוף של מאחורי הקלעים. נחמד לדעת איך נוצר סיפור. חג שמח וכיפי!

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: