ה' עוז לעמו יתן

טקס יום הזכרון לשואה ולגבורה

טלאי צהוב

למה רק עכשו, כשהם הולכים ונשמטים מאיתנו, כשכבר כל-כך מאוחר, פתאום נמצאים התקציבים? פתאום יש מאין לתקצב את ניצולי השואה ולסייע להם? בבוקר, הרשת עדיין עומדת בפרץ התקפות ההאקרים ואני יכולה להאזין לחדשות מהארץ. הקריין מודיע חגיגית שהוקצה סכום לטובת ניצולי השואה, כדי להקל עליהם בזמן המועט שנותר להם. מה נשתנה היום הזה מכל הימים? למה זה צריך להיות ככה? למה צריך היה הביבי להוציא את נשמתם עד כה? למה חושבים הוא וחבר המרעים אשר איתו שאנחנו מטומטמים? איפה הם היו עד עכשו? הרי הוא והזדים היו בשלטון לפחות בעשר השנים האחרונות, האם לא יכולים היו להקל על חיי השרידים במקום לענותם? ודאי שיכולים היו, רק מה – פשוט לא רצו. זה לא היה "אופנתי", משום שצל המחאה החברתית טרם הוטל. לא שהמחאה מסייעת לנו, אבל כנראה יכול הביבי לעשות מזה הון פוליטי, וכידוע, שגם אם זה מזערי – הון פוליטי זה עדיין משהו. בעיניו. לא בעינינו. אנחנו בזות לו ולשכמותו על מעשיהם הנלוזים שהורידונו למטה, אל שאול המצב הכלכלי הקשה.

♀♀

פאריז. אנחנו מכינות את עצמנו לצפות בטקס שאמור להיות משודר מהארץ. אני מתפללת בדבקות כדי שהשידור אלינו יעבור בשלום, משום שברשות השידור לא שמעו על תחזוקה נאותה של הרשת והזלזול בשתי הצופות בשידורים (ביאטריס ואני), רק גובר מיום ליום. השידור, שצריך להיות שוטף ולא רק ש"תכניות נבחרות" (התהייה היא, על ידי מי אלו נבחרו?) תשודרנה ברשת, נקטע כל שניה ומאוד לא זורם, למרות שהאינטרנט של ביאטריס תקין לגמרי ובאיכות גבוהה. זה לא מספיק עבור השידורים של רשות השידור.

אנחנו מתישבות ומקוות לטוב.

הבלתי נלאה עולה לדבר ואני מתכוננת להשתעמם ולהתעצבן. אבל השנה הפתעה! הוא פותח את נאומו בהזכרת ובכיבוד ניצולי השואה ורק לאחריהם הוא מברך את המכובדים שהתכנסו! ההיה או חלמתי חלום? היה, משום שאני מתרגמת לביאטריס את הנאמר ואכן זה קרה. כנראה לקח נשיאנו שיעור מזערי בנימוס ולמד משהו… החיים מלאי הפתעה ותקוה המה.

עיניה מזדגגות עת אני מנסה למסור את דבריו בנאמנות. לא קל לי להקשיב, להפנים ולתרגם סימולטנית. אני מפתיעה את עצמי על שאני מצליחה לפעול יותר מפעולה אחת בו זמנית. ממש משעמם איך שהוא קורא מניירותיו (ואני כולי תקוה ותפילה שמעטים הם), שלא לדבר על שחבל שלא ניקדו לו כדי שידייק במשמעות המלים. טוב, אי אפשר שזה יהיה מושלם. לפחות אני מרוצה מכך שכיבד את ניצולי השואה, שהרי למען מי התכנסו הנוכחים בטקס, אם לא למענם ולזכר אלה שניספו?

זה הופך למשעמם יותר מרגע לרגע. ביאטריס מניחה יד רכה על זרועי ומבקשת ממני להפסיק. לי, כידוע, אין שום כבוד לפוליטיקאים, גם אם הפכו אותם לנשיאים כדי שיפרשו בכבוד מאיתנו, אבל היא, כחיה בגולה (שלא לדבר בכזו תרבותית), עדיין מתרשמת מהמונח "נשיא מדינת ישראל" ורוצה לחוס על כבודו. היא מציעה להכין לנו קפה.

אני שומעת את זמזום מכונת הקפה ואת צליל הכוסות המונחות על המגש. "שֶׁרי", היא קוראת לי מהמטבח. "מה מראים?"

"הִי אִיז סְטִיל דְרַיִיְנג אַס דֶה קוֹפּ" ("הוא עדיין נואם לנו", בעברית מנומסת), אני מדווחת לה באנגלית מהולה באידיש (אותה קלטה די מהר, יש לציין לזכותה) ומרגיעה אותה. "זה ודאי ימשך עוד הרבה זמן, אין לך מה למהר."

♀♀

כשהיא חוזרת, מגיע תורו של הביבי. זה מאריך ומונה את כל רשימת הנכבדים (אם כי, למזלנו, לא את שמות שאר קהל הנוכחים), וזו ארוכה כאורך הגלות. לבסוף, מגיע גם תור אזכור הניצולים. באמת תודה! הוא ודאי חושב כמה מתוחכם זה היה, אך עלינו זה אינו עובד ואנחנו מסכימות בינינו עד כמה זה מטופש. כל כך קל לזהות זיוף מקילומטרים, גם כשזה מוגש עטוף בצלופן של צביעות. היכן הוא היה עד עכשו כדי לאפשר לניצולים לחיות בכבוד ולא בעוני מחפיר? איפה הוא היה עד כה כדי לתת לנו שירותים הולמים במקום להפריט את כל מה שזז ולגרום לרעה חולה כפי שהיא מוטחת בפנינו? איך גרעון כזה עצום גר בכפיפה אחת עם "הצלחה כלכלית", כפי שזה מכנה את פעילותו הנפשעת להעניא אותנו, העם?

אינני טורחת לתרגם לה. קלישאות מפגרות אני לא רוצה להעביר הלאה. היא גם לא מתעניינת במיוחד, משום שהיא כבר מכירה את ההבלים היוצאים מפיהם של פוליטיקאים בנאומים פומביים. המלים אינן עושות כבר רושם – התרגלנו לשקרים הנערים לתוך אוזנינו וחדלנו להאמין לשטויות. התבגרנו.

♀♀

"טקס מכובד", היא מחוה את דעתה. שתינו מוחות דמעה לשמע קריאת שיר מזמור לאסף מפי הרב. יחד עם זאת, אי אפשר שלא להתפלל לשמוע בקרוב נשים הקוראות פרקי קדושה. אולי אף אפשר לשאוף לראות במהרה ועוד בימינו אשה רבא ראשית לישראל? One can but hope… ונאמר כולנו "!Awoman"

תהילים פרק פג

א  שִׁיר מִזְמוֹר לְאָסָף.
ב  אֱלֹהִים אַל-דֳּמִי-לָךְ; אַל-תֶּחֱרַשׁ וְאַל-תִּשְׁקֹט אֵל.
ג  כִּי-הִנֵּה אוֹיְבֶיךָ, יֶהֱמָיוּן; וּמְשַׂנְאֶיךָ, נָשְׂאוּ רֹאשׁ.
ד  עַל-עַמְּךָ, יַעֲרִימוּ סוֹד; וְיִתְיָעֲצוּ, עַל-צְפוּנֶיךָ.
ה  אָמְרוּ–לְכוּ, וְנַכְחִידֵם מִגּוֹי; וְלֹא-יִזָּכֵר שֵׁם-יִשְׂרָאֵל עוֹד.
ו  כִּי נוֹעֲצוּ לֵב יַחְדָּו; עָלֶיךָ, בְּרִית יִכְרֹתוּ.
ז  אָהֳלֵי אֱדוֹם, וְיִשְׁמְעֵאלִים; מוֹאָב וְהַגְרִים.
ח  גְּבָל וְעַמּוֹן, וַעֲמָלֵק; פְּלֶשֶׁת, עִם-יֹשְׁבֵי צוֹר.
ט  גַּם-אַשּׁוּר, נִלְוָה עִמָּם; הָיוּ זְרוֹעַ לִבְנֵי-לוֹט סֶלָה.
י  עֲשֵׂה-לָהֶם כְּמִדְיָן; כְּסִיסְרָא כְיָבִין, בְּנַחַל קִישׁוֹן.
יא  נִשְׁמְדוּ בְעֵין-דֹּאר; הָיוּ דֹּמֶן, לָאֲדָמָה.
יב  שִׁיתֵמוֹ נְדִיבֵימוֹ, כְּעֹרֵב וְכִזְאֵב; וּכְזֶבַח וּכְצַלְמֻנָּע, כָּל-נְסִיכֵימוֹ.
יג  אֲשֶׁר אָמְרוּ, נִירְשָׁה לָּנוּ– אֵת, נְאוֹת אֱלֹהִים.
יד  אֱלֹהַי, שִׁיתֵמוֹ כַגַּלְגַּל; כְּקַשׁ, לִפְנֵי-רוּחַ.
טו  כְּאֵשׁ תִּבְעַר-יָעַר; וּכְלֶהָבָה, תְּלַהֵט הָרִים.
טז  כֵּן, תִּרְדְּפֵם בְּסַעֲרֶךָ; וּבְסוּפָתְךָ תְבַהֲלֵם.
יז  מַלֵּא פְנֵיהֶם קָלוֹן; וִיבַקְשׁוּ שִׁמְךָ יְהוָה.
יח  יֵבֹשׁוּ וְיִבָּהֲלוּ עֲדֵי-עַד; וְיַחְפְּרוּ וְיֹאבֵדוּ.
יט  וְיֵדְעוּ–  כִּי-אַתָּה שִׁמְךָ יְהוָה לְבַדֶּךָ:
עֶלְיוֹן, עַל-כָּל-הָאָרֶץ.

"אל מלא רחמים" פורץ החזן התורן בקול מתגבה והולך בכאב אָבִל. שתינו איננו מצליחות לעצור את זרם הדמעות הפורץ מאיתנו למראה גבותיו הרוטטות ועולות עם הצלילים המרטיטים.

בהתקוה אנחנו כבר נהר רוגש, עומדות ושרות בקול נשבר. מעולם לא הצלחתי לשיר את ההמנון בקול שוטף, לא בגפי וגם לא בפומבי.

♀♀

תם הטקס. הקהל מתבקש להשאר על עומדו עת שיירת המכובדים יוצאת ועוזבת את המקום. הקדימון על המסך מבטיח לנו סרט תעודי על תעמולת הנאצים. נשמע מעניין ואני הולכת למטבח להכין לנו צידה לצפייה – מחדשת את קנקן הקפה, פורסת עוגת גבינה ושולפת גליל נוסף כדי לקדם את הצפוי לנו בסרטים מסוג זה. בהתחלה, כשהבאתי איתי את המנהג המקובל מהארץ, היתה ביאטריס מרימה גבה מתנשאת על "האסיאתית" (אני…) המשתמשת בנייר טואלט במקום בטישיו. ששה חודשים איתי והיא כבר מחקה אותי. בינתיים רק בבית. היא עדיין אינה מעיזה לשאת בתיקה גליל, כמוני. אני, החוזה את העתיד, רואה את כל פריז צועדת עם הגלילים בתיק. לא רחוק היום. מנהג הגיוני סופו להתפשט. או שלא…

♀♀

עת אני מביאה את הכבודה לסלון, היא מרימה אלי את מבטה ואומרת: "הם הפסיקו את השידור".

אני נדה בראשי, מניחה לאט את המגש על השולחנון ומוזגת לנו קפה חם, מהביל. אין מה לעשות. חבל שבערוץ הראשון אין מבינים את חשיבות השידורים הללו ברשת ליהודי התפוצות. לי ולעוד לא מעטים כמוני בארץ, אין טלויזיה בבית, למרות שאנחנו משלמות את האגרה בכפייה מחוסר רצון להתעסק עם מחלקת הגביה. אין לנו רצון להיות על הכוונת שלהם, אז אנחנו משלמות את ההיטל, למרות שאינו מוצדק. לי, אישית, לא היה אכפת לשלם, לוא לפחות יכולה הייתי לצפות בשידורים באינטרנט. מדי פעם ישנן תוכניות השוות צפיה, כמו ביום השואה או להבדיל מיני סדרות טובות מחו"ל.

היא מכבה את המחשב ומדליקה את הטלויזיה כדי לעבור בין התחנות ולמצוא לנו משהו מעניין לצפות בו, כמו סרט תעודי בערוץ ארטֶה או קונצרט בערוץ התרבותי המעולה Mezzo.

נר הזכרון שהדלקנו מבעוד מועד, מרצד בפינה.

משרפה בברגן בלזן

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • jazminor77  On 9 באפריל 2013 at 23:30

    אי אפשר שלא לתהות איך מנהיגינו אטומים כל כך. שמעתי בטקס בבוקר איך ראש הממשלה מכנה את פרס בשם "אישי הנשיא" במקום "אדוני הנשיא". לולא נשוי היה לשרה, אפשר היה לחשוב שהוא נשוי לנשיא… נו, מה אפשר לצפות ממי שקשקש על "סלע קיומנו" בבורותו. סלע מחלוקת, לא שום קיומנו

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: