זה עתה שמענו צפירת דומיה We Just Heard a Remembrance Siren

מגן דוד 4

C80. אמנם שמש, אך קררררררר. אינני רגילה לעמוד דום בקור. בארץ שוררים תנאי חמימות (לא שזה מקל על קשיי היום הזה) וכרגיל אני שואלת את עצמי מה אני עושה פה, בתנאי אקלים שאינם מתאימים לי.

80c. Although sunny, but colddddd. I'm not used to standing still in the cold. In Israel, there are warm conditions (not that it relieves the difficulties of this day) and as usual I ask myself what am I doing here, in climatic conditions that don't suit me.

8 בבוקר. בארץ כבר 9. אני פותחת את הרשת ומנסה למצוא שידור חי מטקס קריאת שמות הנספים בכנסת האמור להתחיל וגם טקס הנחת הזרים ביד ושם. כרגיל, הערוץ הראשון שלנו מתמיד בטמטומו ואין שידור חי, כנראה גם לא ישדרו לתפוצות את מצעד החיים מפולין. אז לא. נמאס לי להתלונן.

8 in the morning. In Israel it's already 9. I turn on the net and try to find a live broadcast from the reading in the Knesset of the names of those who perished, that should begin and also the ceremony of placing the sprays at Yad Vashem. As usual, our first channel is ever-dumb and there is no live broadcast, probably will not broadcast the March of the Living from Poland to the Diaspora either. So no. I'm tired of complaining.

מעבירה לרדיו. זה, לפחות, עובד ברשת ואפשר להאזין לתכנים המשודרים. אני נתקלת בתוכנית המרתקת של קרן נויבך. בדרך כלל, לא יוצא לי להאזין לה בארץ, אבל בחו"ל לפעמים כן. תמיד תענוג לשמוע אותה, על התכנים הרלבנטיים שהיא מעלה והצורה המתורבתת שהיא מטפלת בהם. נעים להאזין לקולה השקט (אם כי התקיף), המנומס, התרבותי ובעיקר הסבלני לשמוע את התשובות בלי לקטוע את הדוברים ובלי להזהיר אותם ש"זמננו תם" או לבקש מהם בקוצר-רוח להשיב "תשובה קצרה ואם אפשר במשפט אחד" (מי אמר עודד שחר המקשקש במהירות הסילון גם ביום הזה ועומד להקיא, וכדי שזה לא יקרה פשוט אינו מקשיב לתוכניתו? לפחות האוזן שלי אינה מסוגלת להבין את דבריו הבהולים והצעקנים). מדהים איך שהיא נותנת מרחב דיבור לנשאליה ואינה מציקה להם. הלואי וקולגותיה תלמדנה ממנה.

I'm switching to the radio. It, at least, works online and you can listen to the broadcast content. I come across the fascinating program of your Keren Neubach. Usually, I don't listen to her in Israel, but I do sometimes when I'm abroad. It's always a pleasure to hear her, for the relevant content she brings up and the civilized form she handles them. It is nice to listen to her quiet (though firm), polite, cultural, and especially patient voice of hearing the answers without interrupting the speakers and without warning them that "our time is up" or asking them impatiently to answer "a short answer and if possible in one sentence" (who said Oded Shahar even on this day and about to throw up and so it won't happen, we don't listen to his programme?). It's amazing how she gives a space to her interviewers and doesn't harass them. I wish that her colleagues will learn from her.

הצפירה נשמעת ברמה מבעד לאלפי הקילומטרים ממנה היא באה. ביאטריס נצמדת אלי בדום שתיקה ושתינו מרכינות ראש בדממה דומעת. שתי דקות של סרטים העוברים מול העיניים, זכרונות מהורי שעברו את התופת ושרדו, מהשכנים ומהמכרים שגורלם היה דומה. כל מי שאני זוכרת מילדותי ונעורי, כבר נפטר. אף אחד אינו עימנו עוד. אני אומרת את שמותיהם בלבי, נוצרת את זכרם, יחד עם זה של אלה מבני משפחתי שמעולם לא זכיתי לקרוא בשמם, לא סבתא, לא סבא, לא דודה, לא דוד… בני משפחת רוקיטה וזיגפריד.

The siren sounds aloud through the thousands of miles it came from. Béatrice clings to me in stillness and we both bow our heads in tearful silence. Two minutes of movies going in front of the eyes, memories of my parents who went through the inferno and survived, from neighbours and acquaintances whose fate was similar. Everyone I remember from my childhood and youth had passed away already. No one is with us anymore. I say their names in my heart, saving their memory, along with those of my family members to whom I never got to say their names, not Grandma, Grandpa, Aunt, Uncle… The Rokita and Siegfried family.

ברגן בלזן

ביאטריס אמנם גדלה בתנאים אחרים והרקע שלה שונה, אך אמהּ עדיין זוכרת את האימים שחוותה בילדותה. רק לאחרונה היא התחילה להעלות את זכרונותיה בקול, בעיקר משום שאני נוהגת להציק לה בשאלותי ולחקור כדי ללמוד פן שונה ממה שחויתי דרך משפחתי.

Although Béatrice grew up under other conditions and her background is different, but her mother still remembers the horrors she experienced in her childhood. It was only recently that she began to voice her memories, mainly because I pester her with my questions and explore in order to learn a different aspect from what I experienced through my family.

אחד הסיפורים שצמררו אותי, עת סיפרה לי אותו, ילוה אותי כנראה עד עולם. יש דברים שאת יודעת שלא תשכחי. רובנו שמע על תינוקות שמצאו את מותם על ידי ניפוץ ראשיהם בקירות בידי הנאצים הארורים. לא שזה שונה בהרבה כשאת שומעת את הדברים ממקור ראשון – זוועה היא זוועה. דומיניק מספרת על הזוועה האישית שלה, על התינוקת ששמטה בבהלה מזרועותיה למשמע קולות נפץ הפצצות שנפלו לא רחוק מביתה.

One of the stories that chilled me, as she told me, would probably go with me forever. There are things you know you won't forget. Most of us have heard of babies who found their deaths by smashing their heads against the walls by the damned Nazis. Not that it's much different when you hear things firsthand – horror is horror. Dominique talks about her personal horror, about her baby girl she dropped in panic from her arms to the sounds of bomb blasts falling not far from her house. Béatrice could have another sister. How does Dominique live with this horrific memory?

אנחנו מסבות אצלה לארוחת צהרים. על שולחן צדדי מרצדים אורות נרות הנשמה שדומיניק הדליקה לזכר משפחתה שנספתה. האוכל הטעים שבישלה לנו, קצת נתקע בגרון עם הדמעות המלוחות. באיזשהו שלב אנחנו מפסיקות לבכות וחוזרות לאכול. צריך לקיים את הנפש, גם אם זו מתיסרת ביום הזה.

We are having lunch at her place. On the side table, the lights of the candles Dominique lit in memory of her family who perished are shimmering. The delicious food she cooked for us, a little stuck in the throat with the salty tears. At some point we stop crying and go back to eating. The soul must be maintained, even if it is aggrieved on this day.

מגן דוד 1

♀♀

חומר למחשבה ולהגות:

היה אפשר לצפות מעם, שחוה את הזוועות הנוראות, ינהג אחרת. מי, אם לא אנו, צריכים לשמש דוגמא ומופת?

Material for thought and cogitation:

One would expect of a nation who experienced the horrible atrocities to behave differently. Who, if not us, should set an example?

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

תגובות

  • יסמין  ביום 24 באפריל 2013 בשעה 0:48

    שונה לחוות את הטקסים הללו בנכר, לא ככה?

  • jazminor77  ביום 9 באפריל 2013 בשעה 23:26

    אני מסכימה איתך שמאיתנו אפשר היה לצפות שנדע לנהוג בזולת בצורה מנומסת ונכונה הרבה יותר ולגלות רגישות לזכויותיהם של אחרים. שלא לדבר על התחשבות בשורדי השואה שהלב נכמר על מצבם העלוב במדינת ישראל. עצוב!

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

%d בלוגרים אהבו את זה: