לזכרם In Their Memory

דדל ישראל

פאריז, שש בערב. אני עסוקה בכתיבה. הראש שלי מכוון לשבע וחצי, אז אגלוש עם ביאטריס לאתר של רשות השידור כדי לצפות בחדשות ובטקס הזכרון מהר הרצל. הרדיו ברשת פתוח ברקע והצפצופים של החדשות מודיעים לי בשפה שלי שהשעה שבע. קשה להתרגל להבדלי השעות ולסנכרן את הראש עם שעון ארצי-מכורתי. אני קופצת ממקומי וממהרת לחפש את ביאטריס כדי להודיע לה שהטקס או-טו-טו עומד להתחיל וכדאי שנתכונן.

Paris, six o'clock. I'm busy writing. My head is set at seven-thirty, when I'll go with Béatrice to the IBA website to watch the news and the memorial service from Mount Herzl. The radio on the internet is open in the background and the beeping of the news informs me in my own language that it is seven o'clock. It's hard to get used to the differences in hours and to synchronize my head with the clock of my country. I jump up and hurry to look for Béatrice to tell her that the ritual is about to start and we should get ready.

היא מרימה את מבטה מעם מסך המחשב ושולחת אלי עיניים מצועפות. היא לא פה ואני מקוה שלא קטעתי לה את חוט המחשבה. דיברנו על כך אחר הצהרים ותכננו לצפות בטקס. עכשו אני כבר לא בטוחה שזה יקרה. נראה לי שהיא נמצאת הרחק מכאן. היא מחייכת אלי ואומרת שרק תסיים את הפסקא והיא תבוא.

She looks up from the computer screen and sends me her veiled eyes. She's not here and I hope I did not interrupt her thread of thought. We talked about it that afternoon and planned to watch the ceremony. Now I'm not sure it will happen. I think she's far away from here. She smiles at me and says she'll just finish the paragraph and she'll come.

אני מניחה לה ונצמדת למסך. כמדי שנה, אני שוב מתעצבנת על שמוק הנשיא שמדליק את אבוקת הזכרון בלפיד שהוגש לו בידי האלמנה/השכולה התורנית, במקום שזה יהיה להפך – שהוא יצטנע ויכבד ויגיש לה את הלפיד להבעיר את נר הזכרון. אין כבר משמעות למלים השגרתיות והמשמימות שהוא מקשקש ברמה. שוב אין כבוד ראוי לאלה ששכלו את יקיריהם. מגעיל לראות את השמוקים נדחפים כדי שיראו אותם. הטקס כולו על טהרת השמוקים וכבר נמאס מזה. כרגיל, שוב מדיחים אותנו מן העשיה ומן הנראות. מתי כבר יגיע הזמן כשלנשים יהיה חלק שוה בו? שוב אני יכולה רק להתפלל שזה יהיה במהרה ועוד בימי, לפני שהדור שלי יאסף אל אמותיו כמו הדור שקדם לנו, זה של השואה, ולפחות אנו נזכה לחיות שוויון.

I leave her and glue to the screen. Like every year, I get angry again at the prick of the President who lights the torch of memory with the torch handed to him by the selected widow/bereaved, instead of the opposite – that he will humble himself and honour her and by presenting her the torch to light the memory candle. There is no longer any meaning to the routine and dull words that he rattles. There is no longer any respect for those who have lost their loved ones. It's disgusting to see how the shmucks are pushing themselves to be seen. The whole ceremony is just shmucks and we are already tired of it. As usual, we are again exiled from doing and being visible. When will come the time for women to be equal? Again, I can only pray that it will be soon, and in my days, before my generation will gather to its foremothers like the generation before us, that of the Holocaust, and at least we will be lucky to live in equality.

שעתיים לאחר מכן, מצטרפת אלי ביאטריס לצפות בתוכנית האמנותית. אין מה לעשות, לא כל יהודי התפוצות מסוגלים להתחבר לזה. עם כל האמפתיה שלהם כלפינו, לבם שאיתנו והגורל המשותף, יש הבדל בין מי שנולדה בארץ וכל חייה עברו עליה בין ימי הזכרון, לבין זו שחותה אחרת, שהצפירה אצלנו בערב, זו שהגיעה מירושלים והרעידה את קירות דירתה – אינה מרטיטה אותה כלל.

Two hours later, Béatrice joins me to watch the artistic program. There is nothing to be done, not all Diaspora Jews are able to connect to this. With all their empathy for us, their hearts with us and our common destiny, there is a difference between someone born in Israel and her whole life passed between these remembrance days, and the other one who experienced differently, that the siren in Israel this evening, the one that came from Jerusalem and shook the walls of her apartment – does not cause her tremble at all.

סמל צהל

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

תגובות

  • יסמין  ביום 24 באפריל 2013 בשעה 0:46

    א. ליהודי הגולה הזכות לחיות את חייהם כאוות נפשם ואי אפשר להעיר להם על שאין הם צופים בטקס.
    ב. כבוד הנשיא שייך לדור השוביניסטים ואי אפשר ללמדו לכבד את השכול ולהרכין ראש בפני משפחות השכול ולכן הוא לא יוזם ולא עושה שום שינוי לכיוון שהצעת. חס ושלום שכבוד הנשיא יגיש זר לשכולה. שמת לב שזו תמיד אלמנה? לא אלמן, לא אח/ות וכיוצ"ב. אני בטוחה שאם היה קצת רגיש, טיפה – לא הרבה, היה פועל אחרת. גם אם יש תקנון, הרי אין זה תורה מסיני ואפשר לנהוג בצורה אנושית. אבל מה את רוצה מהקשיש הזה? התפקיד הזה אינו לכל החיים ועוד מעט יחליפוהו בע"ה.
    ג. אני מבינה שיש סיכוי שאת וביאטריס תצעדנה בקרוב לעבר השקיעה?

    • שרון הר פז  ביום 26 באפריל 2013 בשעה 18:17

      א. מסכימה איתך. לא הערתי לביאטריס כלום, כי מבחינתי, זכותה של כל אשה להתנהל כאוות נפשה כל עוד אין היא פוגעת בזולתה. כולנו חופשיות, גם בנכר ולא רק בארצנו.
      ב. מה שאני רוצה מהקשיש הזה, שהוא יתחיל להיות בן אדם ולא שמוק שוביניסט, זה מה שאני רוצה. לא נראה לי שרגישות לסבל הזולת זו הרבה מדי לבקש.
      ג. אי אפשר לדעת מה יקרה, החיים מובילים אותנו לכל מיני כיוונים 😉

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

%d בלוגרים אהבו את זה: