לזכרם

דדל ישראל

פאריז, שש בערב. אני עסוקה בכתיבה. הראש שלי מכוון לשבע וחצי, אז אגלוש עם ביאטריס לאתר של רשות השידור כדי לצפות בחדשות ובטקס הזכרון מהר הרצל. הרדיו ברשת פתוח ברקע והצפצופים של החדשות מודיעים לי בשפה שלי שהשעה שבע. קשה להתרגל להבדלי השעות ולסנכרן את הראש עם שעון ארצי-מכורתי. אני קופצת ממקומי וממהרת לחפש את ביאטריס כדי להודיע לה שהטקס או-טו-טו עומד להתחיל וכדאי שנתכונן.

היא מרימה את מבטה מעם מסך המחשב ושולחת אלי עיניים מצועפות. היא לא פה ואני מקוה שלא קטעתי לה את חוט המחשבה. דיברנו על כך אחר הצהרים ותכננו לצפות בטקס. עכשו אני כבר לא בטוחה שזה יקרה. נראה לי שהיא נמצאת הרחק מכאן. היא מחייכת אלי ואומרת שרק תסיים את הפסקא והיא תבוא.

כמדי שנה, אני שוב מתעצבנת על שמוק הנשיא שמדליק את אבוקת הזכרון בלפיד שהוגש לו בידי האלמנה/השכולה התורנית, במקום שזה יהיה להפך – שהוא יצטנע ויכבד ויגיש לה את הלפיד להבעיר. אין כבר משמעות למלים השגרתיות והמשמימות שהוא מקשקש ברמה. שוב אין כבוד ראוי לאלה ששכלו את יקיריהם והשמוקים נדחפים כדי שיראו אותם. הטקס כולו על טהרת השמוקים וכבר נמאס מזה. כרגיל, שוב מדיחים אותנו מן העשיה ומן הנראות. מתי כבר יגיע הזמן כשלנשים יהיה חלק שוה בו? שוב אני יכולה רק להתפלל שזה יהיה במהרה ועוד בימי, לפני שהדור שלי יאסף אל אמותיו כמו הדור שקדם לנו, זה של השואה, ולפחות אנו נזכה לחיות שוויון.

שעתיים לאחר מכן, מצטרפת אלי ביאטריס לצפות בתוכנית האמנותית. אין מה לעשות, לא כל יהודי התפוצות מסוגלים להתחבר לזה. עם כל האמפתיה שלהם כלפינו, לבם שאיתנו והגורל המשותף, יש הבדל בין מי שנולדה בארץ וכל חייה עברו עליה בין ימי הזכרון, לבין זו שחותה אחרת, שהצפירה אצלנו בערב, זו שהגיעה מירושלים והרעידה את קירות דירתה – אינה מרטיטה אותה כלל.

סמל צהל

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • יסמין  On 24 באפריל 2013 at 0:46

    א. ליהודי הגולה הזכות לחיות את חייהם כאוות נפשם ואי אפשר להעיר להם על שאין הם צופים בטקס.
    ב. כבוד הנשיא שייך לדור השוביניסטים ואי אפשר ללמדו לכבד את השכול ולהרכין ראש בפני משפחות השכול ולכן הוא לא יוזם ולא עושה שום שינוי לכיוון שהצעת. חס ושלום שכבוד הנשיא יגיש זר לשכולה. שמת לב שזו תמיד אלמנה? לא אלמן, לא אח/ות וכיוצ"ב. אני בטוחה שאם היה קצת רגיש, טיפה – לא הרבה, היה פועל אחרת. גם אם יש תקנון, הרי אין זה תורה מסיני ואפשר לנהוג בצורה אנושית. אבל מה את רוצה מהקשיש הזה? התפקיד הזה אינו לכל החיים ועוד מעט יחליפוהו בע"ה.
    ג. אני מבינה שיש סיכוי שאת וביאטריס תצעדנה בקרוב לעבר השקיעה?

    • שרון הר פז  On 26 באפריל 2013 at 18:17

      א. מסכימה איתך. לא הערתי לביאטריס כלום, כי מבחינתי, זכותה של כל אשה להתנהל כאוות נפשה כל עוד אין היא פוגעת בזולתה. כולנו חופשיות, גם בנכר ולא רק בארצנו.
      ב. מה שאני רוצה מהקשיש הזה, שהוא יתחיל להיות בן אדם ולא שמוק שוביניסט, זה מה שאני רוצה. לא נראה לי שרגישות לסבל הזולת זו הרבה מדי לבקש.
      ג. אי אפשר לדעת מה יקרה, החיים מובילים אותנו לכל מיני כיוונים😉

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: