אורח השמוקים The Ways of the Shmucks

הרהורים על הרוע של המגדר המיותר

Reflections on the Evil of the Needless Gender

מונק: הצעקה

ההכרות הראשונה שלי עם הודו, היתה כמו כל ילדה (ולא רק ישראלית) שאמהּ הפולניה דאגה לרזונה ושקדה להשגיח כי אסיים את הכל מהצלחת כי "הרבה ילדים רעבים בהודו ישמחו ללקק את מה שאת משאירה פה". לא השארתי, ברור, כי מי יכולה היתה להתמודד עם ההאבסה הבלתי פוסקת של ניצולת שואה את פרי בטנה? תחנוני, כי בטני מלאה עד אפס מקום, לא זכתה, כמובן, לתשומת לב ראויה, להפך: תמיד היתה נזיפה מקוננת על שאני "רק עור ועצמות". תמונות מאותה התקופה אינן מאששות קביעה שגויה זו, אך אי אפשר היה לעשות דבר מול נחישות של יצר הקיום.

My first acquaintance with India was like any girl (and not just an Israeli) whose Polish mother cared about her weight and was careful to watch that I'd finish everything off the plate because "a lot of hungry children in India will be happy to lick what you leave here." Clearly, I did not leave, because who could cope with of a Holocaust survivor relentlessly fattening her offspring? My pleas, because my stomach was filled to capacity, did not, of course, receive proper attention, on the contrary: there was always a lamentation that I was "just skin and bones". Images from that period do not confirm this erroneous determination, but nothing could be done against the determination of the will to survive.

כשצעירים אחרי צבא התחילו לנדוד כדי להזרק בין ענני השאנטי, הייתי כבר מטופלת בצאצאים משלי. נשבעתי לא לחזור על מעשי אמי ולא להכריח לכלום. הצלחתי. לפעמים כדאי לזכור את לקחי הילדות אותם אנו שוכחות עם התבגרותנו, כדי לישמם ולא לשגות בעצמנו את אלה של הורינו. יש לנו מספיק טעויות מקוריות משלנו אותן אנו יכולות לטעות ואין צורך ללעוס את העבר.

While young people after the army began to wander in order to get lost in the shanti clouds, I was already taking care of my own offspring. I vowed not to repeat my mother's actions and not to force to anything. I succeeded. Sometimes it is worth remembering the childhood lessons that we forget as we grow up, so as not to make the same mistakes our parents made. We have enough original mistakes of our own that we can make them and there's no need to chew on the past.

המטיילים ציירו את הודו כארץ כיפית של חלומות, התרגעות ושלוה – כל כך שונה מהתזזיות של ארצנו. אין פלא שרבים נהרו לשם. אחר כך זה נהיה פחות אופנתי והיהודים הנודדים פנו לכיוון ארצות דרום אמריקה. מישהי זוכרת את הספר המרתק "בחזרה מטואיצ'י" שעשו ממנו סרט?

The travellers portrayed India as a fun land of dreams, relaxation and peace – so different from our country's frenzies. No wonder many flocked there. Then it became less fashionable and the wandering Jews headed toward the South America countries. Anyone remember the fascinating book "Back from Tuichi" which the movie Jungle (2017 film) is based upon?

לא שהקדשתי לכך מחשבה, הרי יצר הנדודים אינו קיים בי, אך אם כבר חשבתי מדי פעם על הודו, זה היה בעיקר בכיוון של יופי – הטאג' מאהאל, וגם בענין הפולחנים שדי עניינו אותי. כשאני חושבת על הודו, מיד צצים ועולים בי התאורים האופייניים של עניני העם הסוחבים את הריקשות והילדים טרוטי הזבובים. הסרט האחרון הנוגע להודו בו צפיתי, הוא "מלון מריגולד האקזוטי".

Not that I thought about it, since the wandering instinct does not exist in me, but if I have occasionally thought of India, it was mainly in the way of beauty – the Taj Mahal, and also in the matter of rituals that quite interested me. When I think of India, the typical descriptions of the poor people carrying the rickshaws and the children bothered by flies are immediately emerging. The last movie about India that I watched was "The Best Exotic Marigold Hotel".

The Second Best Exotic Marigold Hotel Official Trailer

בני אדם חיים בכל מיני מקומות וארצות, לכולם רצונות, שאיפות וחלומות – מי לטוב ומי לרע. מסתבר, שהרוע אינו נגמר ואין מספיק קמים עליו להכחידו. אם זה נעשה בדרום אפריקה, שם אונסים נשים כי כך המנהג, אם בניגריה, בקונגו ועוד, אז גם בהודו. גם בישראל, כמובן, כי השמוקים הרי אינם נכחדים (לצערי), אך אין כאן קונצנזוס של זה. נשים בישראל אמנם מודרות בשיטתיות מהמרחב הציבורי, אך תודה למי שצריכה להודות, שאין אונסים אותן כאורח חיים.

Humans live in all kinds of places and countries, everyone has desires, aspirations and dreams – those for good and those for evil. Evidently, evil does not end and there is not enough to rise and destroy it. It is done in South Africa, where women are raped because so is the custom, as wrong as in Nigeria, Congo and more, like in India. Even in Israel, of course, the shmucks are not extinct (unfortunately), but there is no consensus. Although women in Israel are systematically exiled from the public sphere, thank to whom we need to thank for having to admit that we are not raped as a way of life.

כשהמין הנשי אינו נחשב לשוה, כשמתיחסים אלינו כאל חפץ (בעיקר לשימוש השמוק המצוי) ולא כאל אשה עם רצון משלה, כי אסור שיהיה לה כזה, אין פלא שהמנהג הרווח הוא לאנוס אותה, כי מה היא בסך הכל? חפץ ותו לא.

When the female gender is not considered equal, when we are treated as an object (mainly for the use of the common shmuck) and not as a woman with a will of her own, because she isn't allowed to have it, it is no wonder that the custom is to rape her, because what is she in total? An object and nothing else.

כשהארוע הנורא של האונס באוטובוס בדלהי יצא מחוץ להודו, פתאום התחילו להופיע ידיעות נוספות על אורח החיים שם, על הקלות הבלתי נסבלת של זלזול בנשים. כך התבשרנו בסוף השבוע על ילדה בת 5 שנחטפה, נכלאה ונאנסה שם. הדעת אינה מסוגלת לתפוש איך אפשר לעשות דבר נורא כזה למישהי, קל וחומר לילדה! אי אפשר להבין דבר כזה מופרע.

When the horrific rape in the bus in Delhi took off outside India, more news about the lifestyle there suddenly began to appear, about the unbearable ease of disrespect for women. This is how we were told over the weekend about a 5-year-old kidnapped, imprisoned and raped there. The mind can't figure out how such a terrible thing can be done to someone, not to mention to a girl! Such a disturbed thing can't be understood.

אז מה? כל הודו אנסים? האם הרוב שם כאלה? האם כל הזכרים אנסים?

So what now? All India are rapists? Is the majority there rapists? Are all males rapists?

חפירות:

  1. אונס קבוצתי מסעיר את הודו אתר הארץ
  2. סערה בהודו: אשה נאנסת כל 20 דקות אתר ישראל היום
  3. הודו: בת חמש נחטפה, נכלאה ונאנסה בניו דלהי מערכת וואלה! חדשות
  4. שיירת השמוקים
  5. למה אנו, הנשים?
  6. האפשר להפסיק את זה?

מרים סידי – הקרבן הבא
מלים: סידי, פזמון: סידי ואדי סומירן
לחן: סידי ואדי סומירן

זה לא יוצא לי מהראש כל יום אותן צרחות
אותן אנחות יאוש הולכות ומתחזקות
אותן כוויות אותן הצלקות
אותה שעה אותן קללות אותן מכות
איך הוא שוכח את עצמו כשהתינוק שלך צורח
לוקח חגורה משתולל ומכסח
ושוב הווליום בטלוויזיה מתגבר
חושב שלא שומעים אותו אבל זה לא עוזר
כשהוא מכה אותך את לא מוציאה מילה
חוטפת בשקט ועיניים משפילה
בקושי מגיעה לחדר בזחילה
לא נרדמת שוכבת ובוכה במיטה
את יוצאת מהבית רק עם בגדים ארוכים
שלא יראו ת'סימנים הכחולים
גם אם אין שמש משקפיים כהות גדולות
מסתירה את זוג עינייך הכבויות
עוד אגרוף קבור מתחת עוד שכבת איפור
עוד פעם שאלתי ומכרת לי עוד סיפור
"החלקתי עם אופניים", "נפלתי במדרגות" – ברור
כמה פעמים חוטפים כוויה מהתנור"
כל הבלוק מכיר אותו כל השכונה
מעדיפים להתעלם שומרים על קשר השתיקה
לאף אחד אין ביצים לקום ולהגיש תלונה, אפסים…

פזמון: זו לא פעם ראשונה הוא כבר מוכר למשטרה
הוא היה שם בעבר ומכיר את תא המעצר מבפנים
והיה במשפטים יצא בערבויות והבטחות וסיפורים
ואז לילה ראשון שלא שמעתי אותך בוכה

סוף סוף שקט נשמתי לרווחה
תשע בבוקר התעוררתי מצרחה
השכנה מצאה אותך שוכבת הפוכה
כל הבטן חתוכה ודם בכל מקום
ולידך בוכה תינוק יתום
מסתבר הפעם הוא החליט לנקום
לא מאמין אולי זה רק חלום
פתאום סירנות ואורות אדומים
חוזר למציאות שמתרסקת בפנים
כולם ידעו שזה יקרה ובכל זאת המומים
אנשים בהלם צבועים ברחמים
איך עבריינים מתחמקים מעונשים?
משמנים ת'עורך דין ועסקאות טיעון רוקמים!
והשופטים מקלים בעונשים
איך הם ישנים בלילה איך הם נרדמים?
אני רוצה להבין כבוד השופט, אדון שוטר
תגידו מה בעצם בעדכם עוצר?
ומה אם הייתם מגיעים לעבודה
ומגלים – הבת שלכם היא הקרבן הבא!

פזמון…

עורך דין – הבת שלך היא הקרבן הבא!
הסניגור – הבת שלך היא הקרבן הבא!
הקטיגור – הבת שלך היא הקרבן הבא!
אצלך במשפחה – זה הקרבן הבא!
אדון שוטר – הבת שלך היא הקרבן הבא!
כבוד השופט – הבת שלך היא הקרבן הבא!
מפכ"ל המשטרה, נשיא המדינה!
ראש הממשלה – הבת שלך היא הקרבן הבא!

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

תגובות

  • יסמין  ביום 24 באפריל 2013 בשעה 0:24

    היחס לנשים זה בעיה כאובה וחבל שהיא קיימת. חוץ מלחנך את הדור הצעיר ולהעניש בחומרה את הפושעים – אינני יודעת מה ניתן לעשות. וגם להמשיך לדבר על זה, לכתוב ולהעלות לסדר היום הציבורי כל הזמן. לא לתת לנושא הזה להשכח, עד שנמגר את הרע מקרבנו. אני בספק אם זה יקרה במהלך חיינו. חבל

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

%d בלוגרים אהבו את זה: