אורח השמוקים

הרהורים על הרוע של המגדר המיותר

מונק: הצעקה

ההכרות הראשונה שלי עם הודו, היתה כמו כל ילדה (ולא רק ישראלית) שאמהּ הפולניה דאגה לרזונה ושקדה להשגיח כי אסיים את הכל מהצלחת כי "הרבה ילדים רעבים בהודו ישמחו ללקק את מה שאת משאירה פה". לא השארתי, ברור, כי מי יכולה היתה להתמודד עם ההאבסה הבלתי פוסקת של ניצולת שואה את פרי בטנה? תחנוני, כי בטני מלאה עד אפס מקום, לא זכתה, כמובן, לתשומת לב ראויה, להפך: תמיד היתה נזיפה מקוננת על שאני "רק עור ועצמות". תמונות מאותה התקופה אינן מאששות קביעה שגויה זו, אך אי אפשר היה לעשות דבר מול נחישות של יצר הקיום.

כשצעירים אחרי צבא התחילו לנדוד כדי להזרק בין ענני השאנטי, הייתי כבר מטופלת בצאצאים משלי. נשבעתי לא לחזור על מעשי אמי ולא להכריח לכלום. הצלחתי. לפעמים כדאי לזכור את לקחי הילדות אותם אנו שוכחות עם התבגרותנו, כדי לישמם ולא לשגות בעצמנו את אלה של הורינו. יש לנו מספיק טעויות מקוריות משלנו אותן אנו יכולות לטעות ואין צורך ללעוס את העבר.

המטיילים ציירו את הודו כארץ כיפית של חלומות, התרגעות ושלוה – כל כך שונה מהתזזיות של ארצנו. אין פלא שרבים נהרו לשם. אחר כך זה נהיה פחות אופנתי והיהודים הנודדים פנו לכיוון ארצות דרום אמריקה. מישהי זוכרת את הספר המרתק "בחזרה מטואיצ'י"?

לא שהקדשתי לכך מחשבה, הרי יצר הנדודים אינו קיים בי, אך אם כבר חשבתי מדי פעם על הודו, זה היה בעיקר בכיוון של יופי – הטאג' מאהאל, וגם בענין הפולחנים שדי עניינו אותי. כשאני חושבת על הודו, מיד צצים ועולים בי התאורים האופייניים של עניני העם הסוחבים את הריקשות והילדים טרוטי הזבובים. הסרט האחרון הנוגע להודו בו צפיתי, הוא "מלון מריגולד האקזוטי".

בני אדם חיים בכל מיני מקומות וארצות, לכולם רצונות, שאיפות וחלומות – מי לטוב ומי לרע. מסתבר, שהרוע אינו נגמר ואין מספיק קמים עליו להכחידו. אם בדרום אפריקה אונסים נשים כי כך המנהג, אם בניגריה, בקונגו ועוד, אז גם בהודו. גם בישראל, כמובן, כי השמוקים הרי אינם נכחדים (לצערי), אך אין קונצנזוס של זה. נשים בישראל אמנם מודרות בשיטתיות מהמרחב הציבורי, אך תודה למי שצריכה להודות, שאין אונסים אותן כאורח חיים.

כשהמין הנשי אינו נחשב לשוה, כשמתיחסים אלינו כאל חפץ (בעיקר לשימוש השמוק המצוי) ולא כאל אשה עם רצון משלה, כי אסור שיהיה לה כזה, אין פלא שהמנהג הרווח הוא לאנוס אותה, כי מה היא בסך הכל? חפץ ותו לא.

כשהארוע הנורא של האונס באוטובוס בדלהי יצא מחוץ להודו, פתאום התחילו להופיע ידיעות נוספות על אורח החיים שם, על הקלות הבלתי נסבלת של זלזול בנשים. כך התבשרנו בסוף השבוע על ילדה בת 5 שנחטפה, נכלאה ונאנסה שם. הדעת אינה מסוגלת לתפוש איך אפשר לעשות דבר נורא כזה למישהי, קל וחומר לילדה! אי אפשר להבין דבר כזה מופרע.

אז מה? כל הודו אנסים? האם הרוב שם כאלה? האם כל הזכרים אנסים?

חפירות:

  1. אונס קבוצתי מסעיר את הודו אתר הארץ
  2. סערה בהודו: אשה נאנסת כל 20 דקות אתר ישראל היום
  3. הודו: בת חמש נחטפה, נכלאה ונאנסה בניו דלהי מערכת וואלה! חדשות
  4. שיירת השמוקים
  5. למה אנו, הנשים?
  6. האפשר להפסיק את זה?

מרים סידי – הקרבן הבא
מלים: סידי, פזמון: סידי ואדי סומירן
לחן: סידי ואדי סומירן

זה לא יוצא לי מהראש כל יום אותן צרחות
אותן אנחות יאוש הולכות ומתחזקות
אותן כוויות אותן הצלקות
אותה שעה אותן קללות אותן מכות
איך הוא שוכח את עצמו כשהתינוק שלך צורח
לוקח חגורה משתולל ומכסח
ושוב הווליום בטלוויזיה מתגבר
חושב שלא שומעים אותו אבל זה לא עוזר
כשהוא מכה אותך את לא מוציאה מילה
חוטפת בשקט ועיניים משפילה
בקושי מגיעה לחדר בזחילה
לא נרדמת שוכבת ובוכה במיטה
את יוצאת מהבית רק עם בגדים ארוכים
שלא יראו ת'סימנים הכחולים
גם אם אין שמש משקפיים כהות גדולות
מסתירה את זוג עינייך הכבויות
עוד אגרוף קבור מתחת עוד שכבת איפור
עוד פעם שאלתי ומכרת לי עוד סיפור
"החלקתי עם אופניים", "נפלתי במדרגות" – ברור
כמה פעמים חוטפים כוויה מהתנור"
כל הבלוק מכיר אותו כל השכונה
מעדיפים להתעלם שומרים על קשר השתיקה
לאף אחד אין ביצים לקום ולהגיש תלונה, אפסים…

פזמון: זו לא פעם ראשונה הוא כבר מוכר למשטרה
הוא היה שם בעבר ומכיר את תא המעצר מבפנים
והיה במשפטים יצא בערבויות והבטחות וסיפורים
ואז לילה ראשון שלא שמעתי אותך בוכה

סוף סוף שקט נשמתי לרווחה
תשע בבוקר התעוררתי מצרחה
השכנה מצאה אותך שוכבת הפוכה
כל הבטן חתוכה ודם בכל מקום
ולידך בוכה תינוק יתום
מסתבר הפעם הוא החליט לנקום
לא מאמין אולי זה רק חלום
פתאום סירנות ואורות אדומים
חוזר למציאות שמתרסקת בפנים
כולם ידעו שזה יקרה ובכל זאת המומים
אנשים בהלם צבועים ברחמים
איך עבריינים מתחמקים מעונשים?
משמנים ת'עורך דין ועסקאות טיעון רוקמים!
והשופטים מקלים בעונשים
איך הם ישנים בלילה איך הם נרדמים?
אני רוצה להבין כבוד השופט, אדון שוטר
תגידו מה בעצם בעדכם עוצר?
ומה אם הייתם מגיעים לעבודה
ומגלים – הבת שלכם היא הקרבן הבא!

פזמון…

עורך דין – הבת שלך היא הקרבן הבא!
הסניגור – הבת שלך היא הקרבן הבא!
הקטיגור – הבת שלך היא הקרבן הבא!
אצלך במשפחה – זה הקרבן הבא!
אדון שוטר – הבת שלך היא הקרבן הבא!
כבוד השופט – הבת שלך היא הקרבן הבא!
מפכ"ל המשטרה, נשיא המדינה!
ראש הממשלה – הבת שלך היא הקרבן הבא!

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • יסמין  On 24 באפריל 2013 at 0:24

    היחס לנשים זה בעיה כאובה וחבל שהיא קיימת. חוץ מלחנך את הדור הצעיר ולהעניש בחומרה את הפושעים – אינני יודעת מה ניתן לעשות. וגם להמשיך לדבר על זה, לכתוב ולהעלות לסדר היום הציבורי כל הזמן. לא לתת לנושא הזה להשכח, עד שנמגר את הרע מקרבנו. אני בספק אם זה יקרה במהלך חיינו. חבל

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: