בין סן-אמו לַדְרֶקוֹוִיזיון

pride kiss

Pride kiss

ריטה – שרה ברחובות

(מבחינתי, זה הביצוע הכי-הכי, אין כמו ריטה!)

אינני יודעת מה איתכן, אבל לי פשוט נמאס מהמוזיקה של התקופה הנוכחית, משירי הפיגולים הנוראיים לאוזן הסובלת, מה עוד שעורכים ביניהם תחרות.

Nada – Il mio cuore è uno zingaro / Festival di Sanremo 1971

בהתחלה היה פסטיבל סן רמו, ובהמשך נוצר האירוֹוִיזיון, שהשירים שהגיעו אליו היו מופתיים מבחינת פּוֹפִּית, ערֵבים ומנעימי אוזן, שהיה כיף להאזין להם.

Peppino Di Capri – Roberta

פסטיבל סן רמו הביא לנו את מיטב הלהיטים של התקופה, עליהם גדל הדור שלי וממנו עוצב טעמנו המוזיקלי. כשאומרים "מוזיקת פופ", מדברים על זה בדרך כלל בזלזול (-מה, לפחות כלשהו) ומבטלים בשישים את האיכות שלה. נכון שקל להתרפק על הנוסטלגיה ולקונן שפעם היו הדברים טובים הרבה יותר מאשר הם היום, אבל אי אפשר שלא לתהות אנה התדרדרנו ובעיקר – איך הגענו עד היום. אני מסכימה שעל טעם וריח אין להתווכח, אבל דיר בלאק – יש גבול לכל תעלול ולכל תהום אליה מדרדרים אותנו קובעי הטון ודעת הקהל. במקום ליצור ולהוציא איכות – מוציאים את הכי מגעיל שיש. כמה חרא יש בתוככי המין האנושי וכמה שטחיות היא מסוגלת להוציא מעצמה (עד כמה נמוך היא מסוגלת לרדת???) ולהציג בפנינו את התוצרים הנוראיים של היום?

Gigliola Cinquetti – Non Ho L'Età

נכון, נהוג לחשוב שמוזיקה (ויצירות תרבות בכלל) הם תוצר של מי שיוצר אותן וכשהדור הוא כזה – מה הוא כבר מסוגל להוציא מתוך עצמו? אבל אין זה כך כלל וכלל. יש בבנות הדור הצעיר מזה שלי המסוגלות לעוף ולהעשיר אותנו ביצירות שלהן, אך דא עקא שחונקים אותן בעודן באיבן. כשאין לך איך להתפרנס מן האמנות שלך, אין לך ברירה אלא ללכת עם הזרם. מעטות הן אלה המסוגלות לפרוץ את המחסום הכלכלי וליצור את האמת שלהן.

Mina e Adriano Celentano Parole Parole

אינני יודעת אם הדור הוא זה שהולך ופוחת, כמו שאני סבורה שהמנהיגים הרשעים הם אלה שמאלצים את כולנו להתכופף ולכווץ את עצמנו לכדי אפסים קטנים ואחידים. תאוות הבצע אינה יודעת שובע ומאחר והכוח מרוכז בידי מעטים השולטים עלינו בכספם – הם אלה שקובעים מה נראה, מה נחוה ומה יונחל הלאה, לדורות הבאים.

♀♀♀

Peppino Di Capri – Melancolie

את פסטיבל סן רמו אינני זוכרת, רק את השירים המקסימים שיצאו ממנו. אין זכור לי אם שידרו אותו בטלויזיה שלנו. אני מניחה שאם כן – זה היה משאיר אצלי זכרון כלשהו. אבל היה את הרדיו ששידר את השירים ואני אהבתי אותם מאוד.

סן רמו נתן את הטון והמוזיקה האיטלקית (כמו הצרפתית) שודרו אז ברדיו אצלנו כל הזמן. הנה זמרת מקסימה שהיה לי אז קראש עליה.

Mina & A. Lupo – Parole Parole Live 1972

♀♀♀

האירוֹוִיזיון הראשון אותו אני זוכרת, היה ב-1978, צמודה לרדיו אי-שם בסיני, חשה גאוה על שהשיר "שלנו" זכה במקום הראשון. לא שיר לטעמי, אבל מה זה משנה – העיקר שניצחנו, לא ככה? בשנה שלאחריה, כמובן שחגגנו את האירוויזיון אצלנו. מי זוכרת איך רצנו כולנו כאחוזי אמוק בשבוע שלפני שידור התוכנית וקנינו טלויזיות בצבע?

הללויה – חלב ודבש

♀♀♀

אחד השירים באירוויזיון שמהצליל הראשון הותיר אותי נדהמת, היה זה:

Secret Garden – Nocturne

שנים לאחר מכן, הילד שלי ואני שקועות בשיחה וברקע הרדיו דלוק על תוכנית כבקשתך. שתינו נאלמות דום באחת והוא מגביר את המוזיקה הבוקעת. אני יכולה לחוש את צמרמורות העונג מציפות אותו, כמוני. אני שמחה על שחינכתי היטב והוא יודע להעריך מוזיקה נפלאה.

"זה לא מה שאת חושבת", הוא אומר לי. "זה בא מהאירוויזיון, בלי שום קשר למקום ולארוע, לא מה שהיית מצפה."

אכן, ללא קשר למה שמקובל ועם איכות – אפשר גם לנצח (לא שהנצחון באמת חשוב), כמו בשיר הבא:

Eurovision 1983 – Corinne Hermès – Si la vie est cadeau

בלי להבין את המלים ובלי להבין עד כמה החיים יכולים להיות מתנה, התהלכתי במשך זמן רב עם הדמות המקסימה של הזמרת ועם הקול המקסים המהדהד שלה. כמה קסם ויופי גלומים בבחורה אחת!

מאז, לא טרחתי לצפות באירוויזיון במשך שנים, משום שהמוזיקה שם הפכה לשבלונית וחסרת ענין ורגש. מדי פעם הבליח שיר על רמה, כמו זה של ג'וני לוגאן, אך היה זה שושן נדיר בין קוצי הקשקוש וגם הוא לא הכי-הכי; שיר יפה, נחמד ולא יותר מזה. מה שמיחד אותו, זה הסקסופון.

 Johnny Logan – Whats another year

ב-2005 הגיעה שירי מימון ונטעה תקוה שהמוזיקה הפופולרית בישראל יכולה להתרומם ויותר מכך – זה שיר מנצח. גם אם היא לא זכתה במקום הראשון – עדיין השיר שלה מצוין וזה הכי חשוב, מבחינתי.

שירי מימון – השקט שנשאר

ועכשו, נשאר רק לתהות מה קרה עם מה שאמורה היתה להיות תוכנית של הצגת המוזיקה הפופולרית של המדינות המשתתפות. איך הגענו, ממקבץ של שירים יפים ונוגעים וכיפיים, לקקמוניה דיסהרמונית העשויה מאותה שבלונה אחת. במקום להבליט את הקסם במוזיקה של כל מדינה – מנסה כל משתתפת לרדת למכנה הכי נמוך כדי להבחר. לא האיכות קובעת, אלא התחרות. לא ההעשרה התרבותית משחקת כאן תפקיד, אלא התאוה לנצח בכל מחיר, גם בכזה של השתטות מוחלטת.

מה קרה לטוהר ולכיף?

(Matia Bazar – Raggio di luna (Italy, Eurovision 1979 in Israel

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • Jazmin Or  On 22 במאי 2013 at 9:24

    תמונה שוה אלף מלים… אני אוהבת את ארשת פניה האוהדת של הזמרת ברקע. חבל שהשיר הזה לא זכה במקום הראשון, היה עושה לנו שרות מצוין ברחבי העולם. אין לי מושג איך אפשר לדרג את השירים באירוויזיון, כולם דומים זה לזה, כולם משעממים וחסרי ענין, כך שאין להתפלא שמדינות מתאגדות ומעניקות זו לזו את הניקוד הגבוה. יהיו מי שיגידו שזו רק תוכנית בידור ומה אפשר לדרוש מכזו? אבל גם תוכנית בידור צריכה להשאיר אצלנו משהו חיובי.

Trackbacks

  • By אם נדע לאהוב | הוזה מִלִים on 26 במאי 2013 at 0:36

    […] שהגיעו אלינו מצרפת (כמו גם השירים מפסטיבל סאן רמו), היו המצע עליו גדלתי. היתה תקופה אחרת מזו של היום (אוי, נוסטלגיה!), כששיר היה […]

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: