מלה בסלע, ספר בקילו

על ביזוי הסופרות, הסופרים ושאר היוצרות והיוצרים

 ארגמן – רומן פוליטיארגמן

התשוקה לספר סיפורים היא כמו התשוקה לצייר, לשיר, להמציא. לא כולנו עשויות מקשה אחת וטוב שכך. יש בינינו היודעות לעשות דברים שאחרים אינם מסוגלים להם. כולנו יוצרות בשעה שאנו עובדים, אך יש הנהנים ממעשה ידיהם ויש שאתרע מזלם, שמכורח הנסיבות והפרנסה נאלצות לעסוק במה שהכי פחות מתאים להן.

כשאת פורשת את נפשך על הנייר או על המסך באמצעות העפרון או המקלדת, אינך חושבת על דבר מלבד על הדברים היוצאים ממך, על הסיפור שאת חשה שעלייך לספר ומנסה לעשות זאת הכי טוב שאת יכולה. כשמאן דהיא פורשת את כשרונה על בד הציור, היא מנתקת עצמה ואינה חושבת על החשבונות שעליה לשלם או על המציאות שמחכה לה מחוץ לסטודיו. אפשר לנסות לפסל את המציאות, אך אני בספק אם זה משנה את החיים האמתיים.

כשאת שבה מן המוזה אל החיים האמתיים, עלייך להתמודד עם המאבק על הפרנסה שלך. כמה מן היוצרים יכולים באמת להתפרנס מפרי יצירתם? אכן, על טעם וריח אין להתווכח. מה שמאן דהוא אוהב, אינו בהכרח אהוד על זולתו, אך יחד עם זאת, גם היוצר צריך לאכול ולהאכיל את משפחתו. מה עליו לעשות?

אפס – רומן פמיניסטי

אפס

יצירה אינה ירק בשוּק ועל כן אין עליה להמכר בדומה לו. ירק או כל מאכל אחר לצורך הענין, עונה על צרכים בסיסיים של השרדות פיזית. אם לא נאכל – לא נחיה, אך אם לא נחָשֵף לפרי רוחו של היוצר – לא יקרה לנו שום דבר רע פיזית. רוחנית, זה כבר סיפור אחר. זה גם ענין של טעם.

בילדותי, דיברו על קנאת הסופרים שמרבה חוכמה ועל כך ששכר הסופרים הינו כבוד. למרבה הצער, עם כבוד אפשר אמנם ללכת למכולת (ואפילו להגיע אליה…), אך אי אפשר לשלם איתו. עד כמה שהכבוד מכבד – אין זה מספיק. בחברה שלנו, כשכל דבר נמדד בַּכסף שמאן דהוא עושה – אין כבר ערך לְמה – ובעיקר למי – שאינו מייצר ממון ורצוי רב ככל הניתן.

האזרח המצוי קם בבוקר לעבודה וחוזר אחר הצהריים או בערב אל חיק עצמו או משפחתו, מתישב לבהות בקופסת הטמטום והולך לישון. וחוזר חלילה. הוא אינו מטריח עצמו יותר מדי בדברים רוחניים. כמה קוראים היום? כמה טורחים ללכת למוזאון? כמה באמת מחפשים אחר התעלות רוחנית? הרוב עייף מלרדוף כל הזמן אחר הזנב של עצמו כדי לנסות ולהשאיר את הראש מעל המים. כשהפרנסה באה במסורה – אי אפשר להגיע לרוחניות, לצרוך מה שמעבר לסיפוק אמצעי הקיום. הפכנו לבהמות ואין לנו מותר עליהן. אין בנו יותר שום סגולה כבני אדם.

גם סופר צריך לאכול, גם הוא, כאחד האדם, צריך לספק את צרכי הקיום שלו. הכי קל ליעץ לו להתכבד ולמצוא לעצמו פרנסה מכניסה ולא לבלבל לנו את המוח במה שלא מעניין אותנו, אף שהוא מחשיב מאוד את מה שהוא מוציא מעצמו בדם לבו ליצירות. סופר עמֵל על ספר במשך שנים ובסופו של דבר עליו להיות בר מזל כדי שהוצאה לאור תהיה מוכנה להוציא את יצירתו לאור בלי לחייב אותו בתשלום. וגם כשהספר יוצא לאור, כשהוא מחזיק את הספר בידיו – אין זה אומר שהוא יוכל להתפרנס ממנו. הבעלות על הספר עוברת לידי ההוצאה לאור, במקום להשאר של הסופר, ומדי פעם זורקים לו נדבה, אם בכלל.

כמו כל דבר בחיינו בארץ הזו, אנחנו מחקים את הבלי העולם. פעם, היו מקומות בהם יכולת לקיים ערב ספרותי נעים ולהחליף מלים עם כותבות/ים אחרות/ים. גם ברשת אנחנו לא ממש מחפשים תרבות, אלא ריגושים מידיים, כי כמה זמן פנוי יש לנו כבר? למי יש היום ראש מלבד לדברים הממוקדים בסיפוק מיידי ושטחי? כמו שהטייקונים השתלטו לנו על הכלכלה, השתלט סטימצקי על שוק הספרים ודרס אותו כליל, כשמנהליו קובעים מה ימכר ברשת החנויות שלהם ומה לא. האבסורד הכי נורא והכי מקומם הוא, שהוצאות לאור קטנות אינן יכולות למכור אצלם, למה? לסטימצקי הפתרונים. אין כמעט חנויות ספרים עצמאיות, משום שהשוק הזה שייך לסטימצקי או לצומת ספרים – גם היא רשת עושקת סופרים. הצרכן, שמשלם X ₪ים עבור ספר מסוים, אינו מעלה על דעתו (ואני בספק אם אכפת לו) שהסכום המגיע אל הסופר הוא במקרה הטוב שקל. מי שטרח והגה ויצר – יוצא בסופו של דבר כשידיו על ראשו ונפסד. הפירמידה הפוכה לגמרי. במקום שהסופר ירויח את מירב הסכום מזה הנקוב/הנדרש על ספרו – מרויח המוכר 65% בטענה שלו יש את מירב ההוצאות. האמנם? כך טוען גם המפיץ. והסופר? הוא הרי זוכה בכבוד, לא ככה? השאלה היא, מה שוה הכבוד לעומת הצורך להתפרנס.

סגול – הרומן הלסבי העברי הראשון

Sagol

בקצרה:

כל אחת מאיתנו זכאית להגשים את עצמה ולהתפרנס מהכשרון שבו נחנה. לוא חיינו תחת ממשלה תרבותית שהערכים הם נר לרגליה, היינו זוכות לתרבות ממשית, לא לספורט כתרבות וכיוצא באלה קשקושים הבלותיים נוספים. הכבוד ליוצרות/י התרבות היה מתבטא בתשלום הולם כדי שיוכלו לקיים את עצמן ואת משפחתן.

אִסְתְרָא בִלְגינָא קיש קיש קָרְיָא:

מִלָּה בְּסֶלַע, מַשְׁתּוֹקָא בִּתְרֵין: השתיקה עדיפה על הדיבור. אם מחירה של המִלה הוא סלע (מטבע שהיה נהוג בימי קדם וערכו שוה לשני שקלים או לארבעה דינרים), אזי מחירה של השתיקה יהיה שני סלעים.

חפירות:

  1. חוק הסופרים
  2. מלחמת האוצר והמו"לים
  3. דף חדש: כך השתלטו סטימצקי וצומת ספרים על ירידים בשבוע הספר דפנה לוצקי, גבריאלה דוידוביץ'-ויסברג, אתר דה מרקר
Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • יסמין  On 9 ביוני 2013 at 19:32

    באמת בעיה עם פרנסת היוצרים. אני מסכימה איתך שבחברה מתוקנת היו מוצאים לזה פתרון מכובד ולא מכריחים את היוצרים למצוא לעצמם עבודות דחק רק כדי לקיים את עצמם או להיות נתונים לחסדי הזולת שיערכו עבורם ערבי התרמה. בושה לחברה שכך היא נוהגת ביוצרי התרבות שלה

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: