Monthly Archives: יולי 2013

אנחנו והם

על השוויון בנטל

Us and them – Dream Theater (with lyrics)

למה השנאה התהומית הזו? למה ההקנטה? למה בכח? הרי אפשר לעשות דברים במח, בחכמה, בתבונה ובגישה חיובית. השאלה היא היכן אפשר למצוא את החיוב בממשלת הרשע הלזו. התשובה היא: אי אפשר. קיבלנו את מה שבחרו רפֵי-שכל הזויים.

אין גזרה שהורידו השרים הנבזיים הללו על ראשנו, שאי אפשר למצוא לה תחליף ובמקום לגזול את כבשת הרש שלנו – הם יכלו לשתף את הגבירים והטייקונים ב"חגיגת" הנטל, אך למה שזה יקרה? למה שיקיימו את מה שהבטיחו לנו במפורש לפני הבחירות?

למה אין העם קם ומתקומם? למה מתירים אתם לרשעים בממשלה לשפוך את דמנו? אין לי מושג. אולי כי זה מגיע לכם. תמיד אפשר לשנות, הרי אנחנו דמוקרטיה ובהחלט ניתן לקבוע, אך זה תלוי במעשינו. אם נמשיך לשבת מול הטלויזיה ולבהות בשטויות שמאכילים אותנו כדי לטמטם את שכלנו – זה לא יקרה. הצלחנו להתניע מחאה, אך לא המשכתם עד המטרה, למה? המתחיל במצוה מצוּוֶה לסיימה, לא ככה?

אחת הגזרות שהונחתו עלינו בקול ענות גבורה, במחולות ובמצלתיים – היא גיוס החרדים. את מביטה בקולות, בלשון הגסה והרגל הקלגסית הנוגשת והיית כחולמת. כל כך הרבה טמטום במהלך הזה! כל כך הרבה שנאה למה שלא צריך! שנים אני מטיפה ומסבירה שיש ללמד את צאצאינו מגיל רך ולתרבת אותם במקורותינו. לוא היו לומדים במשך הדורות רק חצי מן העושר שבכתובים המכילים את ארון הספרים היהודי העתיק – היו חיינו פה נראים הרבה יותר נורמלים. לוא העומדים בראשנו, השרים המרכיבים את ממשלת הטמטום והזדון הזו, היו לומדים כמה דברים יסודיים – יתכן והיו נוהגים בצורה הרבה יותר חכמה ולא כזו חלמאית כפי שנהגו. למה יתכן? כי יש קצת פער בין ללמוד לבין לישם את שלמדת. אינני יודעת איך אתן, אך אני אינני סומכת על תבונתם כלל. מתי קרה, במהלך כהונתן של ממשלות ישראל לדורותיהן, שמשהו נעשה בתבונה ולא מתוך שליפה ושכרון הכוחניות או לחילופין מתוך חולשה וכניעה ללחצי אינטרסנטים ואינריגות?

סוף מעשה במחשבה תחילה

באוצר התבונה הגדול של הפתגמים היהודיים יש הרבה מה ללמוד ולשנן, וַדאי גם להחכים ועל אחת כמה וכמה לחיות חיים חיוביים. מה כל כך קשה להקדיש את הזמן הנחוץ כדי לתכנן? אמנם אף אחד אינו יכול לתקוע לידנו שהתכנון הכי קפדני משמעו ביצוע נכון, אך לפחות ישנו מתוה שלפיו אפשר לבחון את הנושא ולנסות לסכל בעיות בטרם תצוצנה. אף אחד אינו יכול לראות את הנולד, גם לא החכמים, אולי יחידי סגולה, אך אפשר לפחות לנסות לצפות מה יקרה אם נפעל בצורה מסוימת. במקום לירות לשוא לכל הכיוונים, האם לא עדיף להתמקד במטרה מתוך כוונה טובה?

האוילות המשרישה הזו של הטלת גיוס חובה על כל החרדים ללא כל מחשבה תחילה, ללא כל תכנון, ללא הכנה מתאימה – מה אפשר לומר עליה? ודאי לא דברים חיוביים.

As der Rebbe lacht

ביצוע מהמם של wolga-klezmer

עוצו עצה ותופר

מי שמכירה אותי, יודעת היטב שאני חילוניה אדוקה ביותר, שמחה בחלקי ונלחמת כמיטב יכולתי בכל מה שמריח מדת וכפייתה. אני חושבת ששורש רוב הרע והרוע בעולם נובע מן הדתות, בעיקר מן המאמינים הבטוחים שהם היחידים הרואים את האור ואילו השאר צריכים לנהות בעקבותיהם אחרת יש לצודם ולמגרם מן החיים. יחד עם זאת, אני נגד בורות וחושבת שיש צורך ללמד ולהנחיל לצאצאינו את מורשתנו. לא בצורה החרדית (חס ושלום לנו!), אלא כדי לדעת את שורשינו. עם, ששורשיו נגדעו בשואה שירדה עליו, חטא בהפנותו עורף לתרבותו. כמה חטאים נחטאו. ביניהם:

  1. נסיגתו של בן גוריון בפני הרב קוק בענין גיוס בחורי ישיבות ועוד. לולא הרעה החולה הזו והרכנת הראש בפני סחטנים – אולי העניינים היו נראים אחרת. לוא עמד הראש על שלו במקום להכנע בפני החשכה – היו החרדים מתרגלים לשאת בנטל וזה לא היה הופך להיות נושא שנוי במחלוקת, מעורר מדנים כל כך ובעיקר – לא היה ענין לענות בו ולהפריד בין חלקי העם, בין ממלכת יהודה לזו של ישראל הפשוט.
  2. במקום כור היתוך אמיתי של הנחלת כל גווני התרבות שלנו לכל האוכלוסיות – ויתרנו על הנחלת לימודי הליבה לחרדים ועל לימודי הקודש לחילונים. במקום ללמד הכל – הסתגר כל מגזר בפינתו: החרדים בזו החשוכה והחילונים בבור הבורות. כך אין בונים גשר של הדדיות, אלא הפרדה. למי ולמה זה טוב?
  3. למדינה אסור לקבוע מה על הפרט לעשות ולמה לשאוף (במסגרת החוקית, כמובן), אך היא יכולה לכוון ולעמוד על המשמר כדי לסקל בעיות בטרם הן צצות. במקום לטפח טפילים – אפשר היה לתגמל את אלה היוצאים לעבודה ומפרנסים את עצמם ומשפחתם. במקום לכפות על העם או על חלקים ממנו הר כגיגית – עדיף היה לוא הקדימו מחשבה למעשה והיו מפנים כל מגזר לאן שהולם אותו בהתאם למסוגלותו. מה רע בשרות לאומי לכל ללא הבדל דת, גזע ומין?
  4. אינני מתעלמת מן העובדה שעם קום המדינה היו לנו צרכים מסוימים והיה צורך לגייס את מי שרק אפשר (ולכן התהייה: אז למה לא את כולם?), אך עם הזמן הצרכים התגמשו ויש מקום וצורך בחשיבה מחודשת. מיום שהתגייסתי, הפריע לי שהעם נחלק לכאלה שמתגייסים ולכאלה שפטורים מגיוס. למה שחור ולבן? היכן הגוונים הנוספים? למה לא שרות לאומי לכל? למה שלא כל אחד ואחת, כולל המגזר הערבי, יגויסו לטובת העם והמדינה? כך יופנו למלא את הצרכים הלאומיים בהתאם למגזרם, ליכולותיהם ולמסוגלותם. אגב, לאלה המתעקשים לההרג באוהלה של תורה – למה שלא יעשו זאת בתנאי שדה, במתחם בית החולים ובכל מקום אחר? למה זה צריך להיות דוקא בישיבה הממוזגת? היכן נכתב שהם צריכים לשבת כל היום ולהתנענע? לא שאני מזלזלת בתרומתם, אך לא עליהם להחליט במה יתרמו, כפי שאף חילוני אינו מחליט לעצמו, אלא מגויס לאן שמחליטים שיש בו צורך. במה נעלה דם החרדים מזה של החילונים?
  5. התנהגות החרדים בשנאתם ובדחייתם החילונים ודאי לא תרמה לקרוב לבבות. הדור שלי לא קנה את השטויות שלהם ואף אחת מאיתנו לא האמינה ל"ואהבת לרעך כמוך" מצדם, כי אם בכלל אהבו (זה בספק גדול) – הרי זה את אנשי שלומם ואפילו לא את נשותיהם המוהדרות. אפשר להתווכח על תרבות ועל חינוך ועל דרך חיים וכו', אבל זה לא יוביל לשום דבר חיובי. ויכוחים אינם מסייעים לגשר. רק רצון טוב, גישה חיובית, קבלה של האחר והשונה ממך ובעיקר הרצון (שאינו קיים אצלם) לחיות בשלום עם כל אחד – אלה מסוגלים להביא לטוב. השאלה היא מה רוצים החרדים מאיתנו מלבד שנסתלק להם מהעיניים, אך שימשיכו להתעלק עלינו ולמצוץ את לשדנו כדי שנפרנס אותם ואת שלהם.

מה יצא לנו מההתנהלות המטומטמת הזו של החרדים וממשלות ישראל לדורותיהם? כלום! על כל גזרה שנגזרה עליהם – הם ידעו למצוא את העצה כדי להפר אותה.

צדיק באמונתו יחיה

השאלה היא מיהו צדיק. האם מי שמנבל את פיו ומקלל את כל העולם שאינו סר למרותו ונוהג כפושט הכי פושטי, גם אם הוא קיבל תואר רב ראשי (אוי, פוליטיקה ודת, פוי!!!) – זה צדיק זה? אבוי לנו עם צדיקים כאלה. כך נראים נציגי הדת בימינו וזה מגעיל! שום דרך ארץ (והרי זו קדמה לתורה!) לאלה שאינם חולקים את השקפת עולמך. בזוי ומבזה! האם האיש בשמלה (ואין הכוונה לרשע הנחבא אל הבונקר שלו בלבנון) הוא זה שאמור לקבוע לנו את אורח חיינו ומפיו יש ללמוד את דברי הטפשות והשטנה שהנמבזה הלזה מפיץ?

יש בעיה כשמאן דהוא בטוח שכל האמת נמצאת אצלו והוא משוכנע כי מי שאינו שותף לאמונתו – יש לדחותו, לנדותו, לרצחו נפש וכו'. חילוניה כמוני, הצופה בעדר הבהמות בלבושו האחיד, בהתנהגות האוילית של נהייה אחר מוצא פי הרבי, המר"ן, האדמו"ר וכל תארי ההבלות האחרים, בהדרת נשים ובשלל מרעין בישין שבאמתחתם, אינה יכולה אלא לבוז לקהל החרדים הלזה. את מביטה במנהגיהם וגם אם תשפשפי את עינייך ותגרדי בראשך (אולי תמצאי שם איזושהי הארה) – לא תצליחי להבין אותם. אינני יכולה למצוא שום יופי בהתנהגות אלימה ובכפייה על הזולת לנהוג כמותם. לי אין אמונה באל, אלא במעשי האדם. אף אל אינו גורם לאף אדם לעשות את מעשיו, אלא האדם עצמו הוא זה שפועל. אף אל אינו דוחף אף אחד לצעוק על אשה היושבת בקדמת האוטובוס לעבור לירכתיו וגם לא לעורר מהומות ולשבור ולנתץ חלונות משל היו אלה אלילים. ענין של חינוך איך תתיחס אל מי שאינו שותף לאמונתך הטפלה.

יחד עם הגיחוך והבוז שהללו מעוררים בי במלבושיהם ובמנהגיהם – מעולם לא עלה על דעתי להגיע לשכונותיהם כדי להכריז שאני כאן ולחלל את השבת בפניהם. ההפוך הוא שקורה: כשהם מגיעים לשכונה מסוימת – אין הם יכולים לשבת בשקט. חס ושלום אם יקרה כזאת ויהיה שקט! הם מיד צריכים להכריז על בואם (כאילו שאי אפשר להבחין בהם על מדיהם המגוחכים) ולכפות על סביבתם את מנהגיהם. בטוב, כמובן, בטוב, בנחת ובדברי כיבושין. אחר כך, אם מתעלמים מהם – הם עוברים לאלימות, מה שנקרא: בכיבושין תעשה לך מלחמה, כי התחבולות כבר אינן מועילות.

As der Rebbe lacht

ואהבת לרעך כמוך

כשאתה חרדי, זה לא בא בחשבון. איך תוכל לאהוב את מי שנוהג אחרת ממך? איך תוכל להמנע מלכפות את דעתך ומנהגיך על מי שאין לו עימם ולא כלום? אז מה אם יש ציווי כזה? גם יש דיבר שאוסר על רצח, אז דתי לא רצח?

כשמוצאים במקום מסוים עצמות, ישר נמצא שם התגודדות של חרדים המתקיפים ועוצרים הכל מפני חילול המת האלמוני. איפה הם כשמדובר בחיילים חילונים, בבחינת "לא משלנו"? איפה אהבת רעך? החילוני אינו אחיך ורעך? כנראה שלא.

אז מה אפשר לעשות? איך ניתן לתקן? ודאי שלא באמצעות כפייה, כי מה ששנוא עלינו אל לנו לעשות לצד אחר, גם אינו חברנו ועולמו רחוק משלנו כרחוק מזרח ממערב לנצח. לא מוכרחות לאהוב. מה שכן, יש להחליט לקבל את האחר, זה הכל. זו כל התורה כולה על רגל אחת: וקיבלת לרעך כמוך.  לקבל את הזולת כפי שהוא, לא לשנותו ולא לאנוס. לאף אחד בעולם אין בעלות על האמת. לכל אחת מאיתנו האמת שלה והיא זו שמתאימה לה. יחד עם זאת, אין לאפשר לאף אחד לטפס עלייך, אין להרשות לאף אחד להתעלק על זולתו. מי שבוחר דרך מסוימת – שישלם את המחיר בעצמו ולא החילוני צריך להחזיק את הדתי. כשתיבש הבאר – תצטרכנה העלוקות למצוא להן מקור פרנסה בכוחות עצמן. אנחנו יכולים לסייע בידם לצאת ממעגל ההתעלקות והעליבות. כמו שדתיים בארצות הגויים מסתדרים בעצמם בלי להתעלק על הקופה הציבורית של אותה מדינה – כך אפשר להנהיג גם בארצנו. בשכל, במח, לא בכח. ויפה שעה אחת קודם.

דוסיותאיש בין שתי נשים? אוי וועי! זה אסור!

[אנחנו לובשות מכנסיים, אולי זה מֵקל?]

פינת הפולקלור:

  1. מצוה טאנץ האדמו"ר מראחמסטריווקא
  2. Satmar Rebbe Dancing Mitzvah Tanz In Israel
  3. האדמור מסקווירא במצוה טאנץ
  4. Tosher Rebbe Shlita singing a Song
  5. Holy Tosh Rebbe Mitzva Tantz

נפגענו אך לא נכנענו

אמני הציור בפה וברגל

נטע גנור1

מלבד החום והכיף של חודשי הקיץ, אני אוהבת את הציפיה ליומנים וללוחות השנה החדשים. משהו בהתחלת שנה חדשה עושה לי טוב ושמחה. השנה שלנו, לא שלהם, כי שלהם אינה מדברת אלי ואינני מסתדרת עם העובדה שבאמצע השנה והחורף מתחילה להם שנה. ענין של מנטליות, אני מניחה. כי מהצד שלה, ביאטריס אינה מבינה איך שנה מתחילה בספטמבר. היא אינה מסתדרת עם הלוח העברי ומזל שאמהּ מזכירה לה את החגים הקרבים.

רוזה הרשקוביץ1

עוד כחודש וחצי תכלה שנה ובעיותיה ותחל שנה שתעתיר עלינו ברכות למכביר. אנחנו נארח ונתארח ונביא מתנות למארחינו. מה דעתכן להביא מתנות יפות ויעילות? מה דעתכן גם לחדש את המנהג היפה של משלוח כרטיסי ברכה אשה לרעותה? אם תשלחנה אלי – מבטיחה להשיב, רכשתי מבעוד מועד ויש לי מלאי מוכן.

 נטע גנור2

בתמצית: ממליצה לכן בחום לגלוש לאתר של אמני הציור בפה וברגל ולרכוש מהמוצרים המרהיבים.

אצבעות אהבה בתוך נפשי

Béatrice&Sharon

ט"ו באב חג האהבה העברי

"אין לך בעיה של טריטוריה", היא אומרת לי, מבטה רך.

"למה, לך יש?" אני עונה כמו יהודיה. היא מחייכת. אכן, מצחיק שמן ההתחלה לא היו לנו משחקי אגו ורכוש והדברים זרמו בינינו כנהר קולח. לפעמים יש הצלחות.

האמת היא, שמעולם לא הפריע לי שמישהי באה בצל קורתי. להפך – אני אוהבת לארח ולאפשר לנשים נחמדות לחוש בביתי כבביתן. היקום כנראה מחזיר, כי כבר מהביקור הראשון שלי אצל ביאטריס הרגשתי בבית. כמו אצלי, זו לא היתה הטריטוריה שלה ואני האורחת, אלא היא נתנה לי את ההרגשה שזה גם שלי. נחמד שיש לי חלק בדירה בפאריז, הא?

Elvis Presley – Can't help falling in love

אנחנו יושבות בחצר, תחת צל התאנה. זו התפרעה קצת בתקופה שלא היה לי זמן לשים עליה עין ובמקום גזע מרכזי אחד ומסביבו הנוף – יצאו להם חוטרים רבים מן האדמה, מה שמקשה על הישיבה בצלו, שלא לדבר על לשים שולחן תחתיו. עד שנתפנה לעצב את העץ, אנחנו מסתפקות בשולחנון סמלי עליו אנו מניחות את הלימונדה הקרה ופרוסות עוגת השזיפים שאפיתי לנו.

"כמה שקט פה", היא אומרת, מנערת את הפירורים לטובת הנמלים המתאספות לידינו. "אם רק היה פה ים, זה יכול היה להיות מקום מושלם."

כמובן שאני מסכימה איתה, גם אני מעדיפה ים על פני אין-ים. אני תוהה אם ישנו מקום מושלם העונה על הציפיות. הלואי ונמצא אתר כזה, של ים, של אקלים חם ונעים, של רוח קלילה נושבת וריח מלוח נישא באויר במקום הביוב הממלא אותנו בבואנו אל חופי ארצנו. קיסריה היא מקום מצוין, אך היד אינה משגת. אני מספרת לה ששנים רבות אני חולמת להקים לחוף הים שכונת נשים (רצוי לסביות ורצוי בטווח גילנו) והלואי והייתי יכולה להגשים זאת.

ביאטריס מביטה בי במבט עמוק ומהנהנת בראשה. "רעיון מצוין", היא אומרת לי, "הלואי שאפשר היה להגשים אותו."

כן, הלואי!

♀♀

בערב, עת אנו עושות דרכנו ברכב, עולה הירח המלא וממלא את לבנו חדוה. אנו שמות פעמינו לתת דרור לרגלינו ולחולל במסיבה שחברה וזוגתה עורכות בביתן שברעננה. ביאטריס לא חגגה מעולם את חג האהבה העברי. בחוג שלה אין מכירין דבר כזה. אחיה הדתי לא עדכן אותה מן הסתם. היא התפלאה לשמוע שיש חג כזה גם אצלנו, היהודיות. "עם כל הכבוד, אנחנו היינו קודם!" אני מטעימה באוזניה ושולחת אותה לויקיפדיה למצוא את הערך בשפתה.

Belle Histoire – Michel Fugain

<>

סיפור יפה, הסיפור שלנו עד עכשו. הלואי שימשיך כך. לפעמים יש מזל בחיים למצוא את הנפש שמסוגלת לשלוח אצבעות אהבה אל תוך הנפש האחרת. נפש תאומה.

לבוא בטוב Good Intentions

Jazmin+Sharon19

מה מעצב אותנו? מה מביא אותנו הלום, חוץ משלום הרס"ר?

What shapes us? What causes us to be what we are?

שכנה מסמסת לי שמאן דהוא, שכן לשעבר, נפטר. שלוש מלים מסכמות את התיחסותה לנ"ל: שמו הפרטי, שם המשפחה והפּוֹעַל. בלי 'ז"ל', ללא 'יהי זכרו' וכו'. הדבר הראשון שעולה לי בראש, זה איך עפו 13 שנים כה מהר מאז עזב הלה את הישוב וכמה זכיתי על שלא הייתי צריכה להתקל בו כל הזמן הזה. ועכשו זה נפח את נשמתו ושחרר את העולם להיות מקום טוב יותר. לא שחסרים נבלים נוספים כמותו, אך תמיד משמח שיש אחד פחות.

A neighbour sent me a text message to let me know that somebody, a former neighbour, died. Three words summed her attitude to the deceased: his first name, his last name, and the verb. No 'of blessed memory', without 'may his memory' et cetera. The first thing that came in my mind was how 13 years have flown so quickly since that individual left this place, and how lucky I am for not having to see him all this time. Now that shmuck won't breathe anymore and with this he released the world to become a better place. Not that we are short of other despicable bastards like him, but it's always pleasing when we have one less.

ישנה סברה הטוענת שא/נשים מגיעים לחיינו לא בכדי וכי יש להם תפקיד בהתפתחותנו. אני טוענת שאין שום קשר, לפחות לחושך הנסיון שלי עם כל מיני אפסים שהתדפקו לי על החיים כדי להזיק לי. איזו התפתחות יכולה להיות מתוך נזק? אינני מקבלת את השטות הזו. איזה שיעור אפשר ללמוד מתוך נאחס?

אמי זצ"ל נהגה לנזוף בי על שאני ממהרת לחרוץ דעה על מי שפגשתי זה עתה, עוד לפני שבכלל הספקנו לעכל במשותף שק של מלח. אין לספור את הפעמים שחזרתי והסברתי שאין לי שליטה על זה, שאני חשה את העומד/ת מולי ואם אלה גלים שליליים – אינני יכולה שלא לסלוד מכך ולוותר על נוכחותה/ו בחיי. איני יכולה להאשימה בכך, משום שעלינו לקחת אחריות על מעשינו, אך לדבריה היתה בכל זאת השפעה ומדי פעם (מזל שלא תמיד!) ניסיתי לרסן את סלידתי ולהיות סובלנית. התוצאה: אותם איחסים שאפשרתי להם להכנס לחיי ולהזיק לי. מיותר, כי מה שחשתי בהתחלה התגלה בדיעבד כמדויק.

Jazmin+Sharon18

אינני מזמינה אותם, בחיי שלא! מה שכן, היום אני כבר לא מרשה לאלה להתקרב ומגרשת מיד. היום אני יודעת שמה שאני חשה אינו בכדי וכי עלי לשים לב ולהקשיב לזה אם חפצת חיים נעימים ושקטים אנוכי. ואני בהחלט חפצה.

אינני מסוגלת לסבול אנשים שאינם באים בטוב. איך אפשר לתקשר איתם? על איזה גל? הם בשלהם ולעולם הרי לא ייטיבו את דרכיהם. מישהי אמרה פעם שאין זו חוכמה לשכנע את המשוכנעים. ברור, אך אין לי שום כוונה לשכנע אף אחד/ת ללכת בדרכי. אינני פועלת כדי לשכנע, אלא מנסה להעביר את החיים בהכי נעימים שאפשר בהתחשב בנסיבות הנקרות בחיי. מיסודי אני אופטימית וברוב הפעמים אני רואה את חצי הכוס המלאה. אין לי כוח, חשק, סבלנות וגם לא אמפטיה למי שקם בבוקר ומחפש לו קרבן להזיק לו. גם לא לאחר שזה פוטר אותנו מעונשו ועובר למצב צבירה אחר.

ביאטריס אומרת שאין טעם לבוא חשבון עם מי שאינם עוד בחיים. צודקת. אינני מתחשבנת עם אף אחד. לא שאני סולחת (חס ושלום, לא אני!) למי שהתהלך כל חייו עם הבריות מתוך רוע ורשעות, אך כשזה נמוג מן העולם, אינני יכולה שלא לחוש הקלה. כשמייקל ג'קסון שחרר אותנו ממנו (ב"ה שלא נשמע יותר מהמוזיקה הרדודה שלו) – אי אפשר היה שלא לחוש הקלה על שזה לא יתעלל יותר בילדים, גם אם אינני מכירה אותם אישית. הלב נכמר להתקלות עם כל רוע.

Sharon1

השבוע, ביקרנו ביאטריס ואני חברה בכרכור. בעודנו מעבירות את זמננו בנעימים, קיבלה הלה שיחה מזוג שביקש לראות את בית הוריה אותו העמידה להשכרה. החברה ביקשה מאיתנו להשאר כדי שנמשיך את הבילוי לאחר שאלה ילכו. דקות אחדות חולפות ואנו שומעות את הצעדים ואת הצלצול בפעמון הדלת.

אני רגילה, מאלה שבאים אלי לראות את הבית, שלוקח לפחות רבע שעה לערוך את הסיור, כך שגייסתי סבלנות, אך להפתעתי, חולפות בקושי דקות בודדות והזוג כבר ליד הדלת.

"מה נהיה?" אני שואלת את החברה ושולחת מבט תוהה אל הזוג.

"לבית יש פוטנציאל", עונה האיש במשיכת כתפיים, "אבל אשתי לא רוצה."

מבטי מתמקד באשה.

"לא יודעת", עונה היא, "יש פה משהו מעיק. אני מרגישה את זה בבטן. זה לא עושה לי טוב."

"מה, את מדיום?" שואלת חברתי.

"כן, אני מתקשרת", עונה האשה בפשטות, "ויש פה משהו כבד שאינני יכולה להכיל."

"אה, נו", אומרת חברתי, "את ודאי מרגישה את אבא שלי. הוא נפטר פה, בבית."

"אוי!" נרתעת המתקשרת.

"מה אוי?" אני שואלת וממהרת להטיף: "זה אבא שלה, זה לא אוי! הוא היה אדם מקסים!" הרי אין כבר מה להפסיד, את הבית הזה היא הרי לא תשכור.

היא מביטה בשתינו, עיניה מתחמקות. "תראו, אני מתקשרת ורגישה מאוד לדברים האלה. אני לא יכולה לגור במקום כזה." למראה מבטינו ההמומים, היא מתחילה להסביר שישנם כללים וכי צריך לטהר את הבית ועוד כל מיני שטויות שרק הנימוס עצר מבעדנו לשים לה איזו סטירה כדי שתסתום. נורא איך שהיא התיחסה לקשיש החביב שהכרתי כאל אויב ומזיק רק משום שהפך להיות ז"ל.

אחרי לכתם, הסברתי לביאטריס את הדברים בעוד חברתי מנסה להרגע מהחויה. ביאטריס הנהנה בראשה וביטאה את שחשבתי: "אני לא מבינה את ההבלים הללו. אם היא מתקשרת – היא הרי צריכה לבוא בטוב, לא לראות את המתים כמזיקים וכשלילים."

"היא אכן צריכה לבוא בטוב", אני מסכימה איתה, "אבל נראה שהיא מאותם שרלטנים שלמען כסף, יעשו דברים לא ישרים. אחד בלב ואחד בפה."

"מדהים איך בכל פעם מחדש אני נתקלת בכאלה טיפוסים", תורמת החברה את תדהמתה לשיחה. "אם אספר לך את החויות שלי – תוכלי לכתוב לפחות עשרה ספרים."

"אני בטוחה בכך", אני עונה לה, "אך את חוויותיך תצטרכי לכתוב בעצמך כי יש לי מספיק משלי."

"מזל שלי אין תוכניות כאלה לגבי הדירה שלי", מסכמת ביאטריס, "אני ממש לא אוהבת לכתוב."

Sharon+catsc

שיר של רוח

Pumpkin6

אם סופה היא שיר של רוח,

איזו מנגינה יש לתקוה?

[איך קוראים לאהבה שלי? יהודה פוליקר ויעקב גלעד]

If a storm is a wind's song,

Which tune is for hope?   

[How is my Love Called? Yehuda Poliker & Ya'akov Gil'ad]

חם. נעים. הגינה מרשרשת, משוועת לתשומת לב. אין לי כל-כך זמן (הרי ברובו אינני נמצאת כאן), אך אני משתדלת לעמוד בקצב, אחרת יעלו השמיר והשית וזו לא תראה טוב. מלא עבודה כל הזמן, קשה להדביק את הצמחיה העולה. אולי הגיע הזמן להניח למקום הזה ולאחרים לעשות במלאכה, להעביר משמרת. בכל זאת, חצי דונם, לא צחוק. מזל שביאטריס פה והיא משנסת מותניה לעזור.

It's hot. Nice. The garden rustles, desperate for attention. I don't have much time (as I'm not here most of it), but I'm trying to keep up, otherwise the garden will grow weeds and won't look good. A lot of work all the time, it's hard to keep up with the growing flora. Perhaps it's time to leave this place and let others do the work, changing shifts. After all, a half a dunam, not an easy job to do at my age. I'm lucky to have Béatrice here and she buckles down to help.

Wasted3

הרדיו פתוח והשירים זורמים ממנו. מוזיקה טובה ביותר, חלק גדול ממנה משיב את הנפש העמלה. אני שרה, מזמזמת, נהנית. ישנם שירים המעלים זכרונות ואי אפשר להשאר אליהם אדישים. ביאטריס מכירה חלק מהם ומצטרפת לדואט. למרות שאנחנו גם רוקדות בקטעים מסוימים – הדשא הפרוע נסוג ואנחנו רואות ברכה בעמלנו. החצר מתחילה לקבל צורה נעימה.

The radio is turned on and the songs are streaming from it. Excellent music, most of it delightful and refreshing the working soul. I sing, hum, enjoy. There are songs that bring up memories and I can't stay indifferent to them. Béatrice knows some of them and joins to a duet. Even though we also dance in some parts of the songs – the wild grass retreats and we see the fruits of our labour. The yard starts to get a nice shape.

ואז מגיע השיר הזה ואני עוצרת הכל, אינני מסוגלת להמשיך. זה שיר כל-כך מדויק, כל-כך נוקב, כל-כך עכשוי והזמן לא נגס בו כהוא-זה.

And then comes this song and I stop everything, I just can't continue working. It's such a precise song, so penetrating, so contemporary, and time didn't detriment it a bit.

יהודה פוליקר – איך קוראים לאהבה שלי

Yehuda Poliker – How is my Love Called?

ערב טוב יאוש ולילה טוב תקוה,
מי הבא בתור ומי בתור הבא?

Good evening despair and goodnight hope,

Who is next and who is in the next queue?

בשבילי, זה תמיד יהיה שיר הפיגועים. כשזה יצא, היתה תקופה שבכל פעם שהיו משמיעים אותו – ידעתי שבהמשך היום יהיה פיגוע. תקופה נוראה, האוירה היתה טעונה מאוד, מְלוּוָה בתחושה חריפה של חוסר אונים. תקופת נכאים. אינני מסוגלת לשמוע את השיר הזה בלי שהתמונות הקשות תעלינה, תמונות של בני אדם, מקומות ואוטובוסים מדממים. וכמובן הדמעות שזורמות בלי שום יכולת לעצרן.

For me it will always be the terror attacks' song. When it was realised, there was a period where each time it was played on the radio – I knew that at some point in the day there will be a terror attack. A horrible time, very intense, accompanied with an acute sense of helplessness. A gloomy time. I can't listen to this song without having these awful pictures rise in my mind, images of bleeding people, places and buses. And of course the streaming tears without any ability to stop them.

אני מתישבת בצד, מחכה שזה יעבור והנפש תשקוט. ביאטריס אינה מכירה את השיר, אך גם היא נשבית בקסמו, ברטטים שהוא מעורר. היא מתישבת לצדי, ידה על כתפי. הרוח העוברת, נושבת לאט, מלטפת, מבקשת לנחם.

I seat myself aside, waiting for this to pass and for the soul to calm down. Béatrice doesn't know the song, but she also gets captured by its charm, by the thrills it arises. She seats herself besides me, her hand on my shoulder. The wind that passes, slowly blows, caresses, wishes to bring comfort.

♀♀

הגינה מסודרת, החצר נקיה. אנחנו מחזירות את הכלים למקומם במחסן. אני מודה לה על תרומתה ומבטיחה תגמול נדיב.

The garden is organized, the yard is clean. We put back the tools to their place in the shed. I thank her for her contribution and promise a generous reward.

היא משלבת אצבעותיה בתוך נפשי ואני שפוטה שלה.

She integrates her fingers into my soul and I'm excessively devoted to her.

על אלה אני בוכיה

מוצץ סמל אשה

עַל-אֵלֶּה אֲנִי בוֹכִיָּה, עֵינִי עֵינִי יֹרְדָה מַּיִם–כִּי-רָחַק מִמֶּנִּי מְנַחֵם, מֵשִׁיב נַפְשִׁי;

איכה א' ט"ז

מוצץ כחול

אין מלים. פשוט אין. איך קורה שוב ושוב שתינוקות נשכחים מלב הוריהם? משהו פה דפוק!

אין תירוץ, אין סיבה, אין כלום! גם לא הקשקוש הזה של "ה' נתן וה' לקח", כי לא בידי השם הדברים הללו! בשביל מה ניתנו לנו עיניים לראות? בשביל מה נתנו לנו חושים? מה נהיה מכם? איך אפשר לשכוח את עצמך ובשרך למוות?

מוצץ אדום

יש אנשים שאסור להם להיות הורים. אלה, הממיתים את ילדיהם (גם אם זה בהסח הדעת!), אסור להניח להם להיות במחיצת צאצאיהם ויפה שניה אחת קודם. צריך לקחת מהם את שאר ילדיהם ולהציל את הנפשות הרכות. מי שאינו מסוגל להיות אחראי – אסור לו להיות הורה. על הריגה, כתב אחד מחברי בפייסבוק, מקבלים בית סוהר, אז למה האפליה הזו? למה אין משליכין את הללו לבית האסורים, נועלים היטב ומשליכים את המפתח לתוך בור עמוק (ורצוי שיגיע עד לסין) כדי שזה לא ימצא לעולמי עד? מצוה להרחיק אנשים מסוכנים כאלה מן החברה ובעיקר מטווח פגיעתם בצאצאיהם.

ואידך זיל וגמור.

מוצץ קוניאק

חפירות (אולי יעזור למאן דהוא):

  1. אבא, ילד הוא לא רק עוד משימה לבצע דפנה תייר, אתר ynet
  2. דקה אחר דקה: מה קורה לתינוק שנשכח ברכב? ד"ר איתי גל, אתר ynet

יום הבסטיליה

Béatrice & Sharon

מה קרה לכם? מה מנע מכם לבוא בהמוניכם כדי להפגין נגד ממשלת הרשע והעושק הלזו? טפשות? יאוש? הרמת ידיים? האם חושבים אתם כי צדיקים הנכם ומאמינים כי מלאכתכם תעשה בידי אחרים?

האמת, אני עדיין נדהמת, בשוק ודהומה לגמרי. כך גם ביאטריס, שעדיין זוכרת את דניאל כהן-בנדיט ואת המהומות שחולל בצרפת, אף שהיתה רק בת 16. אמנם, שינוי גדול לא היה שם, לפחות לא מיידי, אך משהו בכל זאת זז, גם אם באיטיות של שבלול שטרם נאכל. הזמנים היו אחרים אז, היינו תמימות יותר והעם היה עיף ושבע. בעיקר שבע.

דגל צרפת

היום, העם רעב ואין ידו משגת לרכוש את המצרכים הבסיסיים היקרים כל כך לכיסו המחורר. אז למה אין העם קם כאיש אחד ומשנה את רוע הגזירות? איך זה שלא הגעתם בהמונכם? איך זה שנשארתם ספונים במקומותיכם הדחוקים, שאינכם יכולים לכנותם בית, כי זה אינו שלכם? ששכר הדירה מרקיע לכם שחקים ואתם מתקיימים אך בקושי? מה השבלוליות הזו לכם?

ומה עם התקשורת? ראו כי רק קומץ דל הגיע להפגין והתקפלו, כי אין בזה חדשות, הרי כולה כ-3000 נפשות שהבעיה בוערת אצלם. האם יותר מכל אחד אחר? כל היום חיכיתי שיזכירו את הנושא, שידברו עליו ויביאו לנו מומחים שיסבירו איך קרה שהעם מטומטם כל כך ואינו פועל למען עצמו. היה ראוי לדון בכשלון הזה, של עם הנאנק תחת העול, שלא מצא לנכון לעשות מעשה. ואין תמונות כמעט מהארוע. עוד אפיזודה שהיתה ותעלם כאילו לא היתה.

♀♀

אנחנו חוזרת הביתה לקציר בפחי נפש. שותקות בתדהמה. ציפינו ליותר מן העם הזה. איך זה שהיאוש הפך להיות נוח? הבוקר, תציין ביאטריס את יום הבסטיליה בקול ענות חלושה. אין לנו מצב רוח כל כך לחגוג.

Béatrice & Sharon

כלכלה נכונה

עבודה

נראה כי בני האדם תמימים המה מהיוולדם וככל שהם מתבגרים – זה אינו משתנה הרבה, למרות המכות הניחתות עליהם השכם והערב. משהו ביסודנו גורם לנו ללכת שולל אחר ציניקנים רשעים וחסרי מוסר המובילים אותנו באף. בכל פעם שמישהו שיודע לנגן לנו על הנימה הנכונה שובה את לבנו – אנחנו שוכחים את העובדה שלהבטיח לא עולה כסף ונוהים אחריו בעיניים עצומות. עוֹיְלֶם גוֹיְלֶם. אין ספור פעמים נוכה ולעולם לא נלמד.

מישהי לא ממש חכמה השוותה תמימות לטפשות. אין פלא שזו אינה נמנית יותר עם חוג הסובבות אותי. אני חושבת שתמימות היא תכונה יפה ובהחלט רצויה. היכולת להאמין בטוב ולראות את העולם מהצד החיובי שבו, היא נפלאה בעיני. אין בֵּינָה ולבין הטפשות דבר, גם לא שמץ, רק השמצה. התמימות מניעה אותנו לפעול למען מטרות נכונות וטובות, היא שומרת על התקוה. כשיש תקוה – יש גם אופק וישנה תחושה שניתן להתגבר על קשיים. כשזו נכבית – מחשיך גם העולם. מה מותר האדם מהבהמה, אם לא היכולת לראות הלאה, לצפות, לקוות, לתכנן? כשאין עתיד – מה עוד נותר בלתי אם רשע, שחיתות, רמיה ושאר מרעין בישין לא עלינו ולא על בני ביתנו? דא עקא, שהממשלה הרשעית הזו (ואין לשכוח שגם קודמותיה) יושבת וצוחקת עלינו בפה מלא ובשיניים חשופות המאיימות לקרוע אותנו לגזרים, בלי להסתיר את כוונותיה לרוששנו. מה השתנה מהממשלה הקודמת לזו הנוכחית, מלבד העובדה המצערת שנכנסו אליה חמדנים ותחמנים חדשים? אותו ראש דחליל חלול חורש רעתנו עומד שוב בראש ונותן לנו בראש.

אינך צריכה להיות כלכלנית כדי לדעת לנהל תקציב, רק להִנָחֵן בהגיון בריא ובידע בסיסי בארבע פעולות החשבון הבסיסיות. מי שמשתמש ביותר מכך – זה רק תחמן. מה כל כך מסובך מאשר להבין שתפקידה של הממשלה הוא לתת את מירב השרותים לאזרחיה? מה לא ברור במטרות של גביית מסים? שאף אחד לא יבלבל לנו את המוח בשטויות המטומטמות שניהול כלכלה נכונה ובריאה מצריך לימודים גבוהים ותכונות מיוחדות של מנהליה. כלכלה היא כלכלה היא כלכלה. וזה פשוט: צריכות להיות הכנסות כדי שאפשר יהיה להוציא הוצאות. מעבר לזה – הכל שטויות וזריית חול בעיני הציבור. אבי הכלכלה הישראלית, פנחס ספיר, היה כלכלן? אלו השגים אדירים השיג האיש והוביל אותנו לשגשוג גדול והצלחה. חבל שאלה ירדו לטמיון עם עליית הליכוד לשלטון והחרבת כל מה שהיה טוב פה.

השאלה היא מה עושה הממשלה עם המסים שחלק מהעם משלם לה ולאן הולכים הכספים הנגבים מאיתנו. חלק גדול מהעם עובד בשחור, מה שאומר שחלק גדול מהמסים אינו מגיע לממשלה. למה זה קורה? בלי להטיל דופי בציבור שלם (אף שהעובדות בהחלט נכונות, אתן מוזמנות להתכבד ולבדוק בעצמכן), עדיין עולה התהייה איך זה שבמגזר הערבי נעשית רוב העבודה בשחור? מישהו בדק את המספרים? לא שאין גם בין היהודים (ורבים!!!) משתמטי מס לבד מהטייקונים התחמנים. מישהו ממס הכנסה נכנס אי פעם לשכונה שהולכת ונבנית ובדק את פנקסי הקבלנים העובדים במקום? מישהו בדק שהפועלים שלהם מדוּוָחִים לרשויות? כל כך אידיוטי לדבר גבוהה-גבוהה על העמקת הגביה וריסוס הציבור בתשדירים מטומטמים, חסרי משמעות ותועלת ובדרבוננו להלשין זה על זה. איזה מוסר זה להלשין? האם אנחנו רוצים להיות כמדינות הטוטליטריות בהן הפחד מפני שכנך שולט, במקום חופש ועידוד העסקים הקטנים שהם עמוד השדרה של הכלכלה הנכונה והבריאה? האם לא עדיף לגבות מס מכולם ולפני כן – העם לא עדיף לתת לנו להרויח כדי שנוכל לשלם את מסינו?

במקום להרוס ולדכא אותנו עד עפר, במקום למנוע צמיחה, תנו לנו מנוף ואפשרות להתפתח ולהתקדם. הפירמידות של הטייקונים קורסות לא משום שהעם מחה ולא קנה אצלם, אלא משום שאלה מונפו ללא הכרה מצד הבנקים שמצד אחד מעניקים להם מתנות ומצד שני עושקים את הציבור שאין לו. איך אין מבינים בממשלה הגרועה הזו שלעם אין כסף לקנות? ואם אין קונים – הכלכלה צולעת. משקרים לנו שהכלכלה יציבה. איך יציבה, אם לחלק גדול מן העם אין כסף לקנות לחם?

אינני חסידת האשראי. למזלי, לא נזקקתי (ונקוה שגם לא בעתיד) למסגרת (תרתי משמע), כך שאינני רודפת אחר הזנב של עצמי, אך אני מכירה מספר לא מועט של א/נשים (בעיקר נשים) שהמינוס שוכן קבע אצלם ואינו זז מהם, רק גדל והולך כל הזמן. איך? קודם כל, יוקר המחיה המחריף תדיר בעוד שהמשכורת נשארת קבועה (במקרה הטוב) או מופחתת (במקרה היותר נפוץ). שנית, כל עוד יש משכורת – יש בסיס שעליו אפשר לקחת עוד ועוד הלוואות ב"פריסה נוחה", שנראית כאילו כלום, אך בסופו של דבר זה תשלום חודשי נוסף שיש לשלם. שלישית, גם אם את/ה חנוק/ה בהלוואות שהמשכורת בקושי מכסה, איך לא תקח/י מימון נוסף כדי לצאת עם המשפחה לנופש ועוד בעידוד הבנק? כן, גם ההיברידי! כולם יוצאים, למה את/ה לא? ומה עם ה"אטרקציות" הקורצות לילדים בחופש הגדול? כל כרטיס עולה לפחות 100 ₪! אני סמוכה ובטוחה שאתן יודעות לעשות את החשבון בעצמכן כמה זה מרושש משפחה ממוצעת.

מתי נבין שהבנק קיים כדי להרויח כסף, לא למען רווחתנו הסוציאלית וכל אשראי שזה מעניק לנו אינו נובע מקסמנו האישי, אלא מהיותו גוף מסחרי המוצץ את דמנו? דא עקא, שגם אם בעליו דתי, מצאו להם הגאונים איך להפר את הציווי שלא לגזול ריבית והמציאו את "היתר העסקה". נו, שוין, תמיד אפשר לסמוך על אנשי שלומינו שיעוצו עצה כדי שזו תופר ויצילונו מהאיסורים שנאסרנו עליהם מדאורייתא. לוא היינו מבינות שאין תפקיד הבנק לשמש לנו משענת, אלא זה מגדולי אויבנו – היינו מתנהלות לפי כיסנו ויכולתנו ולא מסתבכות בחובות. אני מניחה שישנם מספרים מובהקים המוכיחים כמה מהעם מסובכים, גם כשיש להם משכורת. ועוד לא דיברנו די על נמיכותה, על הטרנד המסוכן וחסר המוסר של עובדי קבלן ושחיקת ההכנסה.

כמה מאיתנו משלמים מסים. אלה נובעים מהכנסתנו. כשאין הכנסה – איך נשלם מסים? אני תמיד מיעצת לפונות אלי להכוונה, לשלם כמה שיותר מסים, משום שאם את משלמת – סימן שאת מרויחה ואני מאחלת לכל אחת (גם לעצמי, אמן!) לשלם לפחות מיליון שקל לחודש. כשיש הכנסות – אפשר להוציא, לקנות מאחרות ובכך להניע את הכלכלה. זו צמיחה, לא קפיאה במקום ועוד יותר גרוע – נסיגה וריצת אמוק כדי לחפש מקורות מימון להוצאותינו הבסיסיות. חשמל כבר שילמתן? ומסי ארנונה ומים? לחם הצלחתן לקנות? כי קוטג' ממש אי אפשר, זה יקר מדי!

מרגיז איך הגיעו כל אלה שיושבים עכשו בממשלה לאייש את המשרות הללו. איך כאלה, שאין להם מושג כלשהו במה שחשוב באמת, הגיעו להרע לנו ומצליחים לגזול מאיתנו את כבשת הרש. איך הצביעו הטפשים למפלגות של חסרי הבנה והאמינו שאלה ייטיבו עימנו? טפשים ולא תמימים, כי רק טפש לא ראה שמוליכים אותו באף, רק טפש. תמים הצביע לשלי יחימוביץ. הבעיה היא, שזו האחרונה הכזיבה גם היא. במקום לקחת את המושכות בידיה, בחרה זו לקשקש קשקושים בתרוצים עלובים שאינם אמינים על אף אחד שפוי. שרת אוצר אינה בהכרח כפופה לדחליל המאייש את משרת ראש הממשלה. לוא היתה נכנסת לתפקיד ופועלת לפי הכרזותיה לפני הבחירות – היא יכלה לשנות. בשביל מה יש שרת אוצר? לא בשביל לשרת את ראש הממשלה, אלא בשביל לעשות את הצריך למען העם. והיא בחרה להשתפן ולא להלחם על האמת בתוך הממשלה. מבחינתי, היא כבר לא רלבנטית והתקוה לאחרות שתפעלנה – הולכת ונמוגה. מישהי שמעה על השפעתם של חברי הכנסת החדשים שנכנסו אליה רק משום שרכבו על גלי המחאה? שפיר, מיכאלי ודומיהן – נשים שהושלינו להאמין שתוכלנה להשפיע – מה הן עושות? שמענו עליהן? אז הן חברות כנסת עכשו, אז מה? הן משנות משהו? מה הן עושות בשביל מדינה?

מה אנחנו רוצות שיקרה?

לא קל להיות אופטימית באוירה הנוכחית שהממשלה חסרת הלב הזו מטילה עלינו. יחד עם זאת, יש טרנד כזה שאומר, שאם תהיי אופטימית ושמחה – היקום יחזיר לך את זה כפליים. השאלה אם ניתן ללכת עם זה למכלת ולשלם על המצרכים שאת צריכה לקנות. צריכה, כי לאכול צריכה, להתקיים צריכה. על החשמל ניתן בהחלט לוותר ולא להשתמש בו אם נאמץ לנו פתרונות סולריים – עוד נושא בו הממשלה עושה יד אחת עם חברת החשמל ואינה פותחת את השוק לכל דכפין המעונין להקים תחנות סולריות כדי לספק חשמל חינם. 8 חודשים מהשנה שטופי שמש לגמרי המה ואין דוד שמש לכל בית. זה הגיוני? אפשר להפעיל בית באמצעות חשמל מהשמש, אבל למה שהממשלה תפעל לסגירת חלקים גדולים מהמונופול הזה ששמו חברת החשמל ותאפשר פרנסה ליזמים ירוקים ובד בבד רווחה כספית לעם?

רשימה מתומצת (כי היריעה רחבה מאוד) של מה שהיינו רוצות שיקרה:

שכל ילדה וילד יהיו שבעים, יזכו לחינוך מצוין ויגדלו להיות אזרחים טובים, מרוצים ושומרי חוק.

שלכל אזרחית ואזרח תהיה גישה בחינם (או במחיר סמלי) לשירותים להם היא/הוא נזקקים חס ושלום.

שכולנו נהיה שוים בפני החוק, שלכולנו תנתן ההזדמנות לעסוק במה שמתאים לנו ודרכנו תהיה סלולה לכל מקום אליו נשאף להגיע.

שכל אחת ואחד מאיתנו תזכינה להזדקן בכבוד ועם קצבאות הולמות אותן חסכנו במהלך חיי העבודה שלנו.

כל זאת, לאו דוקא לפי הסדר, אלא שהנושאים הללו יטופלו אחד לאחד ומיד ויפתרו אחת ולתמיד ונחיה ברווחה ובשקט ובשלום זו עם זו וזה עם זה וכל הצירופים האפשריים.

יש שתאמרנה כי אלה דברים כלליים וסיסמאות. אני חושבת שאלה מתווים ראויים שיש להשיגם. לא בכדי אני נמצאת במקומי ולא הלכתי לפוליטיקה, כך שאינני מתימרת להציע את עצמי לנהל את ביצוע הנושאים הללו או להציע דרכים לישמם. את זה אני משאירה בידי מי שלמדו והשכילו ויכולים לפעול מקצועית כדי להוציא אל הפועל את מה שמגיע לעם מתוקף היותו משלם מסים כדי שאלה יחזרו אלינו בצורת שירותים הולמים.

בתמצית: בואנה בהמוניכן לתמוך במחאה, משום שזו חשובה ביותר, בנפשנו! ביאטריס ואני נהיה שם.

חפירות:

  1. אם שפרה ביטון היתה מקימה אוהל ברוטשילד, היו מקפלים אותה ב-5 דקות, יסמין גואטה, רותם שטרקמן, אתר דה מרקר
  2. המהפכה התודעתית צוברת תאוצה גיא רולניק, אתר דה מרקר
  3. יאיר לפיד מפספס את הזדמנות חייו, רובי נתנזון, אתר דה מרקר

  4. שנתיים אחרי המחאה: דפני ליף, מה את היית עושה במקום יאיר לפיד? שרון שפורר, אתר דה מרקר
  5. שנתיים למחאה: המומחים מסכימים: "השלב הבא יהיה הרבה פחות מנומס", אשר שכטר, אתר דה מרקר
  6. הון שחור בבלוג הזה
  7. עבודה בבלוג הזה
  8. די כבר! בבלוג הזה
  9. לאן ת'ולכת ארצי, מולדתי? בבלוג הזה
  10. מרד הנפילים סיפור של מחאה

מרים סידי / אש בעיניים

מרים סידי / אש בעיניים

מלים: סידי
לחן: אדי סומרין, סידי

מי שלא ראה את זה כדאי שיסתכל
אני לוקח לריאות חזק לא משתעל
מול צבא שלם אני עומד לבד לא מתבלבל
הם בשם הפסל אני בשם האל
עם זולל, סורר ומורה ומתהולל
אין דברי חכמה אבל יודעים טוב לקלל
הנה בא עוד מחלל שאת הקודש מחלל
מוכן להיגמל אתה הולך להסקל!
תל אביב הפכה לתל בבל
"כיצד עזבוני ילדי?" האל שואל
"איך שכחתם מי מנהל רחבי תבל?"

יום הדין קרב ואף אחד לא יגאל!

אש בעיניים, אש בידים אש אש אש…

המשטרה מושחתת וגם כן הצבא
הדג מסריח מהראש בממשלה
מי ששוחה בכסף טובע בזוהמה
בכנסת אין לו תיק אבל עם תיק במשטרה
מנהיגים שנוהגים לגנוב…
ופקידים שמקפידים לסחוב…

והתקשורת משדרת גועל נפש ושטויות
עם כתבים שמכתיבים לי איך לחיות

אש בעיניים, אש בידיים אש אש אש…

סידי שולף את אקדחי הצדק
כדור בכל קנה ואצבע על ההדק
לא קשור למערכת! לא לוקח חלק!
מדליק ת'גפרורים שופך ת'דלק אויי!
תן לי להביור תן ליד את המצית
זה שיר שורף זה לא סתם עוד להיט
מרים כוסית, באתי להצית
אני לא קורא למרד, אני מסית!

אש,אש,אש אש אש..

פוליטיקאים שקרנים – לשרוף אותם!
גנבים ורמאים – לשרוף אותם!
זוללים כמו חזירים – לשרוף אותם!
מטפחים ת'עשירים – לשרוף אותם!
שוכחים מעניים – לשרוף אותם!
מזניחים את הזקנים – לשרוף אותם!
מבטיחים לא מקיימים – לשרוף אותם!
כי עלינו לא עובדים – לשרוף אותם!

 

דינמיט

cliff-richard

לפני ביאטריס, הייתי מעבירה כל מועמדת סדרת חקירות יסודית, שלא לדבר על סדרת חינוך מקיפה. אין לי מושג איך קרה (וגם ממש לא חשוב לי) שזרמתי איתה ועם מה שהציעה לי, לנו. לפעמים, כשמכוונות ומתכוונות ומתאמצות – התוצאות עגומות ולעתים קורה שהמזל מתדפק על ספנו ומגיעות אלינו מציאוֹת בהסח הדעת.

במהלך ההתוועדות שלנו, אנחנו מקלפות את עצמנו זו בפני זו ודברים מעניינים נחשפים. יש לנו טעמים שונים וטעמים זהים ורעיונות דומים ורעיונות אחרים ואנחנו קרובות זו לזו ורחוקות זו מזו… אולי כך זה הכי טוב?

Cliff Richard Evergreen Tree

עם הזמן והנשים שהכרתי, למדתי ששום מבחנים אינם ערובה לזוגיות טובה או נמשכת וגם אם הן עברו בהצלחה את הסינון הראשוני, הרי שבהמשך התגלו דברים שלא מצאו חן בעיני ושלא חשבתי שאלה יימצאו אצלן. וגם להפך: חלק לא מבוטל מהן לא מצא בי את שנפשו ביקשה. אני כמובן מושלמת, אך לא בעיניהן. מיותר להתווכח עם עוּבדוֹת, טעמים וריחות…

cliff

♀♀

כשסיפרתי לביאטריס שהקליף עומד להופיע אצלנו, בישראל, היא קפצה מיד ופסקה שאת ההופעה שלו נראה יחד. בכל פעם אני מופתעת לטובה על הגילויים שאני מגלה אצלה. בסוף עוד אגיע למסקנה שהיא מושלמת…

שמחתי להזדמנות המשמחת לנכוח בהופעה. בפעם האחרונה שהוא הופיע פה, לפני 25 שנים – הייתי בצבא וישבתי בשורה האחרונה בהיכל עם משקפת צמודה לעיניים. מתתי עליו והזלתי דמעות כמים מרוב התרגשות על שזכיתי. מי חשבה אז שזה יקרה שוב?

Cliff Richard in a matter of moments

האמת, חששתי מאוד מפני ההופעה הערב. למרות שהקליף היה אליל ילדותי ונעורי, הרי שעם השנים הועם זוהרו בעיני, לא התחברתי למוזיקה שלו. בעיני, הבלדות שלו היו ועודן הכי-הכי. שמחתי להיווכח שביאטריס חושבת כמוני. חבל שהוא לא שר מהן הערב. הצטערנו על ששירים מקסימים שמרטיטים לנו את הנשמה עד עצם היום הזה הושמטו מהרפרטואר. איתם, היתה ההופעה יכולה להיות מספקת הרבה יותר. אבל האוירה היתה חגיגית וטובה והאנרגיות בהחלט נעימות, אם כי לא היה דינמיט.

Cliff Richard Dynamite

נחמד היה לפגוש א/נשים מוכרים מהעבר ולחדש הכרויות, כמו מועדון בגיל שלנו. צעירים כמעט ולא נראו.

 Cliff Richard The Twelve of Never

♀♀

בדרכנו חזרה הביתה, לקציר, בעודי כותבת ומעלה את הרשומה הזו (מנפלאות הטאבלט!!!), שרה לי ביאטריס בקולה הערב את השירים שהיא אוהבת. מענג להיווכח שגם אני.

Cliff Richard Constantly

בונוס קטן וחביב

ואיך אפשר בלי מה שצריך להיות ההמנון הבריטי?

מעגל הכניעה לחום הכבד

מה שרעב, יאוש וחום יולי גורמים

What

לא אני כתבתי, אבל מעלה פה בתקוה שנצליח למגר את הגזרות המטומטמות שמטילה עלינו הממשלה הרשעית והאטומה.

לכל זמן יש את הסימפטומים שלו. היום למשל, אני הומלס או לכל הפחות מאוד קרוב לזה והמעגל הסימפטומטי הזה נמשך כבר כמה שנים. בתוך המעגל הזה מקופלים סימפטומים נוספים אשר בתוכם אני עושה מוזיקה ודברים נוספים. כשאני עושה, אז זה קורה למשך זמן מסוים – ואז זה מפסיק. אחר כך זה חוזר על עצמו. לפעמים מתחלפת המוזיקה במשהו אחר. זה יכול להיות תכנות או יצירה כלשהי. בכל אופן, מדובר במעגלים קטנים יותר מאותו מעגל גדול אשר אודותיו כתבתי ממש כרגע. המעגל ההוא אינו המעגל הכי גדול וגם הוא מקופל בתוך מעגל אחר, גדול ממנו, הרבה יותר.

אבל, אם לומר את האמת, לא המעגלים הגדולים הם המעניינים. המעגלים הכי מעניינים הם דוקא הקטנים. היום למשל, אני נמצא בתוך מעגל המצת. כן… מצת. עד אתמול היו סביבי אין ספור מצתים ופתאום אין. יוצא מכך שחלק ניכר מהיום עובר דרך חיפוש אחר מצת כלשהו ובתקוה שזה יעבוד. מצת שאין בו אש איננו עדיף על 'אין מצת'.

😦

יש אנשים, לא מעטים המה, המאמינים שהמעגלים הקטנים בונים את המעגלים היותר גדולים, ואלו, האחרונים, בונים את היותר גדולים ואם יש אמת בדבר – הרי שהמעגל האחרון אשר אודותיו סחתי – מעגל המצתים – איננו מיותר כפי שאולי ניתן לחשוב. זה אמנם מעגל קטן ובלתי חשוב כשלעצמו, אבל מעגל זה, בסופו של דבר, יצר את המצב שאני נמצא בו כרגע, משמע: לכתוב את המלים האלו. אם יהיה תוכן ראוי למה שאכתוב בהמשך – הרי שיש אמת בדבר וגם המעגלים הקטנים והלכאורה מיותרים, יש בהם תכלית.

אם ארשה לעצמי ואמשיך להאמין במלים שאני כותב כרגע, הרי שפתרון המעגלים, קטנים או גדולים, יכולים ללמד אותנו קצת על עצמנו וקצת על העתיד לבוא. לכאורה נראה כי מלים אלו זקוקות להוכחה, אבל זה לא ממש נכון – עובדה, המלים שאני כותב כרגע, הן ההוכחה!

ארשה לעצמי להמשיך ברוח זו ולהאמין בתורת המעגלים שכרגע המצאתי, למרות שאני די משוכנע שעוד כמה אנשים חשבו על זה (וזה באמת לא משנה) ומאחר וכך – מעגל המצתים מוכיח שיש תכלית כלשהי, שכן מעגל זה גרם לי לשבת ולכתוב את המלים שאני כותב עכשו, ואם כך – לא אכפת לי לגלוש ולשאול שאלה: מה תכלית החיים שלנו עלי אדמות? למה אנחנו כאן מלכתחילה?

האם החיים שלנו תכליתם ליצור מעגלים קטנים יותר (שזה כשלעצמו סבבה לחלוטין) או שמא המעגל הזה, מתישהו בעתיד יצור מעגל גדול יותר – גדול הרבה מעבר למעגלים הפרטיים שלי? מה יתפתח מאיתנו?

אם יש הגיון כלשהו, הרי שמעגל המצתים מיצה את עצמו. הוא מעגל פתוּר. אין לי צורך לעסוק בו יותר. את הפתרון לשאלה יש למצוא במעגלים אחרים, בלתי פתורים, כאלו שניתן לפתור אותם ואולי, על ידי כך לפתור מעגלים נוספים, גם אם אין מספיק מידע אודות אותם מעגלים.

😦

כרגע – חם כאן אש

אני קורא לזה 5

העיניים שלי נעצמות

ואני חש עייפות בכל הגוף

קשה להיות במקום כל כך חם

באמת קשה

בעיקר ליצור

מצד שני,

אני מרגיש צורך עז להמשיך את מה שאני עושה כרגע משום שאני יודע שאם אפסיק, המוֹד הזה שאני נמצא בו כרגע, יפסק ולא יחזור עוד. אולי יהיה מוד אחר, אבל לא זה הספציפי.

אבל חם לי יותר מדי

אין לי אמצעים לקרר כדי לשרוד

ואני מפסיק עכשו.

מעגל הכניעה לחום הכבד.

oy vey

😦  

מעניין מה הטקסט הזה עושה לכן. אותי זה טלטל מאוד. אני תוהה אם התחדשות המחאה תסייע לאנשים כמו הכותב. אפשר רק לקוות.