זמננו תם!

 על השיח הציבורי

שדרניות רדיו

פעם, לבני עדה מסוימת היה פיוז קצר מאוד והמרחק בין מלה/משפט שנאמרו להם ולא מצאו חן בעיניהם לבין שליפת סכין והעברת המשמיע למצב צבירה שונה – היה מהיר ביותר. בני העדה אמנם התבגרו והפכו לחלק אינטגרלי מכלל העם, אך הפיוז הלך והתרחב ודבק בשאר, משל היה וירוס אלים.

החברה שלנו הלכה מדחי אל דחי, במקום לצמוח ולגדול לטוב. נראה כי כולנו לקינו בקוצר רוח להאזין למה שיש לזולתנו לומר, אם כי אין לנו בעיה להשמיע ללא הרף גם כשאף אחד אינו מעונין להאזין לנו.

מלבד הדרת נשים מן השיח הציבורי ואי הבאתן להשמיע את דעותיהן למען נחכים ונלמד שיש זוית אחרת מלבד זו של המגדר השגוי, ישנה רעה חולה נוספת שלי אישית מביאה את הסעיף וגורמת לי לסגור את המדיה כשזו קורית. יש לזה מספר וריאציות:

😦   "השאלה היא…" (וכאן מגילה שלמה של מלל, לא שאלה כלל ובסופה:) …"ונא בקצרה!"

לוא הייתי המרואיינת, אני מבטיחה שהייתי קמה והולכת בלי לטרוח לענות. מה זה ה"נא בקצרה!" הלזה? האם לא הוזמנתי להשמיע את דעתי המלאה? אלו מלים אפשר לבחור כדי להכניסן לסד הזה?

😦   "אם אפשר במשפט קצר".

או שהמרואיין (הרי זה בדרך כלל זכר, כי מדוע שיביאו אשה דעתנית חס ושלום?) מתעלם מהשטות הזו ועונה ככל העולה על רוחו ומביא את הסעיף למראיינת או שהוא מתחיל את דבריו בחזרה על דבריה והבטחת שוא כוזבת, אך במקום משפט קצר – הוא מפליג הלאה, אל מעבר להרי החושך. בשני המקרים התוצאה היא אחת – המשפט אף פעם לא קצר.

😦   מאחר ואלה מלים נכתבות ולא מבוטאות, בלתי אפשרי להמחיש כדי לסבר את האוזן. אפשר רק לנסות לתאר: המראיינים מלעיטים עצמם בפלפלים חריפים לפני השידור וכנראה בוער להם מאוד, משום שהדבר מתבטא בדיבורם האוטוסטרדי והבלתי מובן לאוזן המנסה לבור את המוץ מהשטף. מישהו צריך להסב את תשומת לבם הבלתי ממוקדת שהקשקוש שהם מוציאים מקרבם במהירות האור גורם נזק כפול:

א.   סבלנותם של המאזינים/הצופים פוקעת כמעט מיד והם נוטשים. בכל זאת, הפתגם "דברי חכמים בנחת נשמעים", עדיין יש לו השפעה עלינו.

ב.    הדיבור ההיסטרי מלחיץ את המרואיינים שבתורם מנסים להתחרות במלים הנמהרות ואף אחד אינו מבין את הבליל של הצדדים. שוב נטישה של הצופים/המאזינים ואחר כך מתפלאים למה אין טלויזיה ישראלית ראויה. באמת, למה?

😦   המרואיין עושה (טעות גדולה!) איזושהי אתנחתא כדי לנשום טיפת אויר לבל יכחיל חס ושלום או אולי (שומו שמיים!) כדי לשקול את דבריו בשביל להציגם בצורה נאותה, אך שבריר השניה הזה לא נותר יתום או ערירי, כי המראיין (זו עשויה גם להיות אשה, היות ויש לנו קצת ייצוג בצד הזה) מזדרז לעבור לנושא אחר או לסיים את הראיון. מה שנותר, זו תמיהה גדולה למה כל הסיפור הזה, אם אין נותנים פתחון-פה ראוי. לוא הייתי אני המרואיינת, הייתי שואלת את המראיין אם הבין את מה שרציתי להביע, משום שלא סיימתי להסביר את שהתכוונתי. זאת, בצרוף הסבר לִנְטוּל החינוך, שיש להתיחס לזולתך בנימוס ולא לקטוע את חוט מחשבתו. אינני מתימרת להבטיח שזה היה עוזר כהוא זה לשיח להשתפר או לשינוי בגישת המראיין. יש להם תוכנית להעביר ולא משנה מה יביאו בה. העיקר שהזמן יחלוף והמשכורת תכנס.

😦   "זמננו תם". לפעמים מתלוה לצמד המלים הללו התנצלות כגון: "צר לי, אך…" "אני מתנצלת (לשון נקבה מכוונת, כי גברים לעולם לא יתנצלו חס וחלילה), אך…" או (הכי גרוע!) "אנחנו צריכים לסיים כי יש לנו פרסומות", מה שממחיש את סדר הדברים בחיינו ואלו נושאים באמת חשובים ומה צריך להשמיט בפני מה. נכון (וחבל עד מאוד) שאין לצפות מישראלי לנימוס, שבניגוד למספר ארצות תרבותיות, אין מלמדים אצלנו איך לשוחח ואין מנחילין את תרבות השיחה וכיבוד הזולת, אך בכל זאת אפשר לשנות את זה. פשוט, ענין של גישה, של יחס שוה לזולתך, שלא לדבר על "ואהבת את רעך כמוך". אפשר לסיים שיחה בצורה מתורבתת בלי להשמיע את הגרסאות הנלוזות הללו ובלי להעליב את בני שיחנו. מה לא בסדר בפשוט להודות למרואיין על זמנו ועל דבריו? למה צריך להוסיף את העלבון הזה שאין לנו זמן אליו? במה זה תורם לשיחה, לאינטראקציה, לראיון?

התוצאה מכל הנכתב לעיל היא, כפי שאנו נוכחות לדעת במציאות המרה של חיינו, שאין מתקיים דיון רציני ומעמיק בנושאים החשובים לנו ולצאצאינו וכל מה שהממשלה הזו רוצה – היא מעבירה. איפה העם, כמו במצרים, שיקום ויאמר את דברו במלואו ויכריז שנקעה נפשו מהשקרים שזו מאכילה אותו ויביא אנשים ראויים להיטיב עימנו ולא עם עצמם ובשרם? עוֹיְלֶעם גוֹיְלֶעם!

אפשר ורצוי לשאול שאלות נוקבות ולא לשטח את הדברים, אפשר ורצוי להעמיק ולא לרדד את השיח הציבורי, אפשר ורצוי להביא בעיקר נשים להשמיע את קולן ולהמנע לחלוטין מן המגדר האחר (לפחות עד שהנמנים עליו ישנו את התנהגותם ויחסם אלינו). אין שום דבר חכם או מחכים באשה המנחה דיון/תוכנית שכל מרואייניה על טהרת המגדר המיותר, להפך – זה ממש מביש! אולי זה תורם לאגו של הלזו (אין לי מושג כיצד זה), אך אין כאן שום תרומה חיובית לנו. נקעה נפשנו מזה.

"במשפט אחד": איך אומרת רבקה מיכאלי בפרומו לתוכנית צעקנית ירודת רמה: "שימו שקופית שאף אחד לא יצפה בכם". האמת? חבל שאין הם ושכמותם פועלים לפי ההמלצה הזו. התרבות היתה טובה יותר, השיח הציבורי היתה מתון ואולי היינו מנחילים גם דרך ארץ לדורות הבאים.

הערה: גם אם ישנן מספר צדיקות בסדום הזה, אלה מעט המעידות על הכלל והלך הרוחות. חבל.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • Jazmin Or  On 20 ביולי 2013 at 13:30

    מה לומר לך? את צודקת ביותר! השיח הפך להיות שטחי ומטופש, שלא לדבר על כך שכל הזמן מביאים לנו את הגברים "המומחים" במקום לאזן ולהביא כמה שיותר נשים אל השיח. היתה איזו קבוצה בפייסבוק שארגנה נשים לטובת הופעה בתקשורת. משום-מה אינני מוצאת את הקישור כרגע, זה נעלם לי.
    באשר לחוסר תרבות השיחה, ישנו צמד מלים מעצבן נוסף: "נסתפק בזאת". אם היו האומרים אותו מקדימים מחשבה בטרם פליטת השטות הזו – הם היו מבינים שזה מעליב מאוד, כסטירת לחי. הייתי שמחה לוא היו שומטים את זה מהלקסיקון שלהם ונמנעים מלהשתמש בזה. יש הרגשה שבמקום לקיים שיח ממצה ועמוק בנושאים החשובים – יוצאים העורכים והמגישים ידי חובה בכך שהם מזכירים שאלה קיימים, מעלים גברים לקשקש את הבליהם, קוטעים את דבריהם בכל שניה (זה, במקרה, מבורך, כי עדיף לשמוע כמה פחות מה שיש להללו לבלבל את מוחנו) ומקנחים ב"נסתפק בזאת", כאילו חוסמים שור בדישו. השור, במקרה דנן, אינו יודע כלל שהוא דש בהבלים

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: