לבוא בטוב Good Intentions

Jazmin+Sharon19

מה מעצב אותנו? מה מביא אותנו הלום, חוץ משלום הרס"ר?

What shapes us? What causes us to be what we are?

שכנה מסמסת לי שמאן דהוא, שכן לשעבר, נפטר. שלוש מלים מסכמות את התיחסותה לנ"ל: שמו הפרטי, שם המשפחה והפּוֹעַל. בלי 'ז"ל', ללא 'יהי זכרו' וכו'. הדבר הראשון שעולה לי בראש, זה איך עפו 13 שנים כה מהר מאז עזב הלה את הישוב וכמה זכיתי על שלא הייתי צריכה להתקל בו כל הזמן הזה. ועכשו זה נפח את נשמתו ושחרר את העולם להיות מקום טוב יותר. לא שחסרים נבלים נוספים כמותו, אך תמיד משמח שיש אחד פחות.

A neighbour sent me a text message to let me know that somebody, a former neighbour, died. Three words summed her attitude to the deceased: his first name, his last name, and the verb. No 'of blessed memory', without 'may his memory' et cetera. The first thing that came in my mind was how 13 years have flown so quickly since that individual left this place, and how lucky I am for not having to see him all this time. Now that shmuck won't breathe anymore and with this he released the world to become a better place. Not that we are short of other despicable bastards like him, but it's always pleasing when we have one less.

ישנה סברה הטוענת שא/נשים מגיעים לחיינו לא בכדי וכי יש להם תפקיד בהתפתחותנו. אני טוענת שאין שום קשר, לפחות לחושך הנסיון שלי עם כל מיני אפסים שהתדפקו לי על החיים כדי להזיק לי. איזו התפתחות יכולה להיות מתוך נזק? אינני מקבלת את השטות הזו. איזה שיעור אפשר ללמוד מתוך נאחס?

אמי זצ"ל נהגה לנזוף בי על שאני ממהרת לחרוץ דעה על מי שפגשתי זה עתה, עוד לפני שבכלל הספקנו לעכל במשותף שק של מלח. אין לספור את הפעמים שחזרתי והסברתי שאין לי שליטה על זה, שאני חשה את העומד/ת מולי ואם אלה גלים שליליים – אינני יכולה שלא לסלוד מכך ולוותר על נוכחותה/ו בחיי. איני יכולה להאשימה בכך, משום שעלינו לקחת אחריות על מעשינו, אך לדבריה היתה בכל זאת השפעה ומדי פעם (מזל שלא תמיד!) ניסיתי לרסן את סלידתי ולהיות סובלנית. התוצאה: אותם איחסים שאפשרתי להם להכנס לחיי ולהזיק לי. מיותר, כי מה שחשתי בהתחלה התגלה בדיעבד כמדויק.

Jazmin+Sharon18

אינני מזמינה אותם, בחיי שלא! מה שכן, היום אני כבר לא מרשה לאלה להתקרב ומגרשת מיד. היום אני יודעת שמה שאני חשה אינו בכדי וכי עלי לשים לב ולהקשיב לזה אם חפצת חיים נעימים ושקטים אנוכי. ואני בהחלט חפצה.

אינני מסוגלת לסבול אנשים שאינם באים בטוב. איך אפשר לתקשר איתם? על איזה גל? הם בשלהם ולעולם הרי לא ייטיבו את דרכיהם. מישהי אמרה פעם שאין זו חוכמה לשכנע את המשוכנעים. ברור, אך אין לי שום כוונה לשכנע אף אחד/ת ללכת בדרכי. אינני פועלת כדי לשכנע, אלא מנסה להעביר את החיים בהכי נעימים שאפשר בהתחשב בנסיבות הנקרות בחיי. מיסודי אני אופטימית וברוב הפעמים אני רואה את חצי הכוס המלאה. אין לי כוח, חשק, סבלנות וגם לא אמפטיה למי שקם בבוקר ומחפש לו קרבן להזיק לו. גם לא לאחר שזה פוטר אותנו מעונשו ועובר למצב צבירה אחר.

ביאטריס אומרת שאין טעם לבוא חשבון עם מי שאינם עוד בחיים. צודקת. אינני מתחשבנת עם אף אחד. לא שאני סולחת (חס ושלום, לא אני!) למי שהתהלך כל חייו עם הבריות מתוך רוע ורשעות, אך כשזה נמוג מן העולם, אינני יכולה שלא לחוש הקלה. כשמייקל ג'קסון שחרר אותנו ממנו (ב"ה שלא נשמע יותר מהמוזיקה הרדודה שלו) – אי אפשר היה שלא לחוש הקלה על שזה לא יתעלל יותר בילדים, גם אם אינני מכירה אותם אישית. הלב נכמר להתקלות עם כל רוע.

Sharon1

השבוע, ביקרנו ביאטריס ואני חברה בכרכור. בעודנו מעבירות את זמננו בנעימים, קיבלה הלה שיחה מזוג שביקש לראות את בית הוריה אותו העמידה להשכרה. החברה ביקשה מאיתנו להשאר כדי שנמשיך את הבילוי לאחר שאלה ילכו. דקות אחדות חולפות ואנו שומעות את הצעדים ואת הצלצול בפעמון הדלת.

אני רגילה, מאלה שבאים אלי לראות את הבית, שלוקח לפחות רבע שעה לערוך את הסיור, כך שגייסתי סבלנות, אך להפתעתי, חולפות בקושי דקות בודדות והזוג כבר ליד הדלת.

"מה נהיה?" אני שואלת את החברה ושולחת מבט תוהה אל הזוג.

"לבית יש פוטנציאל", עונה האיש במשיכת כתפיים, "אבל אשתי לא רוצה."

מבטי מתמקד באשה.

"לא יודעת", עונה היא, "יש פה משהו מעיק. אני מרגישה את זה בבטן. זה לא עושה לי טוב."

"מה, את מדיום?" שואלת חברתי.

"כן, אני מתקשרת", עונה האשה בפשטות, "ויש פה משהו כבד שאינני יכולה להכיל."

"אה, נו", אומרת חברתי, "את ודאי מרגישה את אבא שלי. הוא נפטר פה, בבית."

"אוי!" נרתעת המתקשרת.

"מה אוי?" אני שואלת וממהרת להטיף: "זה אבא שלה, זה לא אוי! הוא היה אדם מקסים!" הרי אין כבר מה להפסיד, את הבית הזה היא הרי לא תשכור.

היא מביטה בשתינו, עיניה מתחמקות. "תראו, אני מתקשרת ורגישה מאוד לדברים האלה. אני לא יכולה לגור במקום כזה." למראה מבטינו ההמומים, היא מתחילה להסביר שישנם כללים וכי צריך לטהר את הבית ועוד כל מיני שטויות שרק הנימוס עצר מבעדנו לשים לה איזו סטירה כדי שתסתום. נורא איך שהיא התיחסה לקשיש החביב שהכרתי כאל אויב ומזיק רק משום שהפך להיות ז"ל.

אחרי לכתם, הסברתי לביאטריס את הדברים בעוד חברתי מנסה להרגע מהחויה. ביאטריס הנהנה בראשה וביטאה את שחשבתי: "אני לא מבינה את ההבלים הללו. אם היא מתקשרת – היא הרי צריכה לבוא בטוב, לא לראות את המתים כמזיקים וכשלילים."

"היא אכן צריכה לבוא בטוב", אני מסכימה איתה, "אבל נראה שהיא מאותם שרלטנים שלמען כסף, יעשו דברים לא ישרים. אחד בלב ואחד בפה."

"מדהים איך בכל פעם מחדש אני נתקלת בכאלה טיפוסים", תורמת החברה את תדהמתה לשיחה. "אם אספר לך את החויות שלי – תוכלי לכתוב לפחות עשרה ספרים."

"אני בטוחה בכך", אני עונה לה, "אך את חוויותיך תצטרכי לכתוב בעצמך כי יש לי מספיק משלי."

"מזל שלי אין תוכניות כאלה לגבי הדירה שלי", מסכמת ביאטריס, "אני ממש לא אוהבת לכתוב."

Sharon+catsc

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • Jazmin Or  On 20 ביולי 2013 at 12:50

    ישנה בעיה עם יושרה של בני אדם. פעם לימדו אותנו "כבדהו וחשדהו", היום זה צריך להיות הפוך: קודם חשדהו ובדקהו כדי לבחון אם מגיע לכבדהו.
    ישנה סברה הטוענת שאם אדם מת בבית, האנרגיה שלו נשארת ומכבידה. אני חושבת שלזה התכוונה המבקרת. מתקשרים צריכים לעגן את עצמם לפני שהם חווים את המת, כי לולא זאת הם חשים ברע. אין זה קשור לאיך היה הנפטר בחייו. התהייה היא למה היא אמרה שאין היא יכולה לגור במקום כזה, כי אם היא מטהרת אותו – אז לא תהיה לה בעיה.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: